נשים במרוקו

ההיכרות שלי עם "החברה המרוקאית של מחר" החלה בדבריה של לַילה שהוני, שעמדה בפתח משרדה בקומה ה־14 של בניין רב קומות מודרני בקזבלנקה. מחלון חדרה נשקפה העיר: משמאל, הווילות המפוארות של רובע אנפה (Anfa). ממול, בצמוד למדינה (Medina) – העיר העתיקה, הרעועה והמאוכלסת בצפיפות – זהר מסגד חסן השני, מבנה חדיש ונוצץ הניצב לחוף האוקיינוס האטלנטי, ליד הנמל התעשייתי הגדול, שבו ילדי הרחוב חסרי הבית של קזבלנקה מוצאים מקלט בלילות.

"תכירי את הנשים שעובדות עם הילדים האלה, עם נשים מוכות ועם חולי איידס", אמרה לי שהוני במשרדי "אדיסיון לה פנק", הוצאה לאור שהקימה בשנת 1986, ושבה ראו אור מאז עשרות מאמרים וקבצי מחקר על נשים. "פעילות הנשים האלה היא מעבדה לחברה המרוקאית של מחר. ארגונים שונים התחילו לתקוף, באמצעות פעולות ממשיות, נושאים שהיו בבחינת טאבו בחברה הערבית־מוסלמית: זנות, ילדים נטושים, אלימות במשפחה, ילדות־אמהות, איידס. אלה המקומות היחידים במרוקו שבהם אנשים ממעמדות חברתיים שונים משתפים פעולה להשגת מטרות משותפות".

המשפט האחרון הביא אותי למרוקו שוב, כמה חודשים לאחר מכן, בחברת הצלמת סופי לובטון. רצינו להקשיב לנשים ולארגוניהן, ולהתבונן בחברה שבה משתנות זוויות הראייה, גם אם לאט ובצנעה. פגשנו מדינה במשבר כלכלי וחברתי, מלאת סתירות, המיטלטלת בין הזהות הצרפתית־מערבית המודרנית והזהות העתיקה יותר, הערבית, הברברית, המוסלמית.

75 אחוז מהנשים במרוקו אינן יודעות קרוא וכתוב. מחוץ לערים, מגיע שיעור הנשים האנאלפביתיות ל־87 אחוז. מעט מאוד נשים ממלאות תפקידים בכירים במדינה. המעמד הבינוני המבוסס הוציא מקרבו דווקא עורכות דין רבות (40 אחוז מעורכי הדין במדינה הם נשים), אולם אין במרוקו ולו שופטת אחת. חוקי המשפחה ומעמד האשה (חוק המעמד האישי) נשענים בבסיסם על האסכולה המַלַכּית, אחת מארבע אסכולות ההלכה של האיסלאם, המאפשרת פוליגמיה וגירושים על פי דרישת הבעל בלבד.

מצד שני, בחברה העירונית בולטים סממנים של מודרניות: נשים רבות עובדות במקצועות חופשיים ולומדות במוסדות אקדמיים (בין השאר, במרכזים ללימודי נשים הפועלים בכמה אוניברסיטאות במרוקו); מחקרים פמיניסטיים מתפרסמים בערבית ובצרפתית; העיתונות הכתובה והמשודרת עוסקת בעשור האחרון בנושאים חברתיים שבעבר לא העזה לגעת בהם; ומאז שנת 1993 מתחילים לראות את פירותיו של תהליך שינוי איטי והדרגתי בכל הקשור למעמד הנשים ומקומן בחברה המרוקאית.

בשנת 1992 יזם "איחוד הפעולה הנשי", ארגון פוליטי לא מפלגתי, את "קמפיין מיליון החתימות", שבסופו הוגשו למלך מרוקו מיליון חתימות של אנשים שקראו לשינוי חוק המעמד האישי. ועדה של אנשי דת כונסה כדי לדון בנושא, וב־1993 התקבלה רפורמה בחוק, ובה נקבע, בין השאר, כי גבר לא יוכל לשאת אשה שנייה אם אשתו הראשונה מתנגדת לכך (אולם החוק לא נאכף), וכי יתומות מאב אינן חייבות להינשא באמצעות אפוטרופוס, כפי שנדרש קודם.

באותה שנה נכנסו לראשונה שתי נשים לפרלמנט המרוקאי, ובממשלת השמאל החדשה של עבד א־רחמן יוסופי, המכהנת מאז שנת 1998, משמשות שתי נשים בתפקיד מזכירות מדינה (התפקיד הבכיר ביותר מתחת לשר). אגב, מזכירת המדינה המכהנת תחת שר החוץ ושיתוף הפעולה היא עאישה בלארבי, אחת מעורכות הספרים שראו אור

ב"אדיסיון לה פנק" של לילה שהוני. מאז מינוי הממשלה החדשה דנים ברפורמה נרחבת בתחום החקיקה, שעיקרה שינוי רדיקלי של מעמד הנשים ומקומן בחברה. עלייתו לשלטון של המלך החדש באוגוסט 1999 מחזקת את התקוות ליישום של שינוי זה, אולם דבר לא הושג עדיין.

עם המציאות המורכבת הזאת מתמודדות מורות, פעילות שמאל ותיקות, סטודנטיות, בנות לפעילים פוליטיים, עורכות דין, מתנדבות, נשאיות איידס, עובדות סוציאליות, יצאניות לשעבר שהצליחו במאמצים רבים לעזוב את מעגל הזנות – כולן נשים, כולן מוסלמיות, כולן משקיעות זמן ואנרגיה בעבודת שטח ופועלות יחד בארגונים לשינוי חברתי. "אנחנו פועלות למען המודרניות", הן אומרות. מרביתן נמנעות מלכנות את עצמן "פמיניסטיות", מאחר שמלה זו מקושרת להפקרות מינית, להתנגדות לדת או לקולוניאליזם המערבי.

בדרכים פתלתלות ומרתקות, מתמודדות נשים אלה עם המתח בין החברה שבה הן פועלות, אמונתן הדתית וחזון המודרניות שבו הן דוגלות. אינני יודעת כמה מהנשים שאיתן נפגשנו שואפות כי מרוקו תיהפך לחברה חילונית, שכן מעטות בלבד מצהירות על כך בגלוי. הדת, כמו המונרכיה, היא מרכיב מרכזי בזהות הלאומית של רובן, ואמונה היא מלה שחזרה ונשנתה בדברי כולן.

אמונה עוזרת להתמודד עם הקשיים ומונעת יאוש, הן אמרו, ורבות מהן הדגישו את תפיסתן כי צדקה ופעילות חברתית למען הזולת הן למעשה אידיאלים של הקוראן. "כל שעלינו לעשות זה לשנות את התפיסה השמרנית של מושגים אלה ולהרחיב אותם", אמרה לי אחת המתנדבות בארגון שפועל לשיקום ילדים חסרי בית.

לבושן של הנשים הפעילות בארגונים אלה ממחיש אולי בצורה הטובה ביותר, למתבונן מבחוץ, את מורכבות חייהן ואמונותיהן. רבות מהן היו מעוניינות ללבוש מכנסיים, כמו נשים מרוקאיות אחרות, אבל במלתחותיהן יש כמה גלימות קַפְטָן יפהפיות לבית, ובעת שהן מסיירות בין הכפרים הן מעדיפות ללבוש את הגֵ'לָבּה הפופולרית, אותה גלימה ארוכה עשויה מכותנה, המסתירה כמעט את כל הגוף.

בושרה אסאראג, סטודנטית בת 28 לרפואה ולאיסלאם הפעילה בארגון שנאבק באיידס, עוטה גם צעיף. הבגדים המסורתיים, שהם בראש ובראשונה סימן ההיכר של אנשים

פשוטים, דתיים, מסייעים לאסאראג ליצור קשר עם האנשים שאיתם היא משוחחת, בעיקר כשהיא מדברת על נושאים רגישים כמו יחסי מין ואמצעי מניעה. אסאראג באה ממשפחה ענייה, ועבורה, הצעיף הוא סימן לאמונתה הדתית ולכבוד שהיא רוחשת למשפחתה. היא מרגישה קרובה למוסלמים הפונדמנטליסטים, ומדברת על האיסלאם ועל פעילותה בארגון הנאבק באיידס באותה התלהבות ואמונה: "בהתנדבות שלי אינני נלחמת נגד האיסלאם, אני נלחמת נגד התרבות הסקסיסטית. באיסלאם יש לגוף ולמיניות חשיבות רבה, ואיני מוצאת סתירה בין אמונתי לבין הפעילות החברתית שלי".

קשה להתעלם מנוכחותן של נשים אלה בערים ובכפרים, והתגובות לפעילותן נעות בין הערצה והערכה לסירוב לשתף פעולה ועוינות. לרוב, מקור התמיכה המרכזי של הפעילות בארגונים החברתיים הוא המשפחה; רבות מהן נשואות לאינטלקטואלים, לפעמים פמיניסטיים, המחזקים את פעילותן ומעודדים אותן. ברחובות קזבלנקה, לעומת זאת, לא מעט מהן זוכות לתגובות מילוליות קשות ולפעמים אף מפיצים עליהן רכילות שקרית.