ניו אינגלנד עם ילדים

רשימת היעדים שלי פשוטה מאוד. תנו לי כמה נופים, שניים-שלושה הרים, שתי עיירות עם חוף מרהיב, ואני רגוע לתמיד. אם תצרפו איזו שמורת טבע ראויה לשמה לא תצליחו למחוק את החיוך מפני.

הבת הקטנה במשפחה, אורן בת ה-11, הוסיפה לרשימה את המפעל המפורסם של דובוני הטדי בר. כרמל, אחיה הגדול בן ה-14, ביקש לראות לווייתנים בגודל טבעי. אחרי שכולם הביעו את משאלתם, ישבנו לתכנן את המסלול שיענה על רצונותיהם של כל בני המשפחה.

החלטנו מראש לוותר על ביקור בערים הגדולות ולהתרכז בחלק הכפרי של ארצות הברית. את  העיר הגדולה השארנו לסוף הטיול: אחרי שלושה שבועות של שיטוט בטבע ובעיירות ציוריות נקנח בניו יורק.

ההחלטה לנסוע בספטמבר היתה מוצלחת, כי תקופת החגים אצלנו נופלת בין עונת תיירות הקיץ לעונת תיירות הסתיו בחוף המזרחי. כך נמנענו מהמוני התיירים וגם נהנינו מבתי מלון די ריקים וממחירים שפויים.

{FORM=559}

בלי יעד מוגדר
התחלנו בגבול בין קנדה לארצות הברית. שכרנו רכב ונסענו דרומה למיין. למרות מגוון האפשרויות והמקומות הרבים שסימנו על המפה מבעוד מועד, החלטנו לא להיצמד לתוכנית טיול מפורטת אלא פשוט לשוטט. משוחררים מהצורך להזמין מקומות לינה מראש (מה שכדאי לעשות בעונת התיירות) הרשינו לעצמנו להיות ספונטניים ולא לפחד ללכת לאיבוד. טיול משפחתי הוא גם ככה עניין מורכב ואינטנסיבי שדורש לשלב בין רצונות רבים. חוויה משותפת שבה כולם צריכים ליהנות, אבל גם להתגמש.

את עוצמתו של הטבע אפשר להתחיל לחוש כבר בנסיעה במכונית. יערות סבוכים, קניונים שוצפים בתוך הרים נישאים. הכל בענק ובמרחבים אינסופיים. אפשר לעצור ולרדת לטייל כמעט בכל מקום. לא צריך מפה או יעד מוגדר.

אנו עוצרים בשמורת אקדיה (Acadia National Park) שבמדינת מיין. ציוצי ציפורים מושכים אותנו לתוך היער. רשרוש עלים גורם לנו להידרך. אייל הקורא, שכאן קוראים לו מוס, חולף בשלווה על פנינו. אחוזי התרגשות אנו ממשיכים לתוך מעבה היער. לומדים להאזין לשקט המחביא בתוכו חיים שלמים.
כשהאוזניים מתרגלות, מתחילים לשים לב לרחשים. אנו נמצאים בטריטוריה של דובים שחורים, וצריך לצעוד בשקט אבל לא בדממה. זה אחד הכללים ששיננו אותם לקראת הפגישה עם חיות הטרף האלה. כדאי לדבר, או להיעזר בפעמונים קטנים כדי להפיג את הדממה. שקט מוחלט עשוי להפתיע את הדוב, וכשהוא מופתע הוא עלול לתקוף. בעודנו מחכים לדובים מצאנו את עצמנו במרחק נגיעה מאיילה גדולת ממדים המניקה בשלווה במבי שברירי.

ארבעה ימים התהלכנו אחוזי התרגשות בתוך היערות, ואז התחלנו להתגעגע לנופים אנושיים ולחיות דו-רגליות. אנו מחליטים להיפרד מהקניונים השוצפים בהרים ולהיכנס לקניונים מעשה ידי אדם, ומוצאים את עצמנו מסוחררים ממבצעים באאוטלטים שבהם מוצעים מותגים במחירים מגוחכים. מזל שהבאנו איתנו תיק נוסף וריק מהארץ.

עמוסי פריטים שנקנו בעסקה של פעם בחיים אנו ממשיכים לנסוע בדרכים, חולפים על פני עיירות נטושות וחוות קטנות. כאן, בסוף העולם, גרה אמריקה האמיתית. אנשים חמים וידידותיים השמחים לקשור שיחה במסעדה כפרית. "אנחנו מישראל", אנו אומרים ליושבי המסעדה המביטים בנו בפליאה למשמע השפה המשונה שבפינו. אין סיכוי שמישהו פה ישאל על פוליטיקה. המקומיים מנדבים לנו עוד ועוד המלצות לדברים שאפשר לראות ולעשות. כל המלצה היא פתח לתגליות חדשות.

דובים לא ביער
בעיירה בר הרבור (Bar Harbor) הסמוכה לפארק הלאומי אקדיה עלינו על סירה מהירה שלקחה אותנו למרחבי האוקיינוס – עם הבטחה גדולה לחזות בלווייתנים. עניין שעולה כמאה דולר לאדם. לא זול, אבל כשהיונק הגדול בעולם מגיח סוףסוף מהמים ומזנק לנגד עינינו עם כל כובד משקלו – אנו חשים שקיבלנו תמורה הוגנת לכספנו.

עתה לא נותר לנו אלא לקיים את הבטחתנו לאורן ולבקר במפעל לייצור דובים בוורמונט (Vermont Teddy Bear Factory). המפעל מייצר מיליוני דובוני צעצוע הידועים בשם "טדי בר", דובים שהם חלק מילדותם של מיליוני ילדים בעולם. כל דוב יוצא מהמפעל עם אחריות לכל החיים. כשהדוב מתרפט, או חס וחלילה נדרס, או נופל – לא עלינו – למדיח הכלים, שולחים אותו בעליו בחזרה למפעל, שיש בו גם בית חולים לדובים. כמו בכל בית חולים המכבד את עצמו, גם פה יש תור ארוך הממתין לד"ר הלן, שבאצבעות מיומנות מתקנת את מה שמצריך תיקון.