תפריט עמוד

מרוקו: הברברים, אדוני האטלס

מרוקו: הברברים, אדוני האטלס

"בני חורין'', כך מכנים את עצמם הבֶּרבֶּרים - התושבים המקוריים של צפון אפריקה. הגאווה במורשתם היא אחד הדברים היחידים המאפיינים את כלל הברברים. כל השאר מורכב ומגוון, משבט לשבט ומכפר לכפר

כשמהלכים בשבילים המתפתלים בהרי האטלס אי אפשר שלא לשמוע את שירת הנערות הברבריות מתגלגלת בין ההרים. כשהן יוצאות עם שחר או בין ערביים לאסוף שיחים להסקה, עם מעדר קטן וחבל לקשירת השיחים, הן שרות בקול גבוה הנשמע למרחקים שירי אהבה או שירי כמיהה למרעה. 

"הו מרעה, אני בא לבקר אותך בדמיוני
הו מרעה, הנערה היפה המטפסת להר
הו מרעה, התערבב השלג בעננים
הו מרעה, התערבב העשב עם הקוצים".

כך שרו איברהים יוסוף ולאלא הרה מהכפר איית בוגמז (Ait Bougemmaz), שפגשנו בדרכנו בהרים. ממלות השיר אפשר להבין שלא מדובר ב"סתם" מרעה, אלא במה שמכונה בברברית "אגודל" – שטח שהרועים מסכימים ביניהם לא לרעות בו בינתיים, אלא לשמור אותו לעתיד, תוך התחשבות ב"כושר הנשיאה" שלו. לכן גדלה באגודל צמחייה רבה ועשב ירוק, המקנים לו קסם מיוחד ומקום של כבוד בשירה הברברית. 

"אמזיג" (Amazigh), כך מכנים את עצמם היום צעירים ברברים במרוקו, המעוניינים להדגיש את ייחודם האתני. פירוש המלה באחד הניבים הברבריים הוא "בני חורין". השימוש המחודש במונח זה מביע את תפיסתם העצמית, שלה שורשים עמוקים בהיסטוריה הברברית. לפי התפיסה הזו, הברברים מעולם לא נכנעו לכובשים זרים, ותמיד נשארו נאמנים למורשתם ולמנהיגיהם השבטיים. המסורת הזו היא אחד הדברים היחידים המאפיינים את כלל הברברים. כל השאר מורכב ומגוון להפליא, משתנה מאיזור לאיזור, משבט לשבט ומכפר לכפר.

למרות שאיפתם לחופש, המושרשת היטב במורשתם, ועל אף כמיהת חלק מהם לביטוי לאומי, על רקע התעוררות של קבוצות אתניות בעולם בכלל, הברברים רואים את עצמם חלק בלתי נפרד מהמדינה המרוקאית. יחד עם זאת, הביטוי העצמי הברברי והאיזון האתני הפנימי במרוקו הם נושאים שעימם יצטרך להתמודד המלך מוחמד השישי.
דבר נוסף המאחד את השבטים הברבריים ומבדיל אותם מסביבתם הערבית הוא השפה. במרוקו מדברים שלושה ניבים עיקריים של ברברית: תריפיית באיזור הרי הריף, תמאזיגת באטלס התיכון והגבוה ותשלחיית בעמק הסוס (Souss) ובאנטי אטלס. דוברי התשלחיית מכונים בפי המרוקאים "שלוח", ככינוי ליושבי ההרים.

אנשי ההר ואנשי המישור
הברברים הם התושבים המקוריים של צפון אפריקה והם חיים ממצרים שבמזרח, דרך לוב, תוניסיה, ואלג'יריה, ועד למרוקו שבמערב, שם מספרם הוא הרב ביותר. קבוצות שונות נספחו אליהם בגלי הגירה שונים לאורך ההיסטוריה – פניקים, ונדלים ועמים אפריקאים שונים. מוצאם האתני המגוון ניכר במראם –  לעיתים הם שחורים, ולעיתים בהירים, יש בהם מלוכסני עיניים ועוד. למראה מגוון זה מצטרפות התלבושות המסורתיות הססגוניות המשתנות מאיזור לאיזור.

הארגון החברתי של הברברים הוא שבטי. שמו של שבט צפון אפריקאי בנוי בדרך כלל משני חלקים: אם השבט הוא ברברי, החלק הראשון יהיה "איית" (Ait); אם השבט ערבי, החלק הראשון יהיה "אוולאד" (Awlad), "בני" (Bani) או "בנוּ" (Banu) – שלוש מלים שמשמעותן היא "בנֵי" או "ילדֵי". החלק השני בשם השבט הוא שמו של האב הקדמון המשוער. באופן זה אפשר למצוא במרוקו שבטים ששמם איית עטה, אוולאד סעיד ובנוּ הילאל.

"ילדי התעלות" בכפר תישדרת. עם שחר הילדים יוצאים לשדות, ולפי הצורך פותחים וסוגרים את תעלות ההשקיה

במרוקו מקובלת החלוקה בין הברברים, שגרים בהרים, לבין הערבים, יושבי הערים הגדולות שבמישורים. חלוקה זו אינה מדויקת עוד, בשל התנודות הדמוגרפיות במדינה, המתבטאות בעיקר בהגירה לערים בחיפוש אחר פרנסה. כיום חיים הברברים במרוקו כולה, אך עדיין, הרי האטלס הם חבל ארץ ברברי, והדבר מורגש היטב באיזור. 

למרות ההבדלים בין הכפרים הברבריים השונים, אפשר להמחיש את אורח החיים הכפרי הברברי באמצעות תיאורו של איית בוגמז, שבט השוכן במרכז האטלס הגבוה, בעמק המיושב הגבוה ביותר במרוקו 
(1,800־2,000 מטר), שהנגישות אליו קשה ביותר. כביש שסלילתו טרם הושלמה מגיע כיום לקרבת הכפר המרכזי, אך בחורף, בזמן השלגים, תושבי העמק מנותקים מסביבתם לחלוטין במשך ימים ושבועות. רוב תושבי העמק, המתגוררים בכ־20 כפרים, מתפרנסים מגידולי חקלאות שונים כמו חיטה, שעורה, תירס, לפת, תפוחי אדמה, תפוחי עץ ואגוזי מלך, ומגידול צאן ובקר. 

החקלאות באיית בוגמז מתנהלת בחלקות קטנות שבבעלות המשפחות בשיטות מסורתיות. החלקות מושקות בהצפה באמצעות תעלות השקיה, כאשר בכל כפר יש חלוקה מסודרת של מים: לכל משפחה שעות וימים קבועים להשקיה, שבהם פותחים את הסכרים בתעלות ומכוונים את המים לחלקות. מועצת הכפר, ה"ג'מאעה", המורכבת מנציגי המשפחות, אחראית לחלוקת המים, לביצוע עבודות ציבוריות ולבניית תעלה חדשה או שיפוץ תעלה ישנה.

לכל קבוצת כפרים באטלס יש כפר מרכזי, שבו נערך השוק השבועי. בדרך כלל הכפר הזה יושב על דרך ראשית, והוא מחובר לחשמל. תושבי איית בוגמז, למשל, מגיעים מדי יום ראשון לשוק בתאבנת Tabant)), הכפר המרכזי בעמק. ביום השוק מגיעות משאיות עמוסות סחורה מהערים הגדולות, ואנשים נוהרים מכל כפרי הסביבה כשהם רכובים על פרדות וחמורים. בצד הפעילות המסחרית המתרחשת בשוק, זהו גם מקום מפגש והזדמנות להעברת מסרים חברתיים. מקום נכבד בהווי השוק תופסים בתי הקפה ההומים אדם, שבהם עוברים נגנים נודדים המלווים את המפגש החברתי בשירה ובהומור. בכפר המרכזי יש גם שירותי טלפון ודואר, שם יושבים נציגי הממשלה בעמק ומסדירים עניינים בירוקרטיים.

יום שוק. לכל קבוצת כפרים יש כפר מרכזי שבו נערך השוק השבועי שמשמש גם כמקום מפגש והזדמנות להעביר מסרים חברתיים

שבטים שונים, מנהגים שונים

הכוחות השונים ששלטו במרוקו במאה האחרונה ניסו לנצל את הברברים למטרותיהם. לעיתים פעלו השליטים באמצעות חיזוק אלמנטים בדלניים, כפי שנהג השלטון הקולוניאלי הצרפתי, ולעיתים על ידי הדגשת מכנים משותפים כלל מרוקאיים, כפי שעשה השלטון המרוקאי העצמאי, ששקד על טיפוח אחידות לאומית. 

דוגמה למגמתיות השלטון בתחום זה אפשר למצוא בנושא שולי לכאורה – הנתונים הסטטיסטיים בדבר מספר הברברים במרוקו. הנתונים הרשמיים מדברים על יחס של 60:40 לטובת התושבים הערבים, בעוד שבאופן בלתי רשמי נמסר על יחס הפוך. למרות נטיית השלטון לערביזציה של מרוקו, ניכרים מאמצי פיוס והשלמה, שבאים לידי ביטוי במדיניות של נישואים בין בני משפחת המלוכה לבני משפחות ברבריות ובהוצאת עיתון רשמי בניב ברברי.

ההיסטוריוגרפיה המערבית, ובייחוד זו של השלטון הצרפתי, הדגישה את המרכיב העממי בתרבות הברברית וניסתה להפחית את מקומו של האיסלאם בתוכה. כך מודגש בספרות זו מוצאם האירופי של הברברים, שכלל אינו ודאי, כמו גם אמונות ומנהגים שהוגדרו כקדם־איסלאמיים. מזווית אחרת אפשר לראות את התרבות הברברית דווקא כדוגמה נוספת להצלחתו של האיסלאם להכיל בתוכו תרבויות שאינן ערביות.

מקומה של הדת העממית אכן חשוב, והוא מתבטא בעלייה לרגל לקברי קדושים, במאגיה וכישוף ובייחוס כוחות לאיתני הטבע. אבל נוכחותם של כל אלו חזקה ומשמעותית גם במרוקו הערבית (ראו גם כתבה בעמ' 48), ודת עממית מתקיימת בצד הרשמית גם בדתות ובמקומות רבים אחרים בעולם. ובכלל, קשה להטיל ספק בהיותם של הברברים מוסלמים. כמעט כל שמותיהם הפרטיים לקוחים מהקוראן, אפילו בכפר הנידח ביותר נמצא מסגד והם מקיימים את מצוות העלייה לרגל למכה.

אחת הדוגמאות לגיוון ולשוני בין שבטים ברבריים היא גישתם לנושא הנישואים והגירושים. לחתונה בכפר תמתאטושֶה (Tamtatouche) הגענו לאחר נסיעה של 13 קילומטר במעלה עמק טודרה. בכפר מתגוררים אנשי איית חדידו (Ait Haddidou), שעמדתם מתירנית בהשוואה לאזורים אחרים במרוקו בכלל ולאזורים העירוניים במיוחד.
בחדר האורחים בבית החתן נדחסו כמאה בני עשרה בישיבה צפופה על הקרקע, בנים ובנות יחד. הבנות בתלבושת ברברית מסורתית, הבנים בג'ינס וטריקו. כולם שרו, מחאו כפיים ותופפו, והדהוד התופים הרעיד את הבית ואת הגוף. בין הבנים לבנות התנהל מעין דיאלוג בשירה. חלק ממלות השיר מקורן בשירי חתונה מסורתיים, וחלק הומצאו באותו רגע וגררו פרצי צחוק מקהל השומעים הצעיר. היתה הרגשה ברורה כי מעבר לחתונה לשמה, מדובר באירוע חברתי לצעירי הכפר, המשמש בין היתר כהזדמנות לגיטימית להיכרויות ולשבירת השגרה.

לעומת ערבוב המינים הבלתי צפוי אצל איית חדידו, בחתונה אחרת שבה ביקרנו, אצל שבט איית עטה (Ait Atta), השוכן דרומית להרי האטלס הגבוה, היתה הפרדה מוחלטת בין בנים לבנות. החתונה התקיימה בשני אוהלים, אוהל נשים ואוהל גברים. רק כאשר קמו הרווקות והרווקים לרקוד את ריקוד ה"אחידוס" מחוץ לאוהל, התרחש המפגש ביניהם. את האחידוס, או "אחוואש" כפי שהוא מכונה באזורים אחרים, רוקדים באירועים טקסיים רבים, כמו חתונות, חגים, עלייה לרגל לקברי קדושים ועוד. שורה של גברים, שבידיהם תופי בנדיר, ניצבת מול שורת נשים, שתי השורות מתרחקות ומתקרבות זו לזו תוך כדי שירה, כאשר נושאי השירים משתנים בהתאם לאירוע.

כל שנה בחודש ספטמבר, עם תום הקציר, נערך ה"מוסם", החג השבטי באימילשיל, המשמש גם כמפגש שידוכים ענקי
רומיאו ויוליה הברבריים
לפני שנים רבות, כך מספרים אנשי איית חדידו, היו שני שבטים שנחלותיהם גבלו זו בזו – איית חדידו ואיית איברהים. היחסים בין שני השבטים, כמו במקרים רבים בהיסטוריה הברברית, נעו בין מלחמה לבריתות מתחלפות. יום אחד התאהב נער בן איית חדידו בנערה בת איית איברהים, והיא השיבה לו אהבה. אלא שאהבתם של בני הזוג לא יכלה להתממש בשל העוינות ששררה בין השבטים. עמד הנער על גבעה בנחלה של שבטו וצפה באהובתו, שעמדה על גבעה מרוחקת בנחלת שבטה. בכו הנער והנערה, בכו ובכו, ומדמעותיהם נוצרו למרגלות הגבעות שני אגמים – איסלי ותיסלית, חתן וכלה בברברית. 

לאחר שנים רבות, ממשיכה האגדה, כאשר התאחדו שני השבטים, הוסיפו האגמים לספר את סיפורו של הזוג, ולכן הוחלט לאפשר לכל הנערים והנערות בני השבט להיפגש ב"מוסם" השנתי, ולבחור שם את בני זוגם לעתיד. הפירוש המילולי של המונח "מוסם" הוא "עונה", אך בפועל מדובר בחג גדול, פסטיבל שמשולבים בו עלייה לרגל לקבר קדוש והתכנסות שבטית שנתית.

וכך, בכל שנה בסביבות חודש ספטמבר, נערך המוסם הגדול של שבט איית חדידו בקרבת הכפר אימילשיל (Imilchil) שבאטלס הגבוה, לא רחוק מאותם שני אגמים – איסלי ותיסלית. יש המכנים את המוסם של אימילשיל "מפגש הפנויים־פנויות הגדול ביותר במרוקו". 

לפני המוסם, מתאספים בעמק הסוחרים, ומקימים מחנה אוהלים גדול שבו הם פורשים את מרכולתם:  ערמות צמר כבשים, שומן לשימור הבשר, שולחנות עץ קטנים, שעליהם מגישים תה לאורחים בכל בית ברברי, כלי עבודה לשדות וסחורות רבות אחרות. אוהלים רבים משמשים כבתי קפה, מסעדות ומקומות לינה למשתתפי המוסם. מועד החגיגות בסוף חודש ספטמבר מציין את סיומה של עונת הקציר, והוא מעין פסק זמן לאחר העבודה המאומצת. שקים של גרעיני חיטה נמכרים לכפריים שאין ברשותם שדות, כדי שיוכלו להצטייד לקראת החורף המושלג. 

בימי השיא של המוסם הומה העמק אדם. בין האוהלים והמוני האנשים בולטת כיפה בצבע ירוק. זהו מבנה הקבר של סידי מוחמד אל־מרהני, הקדוש המקומי, שאליו עולים לרגל וממנו מבקשים בקשות בתקווה שברכתו תביא לנישואים מוצלחים ולפריון.
הנערות משוטטות בשוק הענקי, לבושות בבגדיהן המסורתיים, ומפטפטות באופן חופשי עם הבחורים. לראשן מטפחת כחולה וסרט צבעוני, שאופן קשירתם מעיד על מצבן המשפחתי: רווקות או גרושות. לצווארן מחרוזת ענבר כסגולה למזל, פניהן מרוחות בסומק אדום וכחל לעיניהן. 

כשנרקמת שיחה מוצלחת בין בחור לבחורה ונוצרת תחושה של התאמה הדדית, הולכים השניים אל אוהל הקאדי והסכם האירוסין נחתם. האוהל עומד ליד שורת אוהלים של נציגי הממסד, שבה מסדירים מבקרי המוסם את ענייניהם עם השלטונות. שם גם נערכים טקסי המילה לבנים צעירים, שנולדו בשנה האחרונה. 

באחד מימי המוסם נערך טקס חתונה מרכזי על במה גדולה. הטקס כולל שירה וריקודים, ומשתתפות בו להקות משבטים שונים באיזור. במהלכו, נושאים נכבדים שונים את דבריהם לקהל הגדול, ולחקלאים המצטיינים של השנה ניתנים פרסים – שקי זרעים. בתום ימי המוסם, מתקפלים האוהלים, השוק נעלם ועימו המוני האנשים החוזרים איש איש לביתו על גבי פרדות ובמשאיות צפופות. הנערים והנערות שהתארסו פונים למשפחותיהם כדי לארגן את הסדרי החתונה הקרבה, ואלו שלא מצאו את מבוקשם ינסו שוב את מזלם בשנה הבאה, אינשאללה.

לקריאה נוספת:

מרוקו: בחצרו של אטלס  
מרוקו: בחצרו של אטלס
מרטין אמיס  |  צילום: טל גליק  
הרי האטלס, כך טוענים, מחזיקים על גבם את מרוקו כולה. דיוקנם של ההרים הגבוהים ביותר בצפון אפריקה ושל תושביהם מבהיר את חשיבותם בהבנת אופיה של מרוקו. מסע עומק אל ארץ האגדות
 

האם היית ביעד הזה?

  • 3

    כן הייתי

  • 3

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

ביקור בוולוביליס, מרוקו

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות

כתבות ממרוקו

טיול ג'יפים במרוקו: בין הר למדבר
טיול ג'יפים במרוקו: בין הר למדבר

החיבור שלנו הישראלים למרוקו מיוחד ועמוק, גם לאלה שאין להם שורשים משפחתיים במגרב. במהלך טיול ג'יפים במרוקו מתגלים חיבורים מפתיעים, חלקם מהעבר הרחוק, בין ההיסטוריה המקומית להיסטוריה היהודית. וכל זה, על רקע הנופים המגוונים להפליא, שכוללים מדבר, פסגות ...

טיול במרוקו: אלף לילה ולילה
טיול במרוקו: אלף לילה ולילה

מרוקו היא בליל סוחף של צבעים, טעמים, צלילים ונופים שמתחלפים ללא הרף: מחופי האוקיינוס אל פסגות האטלס, מהעמקים הפוריים לדיונות הזהובות, משבטי המדבר לשבטים ההרריים, מהקסבות העתיקות לשווקים המסחררים. ועוד לא הזכרנו את האוכל הנהדר והתה שנמזג שוב ...

טיול צילום במרוקו
טיול צילום במרוקו

מרוקו מציעה אינספור הזדמנויות צילום מופלאות: מהדיונות המדבריות ועד סירות הדייגים באוקיינוס, מהסמטאות הצרות והשווקים הססגוניים ועד לפסגות של הרי האטלס והכפרים המסורתיים. הצלם יגאל סלבין, המוביל מסעות צילום בעולם, חזר ממרוקו עם צילומים מהפנטים ואהבה גדולה לנופים ...