• מפת מרוקו » לפי המיתולוגיה היוונית, היה אטלס אחד מארבעת ילדיהם של האלים הטיטאנים לאפטוס וקלימנה. אחד מאחיו היה פרומתיאוס, מי שמסר את האש לבני האדם ונענש על כך. גם גורלו של אטלס לא שפר עליו. הוא הצטרף לאחיו הטיטאנים במלחמתם בזאוס, ולאחר שנחלו תבוסה מוחצת – נענשו. אטלס הוגלה אל קצה הארץ, קצה המערב, מקום משכנו של הכאוס, ונאלץ לשאת את כדור הארץ על כתפיו. ההצלה לכאורה הופיעה יום אחד בדמותו של הרקולס הגיבור, שנאלץ למלא תריסר מטלות קשות במיוחד. במסגרת אחת מהן שיחרר את פרומתיאוס, וכשי קיבל ממנו עצה: לבקש מאטלס כי יביא לו את שלושת תפוחי הזהב מגן ההֶספרידות השמור. ההספרידות היו לא אחרות מאשר בנותיו של אטלס. הרקולס אמנם פנה לעזרתו של אטלס, וזה ביקש ממנו להחזיק את היקום עד שיחזור. אלא שבעודו מבצע את המשימה נזכר אטלס כמה יפה היא החירות. כשחזר להרקולס, סירב להחליף עימו מקומות. וכאן הפעיל הרקולס את עורמתו: לכאורה הוא הסכים להישאר כנושא כדור הארץ על כתפיו, אך ביקש מאטלס שיחליף אותו לרגע, משום שעליו לשרוך את סנדליו. וההמשך ברור, אטלס התפתה והרי הוא ממלא את תפקידו המיועד, ואותו ימלא לעד. לימים, משעברו היוונים והפיניקים את עמודי הרקולס, הידועים כיום כמצרי גיברלטר, וצפו בפעם הראשונה במערכת ההרים של מערב העולם שהיה ידוע אז, זיהו את המקום עם קצה העולם – מקום משכנו של אטלס. לפיכך כינו אותם בשם הרי האטלס. הרי האטלס, בצפון־מערב יבשת אפריקה, מהווים יחידה גיאוגרפית, אקלימית, היסטורית ותרבותית נפרדת. יש לכך סיבה טופוגרפית ברורה: מצפון וממערב הם מנותקים על ידי הים התיכון והאוקיינוס האטלנטי, ומדרום וממזרח – על ידי מדבר סהרה. הערבים, שהביאו את האיסלאם לחלק זה של העולם כבר במאה השביעית, קראו לאיזור ג'זירת אלמע'רב (ELMAGHREB), כלומר אי המערב, והדגישו בכך את היותו איזור מבודד ופורה, המוקף בים של חולות ומים. הרי האטלס המתחילים באָגָדיר שלחופי האוקיינוס האטלנטי, מתרוממים לגובה 4,167 מטרים מעל פני הים בהר טובקאל (כ־50 קילומטרים דרומית למראכש) ומשתפלים משם כלפי צפון־מזרח לעבר אלג'יריה. רכסי האטלס תל ואטלס סהרה מצויים בתחומי טוניסיה ואלג'יריה, בעוד שבמרוקו אפשר לזהות שלושה רכסים: האטלס התיכון, האטלס הגבוה ומול האטלס. קיר צר וארוך האטלס הגבוה הוא הרכס הגבוה ביותר בצפון אפריקה. אורכו 500 קילומטרים מאגדיר שבמערב עד העיירה פיגיג על גבול אלג'יריה במזרח. הרכס מפריד בין העיר מראכש ומישור האוּז שבצפון לבין האיזור הטרום־סהרי שבדרום. הוא נראה כקיר צר, ארוך וגבוה, ופסגותיו מכוסות שלג רוב ימות השנה. אין פלא, שהרכס נקרא בפי תושביו הבֶּרבֶּרים זה אלפי שנים בשם אדראר נ־דוון (ADRAR N'DEVEN) – "הר ההרים". האטלס הגבוה מנתק למעשה את צפון מרוקו מדרומה. עובדה טופוגרפית זו העניקה חשיבות רבה לשלושת המעברים ברכס ולמי ששלט בהם. מעבר הרועים – טיז־נ־טיצ'קה – נשלט מאז סוף המאה ה־19 על ידי שבט הגלאווי. משבט זה יצא תוהמי אל־גלאווי, מי שהנהיג את מרוקו בשנים 1952 עד 1955, כשהמלך נשלח לגלות על ידי הצרפתים. מעבר הטיז־נ־טסט נשלט על ידי שבטי הגונדאפה, ואילו במעבר אימניטאנאוט שלטו שבטי המותגאוה. שלושת המעברים נמצאים בגובה של כ־2,000 מטרים, והם מכוסים שלג לעיתים קרובות. גם כעת נסגר הכביש מדי פעם לכמה שעות ואף לכמה ימים, תלוי ביכולת פינוי השלג של מחלקת העבודות הציבוריות. על האטלס הגבוה מתגוררים תושבים ממוצא בֶּרבֶּרי, שחיו שם בטרם הגיעו הערבים. שפתם העיקרית היא אחד מן הניבים המכונים תשליחת (CHELUH) או תמזיחת; כלומר, "שפתם של בני החורין". הם מתגוררים על כתפי ההרים ובמורדותיהם, והכפרים הגבוהים ביותר נבנו בגובה 2,000 עד 2,200 מטרים. (גבוה מזה אי־אפשר לבנות מגורי קבע, בגלל תדירות מפולות השלגים, השטפונות והתמוטטות הסלעים). פרנסתם בעיקר על החקלאות, אך יש בהם גם סוחרים. הנשים רועות את המקנה והבקר, והן הדואגות להשקות את השדות ולטפל בגידולים החקלאיים. הגברים, לעומת זאת, יוצאים אל מרכזי הערים הגדולות, כמו מראכש וקזבלנקה, ועובדים שם כסוחרים, נהגים, כורים, בנאים ועוד. הבדלים ניכרים הבֶּרבֶּרים קיבלו עליהם את האיסלאם בהדרגה, בתהליך שהחל בשנת 683 לספירה, זמן הגעת הערבים לרכס, עד שנת 1200. אבל בשנות השלושים טענו מדינאים ואינטלקטואלים צרפתים, כי דתם של הבֶּרבֶּרים שונה מזו של הערבים. הם פרסמו צו הידוע כ"חוק הבֶּרבֶּרי", שאיפשר לבֶּרבֶּרים להישפט לפי החוקים שנהגו אצלם בטרם הגעת האיסלאם. בכך התכוונו הצרפתים ל"שחרר" את הבֶּרבֶּרים מעוּלם של הערבים; בפועל, הם הוכיחו בכך את בורותם לגבי המצב התרבותי בקולוניה שלהם. התוצאה היתה הפוכה מזו שאליה התכוונו: הבֶּרבֶּרים הצטרפו למרד נגד הכובשים, שהביא בסופו של דבר לגירוש הצרפתים ממרוקו ולהכרזת עצמאותה ב־1956. ובכל זאת, הצרפתים צדקו חלקית: יש הבדלים בין הערבים לבֶּרבֶּרים, למרות ההתבוללות שחלה במהלך השנים. שפתם העיקרית של הבֶּרבֶּרים אינה ערבית, והם מתגוררים באזורים החקלאיים הנידחים יותר, הרחוקים מן העמקים ומן הערים. החברה הבֶּרבֶּרית שבאטלס הגבוה אינה ריכוזית; כלומר, היא אינה מכירה באוטוריטה מרכזית אחת. בכל איזור יש שתיים־שלוש משפחות חשובות, ומנהיגיהן הם היסוד לאסיפת הזקנים – הלֵף. ראשי המשפחות בכפר מתכנסים לקבלת החלטות, ואלה מחייבות את כל אנשי הכפר. בגלל הניתוק היחסי מהשלטון והתרבות המרכזיים, שימרו הבֶּרבֶּרים, בין השאר, מוסיקה וריקודים מסורתיים. כך, למשל, בניגוד לנהוג בקרב המוסלמים, רוקדים גברים ונשים בֶּרבֶּרים יחד. בטקסים כמו חתונה, ברית מילה והתכנסויות חברתיות לרגל מאורעות חשובים הם נוהגים לאלתר מלים, בדרך כלל על סמך מאורעות אקטואליים, ולשיר אותן על פי צליליו של פזמון עתיק יומין. לעומת הכפר הערבי הבנוי במפוזר, ה"קסבה" הבֶּרבֶּרית מרוכזת מאוד. רוב כפריהם נראים כמו מבצרים או כיישובים מוקפי חומה. בנייה זו מעידה על היסטוריה של מלחמות בין השבטים ועל נסיונות של חברה חקלאית להתגונן מפני פשיטות של אנשי המדבר ונוודים. ארץ המרעה הפרוע בכל צפון אפריקה, ובעיקר במרוקו, מחלקים את הארץ לבַּלַד אָ־סיבָּה, "ארץ המרעה הפרוע", ולבַּלַד אל־מַחְזֵ'ן, "ארץ השלטון המרכזי". עד לאחרונה חיו הבֶּרבֶּרים בחברה מסורתית, תוך ניתוק מן העולם המודרני התעשייתי; כלומר, בארץ המרעה הפרוע. בחמישים השנים האחרונות, בעקבות בניית כבישים, מפעלי תיירות ופריסת קווי חשמל ותקשורת גם בין הכפרים הנידחים ביותר, עוברים עליהם שינויים תרבותיים, חברתיים ופוליטיים. איזור פסגת האטלס הגבוה ומורדותיו מצפון ומדרום הוכרזו על ידי ממשלת מרוקו כפארק לאומי טובקאל. הפקחים העובדים בו הם מקרב הבֶּרבֶּרים הגרים באיזור. אפשר להגיע לשם בנסיעה של כשעתיים. ממראכש נוסעים לאסני (ASNI), ומשם ברכב עם הנעה קדמית עוד 17 קילומטרים אל מרכז תיירות ההרים שלמרגלות האטלס הגבוה – הכפר הציורי אימליל (IMLIL). באימליל יש בקתת הרים, שבה אפשר להתארח עד לטיפוס על ההר. אפשר לשכור בכפר פרדות וחבלים. המסע כולו, כולל הטיפוס והחזרה, נמשך כיומיים. כפר ארומד (AROUMD) השוכן לא רחוק משם הוא פינת חמד. ממנו אפשר לערוך טיולים בסביבה במשך שישה עד עשרה ימים. הטיולים נערכים בין קסבות (כפרי הבֶּרבֶּרים), מפלים, אגמים באזורים גבוהים ונופים מדהימים. בדרך ניצבות בקתות הרים, שהוקמו בידי הצרפתים. כיום הן מנוהלות על ידי האגודה האלפינית המרוקאית־צרפתית, וניתן להגיע אליהן בהדרכת מורי דרך מקומיים. בשל השלגים הרבים היורדים באטלס הגבוה, יש במקום אתרי סקי. העונה המומלצת לסקי היא מדצמבר עד מארס. אתר הסקי המרכזי הוא אוקאמדן (OUKAIMEDEN), שאליו אפשר להגיע ממראכש במונית או באוטובוס. זהו כפר מודרני ובו עשרות בקתות הרים ושתי אכסניות, והוא קשור למועדון אלפיני. הכפר נבנה בקרבת כפר בֶּרבֶּרי מסורתי, שבו נהגו הרועים לבלות את האביב והסתיו. באתר שלושה מסלולים שונים: ללומדים, למתקדמים ולמקצוענים. מעליות סקי מודרניות מעלות את הגולשים אל הבקתה העליונה מעל אוקאמדן ומשם אפשר לצאת לטיולים ברגל. ציוד גלישה אפשר להשיג במרכז הכפר וגם בכפרים שמסביב כמו אימליל וארומד. מתנת הרי האטלס אתרים מעניינים למרגלות הרי האטלס הגבוה הם קברי שייח'ים וקברים של אנשי דת – מַרַבּוּטִים – שהפכו למקור סמכות בקרב הבֶּרבֶּרים. אלה נוהגים לעלות לקברים בחגים המסורתיים, הקשורים ברובם לעונות השנה ולגידולים החקלאיים, במקרים של מחלה או בעיות נפשיות או כדי להודות על הצלחת יבול, קיום נדר ועוד. בעיקר עולים לרגל ביום השנה למותו של הקדוש. אז מתקיים ליד הקבר שוק, המאפשר לבֶּרבֶּרים להצטייד לקראת החורף. במהלך שלושה עד שישה חודשי החורף מכסה שלג את מרבית האיזור, והכפרים השוכנים באזורים המושלגים מנותקים. גם ליהודים מקומות קדושים באטלס הגבוה. בעיקר ידועים הכפר אגויים של הצדיק ואזנה (ראה ספרו של פרופ' יורם בילו: "ללא מצרים") וקברו של רבי שלמה בלחנס ליד אוריקה. עד היום עולים יהודים מצפון אפריקה ומחוצה לה לרגל לקברים אלה. עם הפשרת השלגים באביב דומים הרי האטלס הגבוה לגן פורח. אלפי יובלי מים ומפלי ענק מזרימים, בחלקם, מים לחשובים שבנהרות מרוקו, ורובם- אל האוקיינוס האטלנטי והים התיכון. אבל חלק מן המים מגיעים עד לסהרה ומשקים בדרכם כפרים ברבריים וגידולים הרריים לאורך מאות קילומטרים. אם מצרים – כפי שאמר ההיסטוריון היווני הרודוטוס – היא מתנת הנילוס, מרוקו היא מתנת הרי האטלס. משום שהחיים מדרום לאטלס אפשריים בזכות מי השלגים הזורמים דרומה עד שהם נבלעים בחולות הסהרה. החשובים בנהרות היורדים דרומה הם הזיז (ZIZ), האוסף את מימיו מהחלקים הדרומיים־מזרחיים של הרי האטלס; נהר הטודעה, המתחיל בלב האטלס הגבוה ליד אימילשיל (IMILCHIL) ויורד דרומה דרך ארפוד (ERFOUD) לריסאני (RISSANI) אשר בגבול אלג'יריה; נהר הדאדס (DADES), שמקורו ליד הכפר מסמריר (MSEMRIR), והוא מתפתל לאורך כ־1,500 קילומטרים, עד שהוא נשפך לדרעה. נהר הדרעה ממשיך לאוקיינוס האטלנטי (קו זרימת המים מהווה בחלקו את הגבול בין אלג'יריה למרוקו). כל איזור טרום הסהרה מושקה על ידי המים הזורמים מהאטלס הגבוה, המאפשרים חיים בו. הפסטיבל החשוב ביותר במרוקו, פסטיבל אימילשיל, קשור בעקיפין לעונת הפשרת השלגים והשטפונות. הוא נערך מדי שנה בספטמבר בלב הרי האטלס וקשור לאיסוף התבואות והפירות לפני השטפונות. אפשר להיזכר במיתוס היווני, ולומר שכפי שאטלס מחזיק את כדור הארץ, כך מחזיקים הרי האטלס את מרוקו. היוונים והפיניקים לא טעו הרבה, כאשר כינו הרים אלה על שם הטיטאני בעל הכוח. |
מרוקו: בחצרו של אטלס
הרי האטלס, כך טוענים, מחזיקים על גבם את מרוקו כולה. דיוקנם של ההרים הגבוהים ביותר בצפון אפריקה ושל תושביהם מבהיר את חשיבותם בהבנת אופיה של מרוקו. מסע עומק אל ארץ האגדות |
ביקור בוולוביליס, מרוקו
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 468
[name] => אפריקה
[slug] => africa
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 468
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 707
[filter] => raw
[term_order] => 0
)[country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 506
[name] => מרוקו
[slug] => morocco
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 506
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 468
[count] => 82
[filter] => raw
[term_order] => 0
))