תפריט עמוד

מערב אפריקה: תובנות של טייל ישראלי

מערב אפריקה: תובנות של טייל ישראלי

להיות טייל ישראלי זה לא רק עניין של דרכון, ודאי לא במערב אפריקה, שחלקים ממנה נשטפו בגל של אסלאם קיצוני. דגל ישראל על שער של חווה נידחת בבורקינה פאסו, ציור של כיפת הסלע במאלי, חולצה של מכבי נתניה בבנין - יש דברים שרק ישראלי יבין

את הרגע המפתיע והמתוק הזה לא אשכח עוד זמן רב. ישבתי במשרדו העגמומי של הקונסול הכללי של מאוריטניה בדקאר, בירת סנגל. השתעשעתי ברעיון של ביקור במאוריטניה השכנה – מדינה ענקית ונידחת, רובה בסהרה. אבל מאוריטניה ניתקה את קשריה עם ישראל בשנת 2009 וסילקה את השגריר הישראלי מהבירה נואקשוט. האם בכלל יתנו לי להיכנס לשם? "ברצון אנפיק לך ויזה לביקור במאוריטניה", סח הקונסול בעודו מסדר ניירות על שולחנו.

"איך", שאלתי, "אם אין בינינו עוד כל יחסים דיפלומטיים?".

"יש לממשלה שלי בעיה קשה עם הממשלה בישראל", הייתה תשובתו, "אבל לנו, כמדינה, אין בעיה עם הישראלים עצמם. זה יהיה 60 דולר ושתי תמונות דרכון, בבקשה."

בסופו של דבר לא ביקרתי, לצערי, במאוריטניה. בזמן שחלף מאז, ייתכן שגם המדיניות כלפי אפשרות הביקור של ישראלים שם השתנתה לרעה. אינני יודע. כל מה שאני יודע הוא, שאלו הן מסוג השאלות והחששות שלרוב אינן מטרידות טיילים מערביים אחרים. למטייל באפריקה, במיוחד במערב אפריקה, יש "רשימת מכולת" ארוכה של חששות ודאגות מוצדקים, יותר או פחות. אבל שמלכתחילה לא ייתנו לו להיכנס למדינה כלשהי בגלל ארץ מוצאו? זה, עם כל הכבוד, חשש ששמור בעיקר לישראלים.

להיות טייל ישראלי בחו"ל – כמה מלים כבר נכתבו על הנושא הזה, בהקשר של טיולים מאורגנים ועצמאיים, באירופה הקלאסית או במעמקי האמזונס, לבד או עם הילדים. אין ספק שבמקרה שלנו, דרכון הוא יותר מפנקס רשמי המזהה אותנו מחוץ לגבולות ארצנו, ושלהיות מטייל ישראלי אין פירושו להיות מטייל בריטי או פולני. גם אם אין המטייל שומר כשרות או שבת, הרי שהוא משתייך לתת קבוצה של מטיילים שנדמה כי היא יותר מודעת לעצמה ולזרות שלה, ונוטה למשוך יותר תשומת לב, חיובית או שלילית.


באר מים במאלי, אחת המדינות המערב אפריקאיות שיצאה בשנים האחרונות לגמרי מחוץ למסלול הטיולים | צילום:USDA

גם הבריטי הוא זר בהודו, והפולני זר בבוליביה, אבל הזרות הישראלית היא כפולה ומכופלת: מבחינת רקעו הדתי והתרבותי, שלא לומר דבר על הרגישות הפוליטית המתלווה לעצם היותו. לטוב ולרע, ישראל איננה מדינה ככל העמים. המצב הישראלי, אותה ייחודיות שמלווה אותנו כבר 65 שנה, משפיעה על הדרך שבה אנו מתבוננים על העולם, ועל הדרך שבה העולם – כולל נהג הריקשה ההודי והרוכל הבוליביאני – רואה אותנו. הדבר נכון במיוחד בסביבה מוסלמית או באזורים הנחשבים מסוכנים עבור המטיילים בהם.

מיהו יהודי במאלי
מי עוד היה מבחין בהפתעה ומתוך תחושת מועקה בציור הקיר הגדול, שצויר על אנדרטה בשדרת אל קודס, ציר מרכזי בבמאקו, בירת מאלי? בציור נראים מוחמד א-דורה ואביו, בתנוחה שהתפרסמה כל כך בצילום בו נראה האב מנסה לסוכך על ילדו, שכעבור שניות ספורות יירה למוות, מי יודע בידי מי, בעת מהומות בעזה בשנת 2000. בצדה השני של האנדרטה – ציור של מבנה כיפת הסלע בירושלים, עטוי בכאפייה. מי יזם והקים את האנדרטה עוכרת השלווה הזו? האם זו יוזמה, אולי תכתיב, של לוב השכנה, שקדאפי, שליטה באותה העת, תרם כסף רב לפיתוחה של במאקו הענייה? תושבי מאלי עצמם נדמו בעיניי עניים מדי, ורחוקים מדי מהדי הסכסוך במזרח- התיכון, על מנת ליזום מחווה בעל אופי פוליטי אנטי ישראלי שכזה.


מירושלים לבמאקו – ציור של כיפת הסלע בלבה של בירת מאלי | צילום: אלדד ברין

במסגד הגדול של העיר – תפלצת בטון שמומנה בידי ערב הסעודית – ישבתי כדי לנוח וכדי לעמוד מקרוב על כיעורו המדהים של המבנה. אם "גמל הוא סוס שתוכנן בידי ועדה", כמו שאומרים, הרי שהמסגד המרכזי של במאקו הוא מבנה פולחן שתוכנן בידי חבורת ביורוקרטים אתיאיסטים משועממים: מאסה של בטון חשוף ומדכא. אישה זקנה ניגשה אלי ושאלה בצרפתית, "מדוע אינך מתפלל?".

"אינני מוסלמי", עניתי.

"אינך מוסלמי?…" – עצם הרעיון שמישהו לא יהיה מוסלמי נראה היה לה משונה, אם לא מטורף ממש – "אז… מה אתה?".

"אני ז'וויף (Juif, יהודי)", אמרתי.

היא הביטה בי בתימהון: "ז'יף?".

"לא ז'יף", תיקנתי אותה, "ז'וויף". היא הביטה בי כלא מבינה, מלמלה לעצמה "ז'יף… ז'יף…", משכה בכתפיה הצנומות והתרחקה.

זו התגובה שקיבלתי כמעט בכל מקום בו טיילתי במערב אפריקה: "יהודי" היה מושג עמום עבור רוב מי שפנה אלי, "ישראל" – מושג סתום לחלוטין. וזאת בחברה ענייה אמנם, אבל עמוק בעידן המידע והכפר הגלובלי. מאוחר יותר, בשוק הססגוני והכאוטי של העיר, רעמו ממערכת סטריאו ישנה צלילי הלהיט של אלפא בלונדי, "Jerusalem, here I am… Jerusalem, Je t'aime…", וכמה אנשים רקדו על הכביש בשמחת עניים ספונטנית, ואני הבנתי ש"ירושלים" ו"ארץ הקודש" הם יותר בגדר משאת נפש ערטילאית, המצויים בגיאוגרפיה של הנפש, מאשר מקומות ממשיים שניתן לאתר בגלובוסים הסיניים המתנפחים שמכרו הרוכלים בשוק. אולי עדיף היה כך.

במקומות אחרים נזכרתי בבית בהקשרים חיוביים למדי. באזור כפרי נידח בבורקינה פאסו חלף האוטובוס על פני מה שנראה היה כחוות ניסיונות חקלאית, כאשר על שער הברזל התנוסס דגל ישראל. כך, לגמרי בהפתעה, קיבלתי תזכורת מחמיאה לסיוע הטכנולוגי והחקלאי שמעניקה המדינה שלי לשורה של מדינות מתפתחות. חייכתי ופניתי ליושב לצדי כדי לציין את הרגע הקצרצר והיפה הזה, אבל ברגע האחרון נמלכתי בדעתי ושבתי להתבונן בנוף הערבתי.


כפר בניז'ר. במערב אפריקה הענייה "יהודי" הוא מושג עמום, "ישראלי" – מושג סתום לחלוטין | צילום:סטיב אוואנס, פליקר

סוף מסלול של הצנחנים
תזכורת נוספת כזו לצדדיה היפים של ישראל גיליתי כעבור חודשיים בבנין, שגובלת בבורקינה פאסו מדרום ושחולקת אתה מציאות עגמומית של מיקום נידח ועוני משתק. שכרתי חדר בחוות הכשרה חקלאית מחוץ לבירה פורטו נובו. במקום לא היו מטיילים מערביים נוספים, מה שרק הגביר את תדהמתי למשמע צלילי עברית העולים מן החדר הסמוך. כך פגשתי את רותם ויעל, שהתנדבו זמן מה בבנין במסגרת אקדמית ישראלית כלשהי. ומיד עלתה בי אותה תחושה, שבריטי לא יופתע או ישמח לגלות כך בריטי נוסף בנידח שבמקומות, ואמריקאי לא יעשה עניין כשייתקל באמריקאי נוסף. אבל ישראל, שבשטחה ובאוכלוסייתה קטנה אפילו מבנין שכוחת האל, גורמת לישראלים הנתקלים אלו באלו מחוצה לה ריגוש מסוים. ומה שנכון לרחובות ניו יורק, נדמה כי נכון שבעתיים במקומות שרוב הישראלים כלל לא שמעו עליהם.

במסעותיי אני אדיש למטיילים ישראלים אחרים שבהם אני נתקל, אבל רותם ויעל היו בנות ארצי היחידות שראיתי מאז הגעתי למערב אפריקה כחודשיים קודם לכן והמטיילות המערביות היחידות בהן נתקלתי מזה מספר שבועות. הן כבר הכירו את בנין היטב, וביומיים שבילינו יחד הן הצליחו – בלי כוונה רעה, חלילה – לנפץ באופן זמני את תחושת הניתוק המתוקה מסיר הלחץ הישראלי, מן השגור והמוכר. דרכן פגשתי עובדים של "סולל בונה", שרישתו את בנין בכבישים מהירים חדשים, וביחד שכבנו על החוף והקשבנו לגידי גוב באוזניות, כאילו היינו בתל אביב.

אחר כך, כשחשבתי על כך, הבנתי שהאפיזודה הישראלית הקצרצרה הזו בבנין הייתה "טיול בתוך טיול". בתחילה יצאתי את ישראל למערב אפריקה, אזור קשה ומאתגר לטייל העצמאי, והנה לקחתי לי הפסקה קצרה מאפריקה וטיילתי, כביכול, בישראל, לפני השיבה למערב אפריקה. תחושה משונה.


חולצה של מכבי נתניה בפורטו נובו, בירת בנין | צילום: אלדד ברין

אבל לישראליות יש, כך נדמה, ערך מוסף מוצק יותר מאשר התחושה שעולה במטייל לנוכח היתקלות מפתיעה בדגל ישראל בבורקינה פאסו או בעותק מהוה, בעברית, של "סיפור על אהבה וחושך" באכסניית תרמילאים בבמאקו. מעבר לחיוך שעולה העל השפתיים לנוכח ילד אפריקאי קטן שלובש – השד יודע איך – חולצה של מכבי נתניה או חולצת סוף מסלול של הצנחנים (כאלו ראיתי בטוגו), לעצם בואנו מהמדינה הקטנה והמטורפת שהיא הבית יש תרומה מהותית יותר לדרך בה אנו תופסים את העולם הגדול. והדבר הזה התחוור לי במאלי, ואחר כך שוב בניז'ר.

להתעלות מעל ההפחדות
היום, בעקבות התחזקות האסלאם הקיצוני במרחבי הסהרה והסאהל עד כדי השתלטות של קבוצות המזוהות עם אל קעידה והג'יהאד העולמי, מדינות כמו מאלי וניז'ר מצויות לחלוטין מחוץ לאזורים המתוירים ולוּ על ידי הקשוחים שבמטיילים. אבל גם כשהייתי שם לפני שנתיים נחשבו מדינות אלו לבעלות סיכון גבוה לחטיפות ורציחות בידי גורמים קיצוניים. אני מודה שחשבתי פעמיים לפני ההחלטה להצפין עד טימבוקטו או לצאת לתאומתה האלמונית יחסית בניז'ר, אגאדז (Agadez). כולם, כולל מקומיים מנוסים, המליצו נגד. כאן נכנס שיקול דעתי, לא רק בתור טייל שכבר היה בכמה מקומות שנחשבים "מסוכנים" אבל התגלו כשלווים ובטוחים למדי, אלא בתור ישראלי, שמדינתו שלו מצטיירת לעתים כמשאלת מוות לטייל הממוצע. כמורה דרך אני נתקל כמעט מדי יום בתיירים זרים שכל סירנה מקפיצה אותם, שמודים בפני שהם אינם שלמים עם החלטתם לבוא לארצי הרת הסכנות, ושבני משפחתם וידידיהם הקרובים רואים בהם טיפשים חסרי אחריות. אחדים אומרים לי שכלל לא סיפרו להוריהם על כך שבאו לישראל. מדוע להדאיג אותם?


אריחים מאויירים בדקר, בירת סנגל (הסתכלו הפוך) | צילום: אלדד ברין

התדמית המוגזמת, הכמעט דמיונית, של ישראל כיעד מסוכן הוא מצער, אבל מובן. התקשורת הזרה לא בהכרח עוינת, אבל היא כן – מתוקף טבעה – מדווחת מישראל רק במקרה של חדשות דרמטיות, כלומר שליליות. הצופה בחו"ל רואה, לפיכך, רצף של פיגועים, הפרות סדר וטילים על יישובי הדרום. התקשורת לא תדווח על השגרה – מתפללים שלווים בכותל, רוחצים בחופי אשקלון, צחוק ילדים בגני שעשועים – שכן אלה הם נורמלים, וממילא משעממים. ומה שנכון לישראל, נכון גם למערב אפריקה, אלא שצריך להיות ישראלי כדי להבין זאת, וכדי להפיק את הלקח מכך. יש להיות מודע לאזהרות מסע, ובעוד שאין לזלזל בהן – הרי שיש מרחב להפעלת שיקול דעת.

זהו, לדעתי הצנועה, הערך המוסף של היותנו ישראלים במקומות נידחים ומסוכנים יחסית כמו מערב אפריקה. עם ההעזה – שבאה לנו ביתר קלות מאשר לאמריקאים, למשל – באות החוויות הבלתי נשכחות ותחושת התגמול האמיתית על תנאי הטיול הקשים. אם לא הייתי ישראלי אולי לא הייתי מעז להתעלות מעל ההפחדות והייתי נמנע מהביקור בטימבוקטו או באגאדז. ועד כמה שהאזנה לגידי גוב על החוף האטלנטי של בנין היא חביבה ולא שגרתית, הרי שחווית המסע שלי במערב אפריקה פשוט הייתה יוצאת נפסדת.

___

אלדד ברין – גיאוגרף, מורה דרך וטייל, מתגורר בירושלים, אתר אינטנרט


האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 3

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

הרצאת וידאו: דרום אפריקה - יופי ועוצמה

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *