תפריט עמוד

מיין – בעקבות סטיבן קינג

מיין – בעקבות סטיבן קינג

דווקא בעיירות השלוות והרגועות של מדינת מיין בחר הסופר סטיבן קינג למקם את העלילות המזוויעות של ספריו. מ"הניצוץ" ועד "מיזרי" - מסע אל הצד האפל של המקום הנורמלי ביותר באמריקה

בלילה קפוא של סוף פברואר החליקה מכונית על כביש צדדי, שהתפתל בתוך יער עבות ואפל. בתא המטען שלה, המטונף מעפר ומבוץ, נחו אֵת מלוכלך, פנס קטן ויריעות ניילון. בכיסא הנהג ישב דומם לואיס קרייד – רופא משפחה מכובד ואהוב על קהילתו. שערו, ששבוע קודם לכן היה שחור ועבות, הפך אפור ומקליש; עור פניו יבש ונסדק, ועיניו היו ריקות, כאילו הנשמה שהסתתרה מאחוריהן פרחה בבעתה.

הדרך המצופה בכפור התעקלה בסיבוב חד, והטייס האוטומטי שתפס פיקוד על גופו של קרייד האט מעט. הדבר האחרון שרצה היה שהחבילה הקטנה שנחה במושב האחורי תיפול ותתגלגל בתוך הרכב. מתוך החבילה, שכבר החלה להיקרע, בצבץ חלק מן הזוועה: קרקפת זהובה שנוקדה בכתמים של דם יבש, כף רגל כחלחלה, מחוצה מעט, ויד קטנה, עדינה למראה ומעוקלת בקישיון של מוות: ידו הקטנה של קייג' קרייד, בנו של הרופא המכובד.

כך נפתחת תמונה מתונה יחסית של "בית כברות לחיות שעשועים" (השגיאה במקור), אחד מספרי האימים המפחידים ביותר שהניבה הספרות בעשורים האחרונים. עלילת הספר אינה מתרחשת במקומות שבהם אנו רגילים לפגוש סיפורי אימה. אין בו טירות אפלות, מערות קבורה צוננות, מומיות, ערפדים או אנשי זאב. גיבוריו אינם מקוללים, מעוותים או חורשי מזימות; הם אנשים רגילים, המתמודדים עם אירועי זוועה המתרחשים במקום הנורמלי ביותר באמריקה: מדינת מיין.

אולי כאן, על פסי הרכבת האלה, פסעו ארבעת הילדים, גיבורי "הגופה" – הנובלה הטובה ביותר של קינג שעובדה לסרט טוב לא פחות, "אני והחבר'ה" – כדי למצוא את גופת הנער ריי בראוור

על הספר, שראה אור ב־1983, חתום סטיבן קינג – אייקון אימה אמריקאי, מחבר "הניצוץ", "קארי", "העמדה" וספרים רבים נוספים, שהפכו אותו לסופר האימה המצליח והמוערך ביותר שידעה ארצות הברית מאז אדגר אלן פו. קינג, אשר ספריו מכניסים לו כארבעים מיליון דולר מדי שנה, הודיע באחרונה על פרישה מכתיבה, לא לפני שיסיים את כתיבתם של כמה ספרים שעתידים לזעזע את נשמותיכם בשנים הקרובות.

כמו ברוב ספרי הזוועות הטובים, גם אצל קינג אפשר למצוא עלילות מסמרות שיער, אבל יש בספריו משהו נוסף, שגרם לאמריקאים ואחר כך לקוראים בכל רחבי העולם להישבות בקסמיו האפלים. המשהו הזה הוא התפאורה שבה הוא ממקם את עלילותיו. כמעט כל ספריו נטועים במיין, מדינת הולדתו, בפינה הצפון־מזרחית של ארצות הברית. מיין, על נופיה עוצרי הנשימה, מרחביה העצומים ואוויר הפסגות שלה, היא המקום שאותו אנשים מדמיינים כשאומרים "אמריקה".

מיין היא אמריקה כפי שהיתה אמורה להיות: בלי פשע, סמים ומגדלים מתפוצצים; אמריקה של בתי מגורים גדולים, עשויי עץ, של גדרות לבנות המפרידות בין מדשאות ירוקות, עצי דולב הנטועים לצד הכבישים ומאדימים בשלכת של אוקטובר, שדות של דלועים כתומים המחכים להיקטף כדי לקשט מרפסות בליל כל הקדושים. מיין היא מדינה לבנה: בלי מהגרים, בלי שחורים, בלי יהודים; מדינה של יאנקים רכי מבטא, דייגי לובסטרים, מגדלי תפוחי אדמה, חולצות פלנל משובצות, ג'ינסים מהוהים ומוזיקת קאנטרי – מדינת הפנסיה האולטימטיבית. ובסביבה הזאת, דווקא בה, בחר קינג למקם את המחרידים שבספריו. בתוך כל הנורמליות הזאת הוא שותל זה שלושים שנים את לב המאפליה.

מיין של קינג היא מדינה חייכנית וזיוונית רק לכאורה. מתחת לפני השטח פושה הריקבון, והאימה, חורשת רע, ממתינה להרים את ראשה. מיין שלו אינה אלא משל אחד גדול על החברה האמריקאית, המאמינה שחזות מהוגנת, גינות מטופחות ובתים מסוידים יכולים להצילה מן השחיתות והריקבון. קינג אינו מאמין בכך, משום שהוא חי במיין וזכה להכיר את צדה האפל. את הצד הזה, הנסתר מן העין, ביקשנו לגלות כאשר יצאנו למיין בעקבות סטיבן קינג. 

דפוק וזרוק בעיירות מיין
דורהם (Durham), ליסבון פולס (Lisbon Falls), ברידג'טון (Bridgton), אורינגטון (Orrington) – העיירות הללו הן כל כך קטנות ולא חשובות בעיני תושביהן, שאפילו המקומיים שמהם ביקשנו הנחיות לא ידעו להסביר היכן בדיוק הן נמצאות. בעיירות האלו בילה קינג את ילדותו, וזאת היתה חתיכת ילדות. הוא נולד ב־1947 בפורטלנד (Portland
), עיר החרושת הגדולה של מיין, כבן שני לדונלד ורות קינג. אביו היה בנאי, אמו – עקרת בית. כשהיה קינג בן שנתיים, נפרד אבא ערב אחד מאמא ואמר לה שהוא קופץ לקנות סיגריות. הוא מעולם לא חזר. רות קינג, נטולת מקצוע והשכלה, מצאה את עצמה עם שני זאטוטים ובלי דולר אחד. באותו שבוע גירש בעל הבית אותה ואת ילדיה מהדירה השכורה.

באנגור, מיין. בתוך השקט והרוגע הזה שותל קינג את לב המאפליה

המשפחה הקטנה יצאה למסע נדודים בין העיירות שאותן הזכרנו ונשארה בכל אחת מהן שנתיים לכל היותר. הילדים גדלו בלי חברים, האם עבדה בכל מלאכה שמצאה: קרצפה בתים, טאטאה רחובות, הועסקה במחסן לניקוי שרימפס. היא הרוויחה שכר אפסי ועברה עם ילדיה בין מוֹטֶלים עלובים, בתי מחסה ומוסדות צדקה, עד שמצאה מקום של קבע בבית הדל של אחותה בדורהם. 

כשהסתיים מסע הנדודים של רות קינג, החל מסע הנוודות של סטיבן. אך להבדיל מדרך הייסורים של אמו, אצלו לא היה מדובר בשוטטות גיאוגרפית. קינג בן ה־16 מעולם לא היה אמיץ מספיק לברוח מהבית, אבל היתה לו האופציה לברוח בראש. הוא אהב מדע בדיוני וסרטי אימה סוג ב' והתגנב כמעט כל יום לבית הקולנוע שפעל אז בעיירה. כאשר נתפס לבסוף והורחק משם לצמיתות, לא היתה לו ברירה אלא להמציא עלילות בכוחות עצמו. מדי יום הוא כתב במשך שעות סיפורי רוחות ומדע בדיוני, שהרחיקו אותו מהעוני המרוד של דורהם.

האירוניה היא שהוא מעולם לא הצליח, לא אז ולא עכשיו, לברוח באמת מן המקום ההוא. סיפורים שהתרחשו בעיר הגדולה או במדינות זרות זכו ללגלוג מצד אחיו הגדול וחבריו המעטים. "כִתבו על מה שאתם מכירים" הוא הכלל הראשון שמרביצים בתלמידים בשיעורי כתיבה יוצרת. קינג גילה את חוק הזהב הזה לבדו. רק כאשר מיקם את עלילותיו הפרועות בעיירה הקטנה שלו, החלו חבריו ומאוחר יותר מוריו לספרות לשים אליו לב. 

ערפדים באמצע שום מקום
העיירות הקטנות של קינג הן אלו שהניבו את יצירותיו הגדולות ביותר. הראשונה שבהן היתה "חלקת סיילם" ("Salem's Lot"), נובלה על אודות כנופיית ערפדים המשתלטת על חלקה בעיירה הנידחת ג'רוזלם, שאינה אלא דורהם בתחפושת. הסיפור המצמרר נכתב לפני שלושים שנה כמעט, אבל כל המבקר בדורהם יוכל למקם אותו בקלות במודל הנוכחי של העיירה. 

ביתו של קינג בבאנגור עם שער כניסה ייחודי. קינג יכול להרשות לעצמו לקנות בתים בניו יורק, במאליבו ובכל מקום בעולם, אבל בחר להישאר במיין, בה נולד

דורהם של שעת הצהריים הסתווית שבה הגענו אליה היתה שוממה, כאילו כל תושביה הפכו לערפדים המסתתרים בבתיהם עד שתשקע השמש. המרכז המסחרי היה ריק. רק ציוצי ציפורים ומכונית אקראית נשמעו מפעם לפעם. טיילנו קצת בין הבתים: מבני עץ גדולים בסגנון אמריקאי־קולוניאלי או טירות זעירות, מחודדות צריח, בסגנון אמריקאי־גותי. החדשים שבבתים אלה נבנו לפני שישים שנים. מאז לא היה צורך בנוספים. דורהם היא עיירה שצעיריה עוזבים אותה בהתמדה כבר עשורים רבים. במקומם מגיעים בעיקר מעוטי יכולת או זוגות המחפשים מעט פסטורליה ואינם מודעים לכך שלא הרחק  מכאן, על קו החוף, יש מקומות יפים בהרבה. 

קל להבין מדוע התחיל קינג לכתוב במקום הזה: אין שום דבר טוב יותר לעשות פה, בוודאי לא כאשר אתה בן למשפחה ענייה, שאינה מחזיקה טלוויזיה ושהרדיו שלה מכוון דרך קבע לאחת מתחנות המטיפים המתודיסטים שאמא אוהבת לשמוע. פסעתי ברחוב הראשי ויכולתי לראות אותו, את הילד סטיבן, הולך על הכביש השומם בבגדיו הישנים ובנעליים הקטנות מדי, מחזיק בידו קלסר בית ספר ובו דפים של סיפור חדש שעליו הוא שוקד. הוא התיישב על תלולית עפר מול הכנסייה הקטנה והלבנה – המתנ"ס חמור הסבר של העיירה – וכתב את הדבר המופרך ביותר שיכול היה להמציא עליה: איך חבורת ערפדים כובשת את המבנה הלבן, מחללת אותו, שורפת את המזבח, שוברת את צלמיתו של ישו והופכת את היכל הקודש למאחז הקבע שלה.

הוא הביט לימינו, ואז, במשיכת קולמוס, ניער את הרחוב המאובק מתרדמתו. מן הגבעות השקטות של דורהם הוא הצעיד בדבוקות קטנות את החוואים הבודדים שדמם עדיין לא נמצץ, שם בידיהם לפידים וקלשונים והוליך אותם בכביש המוביל אל הכנסייה, כדי שינהלו עבורו את מה שיהפוך לימים למוטיב הנוצרי הגדול של יצירתו – הקרב האפוקליפטי בין הטוב לרע, בין הצדיקים לבני החושך. קולות מלחמת יום הדין מילאו את ראשו ואת הניירות הלבנים, ודורהם – השכוחה שבעיירות מיין – הפכה לפתע למרכז העולם. הילד על תלולית העפר הפך אותה לכזאת, והוא אפילו לא היה צריך לקום ממקומו כדי לעשות את זה. האגדה הושלמה. ביד מותשת ממאמץ הוא כתב "הסוף", ניער את בגדיו ופנה ללכת הביתה. לפתע הוא ידע מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול. הוא רצה להיות האיש בעל הכוח העצום בעולם. הוא רצה להיות סופר. 

מגדל מים בבאנגור. קינג קיבל רשות ממכבי האש לעלות לראשן עם
מכונת הכתיבה שלו, וכאן ישב במשך שנה וכתב  

בירת מייבשי השיער
חלפו עשר שנים עד שקינג הפך לסופר אמיתי. בדרך הוא עוד היה צריך ללכוד את עינו של המורה לספרות, לסיים תיכון, לעבוד כמו מטורף בדנקן דונטס כדי לממן לימודים בקולג' נידח, ולנסות להשיג לעצמו סוכן. הוא נישא לטָבּיתָה, בחורה שמנמנה וממושקפת כמוהו, שעבדה לצדו בחנות הסופגניות, והשניים גרו עם זוג
נוסף בקרוואן בשולי אולדטאון (Oldtown) – עיירה נידחת ששמה אומר הכל. ובכל הזמן הזה הוא כתב. כשהיה ילד הוא עשה זאת כדי לברוח מסביבה מדכאת, עכשיו הוא כבר כתב כדי להתקיים. עיתונים מקומיים קנו מדי פעם את סיפוריו הקצרים ועזרו לו לשלם את חשבון החשמל. במקביל הוא החל לעבוד על ספר ראשון, "קארי" קראו לו, שעסק בנערה צעירה בעלת יכולות על, אשר שורפת את התיכון שלה בנשף הסיום כנקמה על ארבע שנים של התעללות מצד חבריה. 

קינג שקד על הרומן במשך שנתיים. כאשר סיים, העביר אותו לאחד ממוריו לספרות כדי שיחווה דעה. 24 שעות אחר כך כבר היה על הקו אחד מהסוכנים המובילים של ניו יורק. "המורה הוא חבר טוב שלי", אמר. "הוא נתן לי לקרוא את הרומן. העברתי תקציר להוצאת דַבֶּלְדֵיי, והם מוכנים לשלם לך סכום של חמש ספרות כמקדמה. אתה צריך להגיד כן, והצ'ק בדרך". מובן שהתשובה היתה חיובית. קינג לא ידע את נפשו נוכח הסכום המוצע. כל שיכול לחשוב עליו היה לרוץ לקנות לאשתו מתנה. הוא טס לחנות החשמל במרכז המסחרי של עיר המחוז הסמוכה באנגור (Bangor) ורכש עבורה מייבש שיער בשווי עשרים דולר. השניים חגגו את הנס בפֵן מפואר. 

הסיפור על מייבש השיער מדגים את הפשטות האותנטית הנמצאת בבסיס אופיו של קינג. הוא יכול היה לקנות בכספי המקדמה מכונית מהודרת (או כשחושבים על זה, את העיירה עצמה), אבל הוא רכש מייבש שיער. "קארי" היה ראשון ברשימה ארוכה של רבי מכר. אחריו באו "אש זרה", "הניצוץ", "הקמיע", וכמובן, "בית כברות לחיות שעשועים". קינג ואשתו היו יכולים לרכוש בית בניו יורק, במאליבּוֹ, בכל מקום בעולם. הם בחרו לעבור לבאנגור, המקבילה המוניציפלית למייבש השיער.

פארק ארקדיה. ביערות האלה זימן קינג לגיבוריו מפגשים עם גופות, עם כלבים מורעבים ומוכי כלבת ועם המוות בכבודו ובעצמו, נושא על גבו שק של עצמות

המקומיים קוראים לבאנגור "מלכת מיין", אבל כל השאר מרחמים על תושביה. אנחנו פותחים את הסיור בעיר ברחוב הראשי, ב"דיינר של ג'ודי". בשעת בוקר מוקדמת המסעדה הקטנה הומה אדם, בעיקר נהגי משאיות, סבתות והורים המאכילים את ילדיהם בלחמניות בחמאה, פנקייק בחמאה, ביצים שעשויות איך שתרצו (כל עוד הן בחמאה).

אז מה יש לעשות בעיר הזאת? "כלום", פוסקים מארק טריג'י ודיק פני, פועל בניין ונהג מונית שסועדים בדיינר. "באנגור… איך נסביר את זה… זוכרים שנכנסתם למדינה ועברתם על גשר שמחבר אותנו לניו המפשיר? הגשר הזה נקרא גשר עשרים השנה. קוראים לו ככה מפני שלקח עשרים שנה לבנות אותו. אבל כולם אומרים שפשוט ברגע שאתה חוצה את הגבול אלינו, אתה חוזר עשרים שנה לאחור. ככל שאתה מצפין יותר, אתה נוסע עוד אחורה במנהרת הזמן. באנגור היא אמצע המדינה, מה שאומר שאתם נמצאים עכשיו בשנת 1950 או משהו".

"כולם במדינה הזאת סובלים מדימוי עצמי נמוך?", אני שואל אותו. "זה לא עניין של דימוי עצמי נמוך. אנחנו פשוט… איך להגיד את זה יפה, מודעים למגבלותינו. לא המצאנו פה שום דבר חשוב. אנחנו סתם יושבים פה בצפון, מגדלים תפוחי אדמה, דגים לובסטרים וזהו. אנחנו אנשים פשוטים שלא רוצים להיות אנשים מסובכים. לא סתם לא יצא מהמקום הזה אף אחד חשוב". 

ומה לגבי סטיבן קינג, אני מוסיף ושואל "מי, הסופר הזה של 'הניצוץ'? אה, נכון, הוא באמת גר פה". זאת התגובה המקובלת כמעט אצל כל מי שאיתו דיברנו על קינג בעיירה הקטנה. כן, כל התושבים מכירים אותו, בוודאי שהם מכירים. הוא הבחור הגבוה הזה, שמדי פעם רואים אותו עומד בתור בכלבו של סִירְס ביחד עם כולם. "אתם אומרים שהוא סופר האימה המצליח בעולם? נו כן, ידוע. שמענו שהוא מיליונר ושהוא עזר לשפץ את הספרייה העירונית, אבל הוא לא סלבריטי. הוא לא עושה מעצמו עניין. בחור נחמד, מיסטר קינג. הוא אמנם לא מדבר הרבה, אבל מצד שני, אף אחד מאיתנו לא דברן גדול". 

הדיינר של ג'ודי, באנגור. אף אחד כאן לא דברן גדול

מפלצות חביבות ומקלות דינמיט
אחרי יום של שיטוט בעיירה המשעממת רווח לנו. הגענו ל"חנות הספרים של בת'", המוקדשת אך ורק לסטיבן קינג. המנהל שלה הוא סטיוארט טינגר – גבר חביב ועגלגל בגיל העמידה, שמחזיק מעצמו ידיד טוב של קינג. הוא קורא לו סטיב. אבל לכם אסור. אם תעשו כמוהו, הוא יתקן אתכם מיד וידגיש: "מיסטר קינג".  את סטיב הוא מכיר מאז ומתמיד, והוא יכול לספק את ההסבר הכי מוסמך לשאלה למה הוא חי בחור הזה. "זו לא רק צניעות", הוא אומר. "סטיב גר כאן כי אנשים לא עושים ממנו עניין. הם אומרים לו בנימוס בוקר טוב, אבל זהו. היחידים שחושבים שהוא משהו הם תיירים כמוכם, שבאו לראות איפה הכל התחיל. הרבה יפנים באים. הוא גדול ביפן, והאמת, גם מאירופה יש לנו מבקרים". 

איך אתה מסביר את הפופולריות שלו בעולם? הסיפורים שלו הם הרי על עיירות נידחות כמו העיירה הזאת.
"זאת בדיוק הסיבה. הוא מגיש לקורא מין כרזה של העיירה האמריקאית. נכון שהתמונה היא מעוותת ובתפאורה הזאת מתרחשות זוועות נוראיות, אבל אנשים אוהבים לקרוא סיפורים על אמריקה 'האמיתית'. ואין שום דבר יותר 'אמיתי' מסיפורים שמתרחשים בבאנגור, מיין".

טינגר יודע על מה הוא מדבר. הסיפור "האמיתי" ביותר שכתב קינג על באנגור הוא "זה" – אפוס בן אלף עמודים שבבסיסו עומדת העיירה הזו, שקינג כינה אותה דֶרי. במבט ראשון היא נראית שלווה ומצוחצחת, אך במבט שני מתגלה כי היא מקום מפגר, אשר יצור מסתורי טובח בו את ילדיו. בתוך הבתים הגדולים ומסבירי הפנים של העיירה מתרחשים מעשי אונס, אלימות ורצח. זהו מקום צבוע ומרושע הבנוי על יסודות רקובים תרתי משמע, אשר בסופו של דבר גורמים לכך שהעיר תקרוס אל תוך עצמה. 


פורטלנד, העיר הגדולה במיין, נראית כפרית וירוקה לבאים מהמזרח התיכון

טינגר מוציא אותנו לטיול ברחובות באנגור, באתרים שבהם כתב קינג חלק מספריו. אנחנו נוסעים ברחובות רחוצים מגשם אל הפארק הציבורי בּאס (Bass) – המקביל לבּאסי, הפארק העירוני של דֶרי. במרכז הפארק ניצב סמלה המסחרי של העיר – פסל בגובה תשעה מטרים של פול בּאנְיין, חוטב העצים המיתולוגי שכפות רגליו העצומות יצרו, על פי האגדה, את האגמים הגדולים של אמריקה הצפונית. הפסל מככב בפרק ארוך במיוחד של "זה", שם הוא רודף אחרי חבורת ילדים ואוכל אותם חיים.

הלאה, בעקבות מפת האטרקציות שהכין טינגר: הנה תעלת המים שבה מתחבא "זה" – טורף הילדים הדמוני, הנה תעלות הביוב שבהן הוא שומר את עצמותיהם, הנה מגדל המים המשקיף אל היערות האפלים של מערב מיין. על מגדל זה ישב הילד ביל דֵנְבְּרוֹ, גיבור הרומן, לילות ארוכים וחיכה למפלצת שחיסלה את אחיו, כדי שיוכל לערוך נגדה קרב לחיים ולמוות. "סטיב בא במשך שנה יום יום למגדל הזה", מספר טינגר. "מכבי האש נתנו לו רשות לעלות למעלה עם מכונת הכתיבה שלו, והוא פשוט ישב שם ותקתק". 

טינגר מוביל אותנו אל פנובסקוט (Penobscot) – הנהר שחוצה את העיר ומקור החיים שלה במשך כמעט מאה שנה. על גדות הנהר חיו כמה מגיבוריו הזכורים של קינג: אנני ווילְקס – המעריצה החולנית שחוטפת את סופר האימה פול שֵלְדון ומכריחה אותו לכתוב לה סיפור משלה בספר (ובסרט) "מיזרי"; ראלף רוברטס, הישיש שיוצא למלחמה במלאך המוות בספר "אינסומניה"; והנה פסי הרכבת שעליהם פסעו ארבעת הילדים, גיבורי "הגופה" – הנובלה הטובה ביותר של קינג (שעובדה לסרט טוב לא פחות, "אני והחבר'ה") – כדי למצוא את גופת הנער ריי בְּראוור.

כשרואים את המקומות האלו, מתקשים עוד יותר להבין מאין צמחו לקינג רעיונותיו. הנהר פנובסקוט, היערות ופסי הרכבת שלצדם הם כולם פאר הפסטורליה: הסירות נעות באטיות, מכוניות המטיילים עוברות בין העצים האדומים בנסיעה חרישית. במקום הזה לא תמצאו שום רמז לאימה. ואולי בעצם כן. בסוף המסע אנו מגיעים לבית הקברות מאונט הופ (Mount Hope). זהו המקום שממנו הוציא באישון לילה לואיס קרייד, גיבור "בית הכברות", את גופת תינוקו, שנדרס בידי משאית, כדי לקחתה לקבורה חוזרת באתר קבורה אינדיאני סמוך, שהאגדה סיפרה שהמונחים בו קמים בן לילה לתחייה.

דיינר בבאנגור. ככל שאתה מצפין יותר, אתה נוסע במנהרת הזמן

מאונט הופ הוא מקום שקט ומוריק, אבל אנחנו שמים לב לדבר מוזר. על פני כל השטח מפוזרות המון מצבות קטנות, של ילדים. בדיוק כמו ברומן "זה", רבים מהם לא הגיעו לגיל שמונה. העיירה הזאת, מתברר, אוכלת את תינוקותיה, והיא עושה זאת בהתמדה מאז סוף המאה ה־19. "איך זה שמתים פה כל כך הרבה ילדים?", אני שואל את טינגר, ולראשונה אין לו תשובה טובה. "בשנים הראשונות", הוא אומר, "היו פה הרבה מחלות, שריפות, דברים כאלה". 

אבל ילדים מתו פה גם בשנות השמונים והתשעים. 
"באמת? לא שמתי לב". 

גם המבוגרים ב"זה" לא שמו לב שמישהו בעירם הורג ילדים בסיטונות. אולי גם בבאנגור יש מפלצת? 
הוא צוחק. "אני חובב אימה, אבל זה יותר מדי אפילו בשבילי". 

לסיום הסיור הוא שולח אותנו לבית של קינג ברחוב ווסט ברודוויי – "הרחוב הכי טוב של באנגור", לדבריו. הרחוב אכן טוב, והבתים מהודרים באופן שהיה מעורר קנאה גם בכפר שמריהו. הבית של קינג אינו שונה מהמבנים האחרים, למעט הגדר המקיפה אותו, מעוטרת במפלצות חביבות ובקורי עכביש עשויי ברזל, ומצלמות האבטחה הנסתרות מן העין. גם אלו לא היו פה עד ערב אחד (ליל כל הקדושים, כמובן) לפני עשר שנים.

באותו יום קינג לא היה בבית. אשתו שמעה את פעמון הדלת מצלצל, פתחה את הדלת וגילתה על מפתנה מעריץ מטורף לא פחות מאנני ווילקס, גיבורת "מיזרי". בגמגום מבולבל הוא הסביר לה כי הוא מוכרח לפגוש את הסופר ואמר כי אם לא יינתן לו מבוקשו, יקרה משהו איום ונורא. כששאלה גברת קינג למה הוא מתכוון, פתח האיש את מעילו וחשף מקלות דינמיט. טָבּיתָה קינג הציעה לו להתיישב ולשתות משהו. הוא נכנס לסלון, היא חייגה למשטרה, ומאז הקינגים עושים כמיטב יכולתם להתרחק מעין הציבור.

גברים במלכודת
ביום האחרון למסע הגענו לאקאדיה (Acadia) – שמורת הטבע של מיין. יום שלם טיילנו בשמורה, מתרשמים מן השלכת, נושמים את האוויר המהולל של המדינה. לעת שקיעה גילינו שמכל הדלק שלנו ריק. רוח קרה החלה לנשוב, ובמרחק ראינו את מכוניות התיירים האחרונות מתקדמות לכיוון היציאה. הבטנו סביב אל היערות. הם נראו פתאום הרבה פחות פסטורליים – צפופים וקודרים, אפלה מציצה מתוכם, מתחילה לשלוח ידיים לעבר הכביש והמכונית. 

פתאום שמנו לב לדברים שבהם לא הרגשנו קודם: רחש מן החשכה, העדר ציוץ ציפורים. ישבנו במכונית והרגשנו כמו גברים במלכודת. רחש נוסף נשמע בין השיחים. לרגע חששתי שזה דוב. רגע אחר כך כבר קיוויתי שזה דוב. אחרי הכל, הילדים מ"הגופה" וג'סי מ"המשחקים של ג'ראלד" התנסו פה בזוועות איומות יותר. ביערות האלה זימן קינג לגיבוריו מפגשים עם גופות של נערים מתים, עם כלבים מוטרפים מרעב ומכלבת ועם המוות בכבודו ובעצמו, הנושא על גבו שק עצמות. דוב? לחשנו, הלוואי שזה יהיה דוב. 

בתוך הפחד שהלך וסגר עלינו, הבנתי מדוע האימה של קינג כל כך אפקטיבית. היא נוראה משום שהיא מזכירה לנו שאפילו יהיו חיינו מושלמים, אפילו נחיה במקום היפה ביותר עלי אדמות – הרוע, הסכנה והשאול אורבים לנו, מאיימים לגורפנו. 
המוות, מזכיר קינג, שוכן בכל: בתעלות הפסטורליות של באנגור, בבתים לבני הגדרות של דורהם וביערות שטופי השקיעה וצבועי השלכת של מזרח מיין. סכנה מתחבאת בחורש הצפוף, במכל הדלק הריק, במים העכורים, בעליית הגג ובמרתף. היא בכל מקום, וקינג לא ייתן לכם לשכוח זאת לעולם – לא בתל אביב, לא ביפן ואפילו לא פה, בשקט הירוק של אמריקה, בחלקת האלוהים הגדולה של מדינת מיין. 


תודת המחבר לד"ר אילנה גומל מהחוג לספרות אנגלית באוניברסיטת תל אביב על עזרתה בהכנת הכתבה


האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 1

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

לאן נעלמו הכוכבים?

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code