תפריט עמוד

מוסטנג – ממלכת המדבר מעבר להרים

מוסטנג  – ממלכת המדבר מעבר להרים

מעבר להרים הגבוהים בעולם, בצפון נפאל, שוכנת ממלכת מוסטנג. הממלכה הנידחת היתה סגורה בפני זרים במשך דורות, וגם כיום צריך אישור מיוחד כדי לבקר בה. אברהם שקד הגשים חלום ישן וביקר בממלכה ההררית והמדברית ואפילו פגש את המלך

בנובמבר 1974 עדיין לא הסתירו שתי שורות של דוכני מציאות את מראה אגם פיווה הנפלא בפּוֹקְהָרָה (POKHARA) שבנפאל, ושיח הגָנְגָ'ה הגדול ביותר במדינה גדל עדיין בחצרה של תחנת המשטרה. במסעדות המעטות שעל שפת האגם לא ידעו עדיין מהו "סלט ישראלי", ולא משנה מה הזמנת, האוכל תמיד נראה כדהאל באט (אורז ועדשים). שם, בפוקהרה, שמעתי בפעם הראשונה על מוּסְטָנְג.

ערב אחד ישבנו, קבוצה קטנה של מטיילים בני אומות שונות, על הדשא באכסנייה שלשפת האגם. גשמי המונסון חדלו לרדת, והעלוקות חדלו להציק. דיברנו על תוכניות ומסלולי הליכה אפשריים, על מנאנג המרוחקת, שסוחריה – בְּהוֹטִיאָס (נפאלים ממוצא טיבטי) מחוצפים וערמומיים – הופיעו מפעם לפעם במגפי לבד טיבטיים, עם סוסונים מקושטים ועמוסי סחורות בשוק של פוקהרה, ועל מפולות השלג של אָנָאפּוּרְנָה (ANNAPURNA).

"אני לא הולך לשום טרק בנאלי כזה. אחכה עד שיפתחו את הדרך למוסטנג", הכריז פרנסואה, שהיה עסוק עד אותו רגע, כברוב שעות היום, בפיטום כלי העישון שלו. כולנו השתתקנו ופנינו להאזין לדבריו. כך עשינו בכל עת נדירה שבה חדל לעשן, להריח או לבלוע דבר מה מהמבחר שנשא בכיסיו הרבים. הוא היה ראוי לכבוד הזה. ראשית, הוא היה מבוגר מכולנו, "זקן" ממש: בן 34. גבוה וגרום, עם קוקו בלונדיני וזקן מדובלל, במכנסי בד רחבים וסנדלים אפגניים, במעיל צמר טיבטי וכובע רקום ומחרוזת חרוזי אלמוג וטורקיז לצווארו – הוא נראה "הדבר האמיתי".

הוא היה צרפתי, אבל דיבר אנגלית מושלמת, ועל כן היה יוצא דופן במיוחד. מאז שנלחם בשוטרי פריס ב־1968, "כתף אל כתף עם דני כהן בנדיט ('האדום')", כדבריו, הספיק לנדוד ולהתמסטל במחצית מארצות המזרח, מלווה באשתו הצרפתית־קנדית קטי – אשה נמוכה, יפה, עם קוקו בלונדיני, שמלה טיבטית ומעיל צמר אדום, וחרוזי אלמוג וטורקיז על צווארה ובאוזניה. בשלוש השנים האחרונות מצטרפת אליהם  בתם הקטנה ג'ני – מהדורה מיניאטורית של אמה (עם קוקו בלונדיני, מעיל צמר טיבטי וכן הלאה).

מוסטנג? שאלנו, איפה, לכל הרוחות, היא מוסטנג? פרנסואה סיפר אז על הנוסע והחוקר הצרפתי מישל פֵּייסֶל (PEISEL), שב־1964 בילה חודשים אחדים באחד האזורים הנידחים ביותר בהימלאיה; חבל ארץ מדברי, המצוי מעבר לגבוהים שבהרי העולם. כששב משם כתב ספר בשם "מוסטנג – ממלכה טיבטית אבודה" (MUSTANG – A LOST TIBETAN KINGDOM), ובו תיאר את חוויותיו. "ממש מדהים", תיאר פרנסואה את הספר. הוא הכיר אותו כמעט בעל פה, את כל עלילות פייסל בממלכה המדברית הזעירה, כאילו היה שם בעצמו.

פרנסואה סיפר לנו על הרוח העזה הנושבת  במעלה הקניון האדיר של הנהר קָאלִי גַנְדָאקִי, מפריחה אבק לעיני הנודדים ולגרונותיהם; על לוחמי גרילה טיבטים משבט קַאמְפָּה (KAMPA), התוקפים, רכובים על סוסוניהם, את מחנות הכובשים הסינים מעבר לגבול; על נזירים עטויי מסיכות, המגרשים שדים מבין חומות העיר לוֹ מָאנְטָאנְג, ועל מתים הנקברים בקירות הבית. בתוך כך נרדמה ג'ני בחיק אימה, ואחר כך נעשה מאוחר, ופרשנו לישון. אני, אוהב מדבר קנאי, שהייתי בדרכי להתאהב ללא תקנה גם בנופי ההימלאיה, נרדמתי הוגה בנופים הצחיחים שמעבר להרים, בלוחמי הקאמפה הנועזים ובעיר מסתורית ואסורה בשם לוֹ מאנטאנג.

מאז, שבתי וטיילתי בנפאל ובמחוזות אחרים של ההימלאיה פעמים רבות. ביקרתי באזורים נידחים במורדות הדרומיים של הרכס הגבוה ובעמקים הגבוהים שמצפון לו. שם ראיתי בראשונה עד כמה צחיח יכול הנוף להיות ב"צל הגשם" של ההרים. גם את הרוח הנושבת בקאלי גנדאקי למדתי להכיר ואת השלט המחליד בשולי הכפר קַאגְבֶּנִי, האוסר באותיות אדומות על מעבר של זרים צפונה. שם היתה מוסטנג, ובמשך יותר מעשרים שנה ידעתי שיום אחד אלך לשם, בנתיב מסעו של פייסל ובדרך חלומו של פרנסואה.

חלום עומד להתגשם
באוקטובר 1995 חזרתי לג'וֹמוֹסוֹם. ב־1978, כשטסתי לכאן בפעם האחרונה עם קבוצת מטיילים, טלטלה רוח עזה את מטוסנו הקטן בין קירות הקרח האדירים של דְהָאוּלָאגִירִי ואנאפורנה, שמשני צידי הקניון של קאלי גנדאקי. עקב כך נאלצנו אז לשנות את תוכנית המסע. אני זוכר היטב את מפח הנפש שחשתי.

גבולה הדרומי של מוסטנג, מעל אפיק נהר קאלי גנדאקי | צילום: ישראל לבנת

17 שנים מאוחר יותר עמדתי עם שחר, נרגש מאוד, בשדה התעופה הקטן של פוקהרה, מברך על השמים הבהירים מענן, שחשפו לאור הירח השוקע את הפסגות הלבנות של מָצָ'פוּצָ'רֶה ואנאפורנה. אחרי שעה הציתה השמש את הפסגות, ובתום התארגנות ממושכת נדחסנו עם ציודנו, כמו יחידת חיל רגלים, לתוך מסוק רוסי גדול, חבוט ורועש. הבטנו בחשש בטייסים פרועי המראה, כשדיילת נפאלית במדים מודרניים נשאה את קולה והודיעה כי "זהו כלי תעופה בטוח מאין כמוהו". ואז, להפתעתנו, התרומם המסוק ללא קושי, הצפיפות נשכחה, ואני התרכזתי בחלום העומד להתגשם ובמראות הנהדרים של מצ'פוצ'רה, והפסגות אנאפורנה שתיים, אנאפורנה דרום והקיר הצחור והאדיר של דהאולאגירי.

פייסל (בינתיים קראתי את ספרו) הגיע לכאן מקץ שישה ימי הליכה מאומצת מפוקהרה, לאחר שחצה שלוחה תלולת מדרונות בין גוֹרָאפָּנִי (GORAPANI) לטָאטוֹפָּנִי (TATOPANI), נאבק בסבליו המחוצפים חובבי האלכוהול ומחליפם לבסוף בטוּקְצֶ'ה, שבעמק הנהר, בשיירת בני בקר נהוגה בידי סוחרים ממוסטנג. הנסיעה שלנו נמשכה 25 דקות בלבד. בבת אחת נעלמו העצים ממדרונות ההרים, והמסוק הנמיך ונחת בג'ומוסום שבגבול המדבר.

את הנוף זכרתי היטב: הצבע הצהוב־אפרפר של המדרונות ומשקעי האגמים והמורנות שסביב. מיעוט העצים (פחות מ־300 מילימטרים גשם יורדים כאן בשנה, לעומת 3,000 מילימטרים ויותר מדרום לרכס) והשדות הירוקים, הניזונים ממי השלג והקרחונים שעל מורדות הר נִילְגִירִי, המתנשא מדרום־מזרח.

אווירת "המערב הפרוע" עדיין שררה בג'ומוסום, למרות מספרן הרב של המסעדות, האכסניות, החנויות שבהן אפשר לשכור כל ציוד הדרוש לטרק ולקנות קולה, שוקולד ונייר טואלט, הבתים החדשים וגשר שנבנה מעל הנהר. לא היתה סיבה מיוחדת להישאר שם. לסבלינו הנפאלים הצטרפו "קצין קישור" ממשטרת קטמנדו ושיירת חמורים מקומיים. יצאנו לדרך, משאירים את ג'ומוסום מאחור.

על סיפם של המישורים הצחיחים
"דרכנו הובילה כעת עמוק לתוך הקניון האדיר של הנהר קאלי גנדאקי", כתב פייסל, "בעת שהתקדמנו, נעלמו המדרונות הירוקים הנישאים אל פסגות השלג. נכנסנו לריק חרוך, דמוי מדבר, עשוי מגבעות ענק צהובות וצריחים אדירים של סלע שצורתם מרובעת, ממסות נישאות של צוקים סחופים, חשופים מצמחים ויבשים. הרקיע בקו האופק שבצפון היה כחול וצלול כבדולח. עזבנו מאחור את עולם הצמחייה, הלחות והירק, כדי לדרוך על סיפם של המישורים הצחיחים והענקיים של מרכז אסיה".

מי מההולכים בדרך, צפונה מג'ומוסום, קרא את תיאורו הנרגש של פייסל? מי התרגש כמוהו, וכמוני כעת, על סף ההצצה לארץ נידחת, אשר שנים רבות נאסר על מבקרים לחצות את גבולותיה? לא רבים. מוסטנג נפתחה למטיילים, במידה מוגבלת, רק בסוף 1992. רוב אלה שפגשנו בדרך, זרים ותושבי המקום כאחד, עשו את דרכם למקדשי מוּקְטִינָאת או אל מעבר תוֹרוֹנְג לָה, עוקפים את אנאפורנה ואל מנאנג. שיירה ארוכה של סוסונים וחמורים עמוסים לעייפה, שלראשיהם עיטורים צבעוניים ופעמונים גדולים על צוואריהם, עשתה דרכה למוסטנג. המים באפיק הרחב נצצו בשמש, זורמים על פני חלוקים שצבעיהם מגוונים. נהגי הבהמות קראו בקול, שרקו ושרו, והמוסיקה שלהם עיטרה את המראה הרגוע והיפה הזה.

בימי הפאר שלה, במאה ה־15, היתה קאגבֶּנִי מצודת משמר קדמית של ממלכת מוסטנג. כאן מסתעפת דרך המסחר החשובה צפונה, במעלה קאלי גנדאקי, מזרחה למוּקְטִינָאת ומנאנג, ולכיוון צפון־מערב למחוזות דוֹלְפּוֹ (DOLPO) ומוֹגוּ הנידחים. היום, גבול מוסטנג רחוק מכאן, אבל כבר מרחוק אפשר להבחין כי קאגבני דומה בסגנונו לכפרי מוסטנג. בכפרים אחדים כאלה, בשולי הממלכה, שלטו בימי הביניים אבירים נמוכי דרגה. הם רדו באיכרים האריסים ושירתו את המלך שישב בלו מאנטאנג.

שדות כוסמת מבשילים על מדרגות הנהר, מעטרים את בתי הכפר הלבנים. הבתים מחוברים זה לזה, ופתחיהם פונים פנימה, וכך נוצר כלפי חוץ מראה של מצודה חסרת חלונות. מעל הכפר מתנשאים קירות גבוהים, צבועים באדום, של המנזר הבודהיסטי (גומפה) המרשים.

בת "האנשים של לו", השם בו מכנים עצמם תושבי מוסטנג, החיים ומתפרנסים זה מאות שנים על נתיב המסחר החשוב בין טיבט להודו | צילום: ישראל לבנת

בעלותנו מאפיק הנהר לתוך קאגבני, הבחנו באותות הזמן. סמטאות חדשות נוספו לשולי הכפר הדרומיים, ובחלק מהמבנים החדשים שכנו אכסניות למטיילים וחנויות. שלטים בישרו על ממכר עוגות תפוחים וקוקה קולה. אבל אחר הצהריים, כשטיילנו אל מחוץ ליישוב לאורך תעלות המים, בין בוסתנים מוקפים בגדרות אבן ובהם עצי תפוחים עמוסי פירות שעליהם נצבעו כבר בצבעי הסתיו, היטשטש ונעלם החדש מול יופיו של הישן. מראש גבעה קטנה נשקף מראה נפלא של הגומפה, מוקפת בבתים עתיקים, בשדות ובבוסתנים. מן ההרים ירדו עדרי כבשים ושיירות סוסונים. קרני שמש אחרונות נגעו ברכסים ובגדתו המערבית של העמק, ובמורד העמק נצצה פסגתו המחודדת של נילגירי, מתחת לענן צמר גפן. השלט הישן, האוסר באדום על כניסת זרים, עדיין היה תלוי ביציאה מהכפר. מעבר לו השתרע המדבר.

השינוי כבר כאן
שלושה ימים צעדנו בדרך. המעבר המהיר מפוקהרה הנמוכה לגובה של כ־3,000 מטרים נתן בנו את אותותיו. מדי בוקר התגלה חולה חדש בשורותינו, וארוחות הבוקר נראו כמסדר חולים. הקדשנו יום שלם לניסיון התאוששות בצָ'יילִי – כפר גדול ויפה עם בתי מידות בסגנון טיבטי ועל גגותיהם ערימות עצים, ודגלי תפילה בודהיסטיים מתנוססים בכל מקום. מוקף בבוסתנים של עצי תפוח, צמוד הכפר לצלע ההר, מעל לקניון צר בסלע אדום – בו זורם קאלי גנדאקי. הסלע האדום הוא כנראה פרי השקעה של סחף קרחונים עתיק.

התושבים כאן מציגים את עצמם כגורונג, למרות חזותם הטיבטית המובהקת, ומתלבשים בדומה לבני שבט זה המאכלסים רבים מהכפרים שמדרום לרכס הגבוה. בספרו ציין פייסל כי רבים מבני הבהוטיאס באיזור מנסים להשתייך לגורונג, כדי לשפר את מעמדם.

לאחר שנחנו דיינו, יצאנו לדרך. טיפסנו כשעתיים בדרך הרחבה, הסלולה בחלקה, שפרסות הסוסונים ורגלי ההולכים ממוסטנג ואליה הפכוה לנתיב מאובק. כשהבטנו דרומה, נפרשה לעינינו פנורמת ההרים הנפלאה, מנילגירי ועד פסגותיו של רכס אנאפורנה, ולמרגלותיהם העמק והקניון המתפתל של הנהר הגדול. מראש מעבר קטן, עם גל האבנים ודגלי תפילה, צפינו אל שדות הכפר סָאמָאר, מוקפים בעצי צפצפה זהובי עלים, על רקע הסלע האדום. המדרונות כאן תלולים מאוד, והצמחייה רבה יותר מאשר בעמק הנהר. שיחי קֶדֶד וחבושית ובעיקר עצי ערער ננסיים, שצמחו על משטחי הסלע האדומים, הזכירו לי לרגע את נוף "ארץ הקניונים" שבדרום־מערב ארצות הברית.

הכפר סאמאר (שפירושו "אדמה אדומה") עצמו נגלה לנו במהרה, מעבר לשדרת עצי צפצפה עתיקים ועבי גזע. זהו נווה מדבר מקסים ומלוכלך להפליא. כמו בכפרים הקודמים שעברנו, קירות הבתים הבנויים מאבן ומבוץ דחוס ומצבות הצ'ורטן הבודהיסטיות צבועים בפסים של אפור, לבן, צהוב וחום. ליד אחת המצבות כתשה אשה בלבוש טיבטי מסורתי ענפי ערער במכתש ענק, מכינה קטורת מקודשת לפולחן.

האווירה היתה מסורתית ואותנטית, למרות שלט באנגלית שהנחה את התיירים לשמור על הטבע. "נפאל כאן כדי לשנות אותך, לא אתה תשנה את נפאל", הכריז השלט. אבל השינוי כבר כאן, והוא ניכר בעצם קיומו של השלט, בהופעתם של שלטי האכסניות ובמעברן מדי יום של קבוצות תיירים, קטנות אמנם, בדרכן למוסטנג או ממנה.

צלקות בערימת חול
מעבר לסאמאר ירדה הדרך בתלילות, חצתה יובל שוצף של קאלי גנדאקי מוקף צמחיית שיחים ירוקים ועצי ערער, ושבה ועלתה בשביל מדרגות אל הראשון בשלושת המעברים שבדרך ללוֹ מאנטאנג. מגובה של כ־3,800 מטרים צפינו דרומה אל פנורמת הרים אדירה – שוליהם הצפוניים של רכסי אנאפורנה ודהאולאגירי – ולמרגלותינו היה קניון צר ועמוק של אחד מיובלי הנהר הגדול.

אבל המראה הנהדר הזה החוויר אל מול מה שהתגלה לעינינו מאוחר יותר, אחר הצהריים, כשעלינו אל המעבר הבא (הגבוה שבהם, 3,900 מטרים), בֶּנֶה לָה. דגלי תפילה רבים היו תלויים בין שני עמודים, מעל גל ענק של אבנים שהונחו במשך מאות שנים בידי העוברים בדרך המסחר העתיקה. במערב ראינו את תוֹרוֹנְג לָה, המעבר הגבוה שמצפון לרכס אנאפורנה. המראה המדהים נגלה לנו מצפון. כמו פייסל 30 שנים לפנינו, גם אנחנו צעקנו באימה ובאושר.

"למלוא האופק השתרעה ארץ כמוה לא ראיתי מעולם", כתב פייסל. "לפני נפרש מדבר של צהוב וכתום, מפחיד יותר משיכולתי לשער – שרשרת מצוקים חשופים וסחופי רוח, נישאים מעל נקיקים וקניונים עמוקים, חרוצים בפני כבשן של קרקע חרוכה, כמו צלקות עמוקות בערימת חול ענקית. המראה דמה לגראנד קניון, אך אפילו ללא קקטוס או מים. עד לקצה גבול ראייתי לא היה ולו עלה עשב אחד, עץ או שיח. רק מרחב מבותר של שממה, מאחד בתוכו את אימות המדבר והרים גבוהים וצחיחים, את הריקנות והקור. רוח נוראה נשבה באוזני, שורקת, יורקת חול בהצליפה על פני נוף חרוך זה, מייבבת בקניונים ומכה בגבעות, הופכת אותן לצריחים חמורי סבר, לבנים כעצמות יבשות… הייתי מוכן לארץ צחיחה, אך מה שראיתי היה מעבר לכל דמיון. איך יכולים בני אנוש לחיות כאן?! מה שראיתי מולי היה כאוס, ובתדהמתי לא הצלחתי לקלוט את יופיו המוזר של הנוף".

מול נופו המהמם של המדבר המשנה את צבעיו בעת שקיעה, ברוח הנוראה הזו שגרפה לעברנו מעל הפסגות עננים אפורים וכבדים, ירדנו אל שטח האכסניה שבסִיאָנְגְמוֹצֶ'ן שם נטינו את מחננו ללילה.

במערות הסלע של טראמאר חיו נזירים בימי הזוהר של מוסטנג במאות ה-15 ו-16, ומנזרי מוסטנג שימשו להם מרכזים רוחניים | צילום: אברהם שקד

אומה של סוחרים
כל הלילה שמענו את נביחותיו המטורפות של כלב טיבטי, גדול ממדים וכבד לסתות. הפעם חנינו בלב הכפר גָאמִי, במחנה שהיה הגרוע במחנות, מטונף ובעל קרקע קשה. השכמנו מוקדם מהרגיל. מהבתים סביבנו נשמעו קולותיהם העמומים של תופים המלווים טקס תפילה של בוקר.

בכל אחד מבתי הכפר יש חדר תפילה, ובו צלמי אלילים ובודהות, ספרי תפילה וכל הדרוש לפולחן יומיומי. ביום הקודם התארחנו בגומפה פרטית שכזו, בגדול שבבתי גאמי. הוא שייך לראג'ו, בן אחותו של מלך מוסטנג, "הדוכס" של גאמי ונציג המלך במקום. בכל אחד מכפרי מוסטנג מתגורר אציל רם מעלה כזה, שעל פי השיטה הפיאודלית הנהוגה עדיין בממלכה, נושא תפקיד בחצר המלך וממלא עבורו מטלות שונות, כמו אספקת עובדים לשדותיו ולארמונו או העמדת חיילים או בהמות משא לשירותו.

רק אציל כזה רשאי לבנות בית בן שלוש קומות, שיתנשא מעל הבתים האחרים. לנחותים ממנו (כולל "ברונים", אצילים שדרגתם נמוכה יותר) מותרת בניית שתי קומות בלבד. ורק בתיו של המלך יכולים להתרומם לגובה חמש קומות. עם זאת, בכולם, בבתים של פשוטי העם, האצילים או המלך, קומת הקרקע היא תמיד מקום משכנן של הבהמות ומקום האיסוף של גללי היאקים ושל הסוסונים וצואת האדם מהשירותים שבקומה מעל. החומר האורגני הזה משמש בבוא הזמן כדשן לשדות.

לא בטקס דתי צפינו אמש בגומפה הפרטית, המקושטת בציורי קיר צבעוניים ובחפצי פולחן; לבוש במכנסי ג'ינס וחולצת טי אופנתיים, הציג לפנינו ראג'ו מבחר שטיחים וחפצים טיבטיים. הוא ניסה לשכנע אותנו לרכוש אותם. מקח וממכר הם דרך חיים ללוֹבָּה – "האנשים של לוֹ", השם בו מכנים עצמם תושבי מוסטנג – החיים ומתפרנסים זה מאות שנים על נתיב המסחר החשוב בין טיבט להודו; ואפילו דוכס לא יחמיץ שום הזדמנות. בספרו, מתאר פייסל את המסחר הבלתי פוסק שניהלו תושבי מוסטנג בינם לבין עצמם, כשהם מקפידים להפקיע מחירים ללא רחם.

מאז שעברנו ליד הצ'ורטן האדיר, מעט אחרי סיאנגמוצ'ן, שהינו בתחומי ממלכת מוסטנג. הרכס הגבוה בדרום היה הרחק מאיתנו, וגם העצים והשיחים נעלמו כמעט לגמרי. היינו בליבו של מדבר צחיח להפליא, וכל אחד מכפרי לוֹ המרוחקים זה מזה, עם שדות הכוסמת והשעורה שנקצרו לא מכבר וחורשות עצי הצפצפה הזקנים, מסוקסי הגזעים – נראה כנווה מדבר.

בסמטאות הצרות והמפותלות של גאמי, בדרך אל שרידי המצודה העתיקה שבשולי הכפר, שררה אווירת ימי הביניים. על מפתן אחד הבתים ישב כפרי שסירק בסבלנות את שערו הארוך וקלע אותו בצמות. נשים בבגדים מסורתיים רחצו כלים בברז שברחוב. בשעת הדמדומים נהרו בסמטאות איכרים עם מחרשות עץ על גבם ורועים עם עדריהם בדרכם הביתה, לקול נביחות הכלבים וצהלת הילדים, קרני השמש האחרונות נשברו באבק המתאבך. יכולתי להישבע שאני בתוך סצינה מהסרט "שובו של מרטין גר".

הדר מימי הביניים
את הנהר קוּמוּנָה, יובל של קאלי גנדאקי, הנקרא כאן נהר מוסטנג, חצינו על גשר תלוי חדיש למדי. מעברו השני נראה גאמי, עם שרידי המבצר שלידו, כמצודה. בדרך צפינו ב"קיר מאני" (MANI WALL) המרשים. אורכו של קיר האבן כ־100 מטרים, והוא משוח בצבעי האדמה האופייניים – אפור, אדום, לבן וצהוב – ומשובץ באלפי לוחות עם מנטרות וציורים של בודהא.

לפני ימים רבים הגיע לכאן, על פי המסורת, הבּוּדְהִיסְטָוָוה אוּרְגִיֵין רִימְפּוּצֶ'ה (RIMPUCHE) כדי להפיץ את תורת בודהא בממלכת לו, שהיתה אז מלאה בשדים. הוא לכד את אחד הנוראים שבהם ושיסע אותו לגזרים. את ליבו השליך לעמק,  צפונית־מערבית מכאן. מאוחר יותר הוקם שם העתיק והקדוש במנזרי מוסטנג, לוֹ גֶקָאר. ריאותיו של השד נפלו מסביב, ומהן נוצרו הצוקים האדומים־ורודים המדהימים ביופיים, המתנשאים מסביב לגאמי. המעיים נפלו היכן שהוקם הקיר, המתפתל כנחש ואמור להזכיר לדורות הבאים כי עם בואו של הבודהיסטווה הפכה מוסטנג לטהורה וקדושה, מקום מושבם של מורים וחכמים דגולים של הבודהיזם.

טיפסנו למעבר נוסף. גאמי נותר מאחור כנקודה ירוקה בין מצוקים צחיחים. מולנו השתרעה עוד כברת ארץ שוממת. כצפוי, לא עבר זמן רב ונווה המדבר הבא, הכפר טְסָארָאנְג, נגלה לעינינו. דבר לא השתנה מאז תיאר אותו פייסל: "טסאראנג… נראה כמו מיניאטורה מעודנת, מצוירת בצבעי אדום וירוק וכתמי לבן על ידי צייר דייקן של ספרי ילדים. מבצר ענק, חמש קומות גובהו, ניצב על רכס הצופה אל נקיק עמוק… חלונותיו השקיפו על הבתים הקטנים והלבנים שקיננו בצילו. הוא הזכיר לי מבנה אירופי מימי הביניים וניצב, מרובע בצורתו, ליד חורבותיו הרומנטיות של מבנה אחר, עתיק עוד יותר.

"בתי הכפר", ממשיך פייסל, "עמדו משובצים בשטיח ירוק מאוד, שהגיע עד למדרונות המשתפלים של משקעי קרחון עתיק. וכאילו לא די במבצר עצמו להדגיש את ההדר מימי הביניים, ניצבה לימינו, על גבעה מוגבהת מעט יותר, דמותו קוראת התיגר של מנזר עצום, צבוע באדום וורוד… לקדם את פנינו. בכניסה למקלט זה של העבר ניצבו שלוש מצבות צ'ורטן גדולות, מעוטרות בצבעים חיים של תפוז בוהק ואדום. בבסיסו של הראשון היה שער מקושת. העיירה היתה כמו נווה מדבר ירוק בנוף הירחי של הגבעות… המבצר של טסאראנג הזכיר לי שאני נמצא בארצו של מלך, השולט ברוחה של מסורת עתיקה".

דרך שער הצ'ורטן נכנסנו גם אנו אל הכפר. לארוחת צהרים עצרנו בבית הדוכס המקומי, טְסָאוָואנְג. שלושה נזירים צעירים, אדומי גלימות, עסקו בהכנת טקס בחדר התפילה הפרטי. לאחר שערכו שולחן עם מנחות – עוגות סולת וחמאה ומקלות קטורת – מול פסל הבודהא, פצחו בתפילה מונוטונית שליוותה אותנו במשך כל הארוחה. דחינו בנימוס את הצעותיו של טסאוואנג לסחור עימו. ובעוד ד"ר אבילי, רופא המשלחת, מטפל בשארפה ביש מזל, שהופקר על ידי מטיילים לאחר ששבר את צלעותיו כשהידרדר עם חמור לאורך 90 מטרים, יצאנו לשוטט בכפר.

טסאראנג אכן יפה להפליא. על גגות הבתים הלבנים נערמים עצי בעירה המשמשים גם כמעקה. על הגגות פזורים לייבוש כוסמת, שעורה, תירס ודוחן, ואלפי דגלי תפילה מתנוססים מעל הכפר הנראה כמו פואבלו אינדיאני מדרום־מערב ארצות הברית. משהו אינדיאני יש גם בתווי פניהם העזים וחרושי הקמטים של הכפריים. אל תוך הגומפה האדירה לא יכולנו להיכנס. המבצר אינו אלא חורבה מפוארת. נחפזנו איפוא לצאת שוב לדרך.

נשים מתפללות. למרות מיעוט המבקרים מבחוץ, השינוי בכפרים במוסטנג ניכר | צילום: אייסטוק

נתיב מסחרי
השיירה הארוכה שלנו עשתה דרכה במעלה תלול מאוד, מעבר לנהר של טסאראנג (מיקום הכפרים מותנה בזרימתם הקבועה של יובלים הניזונים מקרחונים, אשר מימיהם מאפשרים עיבוד עונתי של שטחי קרקע מוגבלים). מערות רבות חצובות כאן בסלע, כמוהן ראינו גם בין גאמי לטסאראנג. בימי זוהרה של מוסטנג, במאות ה־15 וה־16, חיו בממלכה נזירים רבים, חלקם במערות, ומנזרי מוסטנג עם מוריהם הדגולים שימשו להם מרכזים רוחניים. רק מעט נותר מזה היום.

במשך כל שעות אחר הצהריים צעדנו בנוף מדברי, והרוח הדרומית מכה בחוזקה בגבנו ומפריחה אבק לעיניים ולנחיריים, כבכל יום. באחו דל עשב, על גדת קניון צר מאוד, פגשנו שני רועים מלוֹ מָאנְטָאנְג. כמנהגם של תושבי מוסטנג בעונה זו, במשך מאות שנים, הובילו השניים עדר של עשרות יאקים שעירים וכמאה כבשים למכירה לסוחרים בני טָאקָאלִי, בכפרים שמדרום לג'ומוסום. כסף יחליף ידיים, סוחרים יזכו ברווח נאה ולבסוף, מהשוק של פוקהרה, יגיעו הבהמות לצלחות סעודת החג של תושבי העמקים הנפאליים בפסטיבל טִיהָאר (דִיוָואלי) הממשמש ובא.

בדרך פגשנו משפחות מכפרי מוסטנג, מלוות בשיירות של סוסונים עמוסי סחורות סיניות ומזכרות טיבטיות, בדרכן אל העמקים שבדרום. קידמה ושינויים פוליטיים לא חיסלו עדיין את מסורת המסחר הטראנס־הימלאית, שעמק קאלי גנדאקי הוא אחד מנתיביו העיקריים.

סמוך לשקיעת השמש טיפסנו למעבר צר. נאבקים ברוח העזה, הבטנו לעבר צפון מוסטנג ואל הגבול הסיני הקרוב. וכמו פייסל עשרות שנים קודם, שטפה אותי שמחה גדולה למראה העיר לו מאנטאנג. מכאן אפשר לראות את החומות ואת מנזרי העיר, הצבועים אדום, מתנשאים גבוה מעליהן. על הגבעות שסביבה אפשר להבחין בשרידי המבצרים שהגנו עליה בעבר. על גבעה מרוחקת יותר, ממערב לעיר, ניצב המנזר הגדול נָאמְגֵייל.

"בתחילה לא האמנתי למראה עיני, וחשתי כמו נוסע המום בימי הביניים בהביטו לראשונה על רומא", כתב פייסל. "הרגשתי כאילו אני חי את האגדה העתיקה שלא נתנה מנוח לבני אדם במשך דורות, ואשר בתקופתנו מלאת המתח הפכה למעין בקשת מפלט: האגדה על העיר האבודה – שַנְגְרִילָה, גן העדן האבוד, ארץ שבה חיים בני אדם חסרי גיל חיי אושר, מוגנים ממגבלות עולמנו חסר המנוחה והרומנטיקה. מקום בו קופא הזמן".

העיר האבודה

שלושה ימים אחרי שיצאנו לדרך, נכנסנו בשערי העיר. חלק מתושביה כבר נטשו אותה, כדרכם מדי סתיו, וירדו דרומה עם סחורותיהם, כדי להעביר את החורף בעמקי נפאל ובהודו. מסביב לחומות נבנו מאז ימי פייסל מבנים וחצרות, המטשטשים את אופיה המבוצר של העיר. עם זאת, בהיכנסנו אליה דרך השער העתיק, ששורת צ'ורטן מרשימים ניצבים מולו, נראה היה שחזרנו בזמן; לא לימי פייסל, אלא רחוק יותר.

התושבים, רובם בבגדים מסורתיים, עסקו במלאכות יומיומיות: רחצה, הכנת הבשר (יאקים וכבשים נשחטים רק על ידי בני הכת הנחותה שַמְבָּאס, המתגוררים מחוץ לעיר, על גדת הנהר), שטיפת הדוחן לצורך התססתו לצ'אנג (בירה הימלאית), דיש, הובלת קש ופיזורו על הגגות. בסמטאות שוטטו נזירים ולאמות. העיר אינה אלא כפר גדול, הנבדל מהכפרים האחרים בעיקר בחומותיו הרמות.

בגומפה העתיקה ביותר של מוסטנג ("אולם הכינוסים", כינה אותה פייסל) שוב אין משתמשים. תמורת דמי כניסה שערורייתיים הצצנו פנימה. ציורי הקיר העתיקים הרוסים, ועזובה וסימני התפוררות ניכרו בכל מקום. רק קרני השמש החודרות מהחלונות הגבוהים והקטנים מאירות את האבק המתאבך בין העמודים המסיביים של ההיכל ויוצרות אפקט מרשים.

לו מאנטאנג. העיר היא לא יותר מכפר גדול הנבדל מכפרים אחרים בחומותיו הגבוהות | צילום: AnticheSere, GFDL

מנזר צ'וֹדֶה הוא היחיד הפעיל בלו מאנטאנג. כחמישים נזירים מתגוררים בו, ו־72 פרחי נזירים לומדים בבית הספר שבמקום. ב־1992 ביקר כאן נציגו של הדלאי לאמה ונתן דחיפה מחודשת לחינוך הדתי. הגומפות במנזר מטופלות כיאות, הציורים מחודשים. מחוץ לחומות שוכן בית הספר המקומי הלא דתי. עשרות תלמידים היו שקועים בבחינת סוף השנה, ישובים בחצר ונהנים מחום השמש.

אנאנדה ראם, קצין הקישור מטעם משטרת קטמנדו, שניסה לצבור נקודות זכות שיבטיחו לו לבסוף את נעליו הרזרביות של ד"ר אבילי, טרח במשך הבוקר וארגן לנו מפגש לא צפוי עם מלך מוסטנג. חיכינו עד שיחזור המלך מארמונו המשני בטירְקָאר שבמעלה העמק. לבסוף, בשעת אחר הצהריים מאוחרת, נקראנו אליו. מצוידים איש איש בקָאטָה (צעיף הבד הלבן הטקסי, שאין לבוא בלעדיו לפני מלך, לאמה או למקום פולחן) נכנסנו לתוך הארמון.

מלך עצוב ועייף
בשנת 2008, כמה שנים אחרי הביקור שלנו במוסטנג, ממשלת נפאל ביטלה את המונרכיה המוסטנגית, אבל התושבים ממשיכים למכבד ולהוקיר את השליט, גם אם איבד את תוארו הרשמי. אלא שבזמן הביקור שלנו הממלכה הרחוקה, המלך עדין היה שליטם של כ־7,000 נתינים, למרות שלא הזכיר בדבר את לואי ה-14 או לאליזבת השנייה. מאז המאה ה־16 היה שליט מוסטנג כפוף לאחרים – תחילה לטיבט, אחר כך לנסיכות ג'וּמְלָה ומסוף המאה ה־18 למלכי הגורקה של נפאל.

ארמונו של מלך מוסטנג רחוק  מלהיות ורסאי או ווינדזור, ורק ארבע קומותיו מבדילות אותו מיתר בתי העיר. נכנסנו בפתח צר בקומת הרחוב, ועלינו בגרם מדרגות חשוך ורעוע. כלב גרגר לעברנו באיום, ובקומה השנייה נתקלנו בכלב נוסף, פוחלץ מתפורר וחשוף שיניים, שניצב – במקום פוחלץ של נמר השלג, שראה שם פייסל – כדי להפחיד את הרוחות הרעות. חדר האירוח של המלך אינו אלא סלון לוֹבָּה אופייני ולא מפואר במיוחד. גִ'יגְמֶה פָארְבָּאל בִּיסְטָה, הראג'ה של מוסטנג, ישב בשיכול רגליים על דרגש מרופד, לבוש בבגדים אפורים. שולי שרווליו הרחבים היו מלוכלכים מעט. בהרכנת ראש הגשנו לו, איש איש, את הקאטות שלנו, והוא שב והניח אותן בליווי ברכה על צווארינו. בקבוק וויסקי ובקבוק בירה היוו את מנחתנו הצנועה.

מלך מוסטנג הוא איש גדול מידות ומרשים. שערו הארוך היה קלוע בצמות אסופות סביב ראשו. בעליבות ובהזנחה ששררו סביב, הוא נראה כמו צ'יף אינדיאני שנשבה בין קירות, והוא מעדיף לשהות בחוץ, באוהל, ליד עדרי סוסיו; ושמו הרי הולך לפניו כפרש ומגדל סוסים מצליח. הוא לא שמע על ישראל וכמובן לא ידע היכן היא, אך שמח לברך את ראשוני נציגיה בממלכתו. לשאלתו, מה אנו חושבים על ארצו הלא מפותחת והענייה, עניתי שאנו מעריכים בראש ובראשונה את הנוף המדברי, ומאחלים לו ולנתיניו כי הפיתוח יגיע לכאן, בלי לפגוע בייחודו של המקום.

ג'יגמה פארבאל ביסטה, מלך מוסטנג. נפאל ביטלה את המונרכיה, אבל התושבים עדיין מכבדים ומוקירים אותו

האם המלך מרוצה מתנועת התיירים (המוגבלת בינתיים למאות אחדות בשנה)? כלל וכלל לא. למרות שנתן רשותו לפתיחת האיזור, הוא מאוכזב. לרוב התושבים, שאינם מדברים אנגלית או אפילו נפאלית, אין קשר למבקרים. רק מעט מאוד כסף מגיע למוסטנג מתוך סכומי העתק הנגבים בקטמנדו עבור הרשות לבקר בה, וגם זה לא מועבר ישירות, אלא באמצעות הרשות לפיתוח שמורת אנאפורנה. בינתיים, לא ניכר שינוי של ממש במצב התושבים.

בעוד אנאנדה ראם מתרגם, הלוך וחזור, כמיטב יכולתו, לא הסרתי את מבטי לרגע מפני המלך חרושי הקמטים. עיניו היו חכמות ועצובות וחיוכו עייף. ולמרות הסיטואציה הנלעגת משהו, שהחריפה בגלל הצורך ללגום בנימוס את התה הטיבטי המלוח והנתעב שהוגש לנו, לא יכולתי לשכוח כי לפני נצר למשפחת מלוכה הימלאית מיוחסת, שדמו של אֶמָה פָּאל (PAL) הגיבור, מייסד השושלת שהכניע את ברוני השודדים במאה ה־14, זורם בעורקיו. במיטב המסורת המלכותית, היה המלך חדור דאגה  לנתיניו, גם לנוכח עולם הולך ומשתנה.

נפרדנו מהמלך לשלום. מלווים בברכתו גיששנו את דרכנו במורד המדרגות החשוכות. בהגיענו למאהל, קרא לי בעל החנות הסמוכה לעלות איתו לחדר האורחים שלו. הוא הסיר עטיפות מעל חבילה גדולה שהביא מפינת החדר והציע לי בגאווה לקנות פוחלץ של נמר שלג, שפרוותו פגומה ושיניו החדות חשופות במעין חיוך גרוטסקי.

מכתב לפרנסואה
כך הגעתי ללו מאנטאנג ופגשתי במלך מוסטנג. אבל הסיפור לא נגמר כאן.  עוד ימים אחדים נדדנו ברחבי הממלכה, עושים דרכנו חזרה דרומה. הרוח העזה המשיכה לנשוב, אבל עכשיו בפנינו. ביקרנו בכפרים נוספים, נחשלים, עתיקים וציוריים כמו קודמיהם, וגם במנזר העתיק והיפה להפליא לוֹ גֶקָאר, ושוב נדרשנו לשלם מחיר שערורייתי כדי לראות את יצירות האמנות שבו. לבסוף חצינו מעבר הרים גבוה ושומם, נוכח רכס אנאפורנה ומעבר טורונג לה, וירדנו אל אתר האש הנצחית הבוערת בסלע, למקדשי מוקטינאת.

שבנו למקום שבו מתערבים המוני עולי רגל מנפאל ומהודו בטיילים מכל רחבי העולם. בין דוכני המזכרות, המסעדות והאכסניות צפינו במסוק רועש, שפינה גופת מטיילת שהגובה הכריע אותה. בבוקר שיצאנו לדרכנו במורד קאלי גנדאקי, בחזרה לג'ומוסום ולפוקהרה, התחלתי לכתוב לפרנסואה מכתב שסיימתי מקץ חמישה ימים, במקלחת החמה בפוקהרה:

"פרנסואה היקר, אם אינך מת בגלל כל הזבל שצרכת באותם ימים, קרוב לוודאי שאתה כעת עורך דין מצליח או ברוקר בבורסה של פריס. בכל זאת, אני מרגיש חובה לספר לך: הייתי לבסוף במוסטנג. פייסל היה רומנטיקן, וכך גם אתה ואני. על פי אמונתך מאז, אפשר להזין רומנטיקה בגנג'ה, ומה שקובע את חוסנה הוא רק טיב החומר. אבל כעת נראה לי שאין לרומנטיקה סיכוי מול פגעי הזמן והעולם המשתנה.

"ראשית הבשורות הטובות: הנוף במוסטנג אכן פראי, מדהים ומרגש, והכפרים והמנזרים הם עדיין אבני חן צבעוניות בנוף הצחיח, והרוח העזה, שאינה חדלה לנשב במעלה העמק, עדיין צולפת בהם. המטיילים לכאן עדיין מוציאים את אשפתם הבלתי מתכלה, ומזדכים עליה בג'ומוסום, ולזמן מה לא יוכרו כאן עדיין פגעי התיירות המאסיביים של נפאל.

"אבל שים לב: כשבא פייסל אל כפרי מוסטנג, קיבלו אותו התושבים בכל מקום בברכת שלום טיבטית אופיינית – לשון פשוטה לעברו. איש לא נוהג כך עוד, והנוסח הנפאלי המוכר, כף יד פשוטה לבקש, מקובל כעת יותר. פייסל התרשם לטובה מהעובדה שסיפור היֶטי – 'איש השלג הנורא' – שנמכר בימיו למאמינים השוטים מהמערב, לא היה מוכר כלל ללוֹבָּה. אבל פיטר מתיסון, שביקר כאן בשנה הראשונה לפתיחת האיזור לתיירים, כבר שמע מפי כפריים ונזירים את הסיפורים המוכרים כל כך במזרח נפאל. ללמדך, שבחושיהם המסחריים המחודדים למדו הלובה את ערכו של המיתוס כמצרך עובר לסוחר. נזירי מוסטנג מעדיפים לנדוד למנזרי בּוֹדְהָנָאט בקטמנדו ('יותר מדי קר כאן', אמר לנו אחד הנזירים שפגשנו בדרך), ובן המלך מנהל כעת אכסניית מטיילים ברובע תָאמֶל שבבירת נפאל. האם צריך להוסיף שבני קאמפה הנועזים נעלמו מזמן מהאיזור?
"אם עדיין לא היית כאן, מוטב שתמהר לבוא, או טוב יותר: תממן לג'ני כרטיס. בתוך שנים לא רבות ייפרץ גם כאן הסכר. המוני מטיילים יגרמו לאיזור לאבד את ייחודו, ובמוקדם או במאוחר יגיע גם לכאן הישראלי התורן, שילמד את ילדי הלוֹבָּה לשיר 'הבאנו שלום עליכם',  ויצלם אותם במצלמת וידאו ביתית לטובת תוכנית טלוויזיה מפוקפקת.

"זהו זה. תודה על ששלחת אותי למוסטנג. מאחל לך שלום ואושר. באחווה…"

מידע מעשי – איך מבקרים במוסטנג
מוסטנג נפתחה למבקרים רק בשנות ה-90, וגם כיום ניתן רק למספר מוגבל של תיירים להיכנס לתחומה מדי שנה (כ-1000 מטיילים). אפשר לטייל במוסטנג רק בקבוצה מאורגנת, ומחיר הטיול והרשיון לביצועו גבוהים בהרבה ממחיר טיול באזורים אחרים בנפאל. הדרך הפשוטה להגיע למוסטנג היא לטוס לקטמנדו בירת נפאל. לקטמנדו אפשר להגיע דרך דלהי או דרך ערים גדולות אחרות.
את האשרה לנפאל מקבלים בשדה התעופה.

כדי לעשות טרק במוסטנג צריך להוציא אישור מיוחד (TREKING PERMIT) כמו לחלק מהטרקים בנפאל , אך מחיר האישור כאן הוא יקר. אפשר להוציא בלשכת ההגירה בקטמנדו, ויש להגיע בקבוצה, המאורגנת על ידי סוכן טרקים מורשה. מאחר שמספר הרשיונות מוגבל, יש לתכנן את הטיול מראש וליצור קשר עם סוכן נפאלי מוקדם ככל האפשר לפני המועד המבוקש.

הטיול מתחיל בג'ומוסום. הוא נמשך לפחות שבוע, ויש להביא את זה בחשבון בבקשת האשרה. טיול בן 14 יום מאפשר שהיה ממושכת יותר בלו מאנטאנג, טיולים בסביבה וחזרה במסלול אלטרנטיבי. לעיתים יוצאים טיולים מאורגנים מישראל למוסטנג (למשל בחברת אקו).

_____

תודה לדורון ברפל ולחבורת המטיילים הנפלאים שסייעו ליו להגשים חלום

 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 1

    לא, אבל מתכנן

  • 1

    לא מעוניין

נפאל: סודות ההימלאיה

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות

כתבות מנפאל

מדרגות לרקיע: כן שיגור של התודעה בבקעת אנפורנה
מדרגות לרקיע: כן שיגור של התודעה בבקעת אנפורנה

עזרא אוריון, הפסל הסביבתי, טיפס לטרק האנפורנה חמש פעמים כדי לבנות ולשפץ "כן שיגור" - הפסל הגבוה ביותר בעולם, שמצביע לעבר פסגת ההר הגבוה. "העם שלנו זה המין האנושי והמולדת שלנו היא כדור הארץ. אנחנו פה ואנחנו עושים ...

טרק לאוורסט בייס קמפ – בלי לראות
טרק לאוורסט בייס קמפ – בלי לראות

לא פשוט לצאת בגיל 69 לטרק בהימלאיה. מסובך פי כמה וכמה כשהמטייל בגיל הזה הוא גם עיוור. ראובן ברון עשה את הלא נתפס - טיפוס בדרכים צרות ותלולות, על פי תהום, עם אינספור מדרגות וסלעים ענקיים, מבלי לראות ...

נפאל ממלכת הטרקים
נפאל ממלכת הטרקים

נפאל היא גן עדן לחובבי הליכה עם אינספור אפשרויות לטרקים ברכס ההימלאיה. הנה המלצות לכמה טרקים יפים במיוחד, שעוברים בין כפרים מסורתיים, פסגות אדירות, ערוצים פראיים, נהרות, מפלים ותצפיות נוף שיעצרו את נשימתכם, ולא רק בגלל הגובה הרב. ...