תפריט עמוד

מאלי, אפריקה: סודות המסכה

מאלי, אפריקה: סודות המסכה

רגע לפני שכביש חדש יחבר לראשונה את ארץ הדוגון אל העולם, יצאו דבי הרשמן ונפתלי הילגר בשליחות "מסע אחר" למאלי שבמערב אפריקה, בעקבות המיתוסים, ריקודי המסכות ופולחני הרוחות של אחת הקבוצות האנושיות המרתקות בתבל

כל דבר שהוא עמוק אוהב את המסכה
(פרידריך ניטשה, "מעבר לטוב ולרוע")

אמדו סייבא רץ מהר, מנסה להקדים את הנערים האחרים. המרוץ הזה היה המבחן האחרון בטקס החניכה שלו. הוא וחבריו עברו רק כמה שבועות לפני כן את טקס המילה, והם היו עדיין חלשים וכואבים. אבל כולם רצו בשארית כוחותיהם. על אחד להיות הראשון שיגיע מהעץ הגדול ליד הכפר אל המערה שבראש המצוק ויצליח לגעת בסמל הזעיר של השמש, הנמצא על אחד מכתליה. הראשון לנוגע בשמש נחשב לנער בר מזל, שיהיה לגבר בעל יבולים גדולים של דוחן. מי שמגיע אחריו, ונוגע בסמל הכוכב, יזכה באישה היפה בכפר. "אני הייתי השלישי במרוץ, ונגעתי בירח", אומר אמדו בגאווה, ומצביע על סמל הלבנה, שהבטיח לו פרה ועושר.

זקני השבט, שחיכו לחניכים במחסה הסלע, שאלו אותם את החידות המסורתיות: "אם יש לכם פרה, במה תאכילו אותה?", והנערים ענו במקהלה: "בדוחן". "ואם יש לכם אישה, במה תאכילו אותה?", "בפרה!". כך מלמדים בני הדוגון (Dogon), החיים בלב המישור הצחיח במאלי שבמערב אפריקה, את צעירי השבט שהדבר החשוב ביותר בחיים הוא דוחן. אם יהיה להם דוחן, הם יוכלו לרכוש נכסים, להינשא ולהביא ילדים רבים לעולם. באמצעות התחרות, המסיימת את טקסי הבגרות, מחנכים את הנערים שהדברים החשובים ביותר בארץ הדוגון הם היבולים והחקלאות. 

אמדו סייבא ליד מערת המילה בכפר סונגו. למרות שעברו יותר
מעשר שנים, הוא זוכר כל פרט מטקס הבגרות

עמדנו במערת המילה, הנמצאת מעל לכפר סונגו (Songo), והשקפנו מראש מצוק בנדיאגרה (Bandiagra) על הכפרים הקטנים, העשויים בתי בוץ, המשתרעים לרגלי חומת הסלע. בעונה החמה, כאשר הכל שובתים ממלאכה בשדות, מכנסים בני הדוגון את הנערים מכל הכפרים בסביבה ומביאים אותם אל מחסה הסלע הזה המכוסה בציורים צבעוניים. הנחש הענק, מסביר אמדו, הוא לבה (Lebe), האב הקדמון של בני הדוגון; מתחתיו סמלי אבות נוספים כמו הצב, העקרב, התנין, הצפרדע, הארנב והלטאה; העיגולים האדומים והשחורים מסמלים את השמיכות שבהן נקברים המתים.

במשך 45 יום עוברים פה הנערים מבחנים גופניים ונפשיים קשים. חוקי ההתנהגות בימי החניכה נוקשים וגדושים באיסורים טקסיים. אם אחד מהמתבגרים מפר את החוקים, הקבוצה כולה נענשת. במשך היום הם נמצאים במערה. בלילות הם ישנים יחד במבנה ארעי הסמוך למקום. כשהגענו לארץ הדוגון, בשלהי הקיץ, הסתיימו טקסי הבגרות. בשבילי העפר הלכו הנערים בגלימות לבנות, מנגנים ושרים, מבשרים לעוברי האורח שהפכו לגברים.

אמדו, בג'ינס ובכובע אדום של מותג ידוע, עבר את טקס הבגרות שלו לפני יותר מעשר שנים. הוא עדיין זוכר את כל הפרטים כאילו זה היה בקיץ האחרון – הכאב, הפחד, רגעי האחווה והסודות שעליהם הוא לא יכול לספר לנו.

במערה לומדים צעירי השבט את המיתוסים, הקוסמולוגיה ופולחני הרוחות, שעושים את בני הדוגון בעיני האנתרפולוגים לאחת הקבוצות האנושיות המרתקות בתבל. אבל ארץ הדוגון היא עולם הולך ונעלם. בעקבות הכרזת אונסק"ו על האזור כאתר מורשת עולמית, באים לאחרונה לכפרים המבודדים מטיילים, עיתונאים, במאים של סרטי תעודה וסוחרי אמנות. חלקם מוכנים לשלם כסף רב בעבור צילומים, אביזרי פולחן וחפצי אמנות. בני הדוגון עורכים מכירת חיסול של תרבותם. 

קבוצה של נערים במהלך טקס התבגרות באזור הכפר סאנגה

הרוח של גריאול
תעלומת מוצאם של בני הדוגון היא חידה בלשית המעסיקה ארכיאולוגים ובלשנים. הם עצמם מספרים כי נמלטו מאזור מאנדה (Mande), לב ממלכת מאלי העתיקה (דרום מאלי של היום), עם התפשטות האיסלאם, בסביבות המאה ה-13. יום אחד, מספר המיתוס, נטשו את מולדתם ארבע אחיות וארבעה אחים בכדי להציל את התרבות של בני שבטם. הם רצו לקחת איתם את עצמות אביהם, לבה, אך בקברו מצאו נחש. הם נטלו עימם את הנחש, רוח האב, לארצם החדשה.

בחגווי הסלע גרו באותם הימים בני שבט אחר, ננסים אדומי עור, שידעו לעוף. האנשים הקטנים, המכונים טלם (Tellem), התקיימו מציד ולקט. שני השבטים לא דיברו באותה שפה, אך שמרו על האמונות הישנות, הקדם איסלאמיות. לכן קיבלו בני הטלם את המהגרים במאור פנים והרשו להם להקים את כפריהם למרגלות המצוקים. המתיישבים, שהיו חקלאים, הביאו זרעים והחלו לברא יערות. כשנכחדו העצים, נעלמו הציידים הננסים ובני הדוגון נשארו לבדם.

החוקרים סבורים כי מקורם של בני הדוגון איננו במאלי; שפתם שונה במקצת מזו של דוברי מאנדה, ודומה יותר ללשונם של תושבי בורקינה פאסו (Burkina Faso) הדכנה. אבל הם מסכימים כי במיתוס הזה השתמרו הדים מאירועים היסטוריים שקשורים להגירתם אל אזור הבנדיאגרה. הארכיאולוג ההולנדי רוגייר בדאו גילה לאחרונה עדויות לקיומם של אנשי הטלם, שהתגוררו במערות הגבוהות מעל לכפרי הדוגון. הם בוודאי השתמשו בחבלים בכדי לטפס אליהן, אך השכנים מלמטה האמינו כי מכשפים רבי עוצמה מעניקים להם משחות קסם שאפשרו להם להדביק את ידיהם ורגליהם לקירות הסלע התלולים. הממצאים מלמדים שאנשי הטלם אכן נכחדו במאה ה-15 כשהגיעו המהגרים. 

ריקוד המסכות, מהביטויים המפורסמים של תרבות הדוגון

בני הדוגון, המונים כיום כ-240 אלף נפש, הקימו לאורך שרשרת המצוקים, שאורכה כמאתיים קילומטר, קרוב לאלף כפרים. סלעי הענק, המפרידים בין הרמה הגבוהה ונהר הניז'ר (Niger) הסמוך, הגנו עליהם מאות שנים מעליית ממלכת סונגהיי (Songhai) שביקשה להמיר את דתם, מסוחרי העבדים של ממלכת מוסי (Mossi), ומלוחמי ממלכת הטוקולור (Tukulor).

בעידן הקולוניאלי, במהלך המאה ה-20, כאשר נכבשה אפריקה המערבית על ידי הצרפתים, החלט להגיע למערב יצירות האמנות המרהיבות של בני הדוגון שעוררו סקרנות בקרב אספנים וחוקרי תרבות. בשנת 1931 הגיעה לארצם המבודדת משלחת של אנתרופולוגים צרפתים, ובראשה מרסל גריאול, שספרו הידוע, "שיחות עם אוגוטמלי", הפך לרב מכר. אוגוטמלי, אחד מזקני הכפר סאנגה (Sanga) שבו התגורר גריאול, לימד אותו כי כל ההיבטים השונים של החיים בארץ הדוגון – יצירות האמנות, הארכיטקטורה, מבנה הכפרים, החקלאות, היחסים החברתיים והטקסים – קשורים למיתוסים העוסקים בבריאת העולם, במאבקם של כוחות הכאוס והסדר, ובמקומו של האדם בשמירת ההרמוניה ביניהם. האנתרופולוג הנודע נפטר בפריז, אך סמוך לכפר זה, שמשמעות שמו היא "תכשיט", הציבו בני הדוגון לוח אבן המציין את המקום בו נחה רוחו. 

ה"טונוגה", הפרלמנט של אירלי, על מדרגת סלע הצופה אל המישור

שבת בכל יום חמישי
אנחנו מבקרים בכפר טירלי (Tirelli). הכפרים בארץ הדוגון לא השתנו כמעט ביובל השנים שחלפו מאז מותו. כשליש מבני הדוגון כיום הם אמנם מוסלמים, ומיעוטם נוצרים, אבל כשנכנסים לכפר דוגוני עוברים לממלכה אפריקאית מכושפת, שבה שולטים חוקים על טבעיים. בכניסה ניצב פֶטיש, עצם קדוש, לעתים קרובות ערמת עפר, המסייע לאנשים לתקשר עם הרוחות. ליד הפטיש מוצאים את שרידי הקורבנות שמעניקים להן בתמורה לשירותיהן. כאשר מתבצעת גנבה, למשל, נוהגים להקריב תרנגולת. כתוצאה מהקורבן, כך מאמינים, הגנב ימות. בני הדוגון, על פי השמועה, אינם מסתכנים: הם אינם גונבים. הכפר נתפס כגוף אנושי, הכיכר במרכזו היא הטבור, ובכל מיני מקומות נסתרים, הידועים רק לתושבי המקום, נמצאים איברים אחרים שבהם אסור לפגוע. טעות נימוסים עלולה להסתיים בממון רב הנחוץ להקרבת עזים רבות לריצוי הרוחות.

במקום היפה ביותר בכל כפר, על מדרגת סלע הצופה אל המישור, נמצא ה"טוגונה" (Toguna), בית המפגש של הזקנים, הגברים המנהלים את ענייני הקהילה. כמקובל בארץ הדוגון, הלכנו תחילה להביא לזקני טירלי אגוזי קולה, המתנה הנחשקת ביותר במערב אפריקה, ולבקש את רשותם לבקר בכפרם. כחום היום מצאנו אותם מתנמנמים במבנה הנמוך, בעל שמונה העמודים המגולפים בדיוקנותיהם של האבות והאמהות הקדומים, המקיפים את העמוד המרכזי, המייצג את הנחש לבה. פתחנו במסכת של ברכות טקסיות הדדיות לכל הנוכחים, להוריהם ולשאר קורביהם. לאחר מכן הציע לי אחד הקשישים בבדיחות הדעת להפוך לאשתו השלישית, והבטיח שיבנה לי אסם. אבל בני הדוגון אינם נוהגים להתחתן עם נשים משבטים אחרים. 

בתום עונת הקציר מתחילה בארץ הדוגון עת המתים, והעוצמה
הרוחנית עוברת מכהני הדת לחברי האחווה הסודית של המסכות

נושא השיחה המדובר ביותר בימים אלה בכפרים שלמרגלות המצוק הוא הכביש לבורקינה פאסו המתוכנן על ידי שלטונות מאלי, במימון הבנק העולמי, שיחבר לראשונה את ארץ הדוגון אל העולם. במקום נידח בו עדיין הולכים ברגל, לעתים מספר ימים, בכדי להגיע לכפר אחר או למופטי (Mopti), עיר הפלך בשפך נהר הניז'ר, מעורר הכביש ציפיות גדולות. "כביש אספלט יאפשר חיבור לרשת החשמל, פיתוח של האזור, עלייה במספר התיירים, ושיפור הכלכלה ותנאי החיים", חולם בקול רם דוגולו סאי, ראש הכפר של טירלי. הוא רוצה שהדור הצעיר, אלה שסיימו את טקסי הבגרות, יוכל לנסוע לערים הגדולות ולהכיר את העולם שמעבר לחומת הסלעים. סאי, שהחליף את בגדיו המערביים ללבוש מסורתי בכדי ללכת אל השוק, מאמין שהם יחזרו תמיד אל הכפר והתרבות שלהם.

בסופו של כל שבוע דוגוני, שבו חמישה ימים בלבד, נערך יום שוק בכפר אחר. השווקים הם מקומות מפגש חברתיים, ויום שוק מוצלח נגמר בשתיית קוֹז'וֹ, בירת דוחן, בכלי טין ענקיים. בערב, כשחזרו כולם מבושמים ומרוצים, מצאנו גג פנוי להשכיר, הגרסה המקומית למלון אורחים. הלילה היה אפל ומאובק, השמים היו קרובים כל כך וכוכבים נצצו מעל ראש המצוקים. 

מתווכים בין העולמות
בתום עונת הקציר, בחודשים מרץ עד מאי, מתחילה בארץ הדוגון עת המתים. העוצמה הרוחנית והפוליטית עוברת מההוגונים, כוהני לבה, לחברי האחווה הסודית של המסכות, האווה (Awa). מטרתה העיקרית של אחוות המסכות היא לקיים את הטקסים הציבוריים המבטיחים את המעבר של רוחות המתים אל העולם העל טבעי, שם הם משמשים כמתווכים בין העולמות וכפטרוני הקהילה.

דוגולו סאי, ראש הכפר טירלי, רוצה שבני הדור הצעיר יכירו את העולם מעבר לחומת הסלעים, ומאמין שהם יחזרו תמיד אל הכפר והתרבות שלהם

השמש האפריקאית, כדור רותח בשמים, הכתה בנו בעוצמתה האכזרית כשהלכנו לאירלי (Ireli) לטקסי המתים. בדרך עברנו ליד הקברים, הנמצאים במערות גבוהות וקשות לגישה, שבהן התגוררו בעבר בני הטלם. לכאן נוהגים להביא בריצה את גופת המת הקשורה למשטח עץ, עטופה בשמיכה טקסית מיוחדת, ולמשוך אותה למערת הקבורה בחבלים. בסוף הטקס מחזירים לקרובים את השמיכה היקרה (לכל משפחה יש בדרך כלל רק שמיכה אחת המיועדת לטקסי הלוויה). בנקודת הסיום של תהלוכת המתים מפוזרים שברי כלי בית של נשים וכלי עבודה של גברים. נוהגים להביא את הכלים האלה עם הגופה למקום הקבורה, ולשבור אותם בסוף ההלוויה. לאחר מכן מוציאים מהמערה את "אבי המסכות", האימנָנָה – נחש שאורכו עשוי להגיע לעשרה מטרים, הנוטל בריקוד את רוח המת וחוזר למשכנו שבמרומי המצוק.

כעבור כמה שנים מבצעים את טקס הדאמה, המציין את תום תקופת האבל. באירוע, הנמשך שישה ימים, נוטלות חלק עשרות מסכות, ובמהלכו מבצעים ראשי האחווה הסודית פולחנים שמטרתם לגרש את רוחו של המת, להכריח אותו לעזוב את ארצם של החיים. עד לביצוע הטקס, הכולל מנחות של חפצים בעלי ערך וקורבנות של בעלי חיים, משוטטת הרוח, חסרת מנוח, ואינה יכולהל הצטרף אל אבותיה.

בחצרו של ראש הכפר טירלי. הכפר הדוגוני נתפס כגוף אנושי שאין לפגוע בחלקיו

טקס כזה מחייב הכנות ממושכות והתארגנות של כמה משפחות אבלות, כדי לחסוך בהוצאות. המטיילים, הצלמים וצוותי הטלוויזיה המבקרים לאחרונה בארץ הדוגון משלמים בעבור הופעת מסכות מחיר של שנות עבודה רבות. זה שווה כנראה את הפגיעה בכמה מהאיסורים הטקסיים: נשים, ילדים וזרים אינם רשאים כלל לצפות במסכות. 

אירלי הוא אחד הכפרים העתיקים והיפים בארץ הדוגון. מגדלי מגורים עשויים חומר, שנבנו במעלה המצוק, סמוך למערות של אנשי הטלם. מהסמטאות שבפאתי הכפר נשמע קול התופים. מכל העברים קפצו אל הכיכר גברים במסכות ססגוניות. מסכה איננה רק כיסוי פנים, אלא חלק מתלבושת שלמה, העשויה מקלעות חבלים וקש צבעוניות, מעוטרות בקונכיות פי הכושי, ולעתים ניצבת על כלונסאות גבוהות. המסכות הן דמויות של בעלי חיים מיתיים שנטלו חלק באירועי הבריאה. ריקוד המסכות מתפתל ומזכיר את דרך התקדמותו של הנחש, לבה.

המסכה הראשונה המופיעה תמיד בראש טור הרקדנים היא סאטימה, המכונה "אחות המסכות", זכר לימים קדומים שבהם היו טקסי המסכות פולחני נשים. הגברים, שפחדו מעוצמתן, אילצו אותם להסגיר להם את סודותיהן. מאז מתקבלים לאחוות המסכות גברים בוגרים בלבד שעברו טקסי חניכה מיוחדים ויודעים לדבר בשפה הפולחנית. הם בלבד זכאים לריקוד מסכות אחרי מותם. פעם בשישים שנה עורכים חברי האחווה את טקס הסיגהיי, שבמהלכו מציגים ריקודים המשחזרים את מעשי האבות הקדומים, ומציינים את תחילתו דל מחזור חדש, הקשור למהלכו של הכוכב סיריוס. בחודש יוני, בשלהי העונה החמה, מקיימים רקדני המסכות את טקסי הגשם. הקיץ תם ועימו הולכים גם המתים.

חרדתו של השומר הקשיש
ריקוד המסכות של בני הדוגון הוא מהביטויים המפורסמים של תרבותם העשירה. למסכות שלהם היתה השפעה רבה על אמנים כמו פיקאסו, בראק ואחרים, שפיתחו את הציור המודרני בהשראת יצירות של אמנות שבטית. אחדות מהמסכות מגיעות לגובה של שישה מטרים, וערכן המוזיאלי בכל אוסף אמנות אפריקאית גבוה במיוחד. היפות והעתיקות שבהן הוברחו למערב. טאפילי גינדו, השומר הקשיש של המוזיאון הקטן בכפר פומבורי (Fombori), המקום היחידי בארץ הדוגון שבו נשמרים חפצים מקוריים ועתיקים – בהם מסכות, פסלים, בגדים מסורתיים, כלי נשק ועבודה – לא יכול לפרוש מתפקידו. "ברגע שאעביר את המפתח לצעירים, הם ימכרו הכל כדי לבנות בתים עשויים בטון ולקנות מוצרים מערביים. אני יודע שבוקר אחד אפתח את השער ואמצא שהכל ריק, הכל נגנב בלילה".

בינתיים מזדחל אל הכפרים המבודדים נחש האספלט השחור, שיביא איתו אנשים ומנהגים חדשים, העלולים להכחיד את תושבי המצוקים. כמו מסכת הענק, העשויה בדמותו, הוא מאיים לקחת את רוחם של בני הדוגון. כתב הפילוסוף הסנגלי שייח אנטה דיופ: "יום אחד אפריקה תיאלץ לחפש את אפריקה באירופה".

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

ריקוד המסיכות של בני הדוגון

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות

כתבות ממאלי

מוזיקה במערב אפריקה: מקצב הלב
מוזיקה במערב אפריקה: מקצב הלב

במערב אפריקה מתערבבים הקצב השחור עם סלסולי המוסיקה הערבית ושירת המקהלה הנוצרית, בצד מסורות שבטיות עתיקות של מוסיקאים המשמשים כהיסטוריונים, דרשנים, יועצים פוליטיים ואפילו שופטים מזמרים. מהתבשיל הזה מן ההכרח שייצא מעדן מלכים עם אלפי ניחוחות וטעמים

מערב אפריקה: שייט על נהר הניז'ר
מערב אפריקה: שייט על נהר הניז'ר

הסירה שטה מגדה לגדה, עוצרת בכפרים שבדרך כדי לפרוק סחורה. בכל כפר רצו המוני ילדים אל גדת הנהר, מתרגשים למראה כלי השיט שלנו, רמז מוחשי לעולם מסעיר שמתקיים הרחק מכאן. מסע יוצא דופן במאלי, שהאנרכיה השוררת בה העלתה ...

הדרך לטימבוקטו, מאלי
הדרך לטימבוקטו, מאלי

טימבוקטו, מלה נרדפת לסוף העולם, מסומנת אמנם באטלס אבל נמצאת בגבול בין מציאות לדמיון. דבי הרשמן ונפתלי הילגר, שליחי "מסע אחר" למאלי, חצו את אפריקה המערבית בנוף היפה והעצוב בעולם, כדי לגלות שבעצם אין מקום כזה, סוף העולם. ...