תפריט עמוד

ליטא, לטביה ואסטוניה: מסע בזמן

ליטא, לטביה ואסטוניה: מסע בזמן

חגי דגן, שליח "מסע אחר", גילה פסאדות מפוארות וחצרות מתפוררות בריגה, חיפש היסטוריה יהודית בווילנה, אכל צפלין בקובנה ומצא שלווה אסטונית בטאלין. מסע בזמן בליטא, לטביה ואסטוניה

מה חשב לו אלברט פון בוקסהובדן כאשר חצה את נהר הדוגבה (Daugva) האדיר וראה בעיבורי היערות הרחבים, בשולי הארץ המישורית, את מפרץ ריגה ואת העיר הקטנה שתהפוך בהשראתו לעיר הגדולה והמרכזית של הים הבלטי? מה חשב על המקומיים, שבטי הדייגים, החקלאים והלוחמים לעת מצוא – אבותיהם של הלטבים – ועל המיסיונרים הגרמנים שמינוהו לבישוף של ריגה? ומה היה חושב על השכונות בסגנון סובייטי מדכא המקיפות אותה היום, על העגמומיות העכרורית הרובצת על המפרץ והנהר בראשית הסתיו?
בעיר עצמה נוסכות פסאדות הבניינים בסגנון יוגנדשטיל ואר־נובו תחושה של מלכותיות מאובקת שעבר זמנה. ההליכה ברחובות צופנת סוד. העיר אינה נחשפת באחת, והסמטאות לא פוסקות להפתיע. בערב היא מוארת באור תעתועים תמוה, שלוליות אור סהרורי שפוכות על בתי קפה וברים עליזים ושוקקים. דמדומי המלכות עומדים זרים ומוזרים ברחובות.
השנה בה התמנה אלברט לבישוף של ריגה היתה 1201 לספירה. שנה לאחר מכן הוא ייסד את מסדר אבירי החרב, המסדר הגרמאני הראשון שבא להשליט את הנצרות הקתולית על השבטים הבלטיים. עוד לפניו תקפו אותם מדי פעם רוסים וויקינגים, אבל ללא הצלחה מרובה. ההתפשטות הגרמנית מזרחה מסמנת את ראשיתה של היסטוריה ארוכה ועקובה מדם ומחמס, של ביתוק ומשיסת הארצות הבלטיות הקטנות בידי מעצמות אזוריות – הגרמנים, הרוסים, השוודים, הדנים. אבל לצד הכיבוש וההרס, היו המעצמות גם אלו שבנו והעשירו את כפרי הדייגים, הציידים והחקלאים והפכו את חלקם לערים בצורות וגאות, ובראשן ריגה.
 
הצצה אל מאחורי הפסאדות
יתרונותיה של ריגה גלומים בעיקר במיקומה, המאפשר זרימה של סחורות מן המזרח הרוסי אל הים הבלטי ודרכו אל המערב. מלבד זאת משופעות הארצות הבלטיות בעץ, והים וחופי הבלטי משופעים בענבר ובדגים, אבל אוצרות טבע אחרים כמעט שאין. גם כיום, לאחר המעבר לעצמאות בשנים 1990־1991, מתקשה כלכלתן להמריא, שכן לא ניתן לה להתבסס על משאבים טבעיים וגם טכנולוגיה או תעשייה מפותחות אין ביכולתה להציע. מפולת הבנקים שעברה על לטביה לפני שנים לא רבות רק העמיקה את תחושת אי היציבות. הקשיים הכלכליים מתבטאים גם בפני העיר. אמנם במקומות רבים מתבצעת מלאכת שחזור ענפה (המומחים מגיעים מפולין ומגרמניה, הכסף מן המערב), אבל הצצה אל מאחורי הפסאדות של בנייני היוגנדשטיל של ריגה מגלה חצרות מתפוררות ומוזנחות. הניגוד המשווע הזה הוא פניה של ריגה: הדר עתיק יומין, חלקו מתפורר ונפרם, חלקו משוחזר, ומציאות כלכלית קשה בהווה.
הבישוף פון בוקסהובדן היה קתולי, אבל מאוחר יותר החדירה ההגמוניה של סוחרים ואנשי צבא גרמנים את הרפורמציה לריגה ולקורלנד (Kurland, שמו הגרמני של האזור שמדרום לריגה) וכיום מתנוססים על מרבית כנסיותיה של ריגה תרנגולים במקום צלבים, כחלק מן המסורת הלותרנית שהתנגדה לקידוש איקונות וסמלים. גם הכנסיות הקתוליות בריגה הושפעו מהלך רוח זה והן פשוטות למדי.
פשוט גם האוכל, שהמורשת הגרמנית ניכרת בו היטב. המאכלים הלטביים מתבססים ברובם על בשר חזיר, תפוחי אדמה וירקות מבושלים קלות. בבוקר אוכלים דגים מלוחים ומעושנים, גבינות צהובות ובשרים קרים. הבירה המקומית – בלטביה מייצרים 130 סוגי בירה – מצוינת, במיוחד זו הכהה. נראה שגם הבישוף פון בוקסהובדן היה מרגיש בבית במקום כמו Sautejums ar Ribiniem Podinos ברחוב Lhuku Seta, על צלעות חזיר דשנות וחצי ליטר "אלדריס" כהה. רק הלחם השחור הפשוט והמשעמם היה מאכזב אותו ומעיר בו געגועים ללחם השיפון החמצמץ של ארץ הריין והמיין.
 

מרכז העיר העתיקה של ריגה. ההליכה ברחובות צופנת סוד, הסמטאות לא מפסיקות להפתיע | צילום : דורון הורוביץ

גאווה שותתת
אבירי החרב, בצלביהם האדומים כדם על מדיהם הלבנים, כבשו בהדרגה, תוך שיתוף פעולה עם הדנים, את מרבית לטביה ואסטוניה של היום עד 1227. בהמשך נחלש המסדר והפך לענף של המסדר הטבטוני, שפלש גם הוא לאזור. החל משנת 1237 נקראו אבירי החרב המסדר הליווני, ולמסדר זה שייך המבצר בבאוסקה (Bauska), כשעה וחצי נסיעה דרומה מריגה. המבצר, שנבנה באמצע המאה ה־15, יושב על גבעה מעל נהר בנוף ירוק ונעים למראה, ורוחות הפרצים המנשבות בין חורבותיו, על תערובת השכבות המשוחזרות למחצה של כותליהן, הן רקוויאם למסדר הליווני ולכל מסדרי האבירים הגרמאניים שרצעו את בשר הארץ הזאת. כך חולפת תהילת עולם. המסדרים הגרמאניים הוקמו על פי רוב בתקופת מסעי הצלב – כאן, בארץ הקודש שלנו! – כמסדרים של נזירים לוחמים. לאחר שנושלו מן המזרח התיכון, הפכו לצבאות שכירים בשירות תאוות ההתפשטות של שליטים שונים, בעיקר ממזרח אירופה, באצטלה של השלטת הנצרות על עובדי האלילים הסלבים.
כיום נותרו מן האבירים הגרמאנים רק התיירים הגרמנים המאכלסים את בתי המלון של ריגה, ומן הצמגאלים, הלטגאלים והקורצמה, עממיה של לטביה, נשארו רק שמות המחוזות של הארץ. ונשארה תערובת של גאוות עניים לאומנית וכמיהה למערב. על המבצר בבאוסקה מתנוסס הדגל הלטבי, אדום על לבן כמו מדי אבירי החרב, אלא שכאן האדום הוא דמו של חייל לטבי שנשפך על בגדו הלבן. גאוותם הלאומית של הלטבים פצועה ושותתת. ובחלל הפרוץ של מגדל המצודה לא יודעות רוחות האבירים הליוונים מנוחה. אבל מחוץ למבצר משתרעת ארץ כפרית רחבה ורוגעת, מכוסה עדיין יער בלטי רך ומלטף ונינוח, שעל גבולותיה מתקשה הצבא הלטבי הדל לשמור מפני הברחת אלכוהול מבלארוס ומאסטוניה.
 
זיכרון סלקטיבי
על כל זה מרחף כענן דחוס ועכור הזיכרון הלאומי הלטבי, שכדרכם של זכרונות קולקטיביים המוזנים על ידי מיתוסים לאומיים, הוא סלקטיבי למדי. בכניסה למוזיאון האתנוגרפי כתוב שיש לדעת את העבר כדי להתמודד עם ההווה, אבל העבר הלטבי מתאפיין בגמישות רבה ומתמתח לכיוונים שונים על פי הצורך. זה מתחיל מדוגמאות קטנות, כמעט קטנוניות. בחזית הבית בריגה שבו התגורר סר ישעיהו ברלין עד 1911 הוצב שלט שעליו נכתב (גם בעברית!) "כאן התגורר י. ברלין, פילוסוף בריטי" ולא נאמר שהוא היה, מה לעשות, גם יהודי. כך גם באתר לזכר בית הכנסת היהודי שנשרף על יושביו
ב־1941. יסודות בית הכנסת השרוף נחשפו והם עומדים כמין אנדרטה, אבל אין כל שלט שיסביר את שאירע שם, מלבד סלע שעליו נכתב "1941, תנצב"ה".
ובסלספילס (Salaspils), אתר הזיכרון למחנה הריכוז שפעל עשרים קילומטר מריגה, אין בכניסה כל הסברים. מסתבר שזו מעין מדיניות עקבית. בפנים, על השטח הענק שעליו ניצבים כמה פסלים מונומנטליים בסגנון האמנות הסובייטית (האתר הוקם בתקופה הסובייטית, אבל הלטבים לא מצאו לנכון להכניס בו שינויים), מציינים שני שלטים קטנים שכאן נרצחו בני אדם חפים מפשע מלאומים שונים. הכניסה לאתר היא אבן עצומה, חלולה, מונחת באלכסון, המדמה מבחוץ עץ כרות ומבפנים את הדרך הארוכה לשחרור על ידי הצבא האדום, כאילו כל העניין לא היה אלא מאבק מתמשך שתכליתו השחרור על ידי הבולשביזם.
בפנים מוצגת תערוכת ציורים קטנה וכמה הסברים מינימליסטיים. רק שם מוזכרת המלה "יהודים", בתוך רשימה ארוכה של לאומים שונים שנשמדו. בפועל הושמדו שם בשנים 1941־1944 45 אלף יהודים ו־55 אלף בני לאומים אחרים. כמובן שלא מופיעה אף מלה על שיתוף הפעולה בין הגרמנים ובין הלטבים בסלספילס, או במקומות אחרים. משיחה עם מדריכה מקומית במוזיאון המלחמה בריגה, למדתי שיש עכשיו "גישה אחרת" בלטביה כלפי מלחמת העולם השנייה, גישה שעיקרה הדגשת תפקידם ההרואי של הלטבים בשחרור מולדתם ובהתנגדות לכיבוש הגרמני, כמו גם לזה הסובייטי הנתפס עד היום בתודעה הלאומית הבלטית כגרוע בהרבה מזה הגרמני.
ממערב למפרץ ריגה, על חוף הים הבלטי, שוכנת העיר ליפאיה (Liepaja), שנוסדה באמצע המאה ה־13 על ידי אותם אבירים ליוונים. אבל אבוי, כמעט דבר לא נותר מעברה הגרמני, ומרבית חלקיה נראים רוסיים ואפרוריים למראה. בעיבורי העיר עומדת כנסיית יוסף הקדוש הקתולית על ציורי הקיר המעניינים שלה, שהם כולם פרי שחזור בן המאה ה־19. שבעה קילומטרים מהעיר ניצבת כנסיית ניקולס הקדוש, פטרון הדייגים, יפה וציורית להפליא. בחזית הכנסייה ניתן לראות את החורים שנשארו מן הכוכב האדום שקבעו שם הסובייטים, שבימיהם הוסבה הכנסייה לבית גופות. בנמל הישן של ליפאיה נרקבות לאיטן צוללות גרעיניות רוסיות. משם והלאה מתמשך פארק של שלושה קילומטרים לאורך הים, והחופים עצמם ארוכים, שוממים ונקיים להפליא. את התוגה הקיומית הקלה שמעוררת העיר ניתן להעביר בארוחה דשנה של שניצל א־לה לטביה בקפה ניצה שברחוב Graudu 31. זהו מין פילה דג ממולא בגבינה מותכת, מלווה בלביבה עדינה ונחמודת ומבחר סלטים סימפטיים. 

גאווה ליטאית מחופשת

מסימניה של התודעה הליטאית החדשה: לא חשוב לצד מי נלחמת ולמען מה, העיקר שאתה ליטאי


האוטובוס מליפאיה הלטבית לקלייפדה (Klaipeda) הליטאית הוא מסוג המוצגים המוזיאליים שאינך בטוח שיגיעו בשלום לרמזור הקרוב. טעם ההרינג בשמנת שאכלתי בליפאיה בבוקר עוד עמד בפי כשחשבתי שהמעבר בין שתי הערים הגרמניות לשעבר מסמן גם את המעבר מן ההגמוניה של המסדר הליווני לזו של המסדר הטבטוני.
קלייפדה, הלוא היא ממל בפי הגרמנים והיהודים, היתה כפר דייגים בלטי, אבל מי שבנה אותה כעיר נמל בשנת 1252 היו האבירים הליוונים, ובשנת 1328 הם מסרוה לידי המסדר הטבטוני ששלט בה עד פירוקו של המסדר במאה ה־16. קלייפדה הנוכחית נבנתה ברובה לאחר מלחמת העולם השנייה והיא אינה מעניינת במיוחד. תיאטרון אייקסטה המתפורר לאיטו, מן האטרקציות הבודדות של העיר, מדגים יותר מכל כיצד עבר גרמני מגויס למען גאווה ליטאית חדשה, המתחפשת לשווא לישנה.
ליד תחנת האוטובוס המרכזית משתרע גן פסלים בתוך חלקת יער גדולה. הגן מעודן ומרתק ובו בין השאר מצבת זיכרון לאזרחי ממל הגרמנים שהיו קבורים שם לפני שבית הקברות הוחרב (ככל הנראה על ידי הרוסים). בסמוך ליער עומדת אנדרטה גדולה לזכר החיילים הליטאים שנהרגו במלחמת העולם השנייה, בין שלחמו לצד הרוסים, בין לצד הגרמנים. זה מסימניה של התודעה הליטאית החדשה: לא חשוב לצד מי נלחמת ולמען מה, העיקר שאתה ליטאי.
אבל הסיבה האמיתית לבוא לקלייפדה היא נידה (Nida). נידה היא עיירה זעירה באמצע נרינגה (Neringa), רצועת יבשה צרה המתמשכת מקלינינגרד הרוסית עד מול קלייפדה. המעבר מקלייפדה אל נרינגה הוא במעבורת, ומשם ברכב או במוניות לאורך החוף. הדרך כולה עוברת בתוך יער ומגיחה מדי פעם אל עיירות קטנות ומקסימות. נידה נמצאת בקצה החלק הליטאי של נרינגה. היא יפה ומטופחת ובתי העץ הצבעוניים שלה עומדים בין היער מזה והים מזה. מנידה והלאה משתנה חצי האי והופך לדיונה עצומה הנמשכת עד קלינינגרד.
בקיץ המקום מן הסתם הומה ושוקק אבל בימי ראשית הסתיו נחים שמים אפורים מעל נידה ואור עכור נח על הים הירקרק ועל החול החיווריין של הדיונה. הסירות הפוכות על החוף וגשם יורד לפרקים. זה הזמן הנכון. הים עדיין לא קפוא, הדיונה טרם התכסתה כפור, האוויר קריר וטחוב וטעמה של בירת ה"בלטיוס" הבהירה, שאני נאלץ לקבוע כאן שהיא הבירה הטובה ששתיתי מעודי, ניגר במרירותו העדינה, המופלאה, כמו שירה בלטית מאוחרת במורד הגרון. לא קשה להבין מדוע בנה כאן תומס מאן את בית הקיט שלו.

כנסייה בטאלין, אסטוניה. המלה טאלין היא שיבוש של המלים "עיר דנית", תזכורת לאורגיית הכיבושים המתמשכת שעברה על אסטוניה | צילום : שרון בנטוב

השקט הוא מסווה
הנסיעה מקלייפדה לקובנה (ליטאית: קאונס, Kaunas) מסמנת את גבולות ההגמוניה הגרמנית. למרות מלחמות בלתי פוסקות בין המאות ה־13
ל־15, לא עלה בידי הטבטונים לכבוש את העיר הליטאית שנוסדה במאה ה־11. קובנה, אף כי לא היתה עצמאית לאורך כל ימיה, היא העיר הליטאית ביותר, הרבה יותר מווילנה (ליטאית: וילניוס, Vilnius), שהיתה חלק ניכר מן העת החדשה עיר פולנית עם רוב פולני.
אבל המוזיאון ההיסטורי של קובנה שומם ממבקרים בכלל וממבקרים צעירים בפרט, המעדיפים אופנה מיובאת, מוזיקה מערבית קלוקלת ומקדונלדס על פני ההיסטוריה הליטאית. וכך, בהיעדר תאורה מתאימה, מחשיכים להם שריונות הלוחמים הליטאים ומגוון כלי המשחית שלהם לבדם לאורך הקירות. מחוץ למוזיאון אפשר עדיין למצוא אוכל ליטאי של ממש: "צפלין" – לביבת תפוחי אדמה ממולאת בשר טחון, שוחה בשמנת חמוצה ובצל מטוגן – ומרק סלק קר מעורב בקפיר חמצמץ.
קובנה היא עיר מרווחת. השדרה הראשית שלה, ארוכה ומלאה חנויות נעליים ובתי קפה, משרה נינוחות. כך גם כיכר העירייה רחבת הממדים המעוררת מין תחושה השטה על הגבול שבין רחבות וריק. העיר נושמת מין שקט. בכנסיית מיכאל הקדוש האורתודוקסית שהוסבה – גם זה מסימני הזמן החדש – לכנסייה קתולית, עדיין נשמר לא מעט מן השקט הלבן, הפרבוסלבי, הרחב.
אבל בערים האלה השקט הוא מסווה מעל איזו ליבה שותתת שאינה יודעת מנוח. לפעמים נמצא הפתח אל הליבה הזו בתוך העיר ולפעמים הוא חבוי בשוליה או מחוץ לה. בקובנה לא נשאר כמעט כל זכר לגטו, אבל מחוץ לעיר עומד "המבצר התשיעי", אחד המבצרים שנבנו סביבה בתקופה הצארית. הגרמנים הפכו אותו לכלא ולאתר הריגה. יותר משלושים אלף יהודים הוצאו בו להורג. המוזיאון שבו והאנדרטה שלידו נבנו שניהם על ידי הרוסים בשלהי ימי ברית המועצות. האנדרטה היא מהמרשימות שראיתי מעודי. במבצר עצמו, שבמסדרונותיו ובמעבריו המפותלים והחשוכים ניתן ללכת לאיבוד, עוסקת התערוכה בעיקר בשואה, בעוד במוזיאון שלצדו מוצגות כיום תערוכות מתחלפות העוסקות בעבר הליטאי המהולל ובגבורה הליטאית המהוללת.

צבעים של מחיקה
גם על חומותיה של וילנה ערכו האבירים הטבטונים התקפות חוזרות ונשנות, אבל העיר שהקמתה מיוחסת לדוכס גדימינס במאה
ה־14 (מדובר ככל הנראה במסורת מוטעית) עמדה בפני כל ההתקפות. כיום לא עושה וילנה כל רושם של עיר מבצר. יש בה משהו נינוח, חגיגי, כמעט זוהר. אפילו ביום הגשם הטחוב שבו הגעתי אליה הציגה וילנה מלכותיות בהירה ופחות מאובקת ושוקעת מזו של ריגה. הקתדרלה הלבנה שבמרכזה, שבגלגולה הראשון, לפני שהליטאים קיבלו את הקתוליות, עבדו בה את פרקונס אל הרעם, משרה לובן חגיגי על הכניסה אל העיר העתיקה, שרחובותיה הנאים נפתחים אל העין בצבעי קרם, פסטל, נוגט, מוקה וקפוצ'ינו.
ובכל זאת חדרו הצלבנים הגרמנים את חומותיה הבצורות של וילנה, באמצעות הזיכרון: במוזיאון אמנות העם הליטאי מוצגת תמונה מפורסמת של צייר פולני דווקא, ובה מתואר הקרב המכריע של גרונוולד (Grunewald), בו חברו בשנת 1410 מנהיגי השבטים הליטאיים למלך הפולני כדי להכות מכה קשה את האבירים הגרמנים. אבל העוצמה הליטאית הרחוקה ההיא מוגרה לבסוף על ידי העוצמה הרוסית והותירה לליטאים בעיקר געגועים לעוצמה.
מי שאינו יודע שווילנה היתה פעם במידה רבה עיר יהודית אינו יכול ללמוד זאת מן הרחובות המרווחים והמוארים. מן החלק היהודי, שאכלס את רוב שטחה של העיר העתיקה, לא נותר דבר מלבד ציון על גבי שלט צנוע, נחבא, ברחוב Ausros Vartu, עליו נכתב ברוסית שכאן היה בית חולים ליהודים עניים. ובפנים, בחצר הפנימית שעכשיו משרתת בית מלון, השאירו חתיכה ממבנה העץ ששימש את בית החולים. "ירושלים דליטא" נצטמצמה לחצר אחת קטנה, מוצנעת, שמורה ליודעי ח"ן. צבעי הפסטל והמוקה הם אפוא גם צבעים של מחיקה.
במקום בו ישבה מפקדת הגסטפו ולצדה היודנרט של גטו וילנה, מול הכיכר שעליה רוכזו היהודים לפני הצעידה של עשרים קילומטר לפונאר (ליטאית: פנירי, Paneriai), יושב עכשיו "מרכז האמנות והשחזור" של וילנה החדשה. לאחרונה אישר הממשל לקרוא לכיכר "כיכר הקורבנות היהודים". משרדי הקהילה היהודית הממוקמים במשרדים ישנים מוזנחים ועגומים למראה, ובית הכנסת הסמוך שבו התפללו קומץ זקנים שחרית מאוחרת, רק העצימו את רושם המחיקה. מרכז לובאביטש המהודר יחסית והריק הוסיף על כך איזו אירוניה מרירה.
ובמרחק לא גדול מן העיר, בפונאר, על אף כל הקלישאות על האדמה הזועקת או הדם הזועק מן האדמה, היער יפה ושליו, העצים שותקים, האדמה שותקת, רוגע ושלווה בכל. השתיקה נמשכת גם בשבילים לאורך נהר הנריס (Neris), הלוא הוא הוויליה בשמו הפולני. הנהר והפלגים הנמשכים אליו עוטפי ירק וצל. אפשר לשוטט שם ולהיעטף שכחה, לנסות להתענג על העיר הפרושה לגדות הנהר, אדישה ומתייפייפת.

חגיגיות לימונית
בעוד הערים הליטאיות עמדו בגבורה בפני נסיונות הכיבוש הצלבניים־גרמניים, הרי שהשבטים הפינו־אוגאריים שהגיעו לאסטוניה כבר במאה השמינית לפני הספירה היו חלשים מכדי לבלום את המתקפה המשולבת של דנים וגרמנים, מתקפה שלצד שעבוד של עמי הארץ הפכה כפרים ועיירות מסחר קטנות לערים של ממש. כך נבנתה טאלין (Tallinn) על ידי הדנים ופרנו (Parnu) על ידי המסדר הליווני. כיום פרנו היא עיירת קיט משובבת בקצה הצפוני של מפרץ ריגה, מוקפת נאות ירוקות ושכונות כפריות רגועות. שלא כמו בערים אחרות, גם היציאה מן המרכז השמור יחסית לא צופנת בחובה נפילה לשיכונים מדכדכים א־לה ברית המועצות.
פרנו מוקפת חגורת פארקים, סביבה עוד חגורת סוף כמעט בלתי עביר, ורק מעבר לה משתרע הים, אותו חוף בלטי אפרפר ונקי, רק שכאן, כמעט בקצה היבשת, מונחים עליו השמים הצפוניים נמוכים, נינוחים וסופיים. הרבה לא ניתן עוד להצפין מכאן. קצה הארץ, קצה היום המתמשך והולך, שמונה וחצי בערב, ראשית סתיו, ועדיין אור. הלכתי על שובר הגלים הארוך הרחק אל תוך הים, אל מקורו הצפוני של האור המתמשך, אל פאתי השמים הנמוכים, שבהם התבוננו מן הסתם בשמץ השתאות האבירים הליוונים, ואמרו לעצמם, מיין גוט, כמה הרחקנו מווירטמברג ומהיידלברג המעטירה.

מן החלק היהודי, שאכלס את רוב שטחה של העיר העתיקה של וילנה, לא נותר דבר מלבד ציון על גבי שלט צנוע, נחבא

בלילה פרנו מתגלה בחולשתה, עיירת קיט מנומנמת למרות הכל. שעה לפני חצות העיר כבר מתה, הרחובות ריקים והכל סגור מלבד כמה ברים ופיצרייה איטלקית. ישבתי לי בפיצרייה, נגסתי במאכל החביב כל כך על האסטונים – שביבי טוסט ספוגים בחמאה ובשום – שתיתי בירה אסטונית קלושה והרהרתי בחוכמתה המפוקפקת של ההיסטוריה ובנפלאותיה הלעגניות.
אבל למחרת, בפארק קטן משובץ פרחים צהובים, עוטה חגיגיות לימונית המשתלבת להפליא עם שיערן הזהוב של הנערות האסטוניות, אין לכל זה כמעט כל סימן. רק בפאתי הפארק עומד פסלה של המשוררת האסטונית לידיה קוידולה (1843־1886), בת העיר פרנו, סמל לגאווה הלאומית האסטונית, המזוהה עם ההתקוממויות האסטוניות חסרות הסיכוי כנגד רוסיה הצארית במאה ה־19.
ההיסטוריה האסטונית – במידה שניתן להפריד אותה מזו של המעצמות הכובשות – היא היסטוריה של התקוממויות הרואיות, הגליות, חורבן, היסטוריה של תבוסות. אבל אין כמו תבוסות כדי לפרנס גאווה לאומית.

מצודה חסונה מתנוססת
ההרואיות הזו נכחה היטב בשירי העם האסטוניים שהושרו בליווי סינטיסייזר בבר של עץ כבד וכהה המזכיר מעט את דרום גרמניה. אלא שזה היה בטאלין. כמה אנשים מבוגרים רקדו בזוגות, תבשיל החזיר עם תפוחי האדמה ברוטב שמנת היה פשוט ומשובח.
טאלין נזכרת ברשומות לראשונה אצל הגיאוגרף הערבי א־שריף אל־אידריסי, שביקר בה בשנת 1154. המצודה החסונה המתנוססת על גבעה מעל העיר העתיקה לא עמדה לה מול הכיבוש הדני, שהיה הראשון בסדרה ארוכה של כיבושים. מסופר שהמלך הדני ואלדמר השני רצה כבר לסגת נוכח ההתנגדות העזה שנתקל בה בשנת 1219, אבל אז נפל דגל אדום עם צלב לבן מן השמים לידיו של הבישוף. הדנים ראו בכך אות, הסתערו חדורי מוטיבציה מחודשת וכבשו את העיר. כך, על גבם של האסטונים האומללים, הפך הדגל הנ"ל לדגל הדני הלאומי, והעיר טאלין זכתה לשמה, שבמקורו הוא Taani Linn, שפירושו באסטונית, אבוי, עיר דנית.

ההיסטוריה האסטונית היא היסטוריה של תבוסות. אבל
אין כמו תבוסות כדי לפרנס גאווה לאומית

אחד המבעים האקספרסיביים לכיבושים אלה – הכיבוש הרוסי במקרה זה – הוא קתדרלת אלכסנדר נייבסקי הפרבוסלבית המרשימה החולשת על העיר העתיקה. תושביה הרוסים של העיר נאספים שם למיסות ושירתם מופלאה ביופייה. נייבסקי, שבלם את התפשטות השוודים מזרחה וייצב את העוצמה הרוסית לדורות, אינו בהכרח סמן חיובי בהיסטוריה של טאלין, שכן הכיבוש השוודי היה אחד הכיבושים הנוחים והנאורים שידעה העיר, שלא כמו הכיבושים הצאריים, שמחצו את הארץ הקטנה. הקתדרלה הנושאת את שמו של נייבסקי היא ציון לעוצמה רוסית שחלפה, אבל עדיין נתפסת כאיום פוטנציאלי על שכנותיה של האימפריה הקורסת. המתח הגלום בתחושה זו ניכר היטב ביחסם המפלה והעוין של השלטונות האסטוניים לאוכלוסייה הרוסית שתחת חסותם. אחד התנאים לקבלת אזרחות הוא שליטה בשפה האסטונית, וזו אכן מתעוררת כיום, לאחר שנות דיכוי ארוכות, ובחנויות הספרים ניתן לראות ספרי מקור לצד תרגומים של מיטב הקלאסיקנים לאסטונית.

העבר המפליג למרחקים
טאלין היא עיר של ניגודים. מעבר לניגוד בין העיר החדשה לעתיקה, מתקיימים ניגודים גם בתוך העיר העתיקה עצמה. לעומת המרכז הססגוני, המשופע גווני צהוב, כחול ואדמדם, מצטיינת למשל הדרך העולה מאזור כיכר העירייה והמכונה Pikk Jalg באופי ימי ביניימי של אבנים לא מסותתות, מעבר צר בין חומות עתיקות, גולמיות, גסות למראה, הצופנות איזה כוח בלתי נקלש עם השנים. כאן טפפו פרסות סוסיהם של הפרשים השוודים וכאן הלמו מגפי הקוזאקים של פטר הגדול ועוד האבנים עומדות בשלוותן הבלתי מסותתת. מעל הדרך מתנוסס בניגוד משווע ארמון צהבהב, מצועצע, זוקר עמודי שיש לבן מעוטרי כרכובים ניאו קלאסיים.
על העיר נחו ימים חמימים של שלהי קיץ צפוני. הרחובות מלאו נשים בחצאיות מיני, מהדסות בהצלחה לא מבוטלת בנעלי עקב, אחוריהן הצרים והנעריים משהו מתאמנים בעיכוס מעין איטלקי, שהיה חורץ עוד קמט במצחו החמור של הבישוף הדני ההוא שהדגל נפל לידיו. אולי היה מתנחם במרק בשר אלק (דישון) באחת המסעדות הצופות אל כיכר העירייה. זה שאכלתי אני היה גרוע למדי, ובשר הדישון האומלל היה מיובש וקשה. פטר הגדול היה מן הסתם מזדעם למראה אנדרטה סובייטית הניצבת בכיכר מול רחוב Tonismagi, שהאסטונים תלשו את השלטים משני צדדיה, וכך נותרה כמין חצי זיכרון מנותק מהקשר, כמו הודאה בחצי פה ששנים רבות כל כך היו כאן רוסים, היתה הגמוניה רוסית, ועדיין נשמעת הרוסית מכל פינה. בזיכרון הבלטי יש יותר שתיקות וקטעים מחוקים מטקסט כתוב ומדיבור.
לכן הנחתי לזיכרון, הנחתי לוואלדמר, לנייבסקי, לקרל גוסטב ולפטר הגדול, והמשכתי מרחוב Nunne אל הדרך ההולכת למרגלות המצודה ותחת העיר העתיקה. שם, בצל עצי דולב גדולים, עתיקים, תחת החומה, תחת הצל והשקט, כאשר קולות העיר נשמעו עוד רק בקושי וקולות ההיסטוריה העקובה נסוגו אל העבר המפליג למרחקים, נחה עלי תחושה שאכנה אותה כאן ביני לבין עצמי שלווה אסטונית.

הכותב ומערכת "מסע אחר" מודים מקרב לב לאווירס קאלנינס ולאדווין בוקה ממשרד התיירות הלטבי, שסייעו רבות בהכנת הכתבה.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 5

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות