תפריט עמוד

כרתים – המיתוס חי

קשה להעלות על הדעת מקום שבו המיתוס והמציאות כרוכים זה בזה יותר מאשר בכרתים. "בשום מקום אחר אתה לא מועבר בשלווה ובנחת כאלה מן המציאות אל החלום", טוען קזאנצאקיס, הסופר הכרתי, בפתח ספרו "חייו ומעלליו של אלכסיס זורבס" (הוא זורבה היווני המפורסם). תחושת הבלבול הזו זכורה לי עוד מביקורי הראשון באי. הגעתי אליו אז, כמו מאות אלפים אחרים, לא מתוך עניין בתרבות המינוֹאית אלא מתוך משיכה אל השמש, הים והיין.

וכך מתאר הדובר בספרו של קזאנצאקיס את הטשטוש בין המציאות לדמיון: "הנוף הזה של כרתים נדמה בעיני לפרוזה טובה: עשוי כהלכה, ממעט במלים, נקי מעושר מיותר, חזק ועצור, ביטא באמצעים הכי פשוטים את הדבר עצמו. לא שיחק משחקים, לא הרשה לעצמו שום תעלול, לא דיבר גבוהה־גבוהה; אמר את כל מה שרצה להגיד בחומרה גברית. אבל בין הקווים החמורים שלו הבחנת בנוף הזה של כרתים ברגישות לא־צפויה ובעדינות – בגומות המוגנות מהרוח נתנו ריחם עצי לימונים ותפוזים, והלאה מזה, מן הים האין־סופי, היתה עולה ועולה שירה לא נדלית".

"הנוף של כרתים נדמה בעיני לפרוזה טובה", כתב ניקוס קזאנצאקיס, יליד האי ומחבר "זורבה היווני" | צילום: אייסטוק

הביקור בארמון קְנוֹסוֹס היה חובה לא כתובה, שחשתי כי עלי למלא במסגרת תפקידי כתיירת.  הזדנבתי, כמנהג טיילים דלפונים, אחרי אחת מקבוצות התיירים המאורגנות, והקשבתי בחצי אוזן להסברים. בחום הנורא, כשמסביבי אלפי תיירים תוהים כמוני מדוע נטשו את חופי הפלא, היה לי קשה להתחבר אל עושרה של התרבות העלומה הזו. ואז הגיע המדריך המדקלם בחוסר עניין את נאומו הקבוע אל השורות העוסקות במלך מינוֹס, בלבירינת (מבוך), במינוטאור: "כל האיזור הזה של הארמון הוא חלק מהלבירינת… כאן היה כלוא המינוטאור… כאן היה כס מושבו של המלך מינוס, ולאורך הספסלים הללו, שאתם רואים פה, ישב סגל הכמורה שלו…". בשלב הזה הצליח המדריך, שלא בכוונה, לעורר בי עניין. מה הקשר בין האגדות היפהפיות ההן לאתר הארכיאולוגי הזה?

להחיות את המיתוס
עד תחילת המאה הזו נחשב קיומה של התרבות המינואית למיתוס. מעט לפני כן החל היינריך שלימן לחשוף בתורכיה את קיומה של אגדה אחרת: אגדת טרויה. השרידים שחשף הצביעו על 500 שנות קיום של האכאים, יוצרי התרבות המיקֶנית, אותם הזכיר הומרוס בין המשתתפים במלחמת טרויה. בעקבות גילוייו של שלימן, עלתה סברה כי אפשר יהיה למצוא שרידים נוספים של המיקנים במקומות אחרים שהזכיר הומרוס, ובמקומות שמהם הגיעו החיילים המיקנים אל מלחמת טרויה. קנוסוס היה אחד מהם.

תיירים בקנוסוס. ההיסטוריה והאגדות מתחברות | צילום: Trine Juel, flickr

האיש שחשף את קנוסוס וקרם עור וגידים על אגדת המינואים היה הבריטי ארתור (לימים: סר ארתור) אוואנס. אוואנס, בנו של סוחר עתיקות עשיר וארכיאולוג חובב, גילה עניין רב בחותמות המיקניות שנחפרו על ידי שלימן. על החותמות היה כתב לא מוכר, שהזכיר לאוואנס כתב דומה שראה על חותמות בחנות עתיקות באתונה. הסוחר מחנות העתיקות באתונה אמר לו כי החותמות הללו הגיעו אליו מכרתים. אוואנס יצא אל האי כדי לחקור את מקורו של הכתב.

בכרתים הוא מצא חותמות רבות כאלה, אשר כונו בקרב תושבי המקום "אבני חלב", משום שנשות האי האמינו כי הן מועילות להנקה. ב־1898, עם תום השלטון התורכי בכרתים, חזר אוואנס לאי, קנה את הקרקע שעליה ניצב האתר של קנוסוס והתחיל בחפירות. קצב הגילויים היה מסחרר. בתוך זמן קצר נחשף ארמון, ואוואנס הבין כי מצא שרידים של תרבות עתיקה אף יותר מהתרבות המיקנית. הוא קרא לתרבות העתיקה, שאת שרידיה חשף בקנוסוס, התרבות ה"מינואית", על שמו של מינוס, המלך האגדי. מאוחר יותר התברר, כי בכרתים משלו יותר מ־22 שליטים שנקראו "מינוס", ובשפה המינואית לא היה זה אלא כינוי למלך, בדומה ל"פרעה" במצרים. 


הארמון בקנוסוס

פאריסאיות על הקירות
התרבות המינואית, שנחשבת היום לערש התרבות האירופית, פרחה בכרתים הרבה לפני התרבות היוונית העתיקה. החוקרים מתארכים את תחילתה בסביבות 3000 לפני הספירה ואת שקיעתה הסופית בסביבות 1100 לפני הספירה. במהלך 1,900 שנות קיומה בנו המינואים ארמונות מפוארים, שהיו מורכבים מאוד מבחינה הנדסית. הדור הראשון של הארמונות נהרס עד היסוד, ככל הנראה ברעידת אדמה עזה שהתרחשה ב־1700 לפני הספירה; אבל הם נבנו מחדש, בגרסאות מפוארות יותר: בכל אחד מהם היו כמה קומות, וביניהן חיברה מערכת מדרגות רחבה ומפוארת ומערכת ניקוז משוכללת (שהזכירה לאחד האנגלים שחפר שם בתחילת המאה את מערכת הניקוז של לונדון). 

על קירות הארמון התגלו ציורי קיר, והחופרים הוויקטוריאנים שחשפו אותם נדהמו למראה החושניות הרבה שלהם: קהל של נשים יפהפיות, מיניות, חלקן חשופות חזה ולבושות בבגדים שנראו כאילו נלקחו ממגזין אופנה מודרני. אחד החופרים הצרפתים הצביע על אחת הדמויות המצוירות וצעק Mais, c'est Parisienne  – "אבל זאת פאריסאית"; וכך זכתה הדמות לכינויה המפורסם: La Parisienne.

"אבל זאת פריסאית", קרא החוקר למראה הדמות החושנית בציור הקיר

במקומות אחרים במזרח התיכון העתיק הוסוותה מיניותה של האישה כביטוי לנחיתותה, והחוקרים הסיקו על סמך הציורים כי התרבות המינואית העניקה חשיבות יוצאת דופן לנשים. בציורי הקיר, המתארים אירועים שונים, תופסות הנשים מקום זהה בחשיבותו לזה של הגברים. החוקרים סבורים גם כי הירושות בחברה המינואית עברו לבנות המשפחה, ולא לבנים. גם בחיי הדת היתה חשיבותן מרכזית: בראש הפנתיאון המינואי עמדה אלה, ולכוהנות היו תפקידים חשובים במיוחד. מאוחר יותר, אצל היוונים הקדמונים, נתפסה כרתים כמקום הולדתן של האלות הנשיות המרכזיות, כמו דמטר וקורה, שייצגו את האב־טיפוס – ואולי מוטב לומר האם־טיפוס – של יחסי אם ובת, ואתנה, אלת החוכמה. אפלטון ציין כי בני כרתים מיוחדים בכך שהם מכנים את ארצם מיטריס (Motherland), בניגוד לפאטריס (Fatherland), מונח שהיה מקובל במקומות אחרים שהכיר.

המידע על התרבות המינואית מבוסס בעיקר על ציורי הקיר והממצאים הארכיאולוגיים שנחשפו בארמונות שברחבי האי. הכתב המינואי, שעורר את עניינו של אוואנס, ואשר קיבל את השם ליניאר אֵי (LINEAR  A), לא פוענח עד היום, והותיר חלק ניכר מהתרבות המינואית אפופה מסתורין. למינואים היה גם כתב מאוחר יותר, המכונה ליניאר בי (LINEAR B), שפוענח ב־1953 על־ידי ארכיטקט אנגלי, אך הטקסטים הכתובים בכתב זה כוללים בעיקר רשימות מלאי וחושפים מידע מועט מאוד על התרבות המינואית.

היעלמותם של המינואים מוסיפה למסתורין. באמצע המאה ה־15 לפני הספירה נהרסו כל הארמונות המינואיים באסון שסיבותיו אינן ברורות עד היום, והתרבות המינואית נעלמה מן העולם. התיאוריה המקובלת, שנותרה בגדר השערה, קושרת את היעלמות התרבות המינואית עם ההתפוצצות הוולקנית של האי סנטוריני. התפרצות זו גרמה להיווצרות גלי הדף שהגיעו לגבהים של 90 מטרים ולמהירות של 750 קילומטרים בשעה. תיאורים מחרידים על עוצמתה של ההתפוצצות נרשמו גם במצרים.

הארמון בקנוסוס. חלק מהמבוך (ליברינת) האגדי | צילום: Trine Juel, flickr

נלחמים בשיניים
הנשים לבושות השחורים שנסעו איתי באוטובוס מקנוסוס לכפר הסמוך, ארכנס, לא דמו אפילו במעט לנשים המיניות ובעלות החשיבות שבציורי הקיר. חגיגות החושים של תושביה המקוריים של כרתים הן נחלת העבר, ובאי נותרו בעיקר הדים של השפעות הכובשים שפלשו אליו במהלך השנים. בשל מקומה האסטרטגי – במרכז הנתיבים שחוצים את הים התיכון – חשקו כולם בכרתים: יוונים, רומאים, ביזנטים, ונציאנים, תורכים וגרמנים; וכולם כבשו אותה, כל אחד בתורו. היסטוריית הכיבושים לוותה במאבקים ובגאווה לאומית שהוציאו לעם הכרתי שם של עם לוחם וחם־מזג. אותה גאווה בלתי מתפשרת עדיין מאפיינת את תושבי האי במערכת הפוליטית המקומית.

תולדות המאבקים בכובשים החלו עם הגעת הדוֹרים אל האי. חלק מתושביה המינואים, שכונו ה־ETEOCRETAN, "כרתים אמיתיים", פרשו להרים ודבקו במסורות מינואיות. גם הכיבושים הבאים, שנמשכו כמעט 2,000 שנה, לא הותירו את התושבים פסיביים: הרומאים השקיעו שש שנים בנסיונות לכבוש את האי, והוונציאנים ספגו עשר מרידות ב־150 שנות שלטונם.

ציור קיר בקנוסוס. התרבות המינואית ייחסה חשיבות רבה לנשים | צילום: אייסטוק

סיפורי המרי נגד התורכים, ששימשו השראה ל"חירות או מוות" של קזאנצאקיס, ליוו אותי ברקע מסעי בכרתים. מיכל, איתה טיילתי, קיבלה בכל מקום את השם "מיכליס", שאינו רק שמו של הקפיטן ב"חירות או מוות", אלא גם שמם של כרבע מהגברים כאן (כל השאר נקראים ניקוס, מנולי או יורגו). ממנולי קורנארוס, בעל מכבסה שבמרכז הרקליון ואיש הרים, לוחם חופש בנשמתו, שמענו על ימי המאבק בנאצים; אחד מסיפורי המאבק האמיצים ביותר והידועים פחות נגד הגרמנים.

ב־1940 החליט ראש ממשלת בריטניה, ווינסטון צ'רצ'יל, כי כרתים תשמש מעין מבצר ימי נגד התקפות הגרמנים מהאוויר. ההחלטה התקבלה בברכה על ידי תושבי כרתים, אך התחמושת שהיתה אמורה לאפשר את מימושה לא הגיעה. כל הגברים היו בחזית בגבול האלבני, ונלחמו לצד בעלות הברית. כך קרה שכאשר צנחו החיילים הגרמנים בכרתים במאי 1941, נלחמו בהם הילדים, הזקנים והנשים. 

את היכרותו האינטימית עם משעולי ההרים של כרתים, מהתקופה שהיה פרטיזן, תרגם מנולי להסברים מפורטים על מסלולי טיפוס מומלצים ברכסים המרשימים של האי. הוא תיאר כל שביל וכל גבעה בעיניים בורקות, ונראה כי בדמיונו הוא צועד בדרכים אלה. ההסברים הפכו אחר כך לפיקניק מפואר עם אחותו בבית הכפר של המשפחה, לפי מסורת ה"פילוקסניה" – הכנסת האורחים הכרתית.

ככל שמתרבה מספר התיירים – כובשיה החדשים של האי – הולכת ונעלמת מסורת זו של הכנסת אורחים. כשני מיליון תיירים מגיעים לכרתים מדי שנה. בחודשי הקיץ עולה מספרם על מספר התושבים. מספר התיירים הגרמנים, למרבה האירוניה, הוא הגדול ביותר (כ־600,000 בשנה). עם זאת, הפכה התיירות למקור ההכנסה החשוב של האי, וחילצה אותו מכלכלה נחשלת, שבה היה שרוי עד שנות השישים.    

ארכיאולגיה ותיירות הולכים יד ביד בכרתים | צילום: Max Froumentin, flickr

איני חושש מדבר, אני חופשי
לתיירים הנוחתים בהרקליון, בירתה של כרתים, קשה מאוד לחוש כי הגיעו אל ערש התרבות האירופית. ההמולה, הרעש ומבני הבטון מזכירים יותר את תרבות המאה ה־20. תיירי הקבוצות המאורגנות מובלים בהמוניהם אל המוזיאון הארכיאולוגי והמוזיאון ההיסטורי של הרקליון. כאן הם מקבלים תקציר של תולדות התרבות המקומית: החל מהתקופה הניאוליתית והמינואית, דרך התקופות הביזנטית, הוונציאנית, התורכית והגרמנית, וכלה בתמונה אחת של אל־גרקו, בן המקום, ותצוגה לכבודו של בן כרתים אחר: ניקוס קזאנצאקיס.   

קברו של קזאנצאקיס, יליד הרקליון, נמצא על גבעה שמעל העיר. קזאנצאקיס, שתומאס מאן הגדיר אותו "אחד מגדולי הסופרים של אירופה המודרנית", היה איש רוח, סוציאליסט, איש ציבור ונוצרי בעל רגש דתי עמוק. אבל הוא גם מתח ביקורת קשה על הכנסייה. ספרו "הפיתוי האחרון של ישו" הוחרם על ידי הכנסייה, וכשמת אסרו מוסדותיה לקבור אותו ב"תחום הגדר". קברו עומד לכן בודד על הגבעה שמעל העיר, ומעליו ניצב צלב פשוט ומציבה צנועה ועליה כתוב: "איני מקווה לדבר, איני חושש מדבר, אני חופשי".  

כשעומדים ליד קברו של קזאנצאקיס אפשר לראות את הר יהוטאס, המתרומם מאחורי העיר. בזווית הזו נראה ההר כפרופיל של אדם שוכב. הכרתים טוענים כי זהו הפרופיל של זאוס, וכי האל עצמו קבור מתחת להר. על הפסגה נמצא גל אבנים, המוצג כקברו של זאוס. לפני 170 שנה עמד כאן נרגש החוקר־נוסע רוברט פאשלי, שכתב ספר מרתק על מסעותיו בכרתים: "אני עומד עכשיו במקום שבו אמור להימצא זאוס, נח מכל דאגותיו השמימיות והארציות, מקום שהיתה לו חשיבות כה רבה במשך שנים כה רבות!" טענתם של תושבי כרתים כי זאוס מת היתה העילה לשם שיצא להם במשך אלפי שנים כשקרנים.

קברו של  קזאנצאקיס בהרקליון. הכנסייה אסרה לקבור אותו "בתחום הגדר"

סיפור מותו של זאוס אמנם הוציא לכרתים מוניטין של דוברי שקר, אך הסיפורים על הולדתו ומהלך חייו מקובלים ביוון זה אלפי שנים. רֵיאָה, אימו של זאוס, החביאה אותו במערה על הר דיקטי (DIKTI), שבמזרח כרתים, כדי להצילו מהגורל של אחיו, אשר נאכלו על ידי אביהם, כרונוס. יום אחד ראה זֶאוס את הנסיכה אירופה קוטפת פרחים. הוא הופיע בפניה בדמות פר, ונשא אותה על גבו אל חופי כרתים. בצילו של עץ גדול שזאוס הביא במיוחד מההרים, חגגו השניים את זיווגם (ממנו נולד מינוס) בכפר גורטין (GORTYN). מאוחר יותר, בימי הרומאים, שימש היישוב כבירת כרתים. העץ, שעדיין עומד על מקומו, הפך בעקבות הזיווג האלוהי לנצחי ולירוק־עד, ומעולם לא השיר את עליו בחורף. הסיפור הזה מתואר לפרטיו על שלט קטן התלוי על העץ.

כשעמדתי ליד קברו של קזאנצאקיס, משקיפה על הפרופיל של זאוס בהר שמולי, עלו בזכרוני מלותיו של הסופר הזה, ממש כפי שעלו בראשי במהלך ביקורי במערה בדיקטי, ליד העץ בגורטין ובארמון קנוסוס: "בשום מקום אחר אתה לא מועבר בשלווה ובנחת כאלה מן המציאות אל החלום".

המיתוס של מינוס
מינוֹס היה בנם של זאוס ואירופה. אירופה נישאה לאָסְטְרִיוּס, מלך כרתים, ועם מותו של המלך נלחם מינוס באחיו סרפדון על הכתר. הוא קרא לפוסידון, אֵל הים, לבוא לעזרתו ולהוכיח את אלוהותו בכך שיעלה פר לבן מן הים. מינוס הבטיח שלאחר שיקבל את ההוכחה הזאת, הוא יקריב את הפר לכבודו של פוסידון.

הפר אמנם עלה מן הים, ובכך הבטיח פוסידון את מלכותו של מינוס. אלא שמינוס לא קיים את חלקו שלו בנדר. הוא החביא את הפר הלבן בין עדריו, במקום להקריבו לאל הים. כדי להעניש את המלך, גרם פוסידון לאשתו של מינוס, פסיפיאה, להתאהב בפר. מהזיווג ביניהם נולד יצור כלאיים נורא, עם גוף של אדם וראש של פר – המינוטאור. מינוס הזועם ביקש מדֶדָאלוֹס, המהנדס הדגול ואביו של איקרוס, לבנות מבוך שבו נכלא המינוטאור.

באותם ימים ניצחו כוחותיו של מינוס את חילות אתונה. כעונש, דרש המלך הכרתי מהעיר המובסת לשלוח לו מדי שנה שבעה עלמים ושבע עלמות שישמשו מאכל למינוטאור. אחרי כמה שנים החליט תזאוס, בנו של מלך אתונה, לשים קץ למנהג הנורא ויצא עם משלחת הקורבנות לכרתים. עם נחיתתם באי התאהבה בו אָרִיאָדְנֶה, בתו של מינוס, והחליטה לעזור לו. בעצתו של דדאלוס נתנה אריאדנה לתזאוס פקעת של צמר, כדי שבעזרת החוט יוכל למצוא את דרכו החוצה מהמבוך לאחר שיהרוג את המפלצת. תזאוס אמנם הצליח במשימה, ולאחריה ברח עם אריאדנה. אבל הנסיכה הכרתית לא זכתה להגיע איתו לאתונה, בדרך עצרו בנקסוס, ושם הותיר אותה הנסיך הצעיר ישנה על החוף. 


 כרתים – למידע נוסף>>

 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות