תפריט עמוד

כרתים – אל ההרים הלבנים

כרתים – אל ההרים הלבנים

טיול אל ההרים הלבנים, המתנשאים במערב כרתים, עובר דרך נשמתו האמיתית של האי, בדרכים הרריות, בין כפרים מנומנמים, מטעים וכרמים, כנסיות לבנות ותצפיות על מפרצים כחולים. בין אם תישארו כאן שעות או ימים, ההתאהבות מובטחת

כרתים הוא הגדול באיי יוון והחמישי בגודלו בים התיכון. 250 ק"מ של הרים נמתחים ממזרח למערב, והוא מורכב מארבעת גושי הרים המתנשאים ממש מקו החוף. הרי סיטיה במזרח, ואחריהם (לפי הסדר) – הרי דיקטי, הרי אידי (בהם פסגות האי, הר סטברוס פסילוריטיס המתרומם לגובה של 2456 מ'), ובמערב, הגוש היפה מכולם – ההרים הלבנים (Lefka Ori ביוונית). בין ארבעת הגושים האלה, שפסגותיהם מכוסות שלג בימי החורף, דבר הנותן גוון רומנטי לנופים הים תיכוניים של כרתים, מתנשאות יחידות ביניים הרריות, נמוכות יותר. באוכפים אלו נסללו הדרכים החוצות את האי. המבנה הטופוגרפי של האי נשען על תבליט כל כך חריף, מתלולים ומצוקים אדירים הצונחים מאות מטרים אל נקיקים, קניונים ועמקים קטנים, שתנועה רכובה בכרתים היא בעייתית.

העונה המקובלת ליציאה אל מרחבי האי היא בקיץ, אז אנשיו ערוכים לקליטת תיירות. אלא שהעונה המומלצת לטעמי היא בראשית החורף או בסופו.

אי של הרים ונחת

לאורך החוף הצפוני של האי, שהוא השפלה הנמוכה שלו, נמתח כביש ארצי טוב שמקשר בין מרכזי היישוב הגדולים: איוס ניקולאוס, חרסוניסוס, הרקליון (הבירה), רתימנון (שלה נמל משגע ביופיו הרומנטי) וחניה (שלה עיר עתיקה מוקפת חומה ונמל יפהפה). חוץ מהרקליון, היא קאנדיה העתיקה, וחניה, אין ערי האי חורגות מתחום ההגדרה של עיירות קטנות. ובין אלה לאלה צצו מלונות רבים שהפכו אחדות מהעיירות המנומנמות למרכזי תיירות עמוסי דוכנים לממכר מזכרות, מזרוני ים, חטיפים, משקפי שמש וכיוצא בזה. כמובן שאתרים בומבסטיים, כמו קנוסוס, פאיסטוס ושאר שמות המלהיבים דמיונו של כל חובב עתיקות מהתקופה המינואית רבת הקסם והמסתורין, מחוברים אל הדרך הארצית ונוח להגיע אליהם ברכב.

מרבית דרכיה של כרתים ההולכות אל לב האי ואל עמקיו הקטנים מותאמות לרכב פרטי, לג'יפ, לחמור, וכמובן – להולכי רגל. מי שיבחר באלו, חזקה עליו שימצא עצמו ממריא אל גבהי נוף משגע, ואחת לכמה שעות יעמוד על במה מוגבהת, אפוף ביער ברושים פרוע או בחורש ים תיכוני, טובל בפרחים מפיצי ריח משכר ואלפי ציפורים המתחרות זו בזו מי תחריש את האוזן יותר בקריאותיה. לא זו בלבד שהחגיגה הפרועה הזו עלולה להשכיח מהמשתתף בה את כל צרותיו, אלא שאם יישא את עיניו סביב יראה חופי ים מפורצים וכחולים, פסגות מושלגות רחוקות, עמקים קטנים מעובדים בדלילות, זיתים, כרמים ופרדסים. ובכל התמונה הזו משובצים כפרונים קטנים ולבנים. צריך הרבה כוח רצון כדי לנטוש את המקומות, המראות, הקולות והריחות הללו.
הטיול שמוצע כאן אורך כיומיים-שלושה, והוא עשוי להביאנו אל היכרות בלתי אמצעית עם נופיו המרשימים ביותר ועם נשמתו האמיתית של האי.

נמל חניה. לשבת שעות מול הצבעים המשתנים | צילום: Lapplaender, GFDL

מחאניה אל המרחבים המשוננים
נתחיל בחניה, בירתו המסורתית של האי. עיר זו שבמערב האי מצטיינת בשרידי הרובע הישן שלה, שם מתנשאים עדיין מסגדים מתקופת השלטון התורכי השנוא, בצדם סמטאות צרות עם מבואות מקומרים, ששייכים לעולם הישן של דייגים ופועלים. כאן נמצאים שרידי בית הכנסת של יהודי חניה, קהילה עתיקת יומין שהושמדה במלחמת העולם השנייה. הרובע הזה מוקף בחומות עבות של המצודה הווניאצית, שכן ונציה שלטה באי כולו עד המאה ה-16 ועזב אותו לחלוטין במאה ה-18. כל הרובע הזה עמוס בתערובת יוונית אופיינית של חנויות לתיירים, ובצדן חנויות לבני תמותה מקומיים, שהרגלי הצריכה שלהם פשוטים למדי. בסבך הסמטאות האלה משובצים עשרות פנסיונים קטנים, חדרים להשכרה ומלונות זולים.

כל הרובע הזה חובק כטבעת מפרצון ציורי, עמוס סירות דייג, רציפים של בתי קפה וטברנות, חזיתות בתים ים תיכוניות, מסעדות דגים, נוער צוהל מכל העולם ואפילו יוונים בני כרתים. נמל הדייג העתיק והיפה הזה מוגן בשוברי גלים עם מגדלור (מסגד לשעבר), ואין ספק ששהות של יום ולילה בחניה עשויה להתמצאות בישיבה ארוכה בטברנה עם הפנים אל המעגן, כוס אוזו ביד וקפה מדי פעם, מלווה בכוס מים קרים. ובתנוחה זו, לדעתי, אפשר להישאר שעות ארוכות, רק כדי לראות איך צבע המים שבמפרץ משתנה עם השעות, ואיך גלי השקט של הבוקר מתחלפים בהמולת חג נצחי של ערב ולילה.

מחניה כמה דקות נסיעה לקסטלי – עיירה על שפת הים ממערב לחניה, שבקנה המידה הכרתי נחשבת לעיר פלך. מכאן כעשרה קילומטרים עד אליקיאנוס. הדרך מתפתלת בין שדות ועצים בעמק של נהר, או ליתר דיוק – נחל עם יומרות. מים של ממש זורמים באפיק הזה בחורף, ועם הפשרת השלגים – בסופו. זהו אזור פורה מאוד, חם מאוד ושופע יחסית במים. מדרך הטבע התרכזו כאן איכרים המוצאים לחמם מן הארץ. בתיהם פזורים בין פרדסים, גני ירק, גפנים, המון זיתים, ושוב זיתים, וגם גינות פרחים. ברווחים שבין עצי השדרה בצדי הכביש יציצו מולנו ההרים הלבנים.

הדרך מתפתלת בין השדות הירוקים ומתחילה לטפס | צילום: Jlundqvi, GFDL

באליקיאנוס מתחילה ההעפלה אל מדרגותיו הצפוניות והנמוכות עדיין של גוש לפקה אוריס, ההרים הלבנים. כרמי הזית על מדרונות תלולים (שכמעט אינם מדורגים, שלא כמקובל אצלנו) מתערבים בטלאי שדות וגפנים ושפע מדהים של בתות ים תיכוניות, אברשים ומעט סירה קוצנית, ובחורשים של אלונים ומלוויהם השונים. ומתחת לכל שלל הטבע הזה נפתחים עומקים שונים של קניונים, ואדיות, עמקים קטנים, מפרצי ים רחוקים ואוויר תכלת, שקוף עד כדי חוסר אמון. בתוך המרחבים המשוננים האלה, ההולכים ומתגבהים, נשזרים כמו בציורי קישט כפרונים קטנים, נחבאים אל דפנו של קניון או כאילו נופלים ממרומי הר אל העמק והנמל. בלבו של כל אחד כזה מתנשאת כנסייה בסגנון הביזנטי: גדולה, חגיגית, חובשת כיפות רעפים אדומות, מבהיקה בלובנה מעל הבתים בצבעי אוכרה, תכלת ולבן דהוי של הסוגדים לה.

הפרלמנט היומי של הזקנים
מעט מכפרים אלו השכילו להיצמד אל תוואי הכביש, חלקם מופעים במפה, אחרים אינם מסומנים כלל. בכל כפר כזה יעמדו בשלווה תוהה איכרים כרתיים כבדי צעד, שפמים עבותים מעטרים את פניהם חרוטי הקמטים ובמנוד ראש יאותתו לך שאתה, הזר, רצוי במקומותיהם. חצרות הבתים הקטנים עמוסות נשים כבדות בשר, לבושות שחורים חמורי סבר, משופמות אף הן, כאילו מושגי הנשיות המערבית מאוסים עליהן. עזים, תרנגולות, ארנבונים וזאטוטים עשויים להיות השלמה לתפארת החיה הזו של הלב ההררי של כרתים. כאילו מנעמי החיים המודרניים עצרו אי שם בנמלי האי ולא העזו לטפס אל ההרים האלה.

מחזוּת פניהם של הקשישים נראה כי הם מרוצים על שהציוויליזציה פסחה על כפריהם | צילום: Wolfgang Sauber, GFDL

בכל כפרון כזה נמצא את הקָפֶנֵאון המקומי, הוא בית הקפה תחת עץ הדולב או התות של הכפר. שם מתקיים הפרלמנט היומי של הזקנים. אלו כבר חדלו לעבוד, וכל תפקידם בערוב ימיהם מתמצה בישיבה אינסופית על שרפרפים קטנים, בודקים בשלווה את העובר לפניהם, כשמטה עץ מעוקל ומסוקס שעון בין רגליהם. מחזוּת פניהם אפשר להבין שבסך הכול הם די מרוצים על שהציוויליזציה פסחה עליהם ועל שנותיהם העוברות בשקט ובהשלמה, כאילו הנופים המטורפים שאליהם נולדו ושלוות כפרם הינה חזות הכל, ואוי לו למנסה להפריע או לפרוץ את גדרות השמורה האנושית הזו.

באזור הכפר אָפָּנוֹחוֹרְיוֹן (שפירושו, הנחלה הקטנה העליונה) נמצאת פרשת המים של כרתים, שבמקרה היא גם פרשת המים של ההרים הלבנים. בגבהים של למעלה מ-1,200 מטר נחשפים הסלעים מצומח, וקל לזהות את התערובת הגיאולוגית המוזרה של האי. בתהליכי ריסוק טקטוניים והתמרה שקעו ועלו בו גושים נטויים ומקומטים בפראות, ובצד שיש ודולומיט נמצא מדרגות נהר וקונגלומרטים קדומים בגבהים בלתי צפויים, אופקים של חרסיות מתחלפים בצפחות, קוורצים ששוכבים לצד גיר לווחי, והמהומה הזו חוגגת בכל עוזה בחילופי צורות נוף מפלטות נטויות לצנפות קימוט אדירות, מצוקי גיר משוננים הופכים לעלמות זקופות על המדרגות וכתפיים רכות של קרטונים הופכות למפולות של עפר וחצצים.

בלבם של ההרים הלבנים יש מצוקים וקניונים אדירים, כמו קניון סמריה (בצילום)

ארצם של הקשוחים
התצפית מצומת כפר רוֹדוֹבָניוֹן עשויה לסחוט את האוויר מריאותיו של הקשוח שבאדישים, ושל כל מי שלבו גס במראות ובנופים כי "כבר היה בסרט הזה". במהלך 12 ק"מ אל חופו הדרומי של האי, נמצאת קבוצה של בתי דייגים, כמה חדרים להשכיר, סככות חוף ושלווה אלוהית על מפרץ מסולע, סגור בין מצוקי הענק של החוף הדרומי של כרתים. וכל הדבר הזה נקרא סוּיָה. מי שבאמת רוצה להרגיש מהי התמזגות וגטטיבית עם הנצח, פשוט שירד לשם וייעלם לכמה זמן שיחפץ. בכפר רודובניון תם הכביש הסלול. מכאן ירידה בלתי פוסקת אל חופיו הדרומיים של האי, בדרך עפר משובשת, דורשת עצירה תכופה של הרכב המקרטע, ולא כדי לשמור על הרכב (בסך הכול אורכו של הקטע הזה אינו עולה על 15 ק"מ), אלא כדי לתת מרגוע להלם היופי המכה בכל פינה וסיבוב. אם עד כה דהרנו בין כפרים לצד הדרך, הרי שמכאן והילך הכפרים שנעבור בהם הם כפרים נעלמים, שספק אם יימצא מניין אנשים שאינם ילדי האזור ומכירים אותם. הכרתים והכרתיות כאן שייכים לשבט עתיק יומין – הספאקים.

מימי קדם נודעו הספקאים כאנשים מהירי חימה, עזי מצח ושידם קלה בתגרה על לא כלום. השלווה האופפת את הכפרים היום, שדרות עצי הדולב בערוצי הנחלים התלולים, כיסויי הגפן והפרחים, עצי התות, תפוח, שזיף ואפרסק, קרקור תרנגולות ופעיית העזים, הכנסיות הלבנות הקטנות, בתי הקפה הנצחיים, כל אלה מעוררים תמיהה גדולה: האלה הם הספאקים? היכן הפראות המפורסמת? כנראה שהמיתוס היכה שוב באיוולתו את דעתם של כותבי הרשומות. רק האינפורמציה החבויה בספרי ההיסטוריה, אלו המתארים את מרידות הכרתים בעריצות התורכית, את גבורתם של היחידים כאן מול יחידות פשיטה אכזריות של אלבאנים, מקדונים, צ'רקסים ושאר שכירי חרב של הקיסרות הגוועת, סיפורי הפרטיזנים במלחמתם האבודה נגד הכובש הנאצי, רק סיפורים אלו עשויים ליישב את המוזר שבמרחקי הנצח האלה, בין מעללי הקרבות ותגרת ידם הקשה של האיכרים האלה לבין חזותם היום.

הכפר חורה-ספאקיון על מפרץ קסום בחוף הדרומי של כרתים | צילום: אייסטוק

הכי קרוב לגן עדן
וכך, בזהירות, שלא נתמוטט עם הדרך אל התהומות הפעורים תחתנו ואל הים המציץ בין פתחי הקניונים הצונחים דרומה, נרד אט-אט בדרך העפר, עד שנפגוש שוב כביש. הוא מגיח אלינו נמוך מאוד מתוך עמק צר, עמוס חרשים ובתות, ומול כנסייה לבנה הנחבאת במפגש הדרכים נטה את ההגה שמאלה, ואחרי שלושה קילומטרים נוספים של כביש ניפול בבת אחת אל עיירת החוף פָּלֵיאוֹחוֹרה (הנחלה הקדומה), המזכירה במבט ראשון עיירת מערבונים עם רחוב אחד שמתחיל ונגמר בשום דבר. משנעבור את הרחוב הזה, נראה שהגענו קרוב מאוד לחוף גן עדן. העיירה בנויה על לשון יבשה צרה, וממזרח לה פרצי החוף הדרומי. שם מתנשאת כרתים מתוך גלי הים במזקופי מצוקים אדירים. רק פתחים מקריים של קניוני ענק משחירים באופקו של המצוק הזה. ממערב ללשון מפרץ חולי, רדוד ונעים, שבו בנות הצפון אוהבות להמתמכר לשמש, חושפות ידיים, רגלים ושדיים לעין כל.

כדי לפתור את ההתלבטות לאן פנינו מועדות – האם אל מסעדות הדגים הציוריות שבמפרץ או אל חשופות הגו שבמערב, קם ונציאני חכם עוד בימי הביניים ובנה מצודה בין שני החופים, על גבעת כורכר גבוהה שבקצה הלשון. למצודה הזו עולים ברגל מהכנסייה שבקצה פליאוחורה, ומשם כמובן, אפשר להחליט היכן לבלות את שארית הזמן. כדאי להביא בחשבון שהזמן כאן איטי הרבה יותר מאשר בכל מקום בעולם – לשעה אחת או ל-12 שעות יש משמעות דומה: שִכחה מהעולם.

על ההר הצונח למפרץ מטפסת בתלילות דרך עפר. זעה קרה עלולה לכסות כל מי שיראה את הדרך, אך הכיוון הלא צפוי הזה מומלץ למרות אי הנעימות הגופנית. הדרך נמשכת לאורך 30 ק"מ והופכת לאחר מכן לכביש צר, שמתחבר מחדש לכביש הרוחב הצפוני בין קסטליון וחניה. איני מפליג בתיאור המראות והכפרים בדרך, שכן כל ניסיון כזה מצדי יהיה חיקוי עלוב למה שקורה באמת.

ואיפה נגור?
כדי ליהנות מהנופים היפים של כרתים ולספוג את האווירה המיוחדת והשלווה של האי, כדאי להימנע מבתי המלון הגדולים וללון בווילות ובמלונות משפחתיים הפזורים ברחבי האי, ובעיקר בכפרים שבין חניה לרתימנו, מהאזורים היפים בכרתים. יתרונם של הווילות והמלונות המיוחדים בכך שמצד אחד הם ממוקמים קרוב לאזורי הטיול המרכזיים, כך שבמרחק נסיעה קצרה אפשר לשלב טיולים בטבע, ביקורים בערים היפות ואפילו קניות. מצד שני, הווילות והמלונות הקטנים מהווים אי של שקט ושלווה לחזור אליו בתום יום גדוש. כשיושבים בשעת השקיעה על מרפסת הווילה שצופה לים או להרים, עם כוס יין ביד, וסופגים את היופי והשלווה של כרתים, החיים נראים יפים להפליא. הווילות, שמרוהטות ומצוידות בכל הדרוש, מקנות תחושה של בית, וכך גם המפגש היומיומי עם המקומיים, מה שלא מתאפשר בבתי המלון הגדולים. הבתים הם לרוב כאלה שאנחנו רק חולמים עליהם – בתי אבן משוחזרים בקפידה עם בריכה פרטית ונוף עוצר נשימה. בארוחת הערב אפשר ליהנות מברביקיו ליד הבריכה או בטברנות משפחתיות קטנות, שלא מופיעות במדריכי התיירים. זו גם הזדמנות נהדרת ליצור קשרי חברות עם התושבים המקומיים, שלא פוגשים בהם אם נשארים רק באזורי התיירות סביב המלונות.

המידע במסגרת באדיבות די בסט איזי טורס


האם היית ביעד הזה?

  • 1

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות