תפריט עמוד

כנרת והעלייה השנייה

כנרת והעלייה השנייה

רופין הגה את הרעיון; עגנון - את השם. וכך קמה החווה הלאומית כנרת, שהיתה לכור רוחש של רעיונות ואידאות. רבים מאבות תנועת העבודה עברו כאן במהלך חייהם. הם ואחרים נשארו כאן גם לאחר מותם

הבחור המשופם ומדובלל השֵׂער השתדל לצנף את גופו ככל האפשר כדי שלא יבלוט מעבר לגדר האבן. מבטו היה מרותק אל הדמות שפסעה יחפה במשעול המטפס מן האגם אל החצר המוקפת מבני אבן. הנערה לא השגיחה בו, היא היתה רוננת ומאושרת והנהיגה במקל פשוט שהיה לה לשרביט עדת אווזים רעשנית אל החצר. כמה חשק באותו הרגע להיות לאחד מאותם האווזים… 

הגבר המאוהב היה זלמן רובשוב, מי שלימים ייוודע כזלמן שז"ר, עיתונאי וסופר שהיה לנשיא השלישי של מדינת ישראל. הנערה היתה רחל. המשוררת. שנתיים בלבד שהתה רחל בלובשטיין בחוות העלמות של ד"ר חנה מייזל בכנרת. די היה באותו פרק זמן כדי ששתיהן תטבענה חותם בל יימחה זו בזו: רחל בכנרת והכנרת — ברחל.

לתקן עם ועולם
בשנת 1905 רכש חיים קלווריסקי־מרגליות, מי שהיה פקיד חברת יק"א, וגם מאהב, פנטזיונר ובוהמיין, את אדמות דלייקה ואום־ג'וני. קלווריסקי סיבך את עצמו בנפתולי העסקה וכמעט שאיבד את הכסף והקרקע גם יחד. בשלב זה התערב בעניין ד"ר ארתור רופין, איש עסקים מחונן ובעל ידע חובק עולם בכלכלה, במשפטים ובסוציולוגיה. רופין, ששימש נציג התנועה הציונית בארץ ישראל, הבחין כי לארץ מגיעים צעירים חדורי מרץ ואידיאלים, אלא שהם היו חסרים ידע בסיסי בארגון וניהול משק חקלאי. 

כך התמזגו שתי בעיות לפתרון אחד. רופין רכש את הקרקע מידי יק"א, וזו היתה ל"חווה לאומית" להכשרת חקלאים. הידיעה על החווה החדשה חוללה התרגשות עצומה. כך תיאר הסופר ר' בנימין: "צריך לקבוע מיד את השם. איזה שם נקבע? עגנון מציע 'כנרת'. ההצעה עוברת מיד למשרד הארצישראלי. מתברר כי גם האנשים אשר על המקום הציעו שם זה דווקא. ובכן קם השם היקר הזה — 'כנרת'".

משנת 1908 היתה החצר שבאדמת הבזלת הלוהטת לכור רוחש של רעיונות ואידאות. בזה אחר זה נקבצו שם מהפכנים פרועי שׂער שביקשו לתקן עם ועולם, להניע גלגלי תנופה ואף להיות לקורבן של תחיית האומה. אלא שהלהט האידיאי עמד בסתירה לקור המזג המעשי של מנהל החווה, האגרונום ברמן. הוא לא הבין מדוע עליו לשמוע הרצאות על סוציאליזם בכל פעם שהוא דורש להגדיל את התפוקה. הפועלים מצדם לא הסכימו לכך שהמנהל יזכה לדירה גדולה יותר מזו שהם עצמם חיים בה. 

שוב היה זה רופין שעמד בפרץ והציע פתרון למשבר – מתן חלקת אדמה לקבוצת פועלים, לתקופת ניסיון. הקבוצה עבדה שנה תמימה בניהול עצמי והצליחה לסיים את השנה ברווח כספי. הניסיון החלוצי היה לשיטת ההתיישבות הידועה כ"קבוצה", וממנה צמח רעיון הקיבוץ. הקבוצה נשארה דרך קבע בקרקע שנמסרה לה ונקראה בשם דגניה.

נחשים בגן עדן
לחצר הגיעו עוד פועלים, ובשנת 1911 הוקמה לצדה חווה לעלמות, רעיון שיזמה האגרונומית ד"ר חנה מייזל. האישה הנמרצת היתה פמיניסטית בלי שהכירה את המונח. היא האמינה כי נשות האיכרים חייבות להיות צלע מרכזית בבניין המשק הציוני ולכן עליהן לרכוש השכלה שווה לזו של האיכרים עצמם, ואף גבוהה ממנה. רעיונותיה של ד"ר מייזל שולבו לימים ברעיון "מושב העובדים" שהיא ובעלה אליעזר שוחט היו ממחולליו. התלמידה הראשונה שדבקה בד"ר מייזל היתה רחל בלובשטיין, ובעקבותיה באו אחיותיה ועוד צעירות רבות.

כך קמו בזה אחר זה רפת ולול, גן ירק ומטע, ואדמת כנרת הָמְתָה מחזון וממעש, מעבודה ומחלומות. אלא שהתברר כי בגן עדן זה שלשפת האגם שורצים גם נחשים. הדבר היה כאשר המשרד הארצישראלי הושיב בכנרת קבוצה של יהודים עולי תימן. הם שוכנו סמוך לחווה, ליד "בית המוטור", שהיה רועש יום ולילה. אף שלא היו בקיאים בחקלאות, הצליחו לראות ברכה בפרנסתם. 

ה"תימנים" היו שונים מאנשי כנרת בלבוש, בגיל, בסגנון החיים ובהשקפת העולם. בין שתי הקבוצות התקיימו יחסי הסתייגות הדדיים, עד אשר חשו כי האדמה צרה מלהכיל את שתי הקבוצות. בלא שמצפונם נקף אותם ולו לרגע סגרו אנשי כנרת לשכניהם את מי השתייה ואחר כך גירשו אותם בחוזק יד ובעורלת לב מן האדמה. לאחר שהשלימו את ביצוע הטרנספר האלים והגס שבו לכתוב מאמרים על אחוות האדם וטוהר חיי האומה.

בתוך כך הוסיפה כנרת להיות מוקד לפעילות תנועת העבודה. כאן ישבו גרעיני התיישבות שהקימו יישובים ברחבי הארץ ונוצרו רעיונות שהיו למוסדות עתירי עוצמה ומעשה כמו "קופת־חולים" ו"המשביר", ובמידה כלשהי גם ראשי ארגון "ההגנה" גיבשו כאן את משנתם. רבים מאבות תנועת העבודה עברו כאן במהלך חייהם. הם ואחרים העדיפו להישאר כאן — גם לאחר מותם.

דם הכלנית וכתם הכרכום
בית העלמין של כנרת, הסמוך לתל בית־ירח הקדומה, היה לפנתאון בלתי מוכרז של דור העלייה השנייה. זה לצד זה שוכנים שם איש ההעפלה, הרכש והמסתורין שאול מאירוב ובנו גור שנהרג בקרב סג'רה, שלאחריו שינה אביו את שם המשפחה לאביגור; אהרן שידלובסקי, הוגה הדעות חמור המזג; בן־ציון ישראלי, שקיפח את חייו בתאונה נוראה; איש הרוח הסוציאליסטי דב בר בורוכוב; ברל כצנלסון ושתי אהובותיו; והמשוררת אלישבע ביחובסקי. ולצד אנשי השם הללו – אלמוני ועוד אלמוני ועוד. אלה הם "פליטי יהודה", שגורשו לכאן במהלך מלחמת העולם הראשונה, ורבים מהם מתו על שפת האגם.

באביב של שנת 1931 נטמנה כאן המשוררת רחל, נווה ערגתו של זלמן שז"ר ושל עוד רבים וטובים. בטקס הקבורה של המשוררת, שהיתה מוכת שחפת ועקרות, אכולת געגועים לאגם ולנוף הרי הגולן, נכחה גם תינוקת בת שנה, נעמי שמה. לימים נודעה כמשוררת נעמי שמר, ועל פי בקשתה נטמנה אף היא בבית הקברות שעל שפת האגם.

נעמי שמר הלחינה את שירה של רחל "שם הרי גולן", ובכך חברו שתי ענקיות הרוח הללו ליצירה המתנגנת בלב כל למראה עין התכלת שלרגלי הרי גולן, מקום מנוחתן.

האם היית ביעד הזה?

  • 1

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

תאוות בשרים: תחנת האכלה לנשרים

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות