תפריט עמוד

טרק לאוורסט בייס קמפ – בלי לראות

טרק לאוורסט בייס קמפ – בלי לראות

לא פשוט לצאת בגיל 69 לטרק בהימלאיה. מסובך פי כמה וכמה כשהמטייל בגיל הזה הוא גם עיוור. ראובן ברון עשה את הלא נתפס - טיפוס בדרכים צרות ותלולות, על פי תהום, עם אינספור מדרגות וסלעים ענקיים, מבלי לראות דבר. סיפור מסע שאי אפשר להישאר אדישים אליו

הקיץ שעבר היה עמוס יחסית. יצאתי לטרק במקדוניה עם יורם חן בקבוצה של עיוורים ומלווים, ורכבתי בגיאורגיה עם קבוצת האופניים של "כן ולא" ליד בית הספר לכלבי נחייה בבית עובד, וגולת הכותרת – מסע באופני טנדם עם סופי דוניו, כשאנו מצטרפים לקבוצה של רוכבים בהודו ממנלי לקרדונג לה, תוך שאנו מעפילים לגובה של 5,602 מטר מעל פני הים בעליות ארוכות ותובעניות. מה עוד בתכנית? היה נראה לי שמלבד השתתפות בספורטיאדה באילת ופעילות שגרתית של רכיבה וריצה לא יהיה משהו מיוחד. שבעתי.

אבל המציאות לא מתנהגת בדיוק כמו התכניות שאני צופה לעצמי.

הצעה שאי אפשר לסרב לה

בתחילת נובמבר התקשר אלי יורם חן ושאל אם אני מוכן להצטרף לטיול פרטי אל מחנה הבסיס של האברסט בנפאל. יש לי תכונה מוזרה: איני יודע להשיב בשלילה. קיבלתי כמה הסברים – נהיה רק ארבעה מטיילים במשלחת, ואני העיוור היחיד בקבוצה. הובהר לי ששני עיוורים אחרים, הקשוחים והחזקים מבין העיוורים בקבוצות הספורט הקרובות, לא יכלו להשתתף, אני השלישי בתור. לא ידעתי איך להתייחס למידע: האם להיות מרוצה מכך שאני נחשב לאחד משלושת החזקים, למרות גילי, המתקרב ל- 69, או להתייחס אל עצמי כאל השלישי בתור בלבד…

עניין הגובה לא הטריד את מחשבותיי, כי הרי כבר רכבתי בגובה רב יותר. טרדה אותי רק המחשבה, שאהיה עיוור יחיד בקבוצה קטנטנה, שעושה דרכה בהימלאיה ממש בסוף עונת הטיולים, כלומר, על גבול העונה הקרה.

כחובב הרפתקאות שעושה כל הזמן את החשבון מה עוד יש לי להפסיד בחיים אם לא אנסה… השבתי בחיוב.

מטפסים בשביל בתחילת הדרך, עדיין באזור הירוק

מטפסים בשביל בתחילת הדרך, עדיין באזור הירוק

איך עיוור הולך בהרים?

הצטרפתי ליורם חן, דני מושיוב ואיתי אשל, כולם צעירים ממני ביותר מ- 15 שנים. שלושה שהסכימו מרצון להצטייד בעיוור למסעם לאוורסט.

המסע מתחיל בטיסה מוזרה מקטמנדו לעיירה לוקלה. מטוס קטן נוחת בשדה קטן על צלע הר על פי תהום. מיד מתחילים ללכת. הדרך די נוחה, לאורכו של עמק גדול ועמוק, שנעשה עם ההתקדמות צר יותר, ובתחתיתו זורם נהר קניוני. מדי פעם חוצים את הנהר על גבי גשר התלוי על כבלי פלדה. במחצית יום ההליכה השני, כשאנו עושים דרכנו אל העיירה נמצ'ה בזאר, מתחילה הדרך להיות תלולה מאוד ועשויה מדרגות סלע מרובות.

דני וראובן מתקדמים על הקרחון

דני וראובן מתקדמים על הקרחון

זה המקום לספר כיצד עיוור יודע מתי לעלות או לרדת מדרגה, מה גובהה, מה רוחבה וכו' ואיך נעזר העיוור במלווה שלו?

ישנן כמה שיטות, והן תלויות בהתאמה בין העיוור למלווה, לציוד המצוי בידיהם ולמבנה השטח.

הדרך הראשונה היא כשהעיוור הולך ממש לאחר המלווה ואוחז בתרמיל שלו. במגע היד חש העיוור את הליכתו של המלווה, ומכך את תוואי השטח – מדרגות עולות או יורדות, מהמורות, פניות, שיפועים וכדומה. הקושי בשיטה זאת הוא שלעיתים נתקל היעוור ברגליו ברגלי המלווה. כמו כן היד האוחזת בתרמיל, האמורה להיות מתוחה כדי לא להיות קרוב מדי למלווה ולא להיתקל ברגליו, היד מתעייפת ממאמץ המתיחה והאחיזה. בנוסף, כאשר הדרך עולה צריך לאחוז במקום נמוך בתרמיל, וכאשר היא יורדת צריך לאחוז במקום גבוה בתרמיל.  מיקום האחיזה מאפשר נוחות טובה יותר או פחות. לכן כאשר הדרך מתרחבת ולא צריך ללכת ממש מאחורי המלווה, עוברים ללכת לצדו. האחיזה נשארת בתרמיל או בזרועו של המלווה. כך הרגליים חופשיות יותר והיד פחות מתוחה ונינוחה יותר. במצב זה צריך המלווה לשים לב למכשולים, העלולים להיות לצדו, שהעיוור עלול להיכשל ולהיתקל בהם. כשהלכנו כך צברתי כמה מכות וחתכים בשוקיים כתוצאה מפגיעה בסלעים ומכשולים בדרך, שהמלווה לא הפנה את תשומת ליבי אליהם.

דני מוביל את ראובן. ידו של העיוור מונחת על תרמיל המוביל, במרחק מסוים ממנו כדי שלא יתקל ברגליו

דני מוביל את ראובן. ידו של העיוור מונחת על תרמיל המוביל, במרחק מסוים ממנו כדי שלא יתקל ברגליו

דרך אחרת ללווי היא כאשר העיוור והמלווה אוחזים במקל, כשקצהו האחד בידי המלווה והשני בידי העיוור. המקל מאפשר להעביר תחושות לעיוור, אך גם מאפשר מרווח גדול ביניהם ופחות צורך במתיחת היד וזהירות מהיתקלות ברגליים. בכל השיטות הללו מתקיים גם דו שיח בין השניים, כאשר המלווה מתריע מפני מכשול מסוים, מזהיר מפני סכנות בדרך ומנחה לעתים היכן להניח את כפות הרגליים ועוד. אני נוהג לאחוז בנוסף לתרמיל של המלווה גם מקל הליכה ביד השנייה. זה אמור להקל קצת פעילות של עליות וירידות  על הברכיים בפרט, וכן נותן מידע נוסף על שולי הדרך, מרווח בין סלעים, עומק בורות  ועוד.

יורם מסמן לראובן בהצבעה את הכיוון שבו רואים את הר האוורסט

יורם מסמן לראובן בהצבעה את הכיוון שבו רואים את הר האוורסט

פנו דרך ליאקים

העיירה נמצ'ה בזאר מצויה על מדרון די תלול. זה אומר שהדרכים בה תלולות ועשויות אבנים ומדרגות. חלק מהבתים, הכניסה אליהם היא ממקום נמוך על דרך כפרית, והם מטפסים במעלה מספר קומות צרות, כאשר במרום הבניין, העשוי עץ, ישנה יציאה לדרך אחרת בעיירה.

לעיירות, כפרים ומבני האירוח בסביבות האוורסט אי אפשר להגיע בעזרת כלי רכב גלגלי. רק מסוקים יכולים לקיים קשר ממונע. כל השאר – מטיילים, תושבים וסחורות – עושים דרכם ברגל. הסחורות והמוצרים למיניהם נישאים על ידי סבלים או בעלי חיים. למקומות הנמוכים יחסית מגיעים מעט חמורים ופרדים וחיות כלאיים בין יאק לפר. במקומות הגבוהים יותר משתמשים ביאקים להעברת משא – משני צדיהם תלויים שקים עם מוצרים או מכלים עם דלק.

החבורה חוצה את אחד הגשרים התלויים

החבורה חוצה את אחד הגשרים התלויים

כשעוברת אורחת יאקים נצמדים ההולכים על שתיים לצדדים. כשעוברים סבלים צריך להיזהר לא לעמוד בדרכם. הסבלים נושאים, בין השאר, רהיטים, חלקי מבנה, צינורות, מקררים קטנים ודומיהם. המטען קשור בדרך כלל על סרט בקדמת המצח של הסבל, כך שמבטו מופנה אל הרצפה. פעמיים בדרך, כשהלכתי לצדו של המלווה שלי, הוא לא כל כך השגיח, ופעם אחת נתקלה בצלעותיי דלת שסחב סבל, במקרה אחר חטפתי רהיט במצח.

חוצים בולדרים. דני מוביל את ראובן ויורם תומך מאחור

חוצים בולדרים. דני מוביל את ראובן ויורם תומך מאחור

בהמשך, הדרך נעשית יותר ויותר מאתגרת, תלולה יותר ועם יותר מדרגות סלע. יום ההליכה די קצר. לקראת השקיעה נעשה קר מאוד וצריך למהר למלונות האורחים, כלומר לאכסניות שבדרך.

מלון אורחים גרסת ההימלאיה

למה מתכוונים כשאומרים מלון אורחים בהרי ההימלאיה? אלו מבני עץ, שיש בהם חדרים זוגיים עם מחיצות דיקט בין החדרים. הנחרות של מי שישן בחדר הסמוך נשמעות כאילו הוא במיטה שלך. פרט לשמיכות, מיטות, חלון ודלת אין בחדר שום דבר. בחדר האוכל מצוי התנור היחיד בבניין. חומר הבעירה במקומות הנמוכים הוא גזרי ענפים, ובמקומות הגבוהים, בהם כבר לא גדלים עצים ושיחים, חומר הבעירה הוא צואת יאקים. תוצרת היאקים נאספת על ידי ילדות, ומובאת לאחסון לשם הבערתם בתנורים. אלו נדלקים סמוך לארוחת הערב ומכובים די מוקדם לאחריה. על הכיסאות מסביב לתנורים מצטופפים אורחי האכסניה. כשהאש דועכת האורחים מהדקים את המעגל שמסביב לתנור. בשלב מסוים האנשים מקרינים יותר חום אל התנור מאשר זה המופק בתנור.

מגיעים בסופו של יום לאחד הגסטהאוסים

מגיעים בסופו של יום לאחד הגסטהאוסים

והנה עוד משהו מסובך לעיוורים. אנו לומדים וזוכרים את הכיוונים והמקומות החשובים במבנים. לומדים את הדרך לחדר האוכל, לברז, אם קיים, וכמובן לשירותים. כל אכסניה והמבנה שלה. צריך כל פעם מחדש ללמוד ולזכור היכן מצויים האתרים. הרי לשירותים צריך להגיע לפעמים בלילה, כשאי אפשר להסתייע במלווה… צריך גם לזכור מהו המבנה של כל תא שירותים. בחלקם שירותי קליעה מזרחיים, בחלקם אסלות מערביות, אך אלו לעיתים עם ניאגרה ולעיתים ללא הדחה. גם כשיש ניאגרות הן לא פועלות בלילות. אולי בשל קיפאון של המים או מסיבה אחרת. לכן מצוי בדרך כלל מיכל מים גדול, ממנו נוטלים בכלי מים קטן כמות מספקת להדחת האסלה או משטח הקליעה.

המוח של העיוורים עסוק כל הזמן בללמוד ולזכור דברים, שלאנשים פיקחים הם נראים פשוטים, ללא צורך בלמידה או זכירה. כל יום מחדש הייתי צריך ללמוד מבנה של אכסניה חדשה ומיקום שונה של האזורים החשובים. די קשה לא להתבלבל בין המציאות של היום לבין זאת שלמדנו אתמול.

ראובן במפגש עם אישה מקומית

ראובן במפגש עם אישה מקומית

ומה עם רחצה ומקלחת? באכסניות מצויות מקלחות בהן המים מחוממים בגז. מדובר במיכל קטנטן, שיוצא ממנו זרזיף קטן של מים חמים. לא תמיד יש בחדרי המקלחת מקום להנחת המגבת או הבגדים היבשים, לפחות אני לא תמיד מצאתי כאלו. וכשסוגרים את המים ומנסים להתנגב נעשה קר מאוד. הפעילות הזאת גם מהווה טרדה כלשהי וגם עולה בכסף, כך שאם לא צריך – לא מתקלחים. זאת אומרת שלאורך כל המסע התקלחנו פעמיים או משהו כזה. גם ברזים לשטיפת ידיים אין בכל מקום, ובוודאי לא נוהגים לשתות מים מברזים. מסתבר שגם אם לא רוחצים ידיים או מתקלחים החיים ממשיכים.

ראובן מרגיש את המסלול במפת תבליט שמצאנו בדרך

ראובן מרגיש את המסלול במפת תבליט שמצאנו בדרך

סוף עונת המטיילים

בעיירה נמצ'ה בזאר לנו שני לילות בדרך אל האוורסט. ביום שביניהם עלינו כ- 600 מטר, וחזרנו ללון במקום הנמוך יותר. לפעילות זאת קוראים התאקלמות. מטרתה להכין את הגוף לקראת שהייה במקומות גבוהים יותר, בהם יש פחות חמצן, כדי להימנע ממחלת גבהים.

מהעיירה ממשיך שביל נוח. מדי פעם חולפים על פני סטופות, אתרים מקודשים לבודהיסטים. לצדנו, בעמק העמוק זורם נחל, שאת קולותיו אני שומע. מדי פעם נשמע רעש רחוק מתגלגל. מסבירים לי  שאלו קולות של מפלי שלג וקרח בהרים הגבוהים בסביבה.

ראובן מסובב גלגל תפילה

ראובן מסובב גלגל תפילה

הדרך הנוחה לא מלווה אותנו למרחק רב. די מהר היא הפכה לדרך מאתגרת עם מדרגות גבוהות ושיפועים מעניינים. לאחר חציית הנחל על גשר תלוי החלה עלייה משוגעת אל אכסניית הלילה הבא. הוסבר לנו שצריך למהר כדי להשיג מקום לינה. הפעלנו מנועים סמויים ושעטנו כלפי מעלה. הסתבר שהגזימו קצת. אולי בזכות סוף עונת הטיולים, נמצא שהיינו כמעט היחידים שהתארחו באכסניה שלנו.

קר, מתקרר, קפוא

כפי שכבר כתבתי, לקראת השקיעה מתחיל להיות קר מאוד, אולי בשל הגובה ואולי בשל סוף העונה. לקראת מחנה הבסיס של האוורסט ירדה הטמפרטורה בלילה בחוץ למינוס 15 ואולי פחות. גם בתוך החדרים שררה טמפרטורה של פחות מאפס מעלות. מים שהיו בחדר בבקבוקי פלסטיק קפאו במשך הלילה. לפעמים היו מים שזרמו על שביל ההליכה, במקומות הגבוהים שכבת המים הפכה למשטח קרח, שצריך לעבור אותו מאוד בזהירות. זה לא סתם כדי לא ליפול, במקרים רבים מעבר לשביל היתה תהום ולהחליק לכיוון שלה זה לא משהו סימפטי…

ראובן ויורם עוברים על גשר רעוע

ראובן ויורם עוברים על גשר רעוע

סיפרו לי שבאזור הגבוה, שבו עברנו לקראת מחצית דצמבר, הנהרות כוסו בשכבת קרח. היינו במצב מוזר: לצדנו ותחתנו היה קרח, האוויר די קר, אך שמש זורחת והמאמץ הפיזי מחמם את הגוף, כך שהלכנו בחולצות קצרות מנדפות על רקע הקרח בסביבה.

אחת המכות, שאינה מופיעה בתורה, במיוחד לעיוורים, היא הבולדרים או הסלעים בדרך. סלעים כאלו היו בדרך אל מחנה הבסיס של האוורסט, וכן בדרך אל האכסניה שבאזור הגבוה ולאחריה.  נסו לדמיין – כשלא רואים את פני השטח ומגששים אחר המרקם שלו בעזרת רגל או מקל הליכה, קשה מאד להתנייד. קיים חשש שהרגל תיכנס אל בין שני סלעים, וחס וחלילה תנקע או תישבר. הייתי זהיר, או שהיה לי מזל, ולא לקיתי באלו. רק מדי פעם החלקתי קצת ומצאתי עצמי יושב על הסלעים.

מטרת המסע שלנו היתה להגיע למחנה הבסיס של האוורסט. חשבתי שנמצא שם מחנה, אבל הגענו אל אזור ריק. רק דגלים שמוטים על הרצפה, מהסוג שבדרך כלל מתנוסס מעל מעברי ההרים, ושלט המציין את הגובה – 5,360 מטר. נאלצתי לדמיין את מאות האוהלים של המטפסים לפסגת האוורסט, אך מחנה אוהלים זה מוקם בחודשי אפריל.

תמונה משותפת בבייס קאמפ, ראובן עם דני, יורם ואיתי

תמונה משותפת בבייס קאמפ, ראובן עם דני, יורם ואיתי

מרוצים שהשגנו את מטרתנו הצטלמנו, לחצנו ידיים והתחלנו לחזור לאכסניה.

מלכתחילה היו לנו תכניות לעבור בתוואי של שלושת הפאסים, כלומר שלושה מעברי הרים, אך מנהלי הטיול ויתרו על כך. אולי מפני שחששו שמדרגות הסלע והבולדרים שם עלולים לגרום לי צרות.

צילום 360 באוורסט בייס קמפ – מפת גוגל

יורדים במהירות

למחרת החלה הדרך חזרה ללוקלה. בכיוון הלוך עשינו אותה במשך ששה ימים ועוד יום אחד להתאקלמות. בדרך חזרה היא התקצרה לשלושה ימים. זה אומר שכל יום הולכים מרחק כפול ושצריך ללכת מהר יותר. הייתם צריכים לראות אותי נגרר בריצה אחרי יורם המדריך או דני, תוך שאני מקפץ "על עיוור" על פני משוכות, מדרגות סלע וסלעים למיניהם.

בתום היום האחרון הגענו ללוקלה. אמנם בחשיכה, אבל לפחות הגענו.

שבועיים לאחר שובנו פורסם ששלטונות נפאל החליטו לאסור טיולי אנשים עם מוגבלות לרכסי ההימלאיה. אני חושב שזה לא בגללי.

לבד זה לא חכמה…

לא פעם חשבתי למה החליט יורם חן להזמין אותי למסע. למה להתחיל להתעסק ולטפל בעיוור מזדקן. למה להכניס ראש בריא למיטה חולה?  האמת היא, שעד היום אין לי תשובה לכך. הנה קטע שיורם כתב באתר שלו, שאולי יסביר קצת את העניין (בהנחה שהוא כתב מה שבאמת חשב והרגיש):

"השלמנו את המסע אליו יצאנו. 10 ימים בהם טיפסנו למחנה הבסיס של האוורסט, בגובה של 5,360 מטר. במרכזו של המסע, מבחינתי, היה ראובן ברון – איש מוכשר ורב פעלים, שחרף העיוורון ממנו סובל, הוא מתמודד עם אתגרים רבים באופן מעורר השראה. הזמנתי את ראובן שיצטרף אלי, כי לבד זה לא חכמה… והוא נענה. במשך ימים ארוכים טיפסנו מהאזור המיוער שסביב ללוקלה והתקדמנו מעבר לקו העצים, אל האזור האלפיני והקרחון שלמרגלות ההר הגבוה בעולם. אינספור מעברים טכניים קשים, עליות תלולות, גשרים מכל הסוגים, מעברי מים וקטעי קרח וראובן צלח אותם בליווי שלנו ובנחישות. כי לבד זה לא חכמה.

'אתה מתכוון לקרוע אותי היום?', היתה שאלתו היחידה של ראובן מידי בוקר, ואני הייתי מהנהן בחיוב, אבל עונה בקול 'מה פתאום…'. וכך יום ביומו, משכנו ודחפנו וקפאנו והזענו והגענו והתחבקנו. והצלחנו!

למחרת ההגעה למחנה הבסיס, דני ואני יוצאים עם אור ראשון לטוויסט אישי משלנו ומעפילים לפסגת קאלה פטאר, 5,550 מטר מעל פני הים, ובתוך שעתיים משלימים העפלה וירידה שלוקחת למטפסים אחרים שלידנו כפול זמן. למטה אנחנו אוספים את ראובן ואת איתי אשל, ומתחילים לרדת מההר, יום ארוך מאוד. ושוב יד ביד, בירידות התלולות עם אינסוף מדרגות האבן ועם "המישור הנפאלי" שמוציא לנו את המיץ, אבל לא מוציא מאתנו הגה. יד ביד, עשינו את זה יחד. כי לבד זה לא חכמה…".


ראובן ברון
– "לא רואה ממטר", יועץ נגישות לאנשים עם מוגבלות ראייה, מעסה רפואי במרכז דווידוף בבית החולים בילינסון. רץ עם מלווים באימונים ומירוצים במסגרת קבוצת "קשר עין", רוכב בקבוצת "כן ולא מרכז", משתתף בטריאתלונים במסגרת קבוצת "tri we can" ומטייל בטרקים בארץ ובחו"ל. אב לארבעה וסבא לששה, גר בקרית אונו.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 1

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

נפאל: סודות ההימלאיה

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

4 + 4 =

מסע אחר - המרכז לנסיעות