תפריט עמוד

טרק בצפון אלבניה – יומן מסע

טרק בצפון אלבניה – יומן מסע

שמונה ימים בצפון אלבניה, ברגל, בטרמפים ובמעבורת, דרך נופים הרריים פראיים, אגמים שנראים כאילו מישהו שפך לתוכם דליים של צבע כחול, בקתות רועים נדחות ובתי קפה מאולתרים שבהם מקררים את המשקאות במי מעיין

 

יום 1: הנחיתה
ברבע לתשע בבוקר ספגו צמיגי המטוס את מהלומת הקרקע. הגעתי לאלבניה לראשונה בחיי. שדה התעופה של טירנה הבירה (450,000 תושבים לערך) יחסית מחודש, אך לפי גודלו ניתן להבין את כמות התיירים המזערית שפוקדת את המדינה.

ויתרתי על מונית ולקחתי אוטובוס מקומי למרכז העיר תמורת 300 לק, כשני אירו וחצי. משם יצאתי ברגל אל ההוסטל, דרך הכיכר המרכזית על שם הגיבור הלאומי סקנדרברג. שמחתי לראות את הגנים הירוקים ואת העצים המוריקים גם בשיא הקיץ.

יום 2: מבושלים על גלגלים
הנסיעה מעיר הבירה לעיירה הצפונית שקודרה (Shkodra) היתה אחת הנסיעות הפחות נעימות בחיי, אולי גם הודות לקבב בלחמניה שאכלתי רגע לפני הנסיעה… הנהג לא מיהר לצאת לדרך, שכן הוא לא מילא את האוטובוס בצורה שתספק אותו. לאחר המתנה ממושכת, הוא החליט שמספיק אנשים נדחסו פנימה, ויצאנו לדרך. במהלך הנסיעה ראיתי שתי תאונות דרכים שונות, מה שעזר לי להישאר עירני כל הנסיעה. לאחר כשעתיים נסיעה בתוך תנור על גלגלים הגענו מבושלים אך מרוצים לעיירה שקודרה.


האלפים הדינריים באלבניה. מה הפלא שרציתי כבר לצאת לדרך? | צילום: אייסטוק

יום 3: עם רוני וישי ונהגי הדחפורים
היום זה יום המזל שלי, חשבתי לעצמי, עד שגיליתי בשעת בוקר מוקדמת שהאוטובוס ליעד הבא שלי יצא ב-5:00 בבוקר ואצטרך לבלות יום נוסף בעיירה. לשמחתי פגשתי זוג ישראלי מקסים, רוני וישי. התברר לי שהם מתכננים להגיע ברכב שכור לאזור ת'אטי שבצפון אלבניה, וכי אני מוזמן להצטרף אליהם. משם הדברים התגלגלו להם…

בדרך עצרנו בכפר נופש בהרים שנקרא רזמה, מקום קסום ביותר. החלטנו לבדוק את המסעדה היחידה, ובעוד אנחנו מגמגמים באנגלית עם המלצרית לפתע הגיחה מהמטבח הטבחית והרשימה אותנו באנגלית שוטפת. כשסיפרנו לה היכן אנחנו מתכננים להעביר את הלילה, היא אמרה שאחותה מתגוררת שם וכי היא ובעלה ישמחו לארח אותנו. לאחר הארוחה הטעימה נפרדנו מרזמה היפה וחזרנו לדרך הראשית, צפונה אל עבר הכפר בוגה. עד לשלב הזה נסענו על דרכי אספלט סבירות ביותר. בבוגה, כפר אותנטי במרכז העמק, מסתיימת דרך האספלט ועוברים לדרך עפר. חיפשנו נקודה יפה בדרך שבה נוכל לעצור ולעשות קפה (אחרי הכל – ישראלים…). לבסוף עצרנו את הרכב מטרים ספורים לפני דחפורים ומשאיות שעשו את עבודתם נאמנה לפיתוח הדרך החדשה לת'אטי. שתינו קפה תורכי והיינו מבסוטים לגמרי. הזמנו את נהגי הדחפורים להצטרף אלינו לקפה, ומנהל העבודה שלהם, בחור בשנות העשרים לחייו שידע אנגלית, עזר לנו לנהל עם הנהגים סוג של שיחה. על הדרך קיבלנו שיעור נהיגה על דחפור – חוויה מרנינה בפני עצמה.


בלב ההרים, 360 מעלות של נוף 

חזרנו לבוגה, מנסים לפענח היכן מתגוררת המשפחה שאמורה לארח אותנו הלילה. לאחר שאיתרנו את הבית הגיע השלב היותר מסובך – לתקשר עם המשפחה. לשמחתנו, אחת הבנות הצעירות ידעה ספרדית והצלחתי להעביר לה מידע בסיסי ואפילו להגיע לכמה הסכמות: הראשונה והחשובה ביותר, שנוכל לישון אצלם הלילה, השנייה ולא פחות חשובה – שהם יכינו לנו ארוחת ערב ממטעמי המטבח האלבני. אחרי שסיכמנו את הדברים הללו יכולנו להתפנות ללמוד מעט יותר על המשפחה ואורח חייה. מסתבר שבית המשפחה קיים כבר יותר ממאה שנה והוא כולל מזקקה ביתית להכנת ראקי, משק חי עם פרות, עיזים, חזירים ותרנגולות וגידולים חקלאיים, בהם תפוחי אדמה, קישואים, דלעת. בחצר עמדו כמה עצי שזיף, סגולה לכך שהראקי לא יחסר אף פעם… ארוחת הערב היתה נפלאה וכללה מרק ומנה בשרית ויוגורט לקינוח. אחרי יום עמוס בהתרוצצויות הגענו לחדר שהוקצה לנו. היה זה החדר של ההורים, שכאשר באים אורחים הם מוותרים עליו לטובתם. צנחנו למיטות לשנת לילה עמוקה.


קשה להחליט אם המים כאן יותר כחולים או יותר שקופים

יום 4: מפגש עם העין הכחולה
בוקר טוב, אנחנו באלבניה, שותים קפה תורכי בהרים. לאחר תמונה משותפת עם המארחים שלנו נפרדנו לשלום, לא לפני שהשארנו להם שבעה אירו לאדם – ללא ספק, מחיר הגון ביותר. במרכז הכפר נפרדתי גם מרוני וישי, שלא היו יכולים להמשיך בנסיעה בדרכי עפר ברכב השכור. לאחר המתנה קלילה של חצי שעה אסף אותי פורגון (טרנזיט מקומי) שהוביל חבורה של תיירים. כשהתקרבנו אל מעבר ההרים סימנתי לנהג שאני רוצה לרדת והוא טרח והסביר לי את תוואי הדרך בשפת סימנים (זה תמיד עובד).

סוף סוף, אחרי שלושה ימים, התחלתי את הטרק באלפים הדינריים בצפון אלבניה. השביל היה מסומן באדום-לבן. בתחילת הדרך ירדתי בדרדרת, משם נכנסתי לתוך היער. לאורך כל הדרך ליוותה אותי הפריחה הוורודה והמרשימה של הערברבה צרת העלים, שפורחת כאן בכמויות אדירות. השביל המשיך להשתפל מטה בתוך היער, חצה נחל והמשיך במורד. הליכה קצרה הובילה אותי לבוסתן, שלצדו שני בתים מיושנים. בבוסתן היו כמה כסאות, שולחנות ועצי שזיף. נערה שידעה מספיק אנגלית סיפרה לי שזהו בית הקיץ של משפחתה בו הם שוהים כל שנה בין יוני לספטמבר. היא שאלה אם ארצה לראות את "העין הכחולה", וכשעניתי בחיוב לקחה אותי במורד סולם שאביה בנה. הגענו לבריכת מים מדהימה, עם מים צלולים להפליא ומפל יפה. טבילה אחת בבריכה הזאת ומקומך בגן עדן מובטח (גם בשל הטמפרטורה הצנועה של המים – 7 מעלות צלזיוס בסך הכל).


"העין הכחולה". טבילה במים הקרים ומקומך בגן עדן מובטח

לאחר מנוחה בבוסתן ובבריכה המשכתי בדרכי. התחלתי ללכת במורד הנחל לעבר הכפר שבו הייתי אמור להעביר את הלילה. לאחר כ-45 דקות של הליכה קלה יחסית במורד ההר, בסוף הדרך הנחל נפתח ויש קטע קניוני יפהפה עם כמה מפלים שוצפים והצבע של הבריכות, אוי, הצבע של הבריכות… כאילו מישהו שפך דלי של צבע כחול לתוך המים. חשבתי על צבע המים בזמן ההליכה למחוז חפצי, הכפר נידרלוז, שעכשיו נראה במרחק פסיעה ממני.

החיפושים אחר מקום לינה הביאו אותי לביתו של דדה ניקה, בחור חביב שהזמין אותי לישון אצלו. השעה הייתה כמעט שש בערב וידעתי שלמחרת מצפה לי יום ארוך במיוחד, לכן החלטתי לוותר על הלינה אצל דדה והמשכתי ללכת הלאה. לקח לי שעתיים ורבע להגיע למחוז חפצי, ת'אטי. התקשיתי למצוא את הבית שבו רציתי להתארח, אבל כמו שכבר אמרתי – בשפת סימנים הכל אפשרי. בעזרתם של כמה מקומיים מצאתי את הבית שחיפשתי, בקצה הכפר, גבוה גבוה מעל כולם. בעלי הבית הופתעו לראות אותי מגיע אליהם בשעה כה מאוחרת ועוד לבד. אבל זה לא מנע מהם להכין לי בזריזות ארוחת ערב טעימה ומשביעה. נפלתי שדוד למיטה. לילה טוב.


כפר הררי בצפון אלבניה

יום 5: עולים, עולים ואז יורדים

קמתי מותש לגמרי, תוצאה של היום הארוך שהיה אתמול. אחרי ארוחת הבוקר יצאתי לדרך, לעבר מעבר ההרים פייה (Peja Pass). חציתי ערוץ יבש של נהר והמשכתי בדרך העפר שהפכה לשביל להולכי רגל בסימן אדום-לבן. במעיין נחמד לאורך השביל שתיתי ומילאתי שני בקבוקים במים טריים. מכאן העלייה נעשתה חדה ותלולה. הרגשתי שחולשה צונחת עלי ובפעם הראשונה בטיול הרגשתי מועקה מכך שאני מטייל לבד. שמחתי מאוד לראות מישהו עולה בשביל שמתחתי. כך פגשתי את מאט, בחור אנגלי, שאף הוא היה תשוש מהדרך. המפגש עמו נתן לי את הדחיפה המנטאלית והביטחון שהייתי צריך כדי להמשיך במעלה הדרך. המשכנו ללכת יחד ושמחתי שגם אם משהו יקרה לי, יש מישהו שיכול לדאוג לי.

גבי גבי
לאורך כל הדרך ליוותה אותי הפריחה הוורודה של ערברבה צרת העלים

המשכנו לעלות מעלה עד שהגענו ליעד – מעבר ההרים פייה. רועה צאן עם כמה עיזים היה האדם היחיד שפגשנו שם. התיישבנו לאכול בנחת את ארוחת הצהריים שלנו, ואחריה מאט החליט להמשיך בטיפוס לפסגת הר אראפיט. אני נשארתי שם עוד קצת ואז יצאתי לחפש מעיין כדי למלא את בקבוקי המים לקראת הירידה בחזרה לכפר. למצוא מעיין התברר כמבצע לא פשוט, אבל לבסוף הסתדרתי. הירידה אל הכפר היתה מהירה וחלקה. חזרתי בשעת אחר צהריים מאוחרת לבית שבו התארחתי לעוד ארוחת ערב נהדרת.

יום 6: בית קפה מול הנוף
כדי להימנע מהליכה בשעות החום הכבד, ב-7:05 כבר הייתי מחוץ לבית, בדרכי לוולבונה
(Valbone). בדרך היה עלי לחצות מעבר הרים בגובה של 1,808 מטר. הדרך התחילה במתינות אך עד מהרה העלייה הפכה תלולה ומשופעת. לאחר שיצאתי מהאזור המיוער הגעתי למקום שאפשר לקרוא לו, עם קצת דמיון, בית קפה – מבנה קטן עם כמה שולחנות עץ וכיסאות צנועים. מוזיקה אלבנית מחרישת אוזניים מילאה את האוויר, וקצת הצטערתי שיש כאן קליטה – מעט שקט לא היה מזיק. ישבתי עם בקבוק של משקה קל שצונן במי המעיין הסמוך, אל מול הנוף המקסים למרגלות מעבר ההרים. אחרי מנוחה קלה חזרתי לטפס ועד מהרה הגעתי למעבר ההרים. הנוף היה דרמטי בהחלט: עמק ולבונה היה פרוס לפני וכל מה שהיה עלי לעשות זה לקחת…


לחיי הנופים שבדרך! בית הקפה מאולתר בהרים. את הסודה מצננים במעיין

המשכתי ללכת בירידה אל עבר השמועה הבאה – בית קפה שמצפה בהמשך הדרך. לאחר ירידה משופעת והליכה קצרה ביער הגעתי למעיין, שלצדו בית קפה קטן. זה היה בית קפה משודרג, עם שולחנות מאורכים וספסלי עץ נוחים. גוביני, הבחור שמנהל את המקום, עמל למלא את רצונותיהם של עוברי האורח, כולל הגשת משקאות חמים וקרים ואפילו כמה דברי מאכל. לאחר משקה קל, יוגורט מקומי ושיחה על ביאתו של ישוע המשיח הרגשתי מוכן להמשיך בדרכי לוולבונה. לאורך העמק, בין העצים, בצבץ לו הכפר ראגם, מקום היישוב הראשון שפגשתי היום. לכפר הזה ניתן להגיע גם ברכב בעל הנעה אחורית, שכן דרך הגישה אליו אינה מסבירה פנים לרכבים פרטיים.

הכפר ראגם היה שקט למדי, מלבד כמה אנשים שישבו בבית קפה מקומי בסגנון הדומה לקודמיו. השעה היתה 14:30, והחלטתי להמשיך הלאה לוולבונה. חציתי את הכפר והמשכתי במורד העמק לאורך דרך הג'יפים עד שהגעתי לכביש סלול חדש לגמרי. בתחילת הדרך הסלולה היה מלון מקומי שנראה חדיש למדי – אחת הסיבות, כך נראה, להחלטה לסלול כביש. התחלתי ללכת לאורך הדרך עד שהגעתי לשלט שסימן לי את הדרך לבית בו תכננתי את הלילה, ביתו של קול ג'וני.


קול ג'וני, המארח שלנו, מטפל בענייני המשק

בכניסה לבית פגשתי לפתע את רוני וישי, צירוף מקרים משמח. את פנינו קיבל ארדיט, אחד הבנים של קול, שידע אנגלית טובה. מדבריו הבנו שהבית שלהם מלא עד אפס מקום אבל אנחנו יכולים ללון באוהלים בחצר. אחרי התרוצצות של שעה בחיפוש אחר מקום אחר, חזרנו לקול ג'וני עם הצעה: רוני וישי ילונו באוהל ואני אישן מחוץ לבית על הספה. אחרי ארוחת ערב נהדרת (ומאוחרת) שהכינה לנו הטבחית, בתו של קול, הלכנו לישון.

יום 7: רגל באלבניה, רגל במונטנגרו
קמתי תשוש למדי. כנראה שהגוף התעייף מימי ההליכה הרצופים. נפרדתי לשלום מרוני וישי ויצאתי אל עבר הר רוסי. בתחילה המסלול טיפס בצורה חדה במדרגות סלע במדרון ההר. חציתי את הנחל והגעתי לכפר קוקאז', שבו כמה בתים יפים ואותנטיים להפליא. מכאן הדרך עברה לאורך צדו הצפוני של העמק. המשקעים שירדו כאן הותירו סימנים רבים בשטח: מפולות ענק חסמו את הדרך והמטיילים מיהרו לפתוח דרכים חדשות. התקשיתי למצוא את הדרך, אבל בסוף הסתדרתי והתחלתי לתפוס גובה. לאט לאט העצים הידלדלו מסביבי עד שיצאתי מקו העצים לגמרי והגעתי לבקתת רועי צאן באמצע שומקום. ילד חמוד הציע לי תה בעבור כמה גרושים. בתוך הבקתה אמו עמלה על עשיית הגבינה. לא יכולתי לסרב להצעה, והתיישבתי עם הילד לכוס תה. אין לי ספק שאמא שלו היתה מאוד גאה בו על שהצליח להוציא מתייר כמה פרוטות בסוף העולם, ואני הייתי גאה לא פחות על המפגש.


פסגת הר רוסי

המשכתי בדרכי על עבר הר רוסי, שנראה קרוב, אך עדיין מעלי. הפרש הגבהים בין בקתת הרועים למעבר ההרים שלמרגלות הר רוסי היה 400 מטר, מהלך של כשעה וחצי. לאחר חציית קרחון הגעתי אל היעד. במעבר ההרים נמצאת אבן הגבול שמפרידה בין אלבניה למונטנגרו, ומעל מעבר ההרים מתנוסס הר רוסי לגובה של 2,400 מטר מעל פני הים. ידעתי שאל הפסגה לא אספיק להגיע היום. לא נורא, אשמור משהו לפעם הבאה.

כשחזרתי לכפר, המארח שלי קיבל את פני עם כד חלב שזה עתה נחלב מהעיזים שהם מגדלים. ביקשתי לנסות לחלוב, אבל אפילו טיפה לא הצלחתי להוציא, כנראה שאני לא מתאים לעבוד במשק. אחרי ארוחת ערב ושיחה עם ארדיט על החיים במקום, נפלתי שדוד פעם נוספת.


חליבת עיזים. זה אולי נראה פשוט, אבל מניסיון אישי – לא כל אחד מצליח…

יום 8: סגירת מעגל
בשעת בוקר מוקדמת השמש הציפה את עמק ולבונה. בתום שעה וחצי נסיעה מוולבונה הגענו לעיירה פיירזה, השוכנת על אגם. מכאן הדרך המהירה להמשיך היא במעבורת, דרך אגם קומאן – שלוש שעות שייט במעבורת הנחמדה, כולל עצירה לרחצה. שטנו עד למקום שבו האגם מסתיים בסכר. כאן, לצד מסעדה קטנה, עומדות כמה מוניות, שמחכות לנוסעים המגיעים במעבורת. תפסתי מונית עם כמה חבר'ה עד לעיירה שקודרה, שם התחלתי את הטיול לפני כשבוע. משקודרה תפסתי פורגון בחזרה לטירנה, וככה סגרתי מעגל עם צפון אלבניה. אז איך היה? במילה אחת – מדהים.

 

לחצו להגדלה

עוד טרקים

 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 2

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

אלבניה - חופשה בדרך שלך

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות