תפריט עמוד

טונגה, ממלכה בים הדרומי

טונגה, ממלכה בים הדרומי

כל שם בטונגה, גם הפשוט ביותר, נשמע כלקוח מסיפורי ספנים, או מ"אי המטמון". מלך השולט על אי בים הדרומי, נשים יפהפיות ובעלות עוצמה, ימאים מורדים המסתתרים מפני עונש. המציאות, כרגיל, קצת שונה. ביקור בטונגה, הממלכה שצריך לראות מהים

כולם הכירו את הסיפור על האי הגדול המצוי הרחק, מעבר למקום זריחת השמש. הזקנים נשבעו ברוחות אבותיהם, ששמעו אותו מפי נכדו של הדייג, שנסחף בסערה גדולה והצליח לחזור.

השנים חלפו, וימים רעים פקדו את בני עמו של הדייג. הסיפורים על האי הירוק שמעבר למקום בו זורחת השמש נשמעו קוסמים מתמיד. כך קרה שיום אחד בשעת בוקר מוקדמת, כשהרוח נשבה בחוזקה, יצאו אל הים שמונה סירות קנו גדולות, מלאות גברים, נשים וילדים, ועמוסות בשתילי עץ הלחם, מנגו, בננות, חזירים, תרנגולות וכלבים. הם יצאו לחפש עולם חדש. ימים רבים נמשך המסע, והם לא הפסיקו לחפש באופק את אותה הילה כחלחלה המעידה על קיומה של יבשה.

בין אם הגיעו תושבי פולינזיה מדרום־מזרח אסיה, כפי שמאמינים רבים, או עשו דרכם מהכיוון ההפוך, כפי שניסה להוכיח תור היירדאל, זהו כנראה סיפור יישובם של יבשות ואיים רבים בחלקו הדרומי של האוקיינוס השקט לפני 3,000 שנה. הסיבות להגירה היו אז, כמו היום: אוכלוסייה גדולה מדי על שטח מצומצם, סכסוכים ומאבקי כוח בין קבוצות. לאדמה פנויה מעבר לאופק תמיד היה כוח משיכה רב. אלא שאת מרבית שטחו של האיזור הזה כיסה הים, ולא פעם הסתיימו מסעות המהגרים במעמקיו. בכל זאת, אין להתעלם מכך שהיו יורדי ים מנוסים, וכדי לנווט ולחצות מרחקים גדולים נעזרו בכוכבים ובלהקות של ציפורים נודדות. כשהגיעו לכאן האירופאים הראשונים בתחילת המאה ה־17, לא נותר בדרום האוקיינוס השקט אי ראוי למגורים שטרם יושב.

לחיי המלכה
נחתתי בנמל התעופה הבינלאומי של נוקואלופה (NUKU'ALOFA), בירת ממלכת טונגה. נהג מונית חשוף כתפיים, עטור תלתלים שחורים וכתובות קעקע הסיע אותי במוסטנג ישנה בצבע אדום מסנוור לצלילי בוב מרלי אל העיר. הוא עישן סיגריה ונהג כל הדרך בשלווה סטואית, שאינה מאפיינת נהגי מוניות בשום חלק אחר של העולם.

גשם טיפטף, והאי הירוק הפך לאפור. לאורך הדרך היו מפוזרים בתי עץ קטנים, ולצידם מכלי מים גדולים שבהם נאגרו מי הגשמים שזרמו מהגגות. עצי לחם, קוקוס, מנגו ובננות היו מפוזרים בכל מקום, בין המטעים והשדות, ובעיקר סביב הבתים. אבל הדבר שבלט לעין יותר מכל היו החזירים. מאות חזירים בכל הגדלים והצבעים התרוצצו לאורך הדרך ובין הבתים.   
                   
רק מעט מכוניות ואופניים נעו על הדרך. על בתים, חנויות ושערי הבמבוק נתלו כרזות ברכה ליום הולדתה ה־70 של המלכה. נראה כי כל תושב בטונגה מעוניין להקדיש למלכה שלט אישי. ויני, הנהג, ציין באוזני כי לטונגה יש מזל גדול שימי ההולדת של המלך והמלכה סמוכים זה לזה, ולכן לא צריך לפרק את השלטים, אלא רק להחליף אותם.  

נוקואלופה – "אלת האהבה" – היא בירת טונגה יותר מ־600 שנים. נכנסנו אל העיר ברחוב הראשי המוביל אל הים. שורות של בתים דו־קומתיים צמודים ניצבו משני צידיו של הרחוב הקצר. רוב עסקי הממלכה, הסביר ויני, מתנהלים בהם. ארמון המלך – בניין עץ צנוע צבוע לבן וגגו אדום –  ניצב בקצה הרחוב, משקיף אל האוקיינוס. הין השאר התתגוררו בו המלך טאופ'אהאו טאפו הרביעי, שהחזיק בתואר "המלך השמן ביותר בעולם" ואחריו המלך טופו החמישי, שהלך לעולמו בתחילת 2012.     

למחרת, כשקמתי בשבע בבוקר, רק החלה העיר של "אלת האהבה" להתעורר. עננים אפורים כיסו את השמים. כמה ילדים ונשים עסקו בניקוי הרחובות במטאטאי קש גדולים. ברחוב הראשי, לאורך פחות מ־300 מטרים, ספרתי 22 שלטי ברכה למלכה.

כוחן של נשים
האי שבו שוכנת הבירה מכונה טונגטאפו (TONGATAPU), "הדרום הקדוש". זה הגדול באיי הממלכה, וחיים בו 64,000 מ־100,000 נתיני המלך. שטחו 260 קילומטרים רבועים, כמעט 40 אחוזים מהשטח היבשתי של 170 האיים המרכיבים את טונגה.

טונגטאפו הוא אי שטוח לחלוטין. מצוקי הים על חופיו הדרומיים הם הנקודה הגבוהה ביותר בו, והם מתנשאים לגובה 300 מטרים מעל פני הים. דרכי עפר החוצות את האי לרוחבו ולאורך חופיו מאפשרות גישה אל עצי הקוקוס ומטעי הווניל, שפעם היו עיקר כלכלתה של טונגה.

כשהגיעו לכאן הלבנים הראשונים, הם פגשו באנשים שהאמינו ברוחות, בשדים, בכוחות היער ובבעלי החיים. לפי אמונתם, בראו האלים את העולם על כל מה שיש בו. בעולם זה חולקים הטבע, הרוחות, האנשים ובעלי החיים, ולכולם צרכים ורצונות. המנהיגים המקומיים שלטו בנתיניהם בעזרת מערכת איסורים. לפי האמונה, הם זכו בכוחם בשל קירבתם אל הרוחות והאלים, ולכן לא העז איש להפר את האיסורים שהטילו. למעשה, נועדו אלה להגביר את כוחם הכלכלי של השליטים, ולאפשר להם שליטה בחלק ממשאבי הטבע. 

מדי פעם יצאו קבוצות לוחמים לאיים שכנים, לפעמים הגיעו עד איי פיג'י המצויים במרחק כ־800 קילומטרים צפונית־מערבית משם. הם יצאו בסירות עץ ארוכות, חצו מרחקים עצומים של אוקיינוס פתוח ולמדו כל מה שאפשר ללמוד על הים שהקיף אותם. נשים ושבויי מלחמה היו נלקחים, ולא פעם היה בשרם נאכל.
גרתי בקצהו המערבי של האי, בחדר קטן על חוף הים. ב־3 בינואר 1993 חלפה באיזור סופת ציקלון והותירה אחריה הרס וחורבן. מריה, בעלת הבית בו לנתי, חזרה אז משהות בת 12 שנים בלוס אנג'לס וחיפשה היכן להשקיע את הכסף שחסכה. היא קנתה את החוף ההרוס והקימה במקום בית הארחה קטן ומסעדה, שאליה מגיעים לא רק תיירים אלא גם תושבי הבירה. 

מריה היא אשה גדולה, 150 קילוגרם. הרושם של מבקר מן החוץ הוא שהיא שייכת לקבוצת נשים, עצומות ממדים כמוה, המנהלות את העניינים בטונגה. גם מתיאוריו של קפטן ג'יימס קוק, שהגיע למקום במאה ה־18, אפשר ללמוד על נשים בעלות כוח רב, ששלטו ברכוש ואף בממלכה כולה. על פי יומניו של קוק, נאלץ אחד מקציניו לקיים יחסי מין עם אחת ממלכות האי לעיני בעלה הצעיר.

כוחה של שמרנות
ביום ראשון, מוקדם בבוקר, הצטרפתי אל ויני, אל אשתו האוסטרלית ואל בנם ג'ון בן החמש לטיול. יצאנו להקיף את האי שנראה בשעת בוקר זו נטוש מתושביו. ויני סיפר שעד לפני כמה שנים נהגה המשטרה לעצור אנשים שהלכו לרחוץ בים ביום ראשון. אפשר היה לצאת מהבית רק לכנסייה. אסור היה לדוג או לטייל. היום מותר לעשות זאת בלי להיענש, אבל גם אם החוק מאפשר זאת, החברה אינה רואה בעין יפה פעילויות אלה ביום ראשון.

בטונגה לוקחים את הדת ברצינות. הנצרות היא הדת היחידה באי, אבל יש כאן נציגות כמעט לכל הזרמים; זכר לימים שבהם הגיעו מיסיונרים ממעצמות אירופיות שונות והפכו את האיים באוקיינוס השקט לחלק מהמאבק ביניהן. כיום פעילות בטונגה שמונה כנסיות.

ויני, שחזר לאי אחרי שמונה שנים באוסטרליה, כועס על הצביעות של כולם. "לא איכפת להם מי אתה באמת, ואיך אתה חי. אתה יכול להרביץ לאשתך ולהסתובב שיכור כל היום, אבל אם אתה מופיע לכנסייה ביום ראשון, הכל בסדר". לדבריו, העובדה שאשתו זרה ושהם אינם מבקרים בכנסייה מעוררת נגדם עוינות.

אבל ויני אינו היחיד שחש כי המסורת חונקת. החברה בטונגה נאלצת להתמודד עם צעירים רבים החיים שנים אחדות באוסטרליה או בניו־זילנד וחוזרים עם ערכים אחרים, מסרבים לשתף פעולה עם הערכים המסורתיים ודורשים שינוי ופתיחות.
בערב אכלנו לובסטרים במסעדה של מריה. היו שם כמה זוגות של תושבי טונגה שברחו מהעיר לסוף שבוע וקבוצת תיירים יפאנים. רוח קלה נשבה מן הים, ועצי הקוקוס על החוף רישרשו בנחת. ירח גדול עלה אט אט מעל ים רגוע, ואני, ששתיתי קוקטייל שלישי, הייתי מוכן להאמין לכל סיפור על גן העדן שבאיי הדרום.

ירוק ורטוב
בוקר גשום וסוער קידם את פני למחרת, כשוויני אסף אותי לשדה התעופה. טיסת הבוקר לאי הסמוך אאואה EUA)), המצוי במרחק שמונה דקות טיסה, בוטלה. נאלצתי לחכות שלוש שעות עד הטיסה הבאה. כמה שניות לאחר ההמראה חצה המטוס את קו החוף והותיר מאחור את דקלי הקוקוס ואת גלי האוקיינוס שהתנפצו על השונית בלבן, לאחר מסע של אלפי קילומטרים.

המטרה היתה קבוצת איי ואוואו (VAVAU) 285 קילומטרים צפונית לטונגטאפו. הים מתחתינו סער, וקווי השונית המקיפים את האיים סומנו בפס גלים לבן עד למרחוק. ממעל נראו מרבית האיים כפיסות קרקע עגולות קטנטנות. מיעוטם היה גדול יותר, וכאן אפשר היה לראות גם בקתות. אבל רוב הזמן טסנו מעל ים סוער בלי סימן ליבשה.

המטוס חלף מעל קו השונית, חצה את שורת עצי הקוקוס שעל החוף ונחת בשדה תעופה, במרכז מטע בננות גדול. רוח חזקה ניערה את צמרות דקלי הקוקוס שצמחו בכל מקום אליו נעה העין. גשם שוטף ירד, ובתוך עשר דקות נדחקו כל ששת הנוסעים לתוך אוטובוס שידע ימים טובים מאלה, ויצאנו לנייאפו (NEIAFU).
בנייאפו נמצא נמל רפוג' (PORT OF REFUGE), הנמל היחיד בין פגו פגו לניו־זילנד, ומגיעות אליו יאכטות ממקומות שונים בחלק הזה של העולם. העיר היא מרכזה של קבוצה בת 50 איים. מלבד אחד, כולם קטנטנים. בכולם יחד חיים כ־20,000 איש. יש בנייאפו כמה חנויות, תחנת משטרה, דואר ושתי שורות של בתי עץ קטנים לאורך החוף. מסביב בקתות נוספות מוקפות עצי פרי ומטעים, וביניהם מתרוצצים כלבים וחזירים, והכל ירוק ורטוב.

גשם המשיך לרדת בחוזקה, ואני נמלטתי למסעדה שמעל המפרץ. עשרות יאכטות בגדלים שונים התנדנדו ברחבי המפרץ הסגור, כשחרטומן לכיוון דרום, אל מול הרוח. המקום בו ישבתי היה שילוב של חנות מזכרות, מסעדה, פאב וסוכנות חלקי חילוף ליאכטות. שלושה צעירים שתו בירה, נשענים על מעקה העץ אל מול המפרץ, מתעלמים לחלוטין מהגשם השוטף. ארבעה לבנים עמדו בפנים, בידיהם חלקי מנוע וצינורות, והחליפו מידע. בעלת המקום, אוסטרלית כבת ארבעים, הגיעה לכאן ביאכטה לפני 15 שנים. היא עבדה עליה כטבחית, וכשעגנו ירדה ומאז לא עזבה את המקום.                            

אורח לרגע

אחר הצהריים טיילתי בין הבקתות המקיפות את העיר. לידי עצרה משאית, ופרצופו המחייך של אחד מחברי לטיסה הזמין אותי להיכנס. שמו דיוויד פוליאקי היקילה, והוא נגר מטבחים בבירה, ואף בנה את מטבחו של המלך. בתוך חמש דקות היה ברור לשנינו שהפכתי לאורחו למשך כל זמן שהותי באי. נסענו לאסוף פועל שלו, שביקר במטע של משפחתו. קיפצנו בדרכי העפר הבוציות, וחלפנו על פני בקתות עץ קטנות שנראו נטועות בקרקע הירוקה. שפע מדהים של עצי פרי וירקות גדל באי. 2,000 מילימטרים גשם בשנה, טמפרטורה ממוצעת של 24 מעלות צלזיוס וקרקע וולקנית עשירה הם ערובה לצמיחה מהירה. הבקתות היו רחוקות עשרות או מאות מטרים זו מזו. דיוויד עצר, שוחח והציע טרמפ לכל מי שעבר בדרך. נסענו על רמה בגובה  כ־200 מטרים מעל פני הים, ואפשר היה לראות את האיים שסביב. הפועל, שאליו הגענו בסופו של דבר, הכין סל מעלה ענק. הוא פרס את העלה הגדול לרצועות, ובתוך עשר דקות היה בידיו סל יפהפה שבו נשא את היאם (YAM, סוג של בטטה).

כשירדה החשיכה הגענו אל בקתה לא גדולה שניצבה מול הים. שם פגשתי את אמו של דיוויד, בן אחיו ואחותו התינוקת. האחיין היה צעיר זועם שגורש כמה חודשים קודם לכן מאוסטרליה. הוא חולם לעזוב את טונגה לניו־זילנד או לארצות־הברית. כמו צעירים רבים בממלכה, הוא מרגיש חנוק ומקווה שבארץ אחרת ייפתחו בפניו אפשרויות נוספות מלבד דיג וקטיף פירות.
ארוחת הערב כללה פירות של עץ הלחם, יאם  ועוף מבושל. למרות הקירבה לים, דגים ופירות ים אינם חלק מהתפריט היומי. חנויות המזון מחזיקות, לבד ממוצרי היסוד, כמויות גדולות של קופסאות שימורים; המבוקשת מכולן היא הטונה. לאחר הארוחה ישבנו על המרפסת הצופה למים ושוחחנו.


המורדים באים

בלילה דומה ב־28 באפריל 1789, לא הרחק מכאן, התרחשה אחת הדרמות הגדולות בדברי ימי הים. היה זה לילה שקט ורגוע. רבע ירח נראה בשמים, והר הגעש טופואה (TOFUA) השתקף לאורו במימי האוקיינוס. ספינת מפרשים שאורכה 30 מטרים ועל סיפונה 44 אנשים עשתה דרכה באיטיות אל קבוצת איי האפאי (HA'APAI) שבממלכת טונגה. הספינה היתה בשליחות הצי הבריטי. משימתה היתה לקחת שתילים רבים ככל האפשר של עץ הלחם מטהיטי, כדי שאפשר יהיה להאכיל בפירותיהם את עבדי האימפריה שבאיי הודו המערביים. לפני עלות השחר נאסר רב־החובל ויליאם בליי אל התורן הראשי, ובזכות המרד שהתחולל על סיפונה הפכה ה"באונטי" לאחת הספינות המפורסמות ביותר בהיסטוריה.

שורשי הדרמה נעוצים בתחילת המסע. לא היה קל להיות מלח תחת מרותו של רב־החובל בליי. הוא הנהיג את הצוות ביד קשה, הטיל עונשים אכזריים על עבירות פעוטות, ואנשיו ידעו חרפת רעב, בעוד הוא ומזכירו האישי מתעשרים ממכירת המזון שחסכו מפי המלחים.

בתום מסע מפרך שנמשך, תחת רוחות לא מתאימות, יותר משנה, עגנה הבאונטי במשך חצי שנה בטהיטי. האירוח הנפלא שאנשי הצוות זכו לו מידי הפולינזים ונשותיהן היפהפיות הפחית מעט מזיכרון היחס הקשה של רב־החובל. לרובם לא היה אל מה לחזור, ואנגליה האפורה והגשומה נראתה רחוקה מתמיד. כמה ימים לאחר שעזבו את טהיטי, בתחילת אפריל 1789, כתב אחד מקציני הספינה ביומנו: "מה הפלא שכולנו מדוכדכים במקצת, לאחר הימים הנפלאים בטהיטי? לעיתים אני מתפלא שאנשי הצוות עושים גם את המעט שהם עושים. כשאני חושב על אנגליה שלפנינו ועל טהיטי שמאחורינו, עלי להודות שאני נתקף רגשות מעורבים".

חודש לאחר שעזבה את טהיטי נכנסה הבאונטי למימיה של ממלכת טונגה. הים היה שקט להפליא, אבל הספינה סערה. לאחר חודש רצוף בים, היו היחסים בין רב־החובל לאנשי הצוות על סף פיצוץ, ובעיקר הידרדרו יחסיו עם הקצין הראשון, כריסטיאן פלטשר, שהושפל קשות לאחר שרב־החובל האשים אותו בגניבת אגוזי קוקוס.

ב־28 באפריל מצא עצמו רב־החובל מיטלטל בלב ים על סירת הצלה בחברת 18 מאנשיו. יום אחר כך נחתה הסירה על חופיו של הר הגעש טופואה, בתקווה למצוא מים ועזרה. הם לא הצליחו למצוא את האגם שבלוע הר הגעש, וקרב פרץ בינם לבין התושבים. במהלכו נהרג אחד מאנשי הספינה. הם שבו לים, ובמשך ארבעים יום נהדפו מערבה עד שהגיעו לחופו של אחד האיים.

בפיקודו של כריסטיאן פלטשר, הפנו אנשי הצוות שנותרו על הספינה את חרטומה של הבאונטי מזרחה, ויצאו לחפש להם אי, הרחק מנקמת הצי הבריטי. לאלה שרצו בכך, איפשר פלטשר לרדת בטהיטי. שנה לאחר מכן הגיעה למקום אוניית קרב בריטית, אסרה אותם, והם הובאו למשפט באנגליה. שלושה מהם זוכו ושלושה הורשעו ונתלו. פלטשר ויתר אנשיו התיישבו בחברת נשים מטהיטי על אי קטן בשם פיטקאירן (PITCAIRN), הרחק מנתיבי המסחר. הם שרפו את הספינה כדי לא להותיר עקבות לרודפים אחריהם. אבל שקט לא שרר על האי, ורוב תושביו נהרגו במלחמה שפרצה בין האנגלים לבין הפולינזים. (לאחרונה התפרסם ב"גארדיאן" הבריטי מאמר מקיף על צאצאי המורדים מן הבאונטי, החיים עדיין בפיטקאירן).

רגע של מנוחה
את שלושת הימים האחרונים בטונגה ביליתי על המים. בחברת גרדנר, רב־חובל אמריקאי שחי בטונגה זה שש שנים, יצאתי בסירה לסיבוב איטי בקבוצת איי ואוואו. הפלגנו בתעלה הצרה שמקשרת את המפרץ עם הים, ויצאנו דרומה להקיף את האי הראשי. משם הדרמנו עוד, כדי לבקר את האיים המבודדים של הקבוצה.
טונגה היא ממלכה של ים, והים הוא המקום ממנו צריך לראות אותה. כפרים מבודדים, חופי ים מן האגדות והרי געש גבוהים העולים מקרקעית האוקיינוס ומכוסים בצמחייה עבותה מתגלים למפליג בים. עצי הקוקוס מעטרים את קווי הרכסים ברחבי האיים ואת החופים. עצי לחם רבים צומחים בכפרים. עץ לחם יחיד עשוי לספק מזון לאדם למשך כל ימי חייו.

גרדנר הסביר לי שזה לא בדיוק כפי שזה נראה. גן העדן של הים הדרומי שעליו חלמה אירופה מאות שנים קיים היום רק במקומות לא נושבים. ובכל זאת, זה מקום שקט, הוסיף גרדנר, ואף אחד לא ממהר פה לשום מקום, ולכן זה החליט שזה המקום הנכון להניח עליו את ישבנו.

_____

תודה ליורם הירשלר ולחברת יורומארט על עזרתם בהכנת מסעו של דורון אראל לטונגה


האם היית ביעד הזה?

  • 1

    כן הייתי

  • 2

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות