תפריט עמוד

טונגה: האיש שיצא לחפש את גן העדן

את הדרך לאי ניואפואו (Niuafo’ou) עשיתי במטוס פייפר ישן. טסנו מעל עשרות איים, רובם לא מיושבים. אני, שמקפיד תמיד לשבת ליד המעבר, נצמדתי הפעם לחלון, פוחס את אפי על השמשה, מנסה לגעת בגן העדן שלמטה. פה ושם יכולתי לראות יאכטה עוגנת לחופו של אי לא מיושב.
הפייפר הקטן היה פרוץ לרוחות, ובדרך הטבע נזקקתי לשירותים. באין שירותים ניסיתי דמיון מודרך, אבל השלפוחית לחצה יותר ויותר. בלית ברירה, טופפתי קלות על כתפו של אחד משני הטייסים, וביקשתי בקבוק ריק. הם התייעצו קצרות והושיטו לי בקבוק, לאחר ששתו ממנו במהירות את כל המים. הזדחלתי עם הבקבוק המיוחל לקצה המטוס, כשעיני שלושת הנוסעים האחרים נעוצות בי.

זמן קצר לפני הנחיתה נגלה לעיני מגובה לא רב אי קטן ועגול ובמרכזו רמה עם חמישה אגמים. ניואפואו. עשרות גברים, נשים וילדים הצטופפו בסככת ה"טרמינל". המטוס שמגיע לכאן אחת לשבוע הוא תמיד אטרקציה, אבל הסיפור על הפפלנגי (כך נקרא באיי האוקיינוס השקט האדם הלבן, הזר. בתרגום מילולי – "פורץ השמים") שהטיל את מימיו לתוך בקבוק בטיסה התפשט כמו אש בשדה קוצים, והתושבים התקבצו לראות את הפלא.

סוף העולם שמאלה
ערב ליל הסדר, שנת 2002. אני שומע שהיה פיגוע נורא במלון פארק בנתניה. המחשבה שאולי בדרך לפיגוע המחבל עבר קרוב לביתנו שבחבצלת השרון משכנעת אותי סופית. אני מרגיש שאני חייב לצאת מפה עם המשפחה, לפחות לשנה. אני מחליט לעשות מעשה, פותח אטלס ומתחיל לדפדף. אילו מדינות באות בחשבון?

ילדים בניואפואו בדרכם לטיפול בחלקת גן הירק המשפחתית

האצבע שלי מוליכה אותי על פני האטלס. "תכניס לפנטזיה הזו את ה־כ־ל", אני אומר לעצמי, "את כל מה שחלמת", אבל בפאתי החמישים צריך להיות גם מציאותי. אירופה יקרה מדי, וכך גם ארצות הברית. אפריקה מעולם לא משכה אותי. מדפדף הלאה. אני רוצה מקום עם קיץ תמידי וים. לא רוצה צפיפות, לא מאבקים אתניים, לא רוצה ישראלים ולא ערבים. מה נשאר? אני מסתכל על התל"ג (תוצר לאומי גולמי) של כל מדינה. אם הוא עד 4,000 דולר לנפש, אני מקפל את פינת הדף.
סיבוב שני באטלס. אני מתחיל לנפות. לבסוף אני עושה החלטה שרירותית. דרום הפסיפיק. למה? לא יודע, קראתי שאין שם נחשים. עכשיו צריך להחליט בין 11 מדינות. צרפתית אני לא מדבר, כך שפולינזיה הצרפתית יורדת. איי פיג'י מתוירים מדי. באיי מרשל בוצעו ניסויים גרעיניים. באיי שלמה יש מאבקים אתניים. איי ונואטו רוחשים ספקולנטים ישראלים. אני רוצה לשכב על החול, ללא מחשבות על המחר ועל מה שיהיה. רוצה שלווה, לא רוצה להתאמץ.
נותרו, אם כך, רק סמואה או טונגה. אני מחליט טונגה. גם כי שם יש קיץ עם 27 מעלות 12 חודשים בשנה, וגם כי זו מונרכיה. אני רוצה לראות את המלך בגן העדן של טונגה, איפשהו בסוף העולם שמאלה.

כמו לפני חמישים שנה
בספטמבר 2003 אני בדרך להגשמת החלום. אשתי עידית נותנת לי מנדט לחפש את המקום שבו נוכל לחיות שנה עם הילדים, בני 11 ושש. אני נוחת בנוקואלופה (Nuku’alofa), עיר הבירה של ממלכת טונגה. מגיע לארמון המלך, מבנה צנוע ללא שמירה, עם גגות פח גלי צבוע בחלקו. כל משרדי הממשלה ממוקמים במרכז העיר, וביניהם פוסעים שרים, אצילים ופשוטי העם. הכל נגיש וכמעט לא מתויר. העיר, בת 24

טונגאי קולע סלי נשיאה מחצאים של עלי קוקוס

אלף תושבים, נראית כמו פרדס חנה לפני חמישים שנה, ללא כבישים ומדרכות, אבל עם הרבה מכוניות יפניות 4X4, מודל 2000. מתסכל, אבל מה לעשות.
מלכתחילה ברור לי שאינני נשאר בנוקואלופה. ממלכת טונגה מורכבת מארבע קבוצות איים (ראו "מסע אחר" 70), שהמרחק ביניהן עצום: טונגטפו, קבוצת האיים המרכזית, שבה שוכנים עיר הבירה ומוסדות הממשל המרכזי; איי ואוואו, על אלפי מפרצוניהם העמוקים, המשמשים יעד ליאכטונרים מכל העולם וללווייתנים שעושים אליהם את כל הדרך מאנטארקטיקה; איי האפאי, שבהם חופים חוליים, המון דקלי קוקוס ושוניות אלמוגים, ואיי ניואה הנידחים והמבודדים, הצפוניים מבין איי טונגה.
התעניינתי בכרטיס טיסה סובב איים, ושאלתי את הפקידה מדוע הוא אינו כולל את איי ניואה. היא נראתה מופתעת. "אה, אלה איים שחיים בהם עדיין כמו לפני חמישים שנה", ענתה, "רק טיסה אחת בשבוע מגיעה לשם, גם זה לא תמיד, וגם מעבורות לא מגיעות לשם. אין שם כלום". אמרתי לה שזה בדיוק מה שאני רוצה.

נצחון ההרפתקנות
וכך מצאתי את עצמי עם בקבוק המים הריק בטיסה לאי ניואפואו, שבקבוצת איי ניואה. פירוש השם בפולינזית הוא "קוקוסים חדשים", אך באנגלית זכה האי לשם Tin Can Island: הים סביבו כה סוער, עד שאף ספינה לא העזה להתקרב לחופיו. את המכתבים היו הסירות משליכות לים במרחק בטוח ממנו בתוך קופסאות פח (Tin Can באנגלית), והשחיין הטוב באי היה יוצא בשחייה כדי להביא אותן.

אירופה יקרה מדי, וכך גם
ארצות הברית. אפריקה מעולם
לא משכה אותי. מדפדף הלאה. אני רוצה מקום עם קיץ תמידי וים. לא רוצה צפיפות, לא מאבקים אתניים, לא רוצה ישראלים ולא ערבים

לאחר הנחיתה – חלקה להפליא, בהתחשב בעובדה שאין במקום מסלול נחיתה – עמדתי ליד המטוס, שוקל את צעדי הבאים. ניגשתי לאדם שנראה לי כמנהל "שדה התעופה", ושאלתי אותו איפה אוכל למצוא מלון או אכסניה באי. הוא ענה לי בגסות מה שאין דבר כזה בניואפואו. עמדתי בסוף העולם, זר ומנוכר, חוכך בדעתי אם לעלות מיד חזרה למטוס, או להתכונן להרפתקה באי. רוח ההרפתקנות ניצחה. המטוס הקטן המריא, ואני נשארתי על הדשא עם תרמיל קטן, כמה ספרים ומצלמה. והנה, ניגש אלי אותו בחור לא חביב, הצביע על אדם שנכנס לטנדר חבוט, וציווה עלי: "אתה תגור אצלו".
בתוך זמן קצר מצאתי את עצמי בבקתתו של נהג הטנדר, המתגורר באסיה (Esia), אחד משמונת הכפרים שבאי. האיש נולד לפני 37 שנה, בדיוק כשהטלפון הראשון הגיע לכפר, ולכן נקרא על שמו – טלפוני. טלפוני נמנה עם עשרים מתושבי האי שהם עובדי הממשל המרכזי. תפקידו הרשמי הוא לתחזק את הדרך היחידה המקיפה את האי, והמשמשת את עשר המכוניות שבו.

מפלצת באגם
השבוע בניואפואו היה המדהים בחיי. ביום הראשון לשהייתי באי ספרתי דקות ושעות. חשתי את העוינות שהם רוחשים כלפי האדם הלבן, המסמל בעיניהם את האיום שבקדמה. ביום השני התרגלתי. התחלתי לזרום עם המרחב, טיילתי בין הכפרים ונשביתי בקסמו של המקום. הייתי קם בכל בוקר ומתחיל לטייל. לא היה לי מושג מה אעשה בעוד רגע, ובעיקר – לא היה לי אכפת. טיילתי אל תוך הלא נודע, עורך היכרות עם הנוף, האנשים, הצמחייה. שש שעות ברגל – זה הזמן שלוקח להקיף את האי כולו.
מהר מאוד התיידדתי עם תושבי האי הגעשי הזה, 750 במספר. התקשורת בינינו התנהלה באנגלית, וכך התוודעתי לאגדות שלהם. כך, למשל, נכנסתי יום אחד לשכשך באחד מחמשת אגמי האי. לעומת ארבעת האחרים, בהם יש מים מתוקים, באגם זה

פאלה, ניצול ההתפרצות הגעשית שהיתה בניואפואו ב- 1946. כך הייתי רוצה לחיות בערוב ימי

מבעבעים מי גופרית חמים. לפתע עצרו מולי כמה מקומיים, חיוורים ונרגשים. התברר שלפי אמונתם באגם הזה שוכנת מפלצת, ועל כן הם קוראים לו "מים רעים". בדיעבד, הבנתי שכבר הייתי משול למת בעיניהם.
מהר מאוד הטונגאים חדרו ללבי ואני ללבם. מעל לכל, הם אנשים שמחים. הם כל הזמן צוחקים, ואת מה שיש להם הם מחלקים עם כולם. כולם, גברים כנשים, לבושים חצאיות וסינרים העשויים ממקלעת קש – והייחוס והעושר נמדדים על פי איכותם. כשהגברים נפגשים הם יושבים במעגל, מספרים סיפורים ובדיחות. כשמעגל אחד נסגר, הם יוצרים מעגל שני. ואז מתחילה השירה. שירה יפהפייה, לרוב ללא ליווי כלי. הם שרים בקבוצות, כשכל קבוצה עונה לאחרת, עד שכל האי אומר שירה. לפעמים הייתי שומע שירה בוקעת עם שחר מכנסייה אחת, אחר כך מהכנסייה בכפר השכן, וכך בהרמוניה מופלאה על רקע אוושת האוקיינוס.
באחד מטיולי הרגליים ראיתי מרחוק בקתה בודדת על גבעה. התקרבתי אליה ומצאתי בה אדם נשוא פנים, פאלה שמו. התברר לי שהוא אחד מניצולי הכפר שנהרס בהתפרצות הגעשית האחרונה שהיתה כאן
ב־1946, והיחיד שחזר לחורבותיו. הוא בן 93, מתגורר מרחק שעת הליכה מהכפר הקרוב, ואת זמנו הוא מעביר בצומות ובמדיטציה. אומרים שהאי ניואפואו  הוא הראשון לקבל את סופת הטייפון המתחוללת מדי שנה באיי האוקיינוס השקט. פאלה, ששרד עשרות סופות, נחשב כבר מזמן לקדוש מקומי בעיני תושבי האי. התבוננתי בזקן והבנתי שכך הייתי רוצה לחיות בערוב ימי. 

אגוזי קוקוס במקום ענבים
באוקטובר עזבתי את ניואפואו בלב כבד. לקראת סופו של החודש שלי בטונגה ביקרתי גם בקבוצת איי האפאי. באחד מהם, פחות מקילומטר אחד בלבד של חולות זהב אורכו, נתקלתי בשני רכבי שטח חדישים שהיו שייכים לתושביו. הבנתי שגם איי טונגה הם בדרך לאיזשהו אבדון.
מה למדתי בתקופת שהותי באי?
בעיקר אהבה, נתינה, סבלנות, שיתוף וחלוקה.
האם נפגשתי עם מלך טונגה?
כמעט. כבר נקבעה לנו פגישה, אבל נאלצתי לעזוב לפני כן.
יצאתי לחפש גן עדן. האם מצאתי אותו?
לנפשי – אולי כן, אני מרגיש שיכולתי לבלות שם את ימי חיי. אבל למשפחתי – לא. כמו המרגלים, יצאתי לתור אחר הארץ המובטחת, אך במקום ענבים מצאתי אגוזי קוקוס.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 5

    לא, אבל מתכנן

  • 1

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות