תפריט עמוד

חומוס – מסע בעקבותיו

חומוס – מסע בעקבותיו

מזה אלפי שנים החומוס מזין את תושבי האזור, ואין ויכוח על ערכו התזונתי הגבוה או על יכולתו המופלאה להרגיע רעב. אבל כאן מסתיימת ההסכמה. לכל אחד יש חומוסייה מועדפת ומנה אהובה - רגיל, מסבחה או קומפלט. מסע בעקבות המאכל הלאומי המיתולוגי, ויש גם המלצות

"מה אתה מבלבל את המוח כל כך הרבה על חומוס?", נזף בי ג'ורג' בהו, מסגר, אומן ויפואי כל חייו. "כולו ממרח שאתה מנגב בבוקר כדי לסגור את הרעב עד אחרי הצהריים כשאתה חוזר הביתה לבישולים של אמא". הוא צדק כמובן. וטעה בגדול.

אין ספק שחומוס הוא סוג של משחה, ממרח, מטבל אטום, שנע מגוונים עדינים של חום, דרך זהב ועד לבן מוקצף. אבל נראה שמעולם לא הצליח המטבל-ממרח-מקצף-משחה הזה לחדור ללבם (לפיהם, לקיבתם, מוחם ונשמתם) של כל כך הרבה אנשים כמו בשנים האחרונות. ומה שמפתיע בסיפור הזה, שהוא עתיק מאוד, אבל איש לא התייחס אליו ברצינות, וכבר יותר מעשר שנים הוא הסיפור הקולינרי הכי רציני שקורה כאן. רציני עד אימה. משהו שיכול לפרק בתים ולהוציא אנשים במסעות חקר רעבים עד לפינותיה המרוחקות של הארץ הקטנה הזאת. ובאחריות (מוגבלת כמובן), אין במזרח התיכון מקום טוב יותר לאכול חומוס על כל סוגיו ממדינת ישראל שבגבולות הקו הירוק (אם כי מומחים גדולים כיהודה ליטני יטענו שיש חומוסים מפוארים בשכם, בג'נין ובטול כרם, ואחרים יכתירו את דמשק כבירת החומוס העולמית, או יגידו שהשאם בעמאן מאכיל את המלך).


חומוס עם גרגרים. "כולו ממרח שאתה מנגב בבוקר כדי לסגור את הרעב", אומר מסגר יפואי. ועם זאת – עולם ומלואו

החומוס משכין שלום
החומוס הפך למאכל לאומי מיתולוגי לפני לא כל כך הרבה שנים אצל הישראלים, היהודים כמובן, אלה שעיניהם נפקחו לתגלית שנמצאת כאן משחר ההיסטוריה וששורשיה בחרן, המקום שממנו הגיע לכאן האב המשותף של רוב הנצים באזור – אברהם. המאכל היה למלט שמחבר בין ערבים ליהודים, בין ימין לשמאל, והוא התשתית האמיתית שעליה ייכון שלום אמת, מרוצה, מחייך ונפוח בטן, בין נהר הפרת ועד נהר מצרים.

החומוס אכן בשל ומוכן לתפקיד משכין השלום המזרח תיכוני, שכן במידה רבה הוא אבי התרבות האנושית, ולא בכדי מתמכרים לו יותר ויותר אנשים. אולי כל זה נראה גדול על הקטנית הזאת שכל גודלה כחצי סנטימטר, אבל אם מפשפשים בזהותה של החימצה, ככה היא נקראת בעברית, מגלים שהיא שייכת למשפחת הפרפרניים (שהיא אחת משלוש משפחות בסדרת הקטניות), אבל קטניות המשפחה הזאת פיתחו יכולת שאין לשום משפחה אחרת. קטניות הפרפרניים (חומוס, פול, אפונה ועוד) מסוגלות לקלוט מהאוויר חנקן, יסוד שבדרך כלל אינו זמין לבעלי חיים ולצמחים, ובעזרת חיידקים שמתפתחים בתוך הפקעיות שבשורשיהן להפוך אותו לזמין לא רק לעצמן, אלא גם לצמחים אחרים שצריכים אותו. זאת אומרת, אם יש שטח חקלאי שאני רוצה לטייב ולחזק כדי שיהיו לי יותר יבולים בשנה הבאה, כדאי שאזרע שם קטניות.

ולמה זה חשוב לנו ולשאר הברואים של עולם החי והצומח? כי החנקן הוא אחד מאבני הבניין של חומצות האמינו, שהן אבני הבניין של החלבון, והחלבון הוא אבי הכל. לפעמים נדמה לנו שכל תפקידה של הגנטיקה הוא להחליט אם יהיו לנו עיניים כחולות או חומות, אבל רצף הגנים שעל הסליל הכפול קובע קודם כל אילו חלבונים ייווצרו, וזה מה שקובע איך ניראה. צמחים ופירות אחרים לא משתווים לקטניות. אמנם בפירות יש חלבונים, אבל לא בכמויות שיש בקטניות וזה חיוני בעיקר אם לא אוכלים בשר ודגים. ואם אין לנו מקורות טובים לא מהחי ולא מקטניות, יש לנו בעיה.

את הבעיה הזאת פתרו לפני כ-11 אלף שנה במזרח התיכון על ידי ביות הקטנית ואכילתה בכל הצורות שאוכלים קטניות. עדשים, פול, חומוס, אפונה. ככה הצלחנו, איכרים שכמותנו, שהחליטו לא לסמוך על רחמי שמים ושפע הציד והלקט הטבעי, לדחוק את גבולות המדבר, לשמור את חיות המקנה שלנו שיתנו לנו חלב וצמר בלי להשקיע אנרגיה בזבזנית ולגדל אותן לבשר, ושרדנו יפה עם הרחבת שדות החימצה, בעזרת עוד מים שהובלנו בתעלות מהנהרות הגדולים לתוך מדבריות המזרח התיכון, יוצרים את מושג הסהר הפורה.


צמח החימצה (חומוס). חוקרים העלו כי מוצאו של "אב החומוס" במזרח תורכיה

החומוס עוזר לגבש חברה
ממצא מפתיע הוא שהיו שלושה מינים של חומוס שנראו אותו הדבר, ואנחנו, בני האדם, בחרנו ובייתנו את המוצלח שבהם. וזה קרה בתחום שהיקפו 200 קילומטרים ומרכזו בהר קרצ'ה דאג (Karaca Daǧ), בין דיירבקיר (Diyarbakir) ואורפה (Urfa), שבמזרח תורכיה. את הממצא הזה העלו פרופ' אבי גופר, פרהיסטוריון מאוניברסיטת תל אביב, שעבד עם פרופ' שחל עבו וד"ר זהר כרם מהפקולטה לחקלאות ועם פרופ' שמחה לב-ידון מאוניברסיטת חיפה על ההיסטוריה של החומוס.

עוד חוקר ישראלי, פרופ' גדעון לדיז'ינסקי מהפקולטה לחקלאות, הקדיש שנות מחקר רבות כדי למצוא את "אב החומוס" (המקבילה של "אם החיטה" של אהרן אהרנסון), ומצא אותו באותו מעגל ראשוני שמוקדו בין אורפה לדיירבקיר. שם זה התחיל.

את החומוס הזה, על כל התאמותיו המקומיות, אנחנו אוכלים לפחות עשרת אלפים שנה. אבל גם אם החומוס הוא המלך הישראלי, צריך לזכור שבמרחב שלנו הוא כמעט אף פעם לא הלך בלי החיטה (הדגן המשלים את חומצות האמינו החיוניות לבניית חלבונים). בהודו מוסיפים לו את העדשה התרבותית, שכיכבה אצלנו עד קום המדינה, ואת האורז והצ'פאטי הדגניים. פיתה וחומוס. דגן וקטנית. הארוחה המלאה משחר התרבות האנושית.

האם התרבות הולידה את החומוס, או החומוס הוליד את התרבות? פרופ' גופר מצטט מחקר שנערך בצבא האמריקאי בשנות השלושים של המאה העשרים. יש בחומוס חומצת אמינו חיונית לגוף, שנקראת טריפטופן, וביות החומוס גרם לעלייה פי שלושה בכמות הטריפטופן שנמצא בכל גרגיר. הטריפטופן גורם לסינתוז של סרוטונין ולהפרשה מוגברת שלו. הסרוטונין מרגיע וגורם לאדם להיות מרוצה. לאנשים מרוצים אין טענות, והם ממושמעים. האמריקאים נהגו לתת את זה לחיילים שלהם כדי למשמע אותם. חברה אנושית, כשהיא מתפתחת ומצטופפת, צריכה לדעת איך להתנהג כקבוצה. החומוס הוא אוכל חברתי. בונה חברה. מטייח ומאחיד.


תרמילי חימצה, שבתוכם מסתתרים הגרגרים מהם מכינים את ממרח החומוס

האם כל זה היה ידוע בזמן העתיק? נראה שלא, ואולי זה אחד מתעלולי דרכה המקרית והמצטברת של האבולוציה – הטעם מדבר אלינו ומשכנע אותנו לאהוב דווקא את המרקם של הגרגיר המסוים הזה. ולא רק הטעם השפיע: את גרגיריו אפשר לאפסן עד שנה, ולקבל מזון חיוני ומשביע כל השנה.

לא פחות מרתק הוא שבתקופה הניאוליתית הפכו האיכרים את החומוס התרבותי לתבואת קיץ – היבול אמנם ירד בין עשרה לתשעים אחוזים בגלל שהוא לא קיבל את גשמי החורף (כל מקום בהתאם לאספקת המים שלו), אבל נפתרה בעיית הפטריות שהופיעו בחורף וגרמו לעתים להשמדת היבול כולו. גם ההיפוך בעונות הוא החלטה של האיכרים הניאוליתים, כלומר אלה שמוצאם מכאן, מהמזרח התיכון. טעם, בחירה והתאמה – שווה מהפכה.

בכל אופן, עם כניסתו והפצתו אִפשר החומוס את מִשמוען של חברות, והן גדלו יותר ויותר. ובכלל, החומוס נותן הרגשה של שובע, שהמכל הפנימי שלנו מלא ומרוצה. ילד בוכה ורעב גורם ללחץ אצל הוריו, להשקעת אנרגיה רבה ולכך שההורים יוכלו לגדל מספר קטן של ילדים. עם הרגשת השובע שנותן החומוס, ההפרש בין הארוחות מכפיל את עצמו, הילדים רגועים יותר, ההורים רגועים יותר, אפשר לעשות עוד ילדים בחצי מחיר. חברה יכולה לגדול. מחקרים חדשים מראים גם שחומוס מעלה את אחוזי הביוץ אצל נשים ואת פוריות הביציות. פרו ורבו ומלאו את הארץ היא מצווה תלוית חומוס.

מהפכת החומוס
קטניית החימצה עשירה בכל כך הרבה דברים טובים, שיש חשד שקרה כאן דבר לא צפוי – שאנחנו אוהבים את מה שנכון בשבילנו. ומכיוון שהקטניות הן המקור העיקרי לחלבונים שאינם מן החי, הן היו למעוזם של הצמחונים וליסוד התפתחות חברה חקלאית שיכולה להוציא את לחמה מן האדמה, בניגוד לחברת הציידים-הלקטים שקדמה לה. זה זול, טרי, ממלא ומספק את כל הצרכים. האנתרופולוגית ד"ר נורית בירד-דוד חקרה קבוצות ציידים-לקטים בדרום הודו ובדקה גם קבוצות של ציידים-לקטים מאמריקה ומאפריקה. אצל כל הקבוצות האלה היה הטבע לבן משפחה – אב דואג, אח גדול, שאנחנו צריכים להודות לו. האדם הניאוליתי עשה את ההפך. זו המהפכה של החומוס והחיטה. שינוי היחס אל הטבע, כמו שאומר פרופ' גופר – יציאה מהטבע והשתלטות על מינים לטובתך.


חובבי החומוס טוענים שרק ככה אפשר לנהל את העולם

אפשר לראות בזה סוג של ויכוח חברתי שלא נגמר עד היום, כשהציידים-הלקטים שבינינו טוענים שעל ידי השתלטות על הטבע נחריב את העולם, ואילו חובבי החומוס טוענים שרק ככה אפשר לנהל את העולם, לבנות ולהיבנות ולהגדיל אוכלוסייה כל הזמן. נדמה שעוד מעט נדע מי צודק.

ומה היה המניע למצוא את החומוס ולברור אותו לטובתנו? על פי פרופ' גופר יש שלוש תיאוריות: התמודדות עם שינויים אקלימיים, לחץ דמוגרפי שהביא לידי מציאת גרגיר מזון כל-יכול, והסבר הפוך לשניים האחרים – לא לחץ ולא כורח, אלא שפע. שכן במרכז התרבותי נוצרת חברת שפע שבה אנשים רוצים להראות את עושרם ואת השפעתם באמצעות ארוחות שפע, והם מבקשים לרומם את מעמדם החברתי באמצעות פיתוח תוצר חקלאי זול, מזין ושופע, תוך כדי תחרות. אם כי לא מן הנמנע שכל שלוש התיאוריות יכולות להתכנס להסבר משותף. וכל זה קורה בצלחת חומוס אחת, או כמו שאומר גופר: בחרנו בחירות מצוינות לפני עשרת אלפים שנה, ושום דבר לא השתנה מאז.

החומוס העברי הראשון
מתי התחילה מסורת בישול החומוס ועד מתי נאכל חי? קשה לדעת, אף שחוקרים טוענים כי כבר באלף הרביעי לפני הספירה, כ-6,000 שנה קודם לזמננו, נאכלה החימצה מבושלת במצרים ובמסופוטמיה.

הפניקים, שבירתם היתה בגְבַל (ביבלוס) שבחוף הלבנוני, היו המפיצים הגדולים של החימצה. הם אלו שנדדו ללא לאות סביב חופי הים התיכון והביאו חומוס, תוך כדי ניגוב, ליוון, לאיטליה, לספרד ולצפון אפריקה. שכן החומוס הוא קטניית מסעות קלאסית – קשה ועמידה לזמן ארוך, ורק השריה ארוכה במים גורמת לה להתרכך. ואז יש לבשל אותה עוד, אם כי בעת החדשה משתמשים עושי החומוס בסודה לשתייה שמאיצה את תהליך ההתרככות.

אזכורו הראשון של החומוס במקורות היהודיים של ארץ ישראל (על פי מאמר קצר של הסופר מאיר שלו) הוא סיפור המפגש בין רות המואבייה לבועז, אבי-סבו של דוד המלך: "ואכלת מן הלחם וטבלת פתך בחומץ" (רות ב' י"ד). בתלמוד מוזכר החומוס בשם "חמיץ". גם היוונים, שחיבבו קטניות, שילבו אותו בתפריט שלהם. הרומאים הוסיפו גרגירי חומוס לתבשילים שונים, או אכלו אותם קלויים. שמו של קיקרו, המדינאי הרומי, נגזר כנראה מ"קיקר", שמו הלטיני של החומוס (כך לפחות על פי הפילוסוף והיסטוריון היווני פלוטארכוס).

היום ידועים 22 מינים של חומוס. האדם ביית אחד מהם, ומתוך המין הזה התפלגו עם הביות וההשבחה והמקום והזמן והאדמה 200 זנים. כל מי שישאל קצת במסעדות הישראליות ילמד שהן מכינות אותו מזנים מקומיים, כמו "הדס" או "איילות", או מזנים שמגיעים מתורכיה, בולגריה, ספרד, מקסיקו ועוד.


עוד ניגוב אחד ודי. התיעוד הראשון להכנת חומוס מגרגרים מבושלים בתוספת טחינה בארץ ישראל הוא מתקופת הצלבנים

כמעט כל מה שמוגש במקומותינו הוא תערובת בין חומוס לטחינה. הטחינה עשויה מגרגירי שומשום, שרק מעט שבמעט שבהם גדלים בארץ, ורובם מיובאים ממקומות שונים בעולם. השומשום היה מוכר כנראה כבר לפני 5,000 שנה, והגיע לאזור הסהר הפורה מהודו דרך פרס. על פי ספרם של יהודה ליטני ונעים עריידי, שמצטטים את חוקר הצלבנים הידוע פרופ' יהושע פראוור, התיעוד הראשון להכנת חומוס מגרגירים מבושלים בתוספת טחינה בארץ ישראל הוא מהתקופה הצלבנית.

אחרי שהבנו מדוע אנחנו מכורים למה שגורם לנו תענוג ואין עליו מחלוקת ואיש לא אוסר אותו ואפשר לאכול ממנו כמה שרוצים ואיך שרוצים, אפשר לשוט בארץ בין כמה מקומות משביעים. יהודה ליטני כותב בספרו שגל החומוס הגדול החל לשטוף את מדינת ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים. יכול להיות. אלא שאם זיכרוני לא מטעה אותי, 15 השנים האחרונות הן הגל הגדול. ניצחונו של החומוס על הפלאפל.

הפלאפל התחבב על ילידי הארץ היהודים בני העולים. אולי משום שהחומוס הבלילתי הוא מאכל ביתי של משכימי קום, ועד לא לפני הרבה שנים הכינו אותו רק בבתים, ולעומתו היה הפלאפל נוטף הטחינה סוג של חטיף רחוב בעמידה מאז ומעולם. רק משיצא החומוס מהמטבח והתייצב ברחוב גילו הזוללים הישראלים כי החומוס מאפשר מה שהפלאפל לא – הסבה. הרגשה של ארוחה, גם אם חטופה, זולה ושווה לכל כיס. החומוס מתאים לעשיר ולעני וגורם לכולם תענוג.

הולכים לאכול – איפה תמצאו חומוס נפלא?
אבו חסן, יפו
ביתו של אבו חסן, או עלי קרוואן, נמצא בהמשך הרחוב שבו אני גר. בכל פעם שאני עובר על פני מרתף ביתו שבו מתבשל החומוס, בדרכו להפוך למסבחה הכי נפלאה שיש, פי מתמלא בריר בפעם הראשונה. כשאני עובר על פני החנות הקטנה שבה התחיל הכל, בקצה רחוב הדולפין בשכונה המרונית – הריח מכה שוב. ואם איתרע מזלי ואני צריך לעבור ברחוב שבטי ישראל, שבו יש סניף מול סניף של אבו חסן, יומי אינו יום עד שאני עוצר, עושה מה שעושים כולם ומכלה צלחת בכמה דקות נמרצות.
איפה? כל הסניפים הללו נמצאים ביפו: רחוב הדולפין 1, שבטי ישראל פינת יהודה הימית (סגור בשבת), שבטי ישראל 18 – יש גם בשרים, באשנב הסמוך אפשר לקחת חומוס הביתה.
מתי פתוח? מ-7:30 בבוקר
מה מומלץ? מסבחה


אבו חסן וסיר גרגרי החומוס. כאן המסבחה שולטת

סעיד, עכו
כששאלתי את אבו חסן מאיזה חומוס הוא מכין את המסבחה, הוא אמר שמהגרגירים התורכיים שמביא גדול יבואני החומוס לארץ – חממה מרחוב לווינסקי בתל אביב. כאן אולי נעוץ ההבדל הגדול בינו ובין מה שאני חושב שהוא החומוס השני באיכותו שאני מכיר – סעיד בעכו. אצל סעיד אפשר לקבל משאוושה (המקבילה הגלילית למסבחה), אבל אני מעדיף את החומוס החלק שלו. סעיד הסביר לי שאת גרגירי החומוס שלו הוא קונה משדה מיוחד ליד עפולה, שאיכר אחד מגדל בו חומוס מזן בולגרי. אולי, חשבתי לעצמי באופן לא מדעי, החומוס של סעיד חלק כל כך ואילו המשאוושה צפופה ולא מאווררת וקלה כמו של זאת אבו חסן, בגלל ההבדלים בין התורכי רחב הלב והגוף לבולגרי הצפוף והקשוח.
איפה? לסעיד כמה סניפים ברחבי הארץ, אבל המקום המקורי נמצא בלב השוק בעיר העתיקה בעכו.
מתי פתוח? משעות הבוקר המוקדמות עד אחר הצהריים, סגור בשבת.
מה מומלץ? חומוס עם צנובר

לינא, ירושלים
אינספור חומוסיות יש בארץ. יהודה ליטני סופר כמה עשרות בגליל ובאזור חיפה, יורד למשולש, לוואדי ערה, רמלה, באר שבע, וכמובן תל אביב ויפו. וישנן גם אלה של ירושלים. יש כמה חומוסיות נחמדות באזור רחוב מוריסטן של העיר העתיקה, וחומוס טעמי בפינת רחוב בן יהודה והחומוס של רחמו. אבל אני הלכתי אל לינא, שנמצאת ברובע הנוצרי, מעט מעל לשוק ולא רחוק מהצומת עם ויה דולורוזה.
ע'אלב, שישב ליד הקופה, הסביר לי שרוב החומוסיות שהכרתי בתור ילד כבר לא קיימות, שמה שהיה החומוס הנפלא של ילדותי הוא כבר מקום אחר לגמרי, שמקומות נסגרים ונפתחים ושבעצם יש מעט חומוסיות ותיקות. החומוס של לינא היה כמובן שונה. ירושלמי. המסבחה היא אך ורק גרגרים וטחינה צפים בשמן זית. לא רע בכלל. כולה חומוס, כמו שאומר ג'ורג' בהו.
איפה? עקבת אל-חנאכה 42, הרובע הנוצרי, ירושלים העתיקה
מתי פתוח? כל יום מהבוקר עד הערב
מה מומלץ? מסבחה


מנה של לינא בע. חומוס ירושלמי עם כמות נדיבה של שמן זית

שלמה ודורון
חזרתי לתל אביב, העיר העברית הראשונה, והלכתי אצל התימנים בכרם. התימנים התמחו בפלאפל ובפול. הפול הוא בן הלוויה הנאמן של החומוס במקומותינו וגם במצרים, שבה, ליד השער האחורי של המצודה של מוחמד עלי, נהגתי לאכול פול בבוקר סביב עגלה על גלגלים בין המון חיילים, שוטרים וסתם אנשים שנצמדים לקערת הפול החם עם הלימון והבצל והפיתות מהחיטה המלאה. פרופ' גופר אומר שהפול לא מקבל את המעמד המלכותי של החומוס רק בגלל ששום חוקר עוד לא זיהה את האב הקדמון שלו. אבל הוא בהחלט בשמינייה הפותחת של צמחי המהפכה (שעורה, שתי חיטות, אפונה, עדשה, חומוס, פול ופשתה ששימשה לסיבים). ויש מקום שהוא מקבל בו את המקום הראוי לו: בחומוס-פול של שלמה ודורון. כאן, להבדיל ממקומות אחרים, אני הולך על מה שמכונה בשפה המקומית "קומפלט" – חומוס עם פול נפלא וביצה שחומה במרכז ולידה הפיתות והבצל. כל המרכיבים החלבוניים במנה אחת. מושלמת.
איפה? ישכון 29, כרם התימנים, תל אביב
מתי פתוח? 7:00 עד 15:00
מה מומלץ? קומפלט – חומוס, פול, ביצה


אצל שלמה ודורון בכרם התימנים. במקום הזה – לכו על הקומפלט

ירושלמי, יפואי או גלילי? – המלצות המערכת

על טעם ועל ריח אין להתווכח, ועל חומוס עוד פחות. כמספר החומוסיות ברחבי הארץ, כך מספר הדעות שתשמעו על המוצר שהן מכינות. זה יאמר, מעדן גן עדן והאחר יגיד על אותה מנה עצמה – יציקה תפלה ומיותרת. ובכל זאת, נסתכן ונביא כאן כמה המלצות (האחריות מוטלת על חברי מערכת מסע אחר אונליין):

אבו עלי, ירושלים
במרתף גדול ברחוב סלאח א-דין במזרח ירושלים שוכנת המסעדה של אבו עלי, שמגישה חומוס חמצמץ, רווי בטחינה, ללא תבלינים ועם כמות נדיבה של שמן זית ירקרק ועשיר. המשפחות המקומיות הרבות הסועדות כאן מעידות על ההצלחה. 
איפה? סלאח א-דין 10, מזרח ירושלים, פתוח בין 7:00 ל-
15:00

אבו שוקרי, ירושלים
אבו שוקרי הוא שם פופולרי לחומוסאים, כך נראה. באבו גוש, למשל, יש שניים כאלה, שכל אחד מהם טוען שהוא המקורי. כדי לא להיכנס באמצעה של המריבה הזאת אנחנו מציעים פשוט ללכת לאבו שוקרי הירושלמי, ליד שער שכם. החומוס שלו חמצמץ, כמקובל בחומוסים הירושלמים, סמיך וטעים. 
איפה? הגיא 63, העיר העתיקה, פתוח משעות הבוקר (בסביבות 8:00) עד אחר הצהריים 

טעמי, ירושלים
יש הנשבעים שבמוסד הירושלמי הוותיק הזה (אחד הוותיקים בארץ) מוגש החומוס הטעים עלי אדמות, בעוד שאחרים מעקמים את האף למראה המוצר הכבד משהו, שמוגש עם כדורי פלאפל בשולי הצלחת. כך או כך, הארוחה פה היא חוויה מיוחדת במינה, מלווה בנזיפות מצד בעל הבית בסועדים שמתמהמים לסיים את המנה – "לבלוע, לא ללעוס!".
איפה? שמאי 3, פתוח מ-9:00 עד 16:30

חג' כחיל, יפו
הבחירה הראשונה של חובבי החומוס ביפו היא כמובן אבו חסן (ראו בכתבה), אבל אם אין לכם כוח לחכות בתור, חג' כחיל היא אופציה לא רעה בכלל. בכיכר שברחוב יפת יש עוד כמה מקומות באותו השם (כולל מסעדת בשרים), אבל כיוון שבחומוס עסקינן, נשים פעמינו לחומוס חג'. החומוס כאן חלק, רך וטעים.
איפה? יפת
93

מרכז החומוס האסלי, יפו
עוד חומוסייה פופולרית ביפו, עם מנות נדיבות וטעימות, וחשוב לא פחות – פתוחה גם בערב, למי שחייב להרגיע את הרעב בשעה מאוחרת. מלבד חומוס אפשר לאכול פה ארוחה שלמה (מרקים, שיפודים, דגים ועוד), אבל למען האמת, כשיש מולך מנת חומוס מלאה בכל טוב – מי צריך יותר מזה?
איפה? יפת 73, פתוח מ-7:00 עד 20:30

בהדונס, רמת גן
זה אולי נשמע כדבר כפירה, אבל יש לא מעטים הנשבעים שאת החומוס הכי טוב בארץ תקבלו לא בירושלים, ביפו או בעכו אלא דווקא בפאתי רמת גן. יש כמה סניפים של בהדונס בגוש דן, אבל אף אחד מהם לא מתקרב לרמתו של המקום המקורי, ברחוב ביאליק סמוך לגשר ההלכה. לא מגישים כאן דבר פרט לחומוס, והדרך למנה הנחשקת עוברת בעמידה ארוכה להפליא בתור ומסתיימת לצד שולחן פלסטיק חסר חן. אבל המנה, איזו מנה! לכו על הקומפלט ותבינו למה היה שווה לעמוד בתור.
איפה? ביאליק 138, פתוח מ-8:00 עד שהחומוס נגמר (בסביבות 14:00)

אבו סוהיל, עכו
רוב המטיילים בעכו מגיעים בסופו של דבר לסעיד (ראו בכתבה), אבל אם תרצו לנסות משהו שונה, כדאי לכם לגשת לאבו סוהיל בכניסה לשוק בעיר העתיקה. החומוס חלק והגרגרים רכים ונמסים בפה. תענוג.
איפה? סלאח א-דין 24, בכניסה לשוק

 ____

תודה לפרופ' אבי גופר ולפרופ' שחל עבו על עזרתם בהכנת הכתבה


האם היית ביעד הזה?

  • 1

    כן הייתי

  • 1

    לא, אבל מתכנן

  • 1

    לא מעוניין

לטייל עם אופניים בנגב

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

+ 75 = 82

מסע אחר - המרכז לנסיעות