זן בודהיזם: אכלתי, שבעתי, אני מניח את המקלות

– מורי, אני רוצה לבוא בשערי הזן. אנא למד אותי.
– אתה שומע את פכפוך הפלג?
– כן.
– היכנס משם.

בלא לחשוב על טוב ובלא לחשוב על רע – הראה לי את פניך המקוריים, לפני שאביך ואמך נולדו.

חידות־משימות מלכודת אלו הן חלק מן המסורת הידועה של העולם הקרוי זן־בודהיזם. באמצעותן ובאמצעים נוספים מלמד המורה את התלמיד אורחות חיים אחרים. איך לומדים בזן? בדרכים שונות, בעצם באינספור דרכים, אבל בעיקר באמצעות שיפור הקשב לעולם. זאת אפשר לעשות במדיטציה או בפרובוקציה ובאתגור בלתי פוסקים של התודעה שנועדו לעוררה.

מצד אחד, קיימות הדרכים השקטות והמתבוננות של המדיטציה לסוגיה – זוהי דרך תשומת הלב. המדיטציה, המתורגלת יום יום על ידי תלמיד הזן, היא כלי שקט ומדויק, שבאמצעותו מתבונן התלמיד בזרם התודעה שלו. כך הוא נוכח בעליל בחלופיות האירועים, הרגשות, התחושות, הקולות והמראות. בתוך כך הוא גם מבין את היותם חשובים ולא חשובים כאחד.

מדיטציה יכולה להיעשות בישיבה, בעמידה, בהליכה, באכילה או בשטיפת כלים. היא אינה צורת ישיבה מחייבת, אלא הלך נפש של התבוננות ללא פניות וללא שיפוט מוקדם. הלך נפש זה אינו מחפש לו דווקא ריטואלים, אלא הופך כל עשייה לריטואל, כלומר למעשה בעל חשיבות. מכאן מוצאו של טקס התה היפני, שאינו אלא הכנת תה לאורח מתוך תשומת לב מדויקת וקפדנית.

כלי מים בכניסה למקדש בטוקיו, המשמש להיטהרות

מן הצד האחר, יוצר הזן פרובוקציות ואתגורים אינסופיים של כל המושגים, הרעיונות והדימויים שלפיהם אנו בונים את חיינו. האתגור יכול להיעשות באמצעות קוואנים, שהם אותן חידות־משימות המוטלות על התלמיד כדי שיתמודד איתן במעשיו. במעשים אלה הוא מוכיח נוכחות נקייה, בלתי מותנית בדעות קדומות או קודמות.

מעשה הזן אינו קשור בהכרח לחיי מנזר. הזן היפני התקיים מראשיתו בעולמות עשייה רבים: במנזר, בציור, בטקס התה, בקַדָרות, בעשיית גנים, בתיאטרון, באמנויות הלחימה, בבניית הבית, בשירה, למעשה בכל עשייה ועשייה. כל אתר בעולם הוא חדר כיתה, כל התרחשות היא שיעור, כל מעשה הוא אימון והוא הדבר עצמו, אמצעי הלימוד וגם תכלית הקיום.

המורה הוא זה שמוביל את התלמיד אל התבוננות חסרת פשרות במערכת החשיבה שלו, עד שהתלמיד מגיע לתובנה חדשה. גם תובנה זו זקוקה, כמובן, להתבוננות מדויקת וחסרת פשרות, שתביא לתובנה חדשה, וכך הלאה – ערות נוכחת, שאין לה סוף.

מה לומדים בזן?
כששאלו פעם מורה זן מהי משמעות הבודהא, ענה שאם יש לו משמעות, הרי היא שהוא, המורה עצמו, איננו מואר עדיין. הנפש המבקשת משמעות היא בורה, ולכן היא מניחה שמשמעות מצויה במקום אחר מן המקום שבו היא מצויה ברגע זה ממש. הזן איננו מערכת תכנים, ולימודו איננו מוסיף ידע על העולם, אלא משפר את כלי הקשב שלנו אליו. אנו לא לומדים על העולם דבר; אנו לומדים איך להקשיב לו ולהתבונן בו ולדעת שבאמת ובסופו של דבר, אין לדעת.

למידה רגילה מוסיפה פרטי מידע לתוך מערכת ידועה; היא אינה שואלת שאלות על המערכת עצמה. הזן־בודהיזם שואל שאלות על המערכת. לעתים הוא גם שואל על השאלות ועל הצורך לשאול אותן. הוא שואל גם על עצמו ועל הצורך בו, בזן־בודהיזם. לכן הוא גורס "אם תפגוש בדרך את הבודהא, הרוג אותו!", פן ייהפך הבודהא לתוכן מקפיא נוסף ברפרטואר האידיאולוגי־דתי־פסיכולוגי שלנו.

הקשב שמלמדים בעולם הזן הוא קשב שאין לו סוף, ואין סוף לדקויות הקיום שהוא יכול להגיע אליהן. קשב זה לעולם אינו מביא אותנו אל המנוחה ואל הנחלה של אמיתות מרגיעות. באמצעותו אנחנו למדים את היותנו חיים בתוך ומתוך תלות גומלין בלתי פוסקת עם כל דבר בעולם, ושמשמעות תלות זו היא חמלה אינסופית. חמלה היא צורת קיום בעולם, המבינה את הרשת הדקיקה האינסופית שבה כל החוטים טוויים זה בזה ואת העובדה שגם אם הרשת אינה תמיד נראית לעין, היא קיימת ואנו אחראים עליה.

מן הקשב הזה אנו למדים, שכל רגע הוא לעולם הראשון והאחרון שלנו ושאין אמת נעלה מן הקשב המיוחד והחד פעמי למה שמתהווה לפנינו ברגע זה: אדם כורע, פרח בצד הדרך, זבוב שמחכך את רגליו האחוריות זו בזו, קרן אור מן החלון שמוטלת על כוס קפה, מלה מפי אדם או צווחה של אווז בר. מן הקשב המדוקדק והמדויק הזה אנו למדים שכל אלה בני חלוף, ושחיים הם בדיוק ההתרחשות שבמהלכה כל אלה חולפים ומשתנים ומפנים את מקומם לבאים אחריהם, כדי שיחיו גם הם.

עבודת קדרות על אובניים

יותר מכל, אולי, לומדים בזן את הנוכחות־בכל של הטבע הצלול, שאינו טובע בים הפירושים, התיאוריות, האבחנות וההבחנות. הטבע הצלול, טבע הבודהא, רואה את ההתרחשויות האינסופיות, הקשורות זו בזו ומשפיעות זו על זו, בככותן. הככות הזו, כלומר, היכולת להיות עם ההתרחשויות ובתוכן, כמות שהן, היא תמציתו של הזן. ככות זו אינה מצויה בתורה פילוסופית, אף לא בתורה הפילוסופית הקרויה זן, אלא בכל אתר ואתר (בזן משתמשים במונח "אתר" גם במשמעות של נוכחות או של מעשה), למשל בקריאת המאמר הזה, בהחזקת העיתון הזה, בניחוח הקפה ובנבילת הפרח באגרטל.

זן בסין וביפן
הזן־בודהיזם נוצר במשך מאות שנים (במאות השביעית עד העשירית) בסין, שם נקרא צ'אן. המלה צ'אן היא הגייה סינית של המלה הפאלית (שפה אחות לסנסקריט, שבה דיבר בודהא) ג'האנא, שפירושה מדיטציה או התבוננות. בתקופה זו החלה בסין השפעה הדדית בין הבודהיזם (שהתקיים בסין כבר מאות שנים) לבין תנועות דתיות ופילוסופיות מקומיות, במיוחד הדאואיזם. הערכים הבודהיסטיים, במשולב עם הדגשים הדאואיסטיים על ספונטניות, ספקנות ופשטות, הניבו תנועה ששמה דגש על ראייה ישירה, מדיטציה ואימון המבוסס על אתגור בלתי פוסק של צורות החשיבה המקובלות של התלמיד לקראת "התעוררות". "התעוררות" זו משמעה שחרור התלמיד מגורמים חיצוניים – מכבלי החשיבה, ממוסכמות, מנִסים, ממורים ומטקסטים – כמקורות יחידים ללמידה ולאימון והסתמכות החניך על עבודתו שלו ועל יכולותיו האישיות.

הזן נקלט ביפן מהר מאוד ובטבעיות. הוא השתלב היטב בדתות הקיימות: השינטו הקדום, על הפשטות והאופטימיות שלו וקרבתו הרבה לטבע; והבודהיזם לסוגיו, שהיה קיים ביפן כבר 700 שנים. מעמד הסמוראים אימץ את הזן כדת הרשמית שלו, ובכלל זה את הנטייה הזנית לפשטות, להסתפקות במועט ולהסתמכות עצמית. בהמשך ההיסטוריה קמו לזן מורים גדולים ביפן, מהם הגדולים ביותר בדברי ימי הבודהיזם: דוֹגֵן, הָקוּאין, רִיוֹקאן, באנקֵיי, סֶנְגאי ואחרים. שליטים (שוֹגוּנים) אימצו אותו ועודדו את התפתחותו בתחומי החיים השונים, החל בפוליטיקה וכלה  באמנויות.

ההתפתחות הגדולה של הזן ביפן היתה ביציאתו מן המנזרים. החל במאה ה־14, כמאה שנים אחרי הגעתו ליפן, מצוי הזן בכל תחומי החיים היפניים. אי אפשר לייחס זאת רק לקסמו ולשילוב המוצלח בינו לבין טעמים ומנהגים מעולם השינטו הקדום, אלא גם למסקנות שפותחו על ידי המורה דוֹגֵן במאה ה־13: הגאולה מצויה כאן ועכשיו, טבע האדם הוא טבע בודהא (ניעור ומואר) מלידה, האימון הוא בכל מקום ובכל מעשה, ואין בעצם הבדל בין אימון לבין הגשמה.

לכן אי אפשר להבין את תרבות יפן בלי להבין את הזן־בודהיזם בגרסתו היפנית. הנוכחות שלו קיימת כיום גם בתחומים מודרניים: מאופנה, עיצוב המוצר, ארכיטקטורה ואמנויות לחימה חדשות ועד שיטות טיפול פסיכולוגיות.

ובכל זאת אין הכוונה לטעון שכל היפנים הם אנשי זן, שהשפעת הזן על היפנים היתה מודעת, או שאין ביפן עולמות תרבותיים אחרים. יפן מגוונת ואפשר למצוא בה מכל וכל, אלא שהשפעת הזן על תרבותה היא מכרעת.

זן במערב
זן־בודהיזם הוא צירוף שגור מאז ראשית המאה העשרים, ובמיוחד אחרי מלחמת העולם השנייה, בעולם הקרוי מערבי. יש קרם לחות זן ואופנת זן ובושם זן, ויש לנו זן בעסקים ובאמנות הקשת ובאמנות אחזקת האופנוע ובחיי היומיום – זן שחובר עם כל דבר.

אגלי טל על שיח בחצר

הזן קסם לאנשים רבים במערב: משוררים, סופרים, חוקרים, מוזיקאים, ציירים, פילוסופים, מעצבי גנים, קדרים, מעצבי אופנה, פסיכולוגים ומטפלים למיניהם ואנשי רוח מכל הדתות. ב־15 השנים האחרונות הוא חודר לעולם הפסיכותרפיה ולאחרונה גם לעולם הארגונים והעסקים ומשפיע עליהם באופן מרשים. קבוצות זן רבות בעולם המערבי עסוקות במעורבות חברתית ברוח הזן (עבודה עם חסרי בית ועם אסירים), והשפעתו בעולם האמנות עדיין רבה.

מספר קבוצות הזן, מרכזי הזן ומנזרי הזן בעולם המערבי מגיע לאלפים רבים. קבוצות רבות מתרגלות זן בקביעות, לרוב בהדרכת מורה ולעתים גם בלעדיה. רשתות זן מתפרשות מארצות הברית, דרך אירופה ועד אוסטרליה וניו זילנד; קבוצות אחדות קיימות גם בישראל. בעידן האינטרנט התפתחו קשרים וירטואליים בין קבוצות רבות, המנהלות חיי תרגול אינטנסיביים ברשת. אפשר לומר שקיים היום זן מערבי מסוגים שונים, שאופיו של כל אחד מהם נקבע לפי הארץ והמורים המנהלים את הקבוצות. הזן המערבי נמצא בתהליכי ניתוק ממקורותיו האסייתיים (במיוחד היפניים) ומגבש דפוסי עבודה, מושגים ואורחות חיים המתאימים למערב. מדובר בשלב חדש ומרתק בהיסטוריה הארוכה של הזן, כ־1,300 שנה, מראשיתו בסין במאה השביעית ועד ימינו. כל זאת, כמובן, בלא שמנינו את המרכזים ואת המנזרים המסורתיים, שרובם ביפן ורבים אחרים בקוריאה, בסין ובווייטנאם.

למרות היותו זרם בבודהיזם נתפש הזן כצורת עבודה רוחנית, שאיננה דתית במובן הרגיל של המלה. הוא נתפש כזרם אוניברסלי, שאינו מתקיים אך ורק בישויות אתניות אלו ואחרות ואינו תלוי תרבות. ה"סיניות" וה"יפניות" שלו היו אולי מקור משיכה אזוטרי בתחילת דרכו במערב (כמו בסרט "קראטה קיד"), אולם יותר ויותר אפשר היה לרבים, ובהם אנשי דת נוצרים ויהודים, לראות את העל־תרבותיות שלו.

הזן ומוריו הרבים, אסיאתיים או מערביים, אינם נקיים מחולשות. הם מלמדים אותנו אנושיות רבת פנים, רב ממדית וגדושת סתירות. מורי הזן אינם יכולים לעשות קפיצת דרך, אינם מרחפים באוויר, אינם יכולים לרסק קירות בצעקות, לדרוש דרשות מופלאות, לספר על מודעות קוסמית, לחלק מנטרות, לרקוח שיקויי פלא, להעניק חיי נצח או לחיות אותם.

מורי הזן הם אנשים. הם יודעים שמחה וצער. הם מתאהבים והם בעלי חולשות. הם מעשנים ושותים ואף אוכלים בשר לעתים, אלא שאין הם חיים במריבה מתמדת עם חולשותיהם. הם אוכלים, הם שותים, הם מניחים את המקלות.

זן מתחיל במקום שבו נפסק הניסיון לשיפור העצמי. הוא ההכרה במה שנמצא איתנו ברגע זה. הוא ההבנה שמה שבנמצא נמצא נכון לעכשיו, ומה שנכון ברגע זה נכון תמיד וטוב, ואין לשלול אותו עבור עצמי מדומה שמצוי מעבר לפינה. בזאת אולי מצויים הפנים המקוריים שלפני היות כל צורה, לפני היות אביך ואמך.