תפריט עמוד

ולנסיה חוגגת בלהבות

ולנסיה חוגגת בלהבות

אחת לשנה, למשך שבוע, ולנסיה מצדיקה את שמה כבירת הפירוטכניקה העולמית: זיקוקים ונפצים מסנוורים את העיניים ומחרישים את האזניים ומאות מדורות סוערות בוערות ברחבי העיר

ענן של אבק שריפה לבן, אשר לווה ברעם אדיר בעוצמתו, סימל את תחילתן של עשר הדקות הרועשות ביותר בחיי. כיכר העיר ולנסיה רעדה, ואיתה נחרדו עשרות אלפי האנשים שנדחסו בצפיפות, בהמתנה, למופע האורקולי הפרוע ומחריש האוזניים: כמות אדירה של חומרי נפץ וחזיזים נורתה לעבר השמים ברעש נורא; עשרות אלפי חזיזים הוטחו לרצפה במרווחי זמן משתנים והשמיעו קולות נפץ; שרשראות של אלפי זיקוקים, הקשורים זה לזה בחבל, הופעלו בזו אחר זו, יצרו רצף קולני של פיצוצים וצבעו את השמים בלבן. המסקלטה (MASCLETA), תצוגת הזיקוקים היומית, היא חוויה טוטאלית, שמשתלטת על כל החושים וחודרת לכל הגוף, והיא רק אחד מעשרות האירועים בשבוע "לאס פאייס" (LAS FALLAS) – פסטיבל האש של ולנסיה, שמסמל את בוא האביב ומסתיים ביום חגו של יוסף הקדוש (SANT JOSEP, סן חוזה, בקָטָלָנית), פטרונם של הנגרים.

אחת לשנה, בתחילת חודש מרץ, משתנים סדרי עולם בעיר השלישית בגודלה בספרד, המחשיבה את עצמה לבירת הפירוטכניקה של העולם. לילות הופכים לימים בפסטיבל קומי, חושני, צבעוני ופרוע של מוסיקה, אלכוהול, ריקודים, פרחים, תהלוכות צבעוניות, תלבושות ססגוניות, מדורות ענק, זיקוקים; ובעיקר – אש ורעש. הרבה אש והרבה רעש.

הדרך הטובה ביותר ליהנות מהפסטיבל היא להתמסר; להשאיר מאחור את כל הפחדים, העכבות והמעצורים ולהיסחף עם ההמון השמח מכיכר לכיכר, בשרשרת בלתי פוסקת של התרחשויות, ברחובות העמוסים מאות בובות ענק גרוטסקיות, שיוצרות עולם חדש, הנברא במיוחד למען שבוע הפסטיבל, עולם הפָאייס. אלו הן יצירות אמנות מדהימות – בובות ענקיות וצבעוניות, העשויות עיסת נייר, שמתוכננות ונבנות בקפידה במשך שנה שלמה על ידי מיטב הקריקטוריסטים והאמנים הפלסטיים בוולנסיה. הפאייס מבטאות – בדרך כלל בצורה קומית, גרוטסקית ובעלת מאפיינים סאטיריים – אירועים פוליטיים, חברתיים וכלכליים שהעסיקו את התושבים בשנה שחלפה. וביומו האחרון של הפסטיבל הן נשרפות אחר כבוד, בזו אחר זו, בחגיגת מדורות סוערת בכל רחבי העיר. 

תצוגת הזיקוקים היומית, היא חוויה טוטאלית, שמשתלטת על כל החושים וחודרת לכל הגוף | צילום: דן טלסון

לא מוותרים על הזדמנות לשחק באש
לפסטיבל האש מסורת ארוכת ימים בוולנסיה. מביקור במוזיאון הפאייס בעיר עולה הרושם כי מאז ימי הביניים לא ויתרו הקטלנים על שום הזדמנות להבעיר מדורות ולשחק באש. במאה ה־15 כבר היה נפוץ בוולנסיה השימוש במלה "פאיה" לתיאור לפידי אש גדולים, שהובערו בראש מגדל הפעמון המרכזי בעיר (MIGUELETE TOWER) לקראת כל ביקור מלכותי. כך, למשל, קיבלו תושבי העיר את פניהם של פליפה השני ושל פליפה השלישי ואחותו, הנסיכה איסבל. לפידי אש הודלקו בראש המגדל גם כדי להתריע על התקרבותן של אוניות פיראטים לחוף, וכך ציינו בוולנסיה גם חגים ואת יומם של הקדושים המקומיים השונים.

לפי ההיסטוריה המקומית, שמתועדת במגאזינים מיוחדים היוצאים לאור מדי שנה לקראת החגיגות, מקורו של פסטיבל האש בבתי מלאכה קטנים בעיר לפני כמה מאות שנים. בימי החורף החשוכים נהגו הצורפים, מנפחי הזכוכית, החייטים והנגרים לעבוד בסדנאותיהם לאור נרות או מנורות שמן, שנתלו על חצובת עץ מרובת זרועות, שנקראה "פרוט" (PAROT) או "פלמודו" (PELMODO). עם סיום החורף, הוצאו חצובות העץ לחצרות ונשרפו באקט שסימל את בואם של האביב ושל ימי השמש הארוכים, שבהם אפשר לעבוד ללא צורך בתאורה מלאכותית.

חברי גילדת הנגרים, שציינו ביום זה גם את חגו של פטרונם, סן חוזה, הרימו תרומה מיוחדת לחגיגות: הם הוסיפו לחצובות העץ הבוערות שאריות עץ ורהיטים ישנים, וכך האריכו את משך הבעירה ואיתו את זמן הפייסטה. עם השנים, התחילו התושבים להלביש את גרוטאות העץ בגדים בלויים ולעצב מעין דחלילים. לכל דחליל הוצמד שם של דמות מקומית שאיתה רצה מי שרצה לסגור חשבון: מלווה בריבית מאוס, שכן טרדן במיוחד, גיבור של שערוריה מקומית וכדומה. השילוב של אמצעי מחיה מוגבלים, דמיון רב וחוש הומור הוליד את ה"נינוטס" (NINOTS), הדחלילים, שהפכו עם הזמן לבובות של ממש וליצירות אמנות מורכבות. לעיתים, הוצמדו לנינוטס קריקטורות, בדיחות ופתקים שהסבירו באופן סאטירי והומוריסטי מדוע מגיע לדמויות להישרף. ככל שגברה ההתלהבות מפיסול הדמויות, מחיסול החשבונות העדין ומשריפת הבובות, הצטרפו עוד ועוד בעלי מלאכה לחגיגה המקומית. בסופו של דבר, התאחדו לחגיגות כל תושבי השכונה: במקום להדליק את הנינוטס בפתח בתי המלאכה, הביאו את בובותיהם לכיכר המרכזית בשכונה (שגם היא נקראה "פאיה") ושם, בדיוק בחצות ליל ה־18 במארס, בתקופה המפרידה בין החורף לאביב, הועלו באש כל הנינוטס האישיים, ובאמצע היתה בובת ענק מרכזית (שגם היא כונתה "פאיה"), פרי עבודתם המשותפת של כל התושבים. את המדורה הגדולה מכנים בוולנסיה, איך לא, "פאיה".

בכתב־יד משנת 1596 נמצאת העדות הכתובה הראשונה לשימוש במלה "פאיה" בהקשר ישיר למדורות השכונתיות בוולנסיה. מסופר שם על בעל מלאכה בשם פדרו טורלבה (PEDRO TORRALBA), שקיבל תשלום עבור בניית פאיה לחגיגות האביב לכבודו של הקדוש וינסנט פרר (SANT VINCEN FERRER), פטרונה של ולנסיה. במוזיאון הפאייס בוולנסיה נמצאים עותקים מכתביו של קרלס רוס (CARLES ROS), סופר, משורר וסאטיריקן, שהתחיל ב־1751 מסורת של תיעוד ההיבטים הסאטיריים של אירועי שבוע החגיגות.
עם השנים, עלתה הפופולריות של הפסטיבל בקרב פשוטי העם, ובהדרגה נשא האירוע אופי עוקצני יותר ויותר. באמצעות הבובות והפאיה המרכזית נתנו התושבים ביטוי לא רק לסגירת חשבונות שכונתית, אלא שילחו חיצי לעג, זעם ותסכול גם בעשירים, בנציגי הממסד וכמובן – בבית המלוכה.

זה לא עבר בשקט. בשנת 1851 קצה נפשם של מנהיגי ולנסיה ב"חוצפת" נתיניהם, והוצא חוק שאסר על קיום הפסטיבל. הציבור לא ויתר, והמשיך בשלו. שנתיים אחר כך, בניסיון נוסף לחסל את הפסטיבל, הטילו ראשי העיר ולנסיה מס בגובה 30 פסטות על כל פאיה שנבנתה בעיר. רק בארבע שכונות הצליחו לאסוף די כסף לממן את התענוג.

ב־1885 הוכפל גובה המס, ורק שכונה אחת הצליחה לגייס את הממון הנדרש ולקיים את הפסטיבל. אבל התושבים לא ויתרו, והפגנות המונים בכיכר העיר הביאו שנה אחר כך להפחתת המס. באותה שנה נבנו 29 פאיות מרכזיות וגם הופקו לקחים: בכל שכונה הוקמה מועצה, שגם היא נקראה "פאיה", ועל חברי המועצות השכונתיות הוטל לתכנן את הפסל, לגייס את הכספים הדרושים להקמתו ולאסוף את הסכום הדרוש לתשלום המס.
הפסטיבל הפך לחלק בלתי נפרד מההוויה בוולנסיה, וב־1901 החליטו פרנסי העיר ולנסיה לפעול על פי הכלל הגורס: "אם אינך יכול לנצח אותם, הצטרף אליהם". בניסיון אחרון להשתלט על החגיגה הפרועה, החליטו מנהיגי העיר לפרוס את חסותם על הפסטיבל, וכך גם לפקח עליו, והכריזו על תחרות רשמית לבניית הפאיה היפה ביותר. באותה שנה הצטרפו לפסטיבל כל השכונות של ולנסיה. השנה, 97 שנים לאחר מיסוד החגיגות, השתתפו בפסטיבל 370 השכונות של העיר. 

עם רדת הערב רועמים תופי ענק בתהלוכות שצועדות ברחובות ובסמטאות


ליהנות מהחיים כל עוד אפשר 
פסטיבל הפאייס של ימינו הוא תופעה מדהימה ביופיה ובעושרה היצירתי. כל אחת מהמועצות השכונתיות מקימה בכיכרות העיר שני קומפלקסים צבעוניים של בובות: האחד מקצועי, שמתחרה על תואר הפאיה של השנה, והשני שנבנה על ידי תושבי השכונות, מבוגרים וילדים. בכל קומפלקס ניצבת פאיה מרכזית אחת, שמתנשאת בדרך כלל לגובה רב, וסביבה עשרות בובות קטנות ממנה.
הוולנסיאנים מתייחסים אל הפסטיבל ברצינות ואינם משאירים דבר לרגע האחרון. שבוע לאחר שאחרונת הפאייס תעלה בלהבות, כבר מתגבשים צוותי העבודה לפסטיבל של השנה הבאה. במשך כמה חודשים מכינים האמן הנבחר ועוזריו סקיצות ורעיונות לנינוטס הרבים, שירכיבו את הפאיה החדשה. הרעיונות באים ממגוון רחב של תחומים, וכל מי ששמו נקשר בפרשה עסיסית או בסקנדל תקשורתי יכול להיות בטוח שיישמר לו מקום של כבוד בפאיה. תחת ידיהם המנוסות של אמני הגרוטסקה עוברות דמויותיהם של פוליטיקאים ואישי ציבור לצד סלבריטאים, זמרים, מטאדורים ורקדני פלמנקו. במשך כל השבוע לא מצאתי בעיר אפילו דמות אחת שההשראה ליצירתה באה מהעולם הרוחני או שהיתה בעלת אופי דתי במיוחד. המסר הוויזואלי הכללי של הנינוטס הוא שהנאות החיים, ובעיקר האהבה, הן זמניות, ועל כן חובה ליהנות מהן כל זמן שאפשר.

בניית הפאייס היא עבודה רצינית: לאחר שהרישום עובר את אישור המועצה השכונתית, מעוצבת תבנית בסיסית מחומר. זו תשמש בסיס ליציקתה של עיסת הנייר, שממנה בנוי הפסל. לאחר שעוצבו הדמויות ושויפו עשרות פעמים, כדי להחליק את פניהן ולהבליט כל פרט, מגיע שלב הצביעה – שילוב של צבע פלסטי ופוליאסטר, שמעניק לפאיה את הגימור הסופי. הפאייס הגדולות, הנישאות לעיתים לגובה של 20 מטרים ומשקלן עשוי להגיע ל־20 טונות, בנויות סביב שלד עץ להבטחת יציבותן. כמה מאות יוצרים חברים באגודת האמנים של הפאייס, הצמאה תמיד לכשרונות חדשים. רוב האמנים עובדים בשבעים הסדנאות המפוזרות ברחבי העיר ומשרות בה אווירה של קרנבל במשך כל השנה. כמה מהאמנים בחרו לעבוד מחוץ לעיר, באזורי תעשייה או בחוות חקלאיות. שם, לדבריהם, ההשראה שורה עליהם ביתר קלות.

אבל בהשראה אין די. ההוצאות להפקת הפסטיבל הפופולרי עצומות. השנה, למשל, העריכו מארגני הפסטיבל את עלותו ביותר במאה מיליון שקל. כל מועצה שכונתית גובה דמי חבר חודשיים גבוהים למדי ממאות החברים בה. לרוב, אלה תושבי השכונה ולעיתים, במועצות פופולריות במיוחד, גם מעריצים משכונות אחרות. מועצות קטנות מגייסות כך כ־200 אלף שקלים בשנה, ומועצות גדולות עשויות להגיע ליותר ממיליון שקלים. אבל עיקר המימון מגיע ממקור אחר, מקורי למדי: כל מועצה שכונתית מקבלת בתחילת השנה, בהקפה, כרטיסי לוטו מחברות הלוטו הארציות. במשך השנה מוכרים נציגיה את הכרטיסים ומקבלים עמלה בגובה 25 אחוזים מכל מכירה. לא פלא, אם כך, שאזרחי ולנסיה ידועים בספרד כצרכני הלוטו המובילים במדינה. 

 בצהריים נאסף קהל עצום בכיכר בציפייה למסקלטה – מופע חזיזים פרוע

חזיז ורעם
הפאייס הן הדבר הבולט ביותר לעין בשבוע הפסטיבל בוולנסיה; אבל אפילו על הרושם העז שהן מותירות מצליח לגבור הרעש מחריש האוזניים המלווה את החוגגים במשך כל היום, תוצאה של שימוש בכמות עצומה של אבק שריפה.
סדר היום של כל ימי הפסטיבל מאורגן סביב הפיצוצים. כבר בשש־שבע בבוקר מתרוצצים ילדים ברחובות ומפוצצים חזיזים מתחת לכל חלון, לוודא שכולם התעוררו ושאף אחד לא יפספס חלילה את אירועי היום, במנהג "התעוררות" שמכונה בקטלנית דספרטאס (DESPERTAES). שעה קלה לאחר שהם מסיימים את מלאכתם, מצטרפים הבוגרים להרעשה. גברים בני 20 עד 40 יוצאים לרחובות, לבושים בגדים צבעוניים, ובין לגימת אלכוהול אחת לשנייה זורקים חזיזים בפתחי החנויות ובתי המלאכה ועוזרים לבעלי העסקים, בריקוד ובשירה, לפתוח עוד יום מסחר לא שגרתי.

בשתיים אחר הצהריים מגיעה חגיגת הפיצוצים היומית לשיאה, במסקלטה, אותו מופע חזיזים מרשים ופרוע. מדי יום מקבל אומן זיקוקים אחר את הזכות להמם את הקהל העצום שנאסף סביב הכיכר המרכזית, כיכר אַיוּנְטַמְיֵינְטו (PLAZA DEL AYUNTAMIENTO), ושניות מעטות אחרי שהשעון במגדל העיר משמיע את הצלצול השני, מכסה ענן אבק שריפה לבן את העיר. כולם מתמכרים לרעש, אסור לאטום את האוזניים. "מי שסותם את אוזניו במהלך התצוגה עושה עוול למסקלטה", הסביר לי אחד ממארגני הפסטיבל. "כל העניין הוא לתת לעוצמה האדירה של הפיצוצים להיכנס דרך האוזניים ולהרטיט את הגוף בוויברציות מדהימות". התמסרתי לחוויה, ובסיומה הצטרפתי להמונים שפרצו את הגדר של רחבת המופע כאילו היו בקונצרט רוק, והריעו במחיאות כפיים ממושכות ובקריאות "אולה" לאומן הזיקוקים, שביצירתו קיבץ את כל רעמי החורף וברקיו והעבירם מהעולם ברעש אדיר, כדי לסמן את בוא האביב.

בכל לילה, בדיוק בחצות, אולי כדי לבשר את תחילתו של יום חדש, נפתחים שוב שערי השמים. עכשיו תופס הצבע את מקום הקול, כשתצוגה מדהימה ביופיה של זיקוקים ססגוניים מרתקת עשרות אלפי "ציפורי לילה", שבאו ליהנות מ"הפיצוץ האחרון". כל זאת, רגע לפני הפלישה הגדולה על מאות הפאבים ומועדוני הריקודים, שיהיו מלאים בצעירים חסרי מנוח עד הזריחה; או עד שילדי השכונה יטילו חזיז של בוקר מול דלת הפאב כמו אומרים: "מספיק לשתות, זמן לארוחת בוקר". 

שיאו של הפסטיבל הוא הקרמה, השריפה הגדולה, שבה עולות באש הדמויות שהפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף השכונתי | צילום: סבסטיאן אנדרס וצ'י

הבתולה של הפרחים
אולי כדי לעדן את אימת הכיבוש של העיר בידי משליכי החזיזים, הוסיפו המקומיים, בעזרתו הנדיבה של הטבע, עוד מימד לחגיגות. בשבוע הפאייס מתכסים "עצי האהבה" בפרחי לילך, וזו סיבה מספיקה לחגיגה. במשך יומיים, משעות אחר הצהריים ועד לשעות הקטנות של הלילה, צועדים עשרות אלפי משתתפים – בעיקר נשים וילדות, הלבושות חצאיות תפוחות, שזורות חוטי זהב, בידיהן זרי ורדים, ציפורנים או צבעונים – בתהלוכת הפרחים הגדולה של ולנסיה, האופרנדה (OFFERENDA). בתהלוכה זו מצדיעים המשתתפים לבתולה הקדושה המגינה על הנזקקים.

קבוצות־קבוצות צעדו לעבר הקתדרלה נציגי 370 שכונותיה של העיר ולנסיה. בראש כל קבוצה צעדו בגאווה ה"פאייראס מאיור" (FALLERAS MAYOR), מלכות היופי של השכונה, ואת ראשיהן עיטרו מעין שבלולי שיער גדולים וכתר מוזהב. בעקבותיהן פסעו שאר הנשים, ואחריהן הגברים, נושאים זרי ענק ולפעמים אפילו משטחים כבדים עמוסים פרחים. במאסף, מי בחצוצרות ומי בתופים, ניגנו נגני התזמורות השכונתיות וסחפו את כולם, צופים ומשתתפים כאחד, בצעדי ריקוד עליזים.

זה מחזה מרהיב: 370 מלכות יופי, 370 תזמורות ואלפים רבים של צועדים הגיעו לרחבת הקתדרלה והניחו עשרות אלפי זרים צבעוניים. בחורים צעירים אספו את הפרחים, ובמפגן מרשים של כישורים אמנותיים ואקרובטיים שיבצו אותם בקורות העץ שהקיפו את דמות הבתולה ויצרו שמלת פרחים נדירה ביופיה לכבוד הפטרונית הקדושה. ולא רק פרחים הוקרבו על מזבח הבתולה; כמה ילדים הניחו לכבודה צעצועים קטנים, נשים הושיטו מנחות אחרות, וראיתי מטאדור אחד, שגזר במקום את רעמת השיער שלו, הניח אותה ללא טקסיות רבה על מדרגות העץ והמשיך בדרכו.

במהלך השבוע השתתפתי בעשרות תהלוכות, ולכל אחת מסורת, צבעים ומוסיקה משלה. אחת המרשימות שבהן היתה תהלוכת "המוּרים והנוצרים": עם רדת הערב על יומו האחרון של הפסטיבל רעמו תופי ענק בסמטאות המובילות אל פלסה דל נגריטו. מאות מתושבי השכונה, לבושים בגדים מסחררים ביופיים של לוחמים מוסלמים, חוללו ברחובות בצעדים מקסימים בפשטותם, והציגו בריקוד ובמוסיקה את סיפור מלחמות הנוצרים במוסלמים – ידם האחת אוחזת בגאווה חרב ענקית מעוקלת, וידם השנייה מחזיקה סיגר קובני משובח.

המסורת של מצעד "המוּרים והנוצרים" רווחת באזורים שונים בספרד זה מאות שנים, אולם בעיר ולנסיה חוגגים אותה רק מאז 1982. פאבלו נוגוארה, צעיר תושב השכונה נגריטה, מספר שבאחד מלילות הפאייס של אותה שנה, אחרי ערב ארוך של ריקודים והרבה "אגווה דה ולנסיה" (הקוקטייל המשכר המסורתי של שבוע הפאייס), יצאו הוא וחבריו לרחובות, לבושים סחבות, ופצחו בריקודים ובשירה בפרודיה על מסורת המצעד. שנה אחר כך כבר חיכו להם צופים ברחובות, ממתינים להופעתם. וכך בהדרגה, משנה לשנה, הפכה הבדיחה לאחד המצעדים המרשימים ביותר בשכונה. שכונות נוספות אימצו את המנהג, והשנה נכנס גם הדוד סם לתמונה: חברת מקדונלד'ס הציעה להעניק את חסותה למצעד. תושבים של כמה שכונות קיבלו בשמחה את התמיכה הכספית הנדיבה, שאיפשרה להם לרכוש תלבושות יקרות, להוסיף נגנים ולשלב במצעד אפילו סוסים אצילים, שיובילו את הצועדים. אבל פאבלו נוגוארה וחבריו החליטו לוותר על התמיכה הכספית ועל הסוסים, ולשמר את האותנטיות של המצעד בשכונתם. החגיגה שלהם, החליטו, נראית טוב גם בלי קולה ודאבל־מק ספיישל. 

שריפה אחרונה ופרידה
שיאו של הפסטיבל, לילו של סן חוזה, המכונה על ידי הקטלנים LA NIT DE FOC, "ליל האש", הוא הקרמה (CREMA) – השריפה המופלאה והנוראה כאחת. אחרי שנה של הכנות ומאמץ אדיר להקים פאייס מרשימות, שיאפילו על הישגי השנים הקודמות, מגיע הרגע להיפרד מהדמויות שהפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף השכונתי והעירוני. עוד מעט הכל יעלה באש, וזו אינה חוויה קלה. התושבים, המבקרים בפסטיבל ובעיקר היוצרים פיתחו במשך הזמן קשר רגשי עמוק לדמויות הגרוטסקיות, שסיכמו עבורם את השנה שחלפה. רבים מן המעורבים בהכנות, ובעיקר האמנים, כבר עזבו את העיר בשעות הערב המוקדמות אל הפרברים, שם סגרו את החלונות, כיבו את מכשירי הטלוויזיה וניתקו כל מגע עם מה שעומד להתרחש בחוץ.

בעשר בלילה הוצתו הנינוטס של הילדים, וקצת לפני חצות התחילה השריפה הגדולה. בזו אחר זו הוצתו הפאייס הגדולות, במחזה שנראה כאילו נלקח מן השאול. דמויות אנושיות בערו, סוסים זינקו מתוך הלהבות בזעקה אילמת, ואלפי אנשים פרצו בקריאות "אולה" וכיסו את פניהם כדי להתגונן מפני האש והחום. על הכל, כמו במבצע צבאי מתוכנן בקפידה, פיקחו קבוצות לא גדולות של כבאים, שהתרוצצו מפאיה לפאיה במסלול מעגלי, שהתחנה האחרונה שלו היא הפאיה המרכזית בכיכר העיר.

שם, בתרועות רמות ובתצוגה שוברת לב, כשההימנון הלאומי מתנגן ברקע, שולחו מאות חזיזים לעבר דמות האישה המכונפת. הדמות בערה כמה דקות, וכמעט באורח פלא, רק כנף אחת מכנפיה נשרפה. הכנף השנייה, שעליה פסל של יונה לבנה הנושאת במקורה שלט קטן ועליו המלה SALOM (שלום), סירבה להישרף. נפילתה של הכנף הבוערת לוותה בדממה. צהלות הקהל נרגעו, קריאות ה"אולה" פסקו, הכל נדם. שקט ירד על העיר.

אחרי שכל זה נגמר, זמן קצר לפני שפועלי הניקיון פשטו על הרחובות, הבחנתי בשניים מחברי מועצת העיר פוסעים לעבר ערימת הרמץ הענקית, זכר לפאיה המונומנטלית שעמדה שם גאה עד לפני כמה דקות. הם ירדו על ברכיהם, ובאקט מרגש של מסורת וחום אנושי אספו מעט מן האפר שהצטנן לתוך כלי פורצלן עדינים. אותם הם יניחו בארונית מפוארת בבניין העירייה. כך חולקים בוולנסיה כבוד אחרון לשנה שחלפה.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

קטלוניה: מסע תרבותי

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

code