תפריט עמוד

הקריס – הפגיון האינדונזי שהוא יותר מסכין

הקריס, הפגיון האינדונזי בעל המסורת הארוכה, שימש פעם סמל מעמד שייחד מלכים ונסיכים מהמון העם. התחכום במבנה פגיון זה ומורכבותו משקפים את העושר התרבותי והחומרי של בעליו. אולם בלהב הקריס טמון יותר מזה. האינדונזים מאמינים כי בתוך כל להב שוכנים כוחות מאגיים, המשפיעים על חיי בעליו. כוחות אלה נקבעים על ידי "טביעת האצבע" - תווי מראהו של הפגיון. דב ורביב גנשרוא יצאו למסע חסר פשרות בעקבות הקריס.

התיירים האמריקאים, שעלו למטוס בחניית הביניים בבנגקוק במכנסי הברמודה וחולצות חוף, נעצו בנו מבטים תמהים. לא האשמנו אותם: אחרי חודשיים של מסעות רגליים בצפון הודו, נראינו כמו שרידים מרופטים של עצמנו, וייתכן שהזכרנו להם חוטפי מטוסים אפשריים. הם היו בדרכם להחליף את הרביצה על החופים המוזהבים של איי תאילנד ברביצה על חופיה המוזהבים של באלי, אינדונסיה. באלי היתה גם היעד שלנו; אבל אותנו לא העסיקו החופים, אלא המחשבה כיצד נעבור את הגבול. באותה תקופה הכניסה לאינדונסיה היתה עדיין אסורה על ישראלים. קיווינו שאף אחד במכס לא ישים לב לכך שהדרכונים האמריקאיים שלנו הונפקו בעצם בשגרירות בתל־אביב.
את הגבול עברנו בשלום. אבל במקום לרבוץ על החופים כמו "חברינו" התיירים האמריקאים, מצאנו את עצמנו מחפשים אחרי המטמון, שהיה לא פחות מאשר ה"קריס" – פגיון פולחני עתיק שניחן, לפי האמונה האינדונסית, בכוחות מאגיים. אחרי מסע דילוגים בארכיפלג האינדונסי גילינו שהקריס אינו סתם פגיון מאגי; בצורתו ובמנהגים הקשורים בו הוא שגריר של ממש של התרבות האינדונסית המורכבת, על האסתטיקה המיוחדת לה.

על הסכין
החיפוש אחרי הקריס החל יומיים לאחר שנחתנו בדנפסר (DENPASAR), באלי. עדיין היינו שרויים בעיצומה של התלהבות מהאמנות המקומית, שכללה מגוון פסלוני עץ עמוסי פרטים, בובות וויאנג (WAYANG) של תיאטרון צלליות ושפע בדים בצבעים מרהיבים וזוהרים.
הבאלינזים ערים מאוד לפוטנציאל המסחרי של תרבותם, ועל כך מעידים הדוכנים המכסים את הדרך בין לגיון בדרום האי לדנפסר. בכל דוכן אפשר לרכוש סחורה "אותנטית, עתיקה מאוד הנמכרת רק היום במחיר מציאה". אנחנו לא אנשים שנשימתם נעתקת למראה גמלים קטנים מגולפים בעץ זית עם חתיכת פיג'מה ממוסמרת לגב; אבל מול התצוגות הבאלינזיות נפעמנו. היה בהן משהו אנרגטי ואמיתי.
את הפגיון המאובק הראשון שפתח את מסע החיפושים מצאנו בארגז של שברי פסלים, שעמד זנוח באחד הדוכנים. "מאוד עתיק", הכריז מיד המוכר, בלי שהסתכל על הפריט ששלפנו, והמשיך לנגב את האבק מעל אחת המסכות שבתצוגה.
הנדן של הפגיון, שהזכיר בממדיו חרב קטנה, היה עשוי מתכת וכוסה בשפע עיטורים וסלסולים אופייניים לתרבות הבאלינזית. הפגיון עצמו היה מיוחד בצורתו – הלהב היה גלי ודקיק והסתיים בחוד ממורט. המוכר שהרגיש כי מסתמנת רכישה אפשרית, זנח את האבק וניגש אלינו. זהו ה"קריס", הסביר, "עתיק מאוד", חזר ואמר כאילו משנן מנטרה, מקווה שלא נשים לב כי מתחת לאבק נצצה המתכת כאילו הרגע הוצאה מאמבטיה של לכה.
השם "קריס" נשמע לנו מוכר. גם משהו בצורה הנחשית, המיוחדת, של הלהב העלה זיכרון עמום. אולי היה זה פרט שכוח משיעור היסטוריה בתיכון, או משהו שהפך לחלק מהזיכרון הקולקטיבי; בכל מקרה, מראה הקריס הצית בעיקר את הסקרנות, והחיפוש אחרי סיפורו הפך לאובססיה שלנו. מהר מאוד גילינו שברוב החנויות אפשר למצוא גרסאות שונות של קריס, רובם דגמים זולים לתיירים. אך נסיוננו לברר פרטים על מקורם או ייעודם של הפגיונות מוזרי הצורה העלה חרס. אנשים ששאלנו אותם על הקריס הביטו בנו במבטים חלולים.
עלינו על מעבורת לג'אווה, האי הראשי והגדול של אינדונסיה, מתוך תקווה שבמרכז התרבותי הזה נמצא לפחות חלק מהתשובה. באוטובוס לסורבאיה
(SURABAYA) ישבנו ליד מוסיקאי צעיר בן המקום. לאחר שיחה ממושכת על מוסיקת הקאנטרי האמריקאית (שאומצה, אגב, בחום על ידי כל נהגי האוטובוסים באינדונסיה), הצגנו בפניו את ה"שאלון" שחיברנו על הקריס ושעד כה לא הועיל לנו במאומה. להפתעתנו, פצח הצעיר במונולוג ממושך על הערכים התרבותיים החשובים הקשורים בפגיון זה ועל המסורת העתיקה שלו. ממנו נודע לנו שבעל המלאכה המייצר את הפגיון המיוחד מכונה "אמפו", וייתכן שיש אמפו בעיר הסמוכה, סולו (SOLO).
למחרת בבוקר היינו על הרכבת לסולו. בעיני רוחנו ראינו כיצד אנו יורדים בתחנה שכוחת אל ופוגשים זקן על החמור, המוביל אותנו למערה הנסתרת שבה יושב האמפו ומכה בברזל המלובן. בתחנה לא חיכה לנו אף אחד. סולו התגלתה כעיר מתועשת ומלוכלכת הבנויה במיטב ארכיטקטורת "הקופסה" המערבית.
אחרי שהתמקמנו בגסט האוז, יצאנו לשוטט ולספוג קצת אווירה. הרבה חנויות בגדים ובתי קולנוע יש בסולו, אבל מקומם של הקריסים נפקד. אחרי סיבוב מייאש בין מתפרות ודוכנים שהפיצו ריח מתקתק של פרי, נתקלנו לגמרי במקרה בחנות שלא מכרה דבר מלבד קריסים. זה היה כמו להגיע לנווה מדבר. מול עינינו הנדהמות ניצבו עשרות קופסאות תצוגה, ובכל אחת מאות קריסים מעוצבים בצורות שונות. ונס נוסף אירע לנו: האשה שעמדה מאחורי הדלפק דיברה גם מעט אנגלית.
בתחילה היה יחסה חשדני מעט, אולי בגלל חזותנו המערבית. אלא שעד מהרה התפוגג החשד, והמוכרת החלה להתרוצץ מחלון ראווה אחד למשנהו ושלפה קריסים נבחרים, אותם הציגה בפנינו, ממש כמו ילד המתגאה באוסף הבולים שלו. זו לא היתה חנות לתיירים עם יד מושטת אל הארנק, אלא בית מסחר לקהל המקומי, שהקריס מהווה עבורו לא רק כלי נשק, אלא גם סמל מעמדי ואביזר של קדושה.

ואלה התכונות
בעבר הרחוק השתייך הקריס לבית המלוכה בלבד. הוא עוצב על ידי נסיכים, ומלכים חגרו אותו באבנטיהם. עם הזמן נפוץ השימוש בו גם בקרב העם הפשוט, שנהנה לאחוז בחפץ שהקרין יוקרה של מלכים. הקריס הפך לאביזר חובה בימי חג באבנט של כל אינדונסי המכבד את עצמו ומעוניין לעורר כבוד בלב האחרים. התחכום במבנה פגיון זה ומורכבותו משקפים את העושר התרבותי והחומרי של בעליו. אולם בלהב הקריס טמון יותר מזה. האינדונסים מאמינים כי בתוך כל להב שוכנים כוחות מאגיים, המשפיעים על חיי בעליו. כוחות אלה נקבעים על ידי "טביעת האצבע" – תווי מראהו של הפגיון, המכונים באינדונסית "סמור". לכל קריס סמור ייחודי, הנקבע על ידי האמפו בזמן הייצור המורכב והמסובך.
חומרי הגלם הבסיסיים להכנת הלהב הם ניקל וברזל, המונחים בשכבות זה על גבי זה, מרוקעים ומקופלים יחדיו, בדומה להכנת בצק עלים. כל קיפול של שתי השכבות יוצר טקסטורה ייחודית ופסי הניקל המוכספים בולטים על רקע הברזל הכהה. מספר הקיפולים נע בין 17 בפגיון פשוט לשבעים בפגיון רב ערך. אין שני פגיונות זהים.
יש מאות סוגים של סמור, וכל אחד מעניק כוח שונה לבעליו. כך למשל, להב שפסי הניקל שבו דומים במראם לנוצה מסוגל להציל את חיי בעליו. כל חריץ קטן וכל שקע, הנראים מקריים  לעיניים בלתי מיומנות, הם חלק משפת סימנים. הלהב, למשל, מורכב מ־24 חלקים נפרדים שלהם שמות ציוריים כמו "ראש השממית" ו"שפת הפיל".

אם כל זה אינו מספיק, הרי לכל אי באינדונסיה סגנון משלו לעיצוב הקריס. הדבר מתבטא בשימוש במגוון חומרים בעיצוב הידית והנדן (הלהב נבנה תמיד מאותם חומרים). קריס שהנדן שלו עשוי מעץ אלמוג. ( SANDALWOOD) מכוסה בעיטורים והניצב עשוי שנהב – מקורו בבאלי. ואילו פגיון שהידית שלו עשויה עצם והנדן ארוג מחבלים דקיקים, יוצר על ידי משפחת האמפו מסולאווסי              ( SULAWESI).

רצינות וקפדנות
כמחוות פרידה נתנה לנו המוכרת את כרטיס הביקור של פאווזן, אמפו מקומי שייצר חלק מיצירות הפאר שראינו בחנות. אם נמהר, אמרה לנו, נספיק להגיע לשוק הקריסים המקומי לפני הסגירה. הגענו לשם ממש לפני החשיכה. קרני השמש האחרונות האירו את הלהבים הממורטים שנחו זה לצד זה, ושיוו לשוק הצפוף מראה חגיגי.
לצידנו בחנו כמה תושבים מקומיים את הלהבים לפני רדת החשיכה. המגוון היה מסחרר. נדהמנו לשמוע שמחירו של קריס ממוצע הוא בסביבות 500 דולר – שתי משכורות ממוצעות של אינדונסי. הנתון הזה סיפק הסבר למידת הרצינות והקפדנות שבה בחנו הקונים את הפגיונות, רצינות שדמתה לזו שמפגין אדם מערבי באולם תצוגה של מכוניות יוקרה חדשות.
למחרת בבוקר יצאנו לחפש את פאווזן. המפה שציירה המוכרת הובילה אותנו לשכונה צפופה לא הרחק ממרכז העיר. כדי לאתר את פאווזן בשכונה עצמה לא הזדקקנו למפה; אפשר היה לשמוע את צליל המכות במתכת שבקעו ממחסן קטן בחצר אחד הבתים.
הפועלים שעבדו שם קיבלו את פנינו בהשתוממות רבה, אבל בחמימות. איש מהם לא דיבר אנגלית, אבל הם יצאו מגדרם כדי להסביר לנו בתנועות ידיים ובעזרת ציורים בחול את תהליך הייצור. הרבה גאווה, כך גילינו, יש במקצוע הזה. פאווזן התגלה כאחד האמפויים החשובים בעיר. העובדה השתקפה בעיקר במחיר הפגיונות שיוצרו בבית המלאכה שלו: 700 דולר לפשוטים שבהם, וכ־2,000 דולר ללהבים המיוחדים.
תהליך הייצור, הקיפול והריקוע של להב בודד הוא ארוך ויקר, ודורש חודש עבודה של שני פועלים וכ־400 קילוגרמים של פחם המוכנסים ללא הרף ללוע התנור. לפאווזן יש צי שלם של עובדים, וכל אחד מהם אחראי לייצור חלק אחר של הפגיון. שיטת עבודה זו מזכירה את פס הייצור המערבי, אך בבסיסה מונחת גישה שונה לגמרי. כל עובד הוא אמן בתחומו ומייחד תשומת לב אינסופית לפרטים ולגימור. ב"מחלקת העץ" מגלפים את הנדן והניצב, וב"מחלקת החריטה" חורטים בעדינות על הלהב. שני זקנים שפניהם ובגדיהם מפוחמים עומדים מעל לסדן ומבצעים בקפידה את העבודה הקדושה של הריקוע.
נפרדנו מסדנת האמפו וחזרנו לשוק הקריסים, נחושים בדעתנו לרכוש לנו פגיון ויהי מה. אחרי חיפוש ארוך ומיקוח מייגע שנמשך יומיים, רכשנו קריס לטעמנו. הערך האסתטי של הפגיון הוא אוניברסלי, על זה אין ויכוח; אבל נראה שסגולות המזל שלו מאבדות מכוחן מחוץ לאדמת אינדונסיה: עברו שבועיים עד שהצלחנו לחלץ אותו ממחסני המכס בארץ.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

דובאי, איחוד האמירויות מרחפן

    האם המאמר הזה עזר לך?

    עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    מרכז ההזמנות של מסע אחר

    טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

    השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
    המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

    כתיבת תגובה

    האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

    כתבות מאינדונזיה

    באלי: חגיגות גלונגן
    באלי: חגיגות גלונגן

    אחת לשנה באות רוחות האבות לבקר את בני משפחותיהן באי באלי, ולכבוד המאורע כל האי לובש חג. המקדשים, הבתים והרחובות מקושטים להפליא ולשולחן מוגשים מאכלים מיוחדים, אף הם מעוטרים מאוד. הצצה לעשרת ימי החג באי האקזוטי

    אתרים באינדונזיה – המקומות שאסור להחמיץ
    אתרים באינדונזיה – המקומות שאסור להחמיץ

    יותר מ-13 אלף איים מרכיבים את אינדונזיה, מדינה בעלת עושר עצום מבחינה אנושית, דתית, תרבותית ונופית. הרי געש פעילים, יערות גשם, מסורות ייחודיות ובעלי חיים אנדמיים הם רק חלק ממה שתפגשו בטיול לאינדונזיה. הנה כמה אתרים מעניינים במיוחד

    שמורת טאנג'ונג פוטינג באינדונזיה
    שמורת טאנג'ונג פוטינג באינדונזיה

    שמורת טאנג'ונג פוטינג באי האינדונזי קלימנטן היא אחד המקומות היחידים בעולם שבו אפשר לראות קופי אורנג אוטן בסביבתם הטבעית. מלבד הקופים האדמוניים, זוהי הזדמנות נדירה לפגוש עוד שלל בעלי חיים אנדמיים, חלקם בסכנת הכחדה. טיול טבע מהחלומות