תפריט עמוד

הטיפוס על האוורסט: שעה על גג העולם

הטיפוס על האוורסט: שעה על גג העולם

ב-29 במאי 1953, בדיוק לפני 55 שנה, התייצבו אדמונד הילארי וטנזינג שארפה על פסגת האוורסט. האנשים הראשונים על ההר הגבוה בעולם. במאי 1992 העפיל לאוורסט דורון אראל, הישראלי הראשון וכתב מסע אחר. המלים והתמונות באים להעביר את אירועי היום האחרון במסע המפרך, היום שבו הוגשם החלום

בגובה 8,000 מטר מעל פני הים, על האוכף הגבוה בעולם, הקמנו את המחנה הרביעי והאחרון. מאות בלוני חמצן ריקים ואוהלים קרועים פזורים בשטח. צמרמורת עוברת בי, אני יודע שבחלק מן האוהלים נקברו מטפסים שלא הצליחו לברוח מפה. המזל המשחק כאן את התפקיד הראשי. 

אחרי שנים של חלומות וטיפוס על הרים בכל רחבי העולם, סוף סוף אני על קו הגמר. בחוץ 27 מעלות מתחת לאפס. אני שוכב באוהל, בתוך שק השינה, לבוש בכל בגדי ומחובר לבלון החמצן. משתדל לאגור כמה שיותר אנרגיה. 

באור אחרון אני מוציא את הראש מפתח האוהל. המראה מדהים ומאיים. שטיח כבד של עננים אפורים מונח סביבנו, ורק כמה פסגות גבוהות מציצות מעליו, כאילו צפות על המצע האפור. השמש כבר שקעה, אבל במזרח עדיין בערו העננים בקרניים אחרונות. למרות הקור אני ממשיך לשכב כשראשי מחוץ לאוהל, מלווה את תהליך השקיעה עד סופו, מנסה לחרוט אותו בזיכרון לפרטי פרטים. 

צפצוף דק ועצבני של השעון מעורר מוציא אותי מתוך מצב שהוא לא ערות ולא שינה. השעה 10 בלילה, אני קבור עמוק בתוך שק השינה. שיכבה עבה של קרח מכסה את כל מה שנמצא באוהל, כולל שקי השינה. מחוץ לאוהל לילה שקט ללא כוכבים, מזג אוויר גבולי. שטיח העננים עלה במשך הלילה, ועכשיו הוא מכסה אותנו – כבד, רטוב וסמיך. הדבר המסוכן ביותר הוא להיתקע בסופה מעל המחנה האחרון. הסיכוי לשרוד בסופה רצינית, בגובה הזה ללא אוהל וחמצן, קרוב לאפס. 

"אני על קו רכס שרוחבו 20 סנטימטרים. משני הצדדים יורדים בזווית חדה מדרונות תלולים שאורכם אלפי מטרים"

בחצות נראה הערפל קל יותר והחלטנו לצאת לדרך. שעה אחר כך זזנו. כל המאמץ, הסבל ואי הוודאות של החודשים האחרונים מתנקזים לעשר השעות הקרובות. נגיע לפסגה, או לא? 

שלוש וחצי בבוקר. פס אור חיוור משרטט בעדינות את קווי הרכסים במזרח. בשעתיים האחרונות התפזרו העננים והלילה התמלא באלפי כוכבים. לילה מושלם כפי שיכול להיות רק בהרים. עלינו בערך 300 מטר מעל האוכף הדרומי. אני עדיין חזק ואפילו מרגיש מדי פעם שהקצב איטי מדי. אסור לאבד אף שנייה. תמונת השלווה שסביבנו שבירה ביותר ויכולה להתנפץ לרסיסים כל רגע. כל טעות הכי קטנה, כל שינוי במזג האוויר – ואנחנו עלולים להישאר על האוורסט כפי שקרה ל-150 מטפסים שאיבדו כאן את חייהם. בארבע בדיוק הגענו לקו הרכס בגובה 8,400 מטר. בבת אחת נפתח בפנינו הנוף ויכולנו להתבונן צפונה לכיוון טיבט. ים של פסגות וקרחונים נעלם אל תוך המישורים הכהים של רמות טיבט. הרכס שעליו עמדנו המשיך בצורת בננה ארוכה עד לכיפת שלג מושלמת, הפסגה הדרומית. 

תשע וחצי בבוקר. עוד כמה צעדים זהירים ואני עומד על הפסגה הדרומית. 8,800 מטר, גבוה יותר מכל הר אחר בעולם, בסך הכל 74 מטר מתחת לפסגה הראשית. התמונה שהתגלתה לעיני באותם רגעים היתה מפחידה: רכס קרח משונן וחד כסכין הפריד בין שתי הפסגות. ובסופו – קיר סלע אנכי בגובה 15 מטר המכונה "מדרגת הילארי". 

אני זז מבלי לחכות. המראה מפחיד מכדי לשבת ולהסתכל. פסגת האוורסט, קרובה ומפתה, נראית בפעם הראשונה בהישג יד. אני חולף במהירות על הרכס המשונן, ומביט בין רגלי הקרחון שמשתרע שלושה קילומטרים מתחתי. אני מתעלם לחלוטין מהמצב סביבי. כל כולי בתוך התנועה הבאה. הפסגה קרובה מדי ולא כדאי להתחשב עכשיו בסיכון ובפחד. 

אני מדביק את נד, אחד החברים במשלחת, למרגלות "מדרגת הילארי" ומתנפל עליה מבלי להמתין. חבל ישן ורקוב מתנדנד לצידי. אני נעזר בו בלי כל היסוס. שלג רך ממלא את חריצי הקיר, ואני נאלץ לנקות אותם לפני שאני מצליח למצוא אחיזה ולמשוך את עצמי עוד כמה סנטימטרים למעלה. הזיזים שעל נעלי חורקים על הסלעים בניסיון להיאחז, וגרזן הקרח, שתלוי על האמה, מקיש על הסלעים בשעה שאני מגשש בתוך השלג העמוק. 

אני למעלה. הראש כבר מציץ על המשך הדרך. הלב דופק בפראות ואני יורד על הברכיים ומחבק סלע גדול כדי לא לאבד את שיווי המשקל. אני על קו רכס שרוחבו 20 סנטימטרים. משני הצדדים יורדים בזווית חדה מדרונות תלולים שאורכם אלפי מטרים. המצח מונח על הסלע שאני מחבק בשתי ידי. בבת אחת חודרת אלי בוודאות מוחלטת ההכרה שאני עומד להצליח. שום מכשול לא ניצב עוד בדרך לפסגה. 10:30 בבוקר. 8,874 מטר, אין יותר לאן לעלות. אני עומד על גג העולם. נד מגיע ואנחנו מתחבקים מבלי לומר מלה. הכל ברור בינינו, כל מלה שנאמר רק תגרע. 32 מעלות מתחת לאפס, רוח חלשה, והעולם פרוס לרגלינו.

"אני מתעלם לחלוטין מהמצב סביבי, כל כולי בתוך התנועה הבאה. הפסגה קרובה מדי ולא כדאי עכשיו להתחשב בסיכון ובפחד"

הפסגה עצמה קטנה מאוד, כמו ספסל צר. אני יושב על הקצה, רגל בכל צד, רוכב. לכל הכיוונים ים אינסופי של פסגות מושלגות. עננים נמוכים מהצד הנפאלי חותכים את ההרים, ורק הפסגות נראות צפות מעל צמר גפן לבן. אני מזהה חלק מן הפסגות סביבי. 14 שנים אני מסתובב בהימלאיה, מטייל ומטפס על הרים, תמיד פוזל לכיוון האוורסט ופוחד אפילו להיסחף בחלומות. אין מכאן כל סימן לציוויליזציה. העולם נראה כאילו רגל אדם לא דרכה בו. 

אני מביט סביב, מנסה לבלוע בעיניים כמה שאפשר, לחרוט בתוכי את התמונה לנצח. אני לא חוזר לכאן יותר. עשיתי דרך ארוכה עד שזכיתי להיות כאן, ועכשיו אני חייב למצות את הרגע עד תומו. אני מסיר את מסיכת החמצן ונושם את האוויר הקר. נד יושב לצידי. כל אחד מביט לכיוון אחר, כמו מנסים להתעלם לחלוטין זה מזה. כל אחד לבד עם ההר. 

ב-11:00 מתחילים להגיע מטפסים נוספים. צ'נג מגיע זורח מתחת למסיכת החמצן שלו, היום יום ההולדת שלו, ונראה כי לא יהיה לו יום הולדת שמח יותר מזה. אני זז קצת הצידה כדי לאפשר לאלו שמגיעים לעמוד על הקצה. ב- 11:30 בדיוק שעה אחרי שהגעתי לפסגה, אני מעיף מבט אחרון ומתחיל לרדת בלי להסתכל לאחור.


הר עם היסטוריה
בשנת 1921 יצאה משלחת הטיפוס הראשונה לכיוון ההר הגבוה בעולם. ג'ורג' מלורי הוביל אז משלחת בריטית מהצד הטיבטי. מלורי, ששמו נקשר בהמשך בקשר בל יינתק עם ההר, הצליח למצוא את דרך הגישה אליו. ב-1924 חזר מלורי אל האוורסט ומצא עליו את מותו. הוא יצא לכיוון הפסגה בחברתו של אנדרו איווין. השניים נראו מטפסים עד גובה של 8,200 מטר ואז נעלמו בין העננים. איש אינו יודע אם הגיעו לפסגה ואיך מתו. התעלומה הזו מעסיקה רבים עד היום.

אראל, עם מסכת חמצן, במקום בו עמדו הילארי ומסנר


בשנות ה-30 המשיכו הבריטים לנסות לטפס על ההר. המשלחות כולן נכשלו, אם כי חלקן הצליחו לטפס לגבהים של מעל 8,000 מטר. אחרי מלחמת העולם השנייה נפתחה נפאל לעולם המערבי, וב-1950 ניסתה משלחת ראשונה למצוא דרך גישה אל ההר. שנה לאחר מכן הצליחה משלחת בריטית נוספת להגיע למרגלות ההר, ואנשיה השתכנעו שאפשר לטפס על האוורסט מדרום. ראש המשלחת היה אריק שיפטון, האיש שהוביל את רוב משלחות האוורסט בשנות השלושים, ואחד מחבריה היה מטפס ניו זילנדי צעיר בשם אדמונד הילארי. 

ב-1952 הצליחו ריימונד למברט וטנסינג נורווי להגיע לגובה של 8,500 מטר. כעבור שנה ב-29 במאי 1953, הצליחו אדמונד הילארי וטנסינג נורווי שרפה להיכנס להיסטוריה: הם היו האנשים הראשונים שעמדו על גג העולם. 

עשר שנים לאחר מכן הצליחו שני מטפסים אמריקאיים לטפס על ההר מצד אחד ולרדת מצידו השני. ב-1975 היתה היפאנית יונקו טאביי האשה הראשונה על הפסגה. ב-1978 טיפסו ריינולד מסנר ופיטר הבלר לפסגת האוורסט ללא עזרת בלוני חמצן. ב-1980 חזר מסנר אל ההר והיה הראשון שטיפס עליו לבדו, ללא בן זוג. באותה שנה הצליחו שני מטפסים פולניים מצליחים להעפיל לפסגת האוורסט בחורף. המאמץ האדיר הזה לא הסתיים עדיין, ועשרות מטפסים משקיעים גם היום מאמצים אדירים כדי לעמוד במקום הגבוה ביותר בעולם.


אל פסגת האוורסט

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

code