תפריט עמוד

האינקה בפרו – מה נותר מהתרבות האדירה

האינקה בפרו – מה נותר מהתרבות האדירה

האם גאוות האינקה עדיין חיה בליבם של תושבי פרו? מה נותר מן התרבות האדירה הזו באורח החיים הפרואני ואיך משתלבים שרידים אלה התרבות המערבית? מה קורה כאשר צאצאי האינקה לובשים ג'ינס ואיך יתכן שהם הולכים לכנסייה וממשיכים להאמין בכוחה של אמא אדמה? אלישבע זלצר סולוביציק, שיצאה לפרו כדי לפגוש את צאצאיהם של בני האינקה, ראתה מקרוב עד כמה רבה המבוכה

 

לפני יותר מ-500 שנים הצליחה אימפריית האינקה לאחד תחת שלטונה את כל השבטים והעמים שחיו באיזור האנדים ומורדותיהם. מרכז האימפריה היה באיזור שבו נמצאת פרו של ימינו. זו היתה תקופה של משטר יעיל, גאה ועשיר. אינטלקטואלים פרואנים לא מעטים אומרים היום במפורש שהם מתגעגעים אל התקופה והתרבות הזו, מבכים את אובדנה, מנסים לשמר את המורשת התרבותית שלה וגם עושים לה לא מעט אידיאליזציה.
בני האינקה הנהיגו אירגון חברתי מסודר, מיסדו טכסיות דתית פאגנית, פיתחו וארגנו שיטות חקלאיות קדומות, עודדו ערכי אהבה, חוק ומוסר גבוהים והדגישו במיוחד את הדאגה לקהילה. הכובשים הספרדים הרסו ובזזו את העושר התרבותי והשליטו על תושבי היבשת המקוריים, שהאמינו וסגדו לכוחות הטבע, את הנצרות. הכפייה הזו לא חיסלה את השפעתה של תרבות האינקה ועקבותיה לא נעלמו עם הכיבוש הספרדי. גם היום אפשר למצוא בפרו השפעות אינקאיות. רבים מתושבי המדינה חיים עדיין, בדיוק כמו אבותיהם לפני 500 שנה, בקהילות משותפות. רבים מהם מעבדים אדמות באותן טכניקות חקלאיות, וממשיכים לקיים את הטכסים הדתיים המסורתיים, למרות שהם נושאים צלב על החזה; לכיכרות העיר יש עדיין חשיבות חברתית-מוסדית ובשווקים מוכרים עלי קוקה לשימוש יומיומי; למגידי עתידות יש ביקוש והבירה המקומית היא צ'יצ'ה, משקה אינקאי מלכותי.
בביקורי הראשון בפרו נשביתי ביופיה של ארץ מלאת קסם, צבעונית ומסתורית. בביקורי השני התמקדתי בעיקר בהשפעת התרבות המערבית על הקונפליקטים של האינדיאנים החיים בשני עולמות.

פתיחה בקרנבל
אין רגע יפה כמו להגיע לפונו (PUNO), על שפת אגם טיטיקקה, בקרנבל לכבוד הבתולה של הקנדלריה, כאשר מכל פינה עולה מוסיקה ובכל מקום מופיעות קבוצות של רקדנים, לבושים בתלבושות מסורתיות ועל פניהם מסיכות גרוטסקיות. ההלם שהיכה בי היה כפול: לא ידעתי אם הסחרחורת, שהשתלטה עלי עוד לפני ששתיתי את הכוסית הראשונה, מקורה ביופיו המדהים של אגם טיטיקקה שהינו האגם העביר הגבוה בעולם (3,800 מטר מעל פני הים), או שמא בצבעוניות של העיירה הקטנה והציורית ביום חגה.
בפונו, עיר קולוניאלית מהמאה ה-17, חיים כמאה אלף תושבים, כ-80 אחוזים מהם אינדיאנים והשאר קריאולים ובני תערובת. רוב התושבים לבושים במשך כל הזמן תלבושות מסורתיות, קשורים בנשמתם למורשת התרבותית הקדומה, וממשיכים לשמור ולטפח את השפה והמנהגים המסורתיים.
לצידי עומד צ'סקי, חצי אינדיאני, ושומר עלי ועל המצלמות מפני הצפיפות המאיימת ברחוב האפלולי. ברגע שהוא מתרחק ממני אני הופכת מטרה לעיניהם הבוחנות של גנבים זריזים, האומדים במהירות את מידת התפיחות של כיסי, ומעריכים את כדאיות הפעולה. תיירים מערביים כמוני בולטים בפונו, במיוחד אם הם גבוהי קומה וחובשים לראשם כובע לבד.
בובת ענק נישאת בראש המצעד לכבודה של הבתולה ופרחים נזרקים עליה מהחלונות. סביבנו המוני אדם לבושים בבגדים חגיגיים, ואנחנו נעים באיטיות בזנבו של המצעד. תזמורות עממיות מלוות את הבתולה בדרכה אל הכנסייה הבארוקית הכחולה. ככפילתה של "פצ'ה ממה", אמא אדמה, אם כל חי, נושאת הבתולה חשיבות דתית-עממית עצומה. זוהי התשובה הנוצרית שמצאו האינדיאנים להמשך המסורת והטכסים האינדיאניים, לאחר שהכובשים הספרדים אסרו עליהם במאה ה-16 לקיים את פולחן האלים המסורתי וכפו עליהם את הדת הנוצרית. מנהג זה, כמו מנהגים וטכסים אינדיאניים אחרים, התמזג במנהגי הדת הקתולית והפך לחלק מהשגרה של אינדיאנים נוצרים. כל אלה הפכו את הדת בפרו לצבעונית ביותר.
אגם טיטיקקה נחשב כאן לקדוש. פה, לפי המסורת, נולדה תרבות האינקה. מיתוס מוכר מספר שכאן, מתוך האגם, נולדו ילדיו של אל השמש ובורא העולם, וירהקוצ'ה. סיפורי אגדה רבים שנקשרו לאגם הביאו לכאן לפני כמה שנים את האוקיינוגרף הצרפתי הנודע ז'אק קוסטו. במשך שמונה שבועות חקר קוסטו בעזרת צוללת זעירה את קרקעית האגם וניסה למצוא את שרשרת הזהב של האינקה. לפי האגדה, כשהתקרבו הכובשים הספרדים לקוסקו, בירת ממלכת האינקה, נלקחה השרשרת, שמשקלה שני טון, ממקומה במקדש השמש והושלכה אל האגם. מאמציו של קוסטו היו לשווא והשרשרת עדיין נחה, כנראה, מכוסה באצות על הקרקעית.

נשמת הסלעים
מדי בוקר, בדיוק בשעה חמש ועשר דקות, ישבתי מרותקת, ללא נוע, מופתעת מהצבעים המשתנים, צופה בזריחה על האגם. בוקר אחד ניתך גשם עז והכל נצבע באפור כהה, מאיים. למחרת, לתדהמתי, הלבינה שפת האגם מהשלג הרך. ביום השלישי חזר הכחול הבוהק, הצבעים התחדדו, ושוב אפשר היה לראות את האינדיאנים שטים בשלווה בדוגיות עשויות קנים.
בימים הגשומים היה חורחה לואיס, המארח שלי בפונו, מתקשר אלי בבוקר כדי להרגיע אותי: "אל תדאגי, נצא ב-11, עד אז יתבהר מזג האוויר". הוא אמר את הדברים בביטחון מוחלט, ואני, מסתכלת על הגשם והסערה המשתוללת בחוץ, לא הצלחתי להבין מנין הביטחון הזה. הוא, כמובן, צדק. כל יום ב-11 הופיעה השמש ואפשר היה לצאת לדרך.
"בני האינקה האמינו שכדי לחיות עם הטבע בהרמוניה צריך אדם להכיר אותו, וככל שאתה מכיר יותר, אתה אוהב יותר". כשהמשפט הזה יוצא מפיו של חורחה לואיס הוא מקבל משמעות חזקה במיוחד. חורחה לואיס הוא "פאקו" של סוף המאה ה-20. גירסה מעודכנת לצ'יף אינדיאני, שמשלב חוכמה המבוססת על הבנת מסורות עתיקות, עם קבלתן ויישומן לצרכי פרנסה מערבית לחלוטין. חורחה לואיס אמור להתחיל בקרוב בבניית מלון על שפת האגם ורוצה להסיע תיירים בסירת מנוע מהירה לאי טקילה. חברת התיירות שלו, "קון טיקי", פתחה כבר סניף נוסף בקוסקו ואולי יאבד בקרוב הקסם שמאפיין את האיטיות וחוסר הארגון.
לבני האינקה לא היה כתב ולכן הועברו האגדות והמיתוסים שלהם בעל-פה. חורחה לואיס ירש כנראה את התכונה הזאת מאבות אבותיו מספרי הסיפורים. במהלך הנסיעה מצאתי עצמי שוב ושוב, כמו ילדה קטנה, מרותקת לסיפוריו הקסומים, סיפורי אגדה עממיים על מלכים ואלים ומעשיהם המופלאים.
סביבת האגם מלאה מקומות מופלאים, ואם מתמסרים למקום, משתלטים עליך מיד שלווה, קסם, יופי בלתי מקולקל ומין אווירה מיסטית. וכשנגינת החליל נשמעת ברקע, והיא תמיד נשמעת כי מישהו תמיד מנגן, יכולות הדמעות לפרוץ בקלות מרוב היופי וההוד.
בארממורו, מקום ובו סלעי ענק, מספר חורחה לואיס על האנרגיות המיוחדות של האתר, ועל הצלמים הרבים ששרפו את סרטי הצילום שלהם כי לא הבינו עד כמה האנרגיות האלה חזקות. "גם לסלעים יש נשמה", אומר חורחה לואיס. כמו לחזק את סיפוריו, כשאנו מרימים מבט, נגלים לעינינו קונדורים שחורים, מרשימים, סמל לחרות ולעולמות העליונים.
חורחה לואיס שייך לקבוצת פרואנים שחיים בהרמוניה עם אופיו הדרמטי של הנוף שמקיף אותם. פגשתי רבים מהם לכל אורך המסע, ונוכחתי לדעת שעוצמתו הבלתי ניתנת למדידה של הנוף מקנה להם שלווה פנימית. זוהי קבוצת אנשים ייחודית, רבים מהם אנתרופולוגים, שעוסקים בתרבות ובמיסטיקה.
"קסם" היתה מילת הקסם בתרבות האינקה ובעזרתה הוסבר הכל. בסיפוריהם של האנשים הללו נשמעים געגועים לתקופת האינקה, שנגדעה בידי כובש אכזרי, אטום וחמדן; געגועים לתקופה של הישגים מפוארים ולחיים שהושתתו, לדבריהם, על אהבה וערכי מוסר גבוהים.

אינדיאנים בג'ינס
צ'סקי, שעובד עם חורחה לואיס, הוא אינדיאני גאה, בג'ינס. הוא בן לאם אינדיאנית ולאב ספרדי, שקרא לו ג'יימס, על שמו של ג'יימס דין. צ'סקי, שעונד דרך קבע על חזהו צלב ענק ותיק קטן מלא עלי קוקה ללעיסה, הוא סמל לדור הביניים של האינדיאנים בפרו. אוטודידקט, דובר חמש שפות, גאה במורשתו התרבותית, וקשור בכל נימי נפשו לטבע סביבו, למסורות אינדיאניות, לריטואלים הקדומים ולדת הקתולית. יחד עם זאת הוא מצהיר בפירוש שיעדיף לגור בדירה מפוארת ולא בבקתת קש. את קבוצות התיירים שהוא מלווה, הוא מקבל בחליפה ובעניבה, שיערו השחור אסוף מאחור. כמה שעות מאוחר יותר, כשהרשמיות נעלמת, הוא פורע את שיערו ומתחיל לספר סיפורים מרתקים. סיפורים על וירהקוצ'ה, בורא העולם, שדמעות האושר שזלגו מעיניו יצרו את האגם, מקור החיים, וסיפורים על פצ'ה ממה, אמא אדמה, שהאינדיאנים הקתולים סוגדים לה עד היום.
עם כוס צ'יצ'ה ביד, מול השקיעה באגם, מחזיר אותי צ'סקי לתקופת מלכי האינקה. הסיפורים שלו מערבבים את העבר עם ההווה: צ'סקי היה כינויים של השליחים שרצו בדרכי האינקה. בהיעדר כתב, העבירו את הידיעות בעל פה ברחבי הממלכה. הצ'סקי היו מהירים, חזקים ואחראים. כדי להוכיח לי שהוא ראוי לשמו האינקאי סיפר לי ג'יימס-צ'סקי בגאווה שב-10 שעות עלה בריצה את "דרך האינקה", מקוסקו למצ'ו-פיצ'ו, מסלול באורך 45 קילומטרים, שהפרש הגובה בין תחילתו לסופו 1,500 מטר (מטיילים עוברים את הדרך הזו בשלושה ימים).
את הזריחה האחרונה ראיתי בסילוסטני שליד פונו, אתר פולחן וקבורה של בני אצולה אינקאית. מגדלי קבורה מרשימים מתנשאים כאן לגובה של 12 מטר. באחוזת הקבר המשפחתית הזו נקברו בני המשפחה מצויידים באוכל ובכל מה שנזקקו לו במסעם לעולם הבא. עמדנו שם, צ'סקי ואני, עטופים במעילי פלסטיק צהובים מוגנים מפני פתיתי השלג, מדמיינים טכס הלוויה מפואר, נטול בכי בגלל האמונה בגלגול נשמות. בני המשפחה, שהתגנדרו בבגדי פאר עשויים מצמר משובח, והתקשטו בהרבה תכשיטי זהב, (כמו שרואים בציורים המציגים אותם במוזיאון הארכיאולוגי בקוסקו), מלווים את הנפטר, נכנסים בזחילה להיפרד ממנו, לפני שייטמן בגומחה, ונשמתו תעופף לעולם הבא.

גברים סורגים
טקילה, אחד מעשרות האיים שפזורים באגם טיטיקקה, נמצא במרחק שלוש וחצי שעות הפלגה מפונו. כדי להגיע לכיכר המרכזית בישוב שעל האי מטפסים 500 מדרגות, ועוברים דרך ארבעה שערי אבן. פדרו גונזלס דה טקילה רכש את האי במאה ה-17, ולאחר מותו חולק האי הקטן (כתשעה קילומטרים רבועים) בין שמונה משפחות שחיות בקהילות שיתופיות, ומספקות את כל צרכיהן. איו בו כביש או איזשהו כלי תחבורה, אפילו לא אופניים.
הבדלי המעמדות באי קשורים לגודל החלקות: חלקן פרטיות וחלקן משותפות. את החלקות המשותפות מעבדים בכל שנה לפי הוראות ה"פאקו", המנהיג הרוחני של הכפר, שעוקב אחר מהלך הטבע, מסתכל על העננים, בוחן את תנועת הציפורים ושם לב לכמויות הגשם. על-פי מה שראה הוא מכתיב וקובע את תוכנית העבודה החקלאית השנתית. כשלא יורד גשם מתחילים במצוות הפאקו להתפלל, עורכים טכסים ומגבירים את השימוש בדמויות ציפורים בעבודות האריגה. לפי האמונה, מביאות דמויות הציפורים את הגשם. אלה הן מסורות פרה-אינקאיות, והבידוד של אנשי טקילה על אי בתוך האגם, עוזר לשמרן.
בני האינקה סגדו לכוחות הטבע, לשמש, לירח, לכוכבים, לרעם, לברק, לרוח, לעננים, לברד ולקשת בענן. דייגים העריצו את אמא-ים, ואמא אדמה נחשבה לאם כל חי. בראשי ההרים שלטו ה"אפוס", אלי ההרים, שהבטיחו פריון, יבולים מוצלחים והגנה. עד היום מגישים להם תושבי האיזור מנחות ומקריבים להם קורבנות כדי לפייס אותם. החיבור לטבע, על מרכיביו היומיומיים, הוא דומיננטי ומכתיב את החיים והקיום. תיירים מערביים מביאים אמנם "חידושים", אבל מסטיק וסוכריות הם עדיין לוקסוס גדול.
כמו בימי האינקה עדיין מבשלים צאצאיהם בכלי חרס, על אש שהובערה מגללים. הם מכינים תבשילי דגים וירקות מתובלים בפלפל חריף או בשום, ומגדלים תפוחי אדמה, תירס, קישואים, חיטה ובצל. גללי הכבשים מזינים את הקרקע.
עם רדת החשיכה מסתגרת כל משפחה בבקתה, בדרך כלל, בקתת לבנים בת חדר אחד, מכוסה בגג עשוי מענפים, בעלת חלונות קטנים, ללא כל ריהוט, חפצים או מותרות מלבד במת חימר מוגבהת, עליה ישנים, צמודים, כל בני הבית, מכוסים בשמיכות שסרגו. הבגדים עשויים מחומרים טבעיים כצמר כבשים או בייבי אלפקה. אין כמעט חומרים סינתטיים, זיהום אוויר, חשמל, תנורי חימום או אח ביתית.
ב-1978, כשתיירים החלו לפקוד את טקילה בסירות מפרש, נאבקו התושבים על השליטה בהפעלת קו הסירות מפונו לאי, כדי שיוכלו לשלוט על מספר המבקרים הזרים. הממשלה ניסתה לבנות באי מלון, אך נתקלה בהתנגדות עזה של התושבים, ששומרים בקנאות על פרטיותם.
יש משהו בשקט המופלא שמכריח את מעט התיירים לכבד את תושבי המקום. בכיכר המרכזית יש כבר כמה מסעדות פשוטות וחנות למכירת עבודות הסריגה והאריגה המקומיות, הידועות ביופין.
בשבת נוסעים רבים לפונו, כדי להחליף שק תפוחי אדמה בגבינה מיובשת, או בכלי פלסטיק. בכל יום ראשון מתאספים אלפיים תושבי האי בכיכר המרכזית. הם כפופים למושל האי ול"פאקו". האסיפה השבועית בכיכר היא אירוע חברתי, שבמהלכו דנים בבעיות שוטפות של האי. התושבים לבושים במכנסי צמר שחורים, חגורה סרוגה דמויית אבנט, וסט צבעוני רקום וכובע פונפון, שהוא המומחיות הבלעדית של גברי הכפר. הסריגה היא מלאכת הכל, ונעשית בכל רגע פנוי, גם תוך כדי הליכה בשבילי הכפר. גלגול הצמר נעשה בזוגות, אגב שיחה חרישית. מיומנות הסריגה נרכשת מגיל רך. בכל פינה אפשר לראות גברים סורגים, ילדים שנולדים לתוך עבודת האריגה. באחד המקומות ראיתי ילד בן שנתיים, מגלגל כדור צמר תוך שהוא נעזר באצבעות רגליו. תיק ארוג, פרי חודש עבודה, יימכר בכ-20 דולר.

חיים משותפים
במקומות רבים בפרו חיים עדיין, כמו בימי האינקה, בקהילות שיתופיות. זהו מערך ארגוני חברתי של חיים פשוטים נטולי מותרות. קהילות כאלה פגשנו לאורך האגם, בדרך לקופה קבנה, עיירת גבול בוליביינית. כל קהילה היא משפחה מורחבת, ויש לה בעלות על אדמות פרטיות וקולקטיביות. בחלקות מגדלים בני הקהילה ירקות לתצרוכת עצמית. את העודף הם מחליפים בימי ראשון בשווקים קרובים. הסחורה נישאת על גבי חמורים ואין עדיין שוק סיטונאי מסודר. המכירה נעשית בשיטות מסורתיות של סחר חליפין: שעועית תמורת תירס, אבוקדו ובננות תמורת בוטנים.
האדמה ליד האגם פורייה ותעלות השקיה מחברות בינה לבין האגם. עד היום משתמשים כאן בשיטת גידול והשקיה פרה-אינקאית, של חלקות אדמה קטנטנות שנקראת ורו-ורו. מומחים מערביים רואים בה שיטה אידיאלית לפרו, וממליצים לחזור ולהשתמש בה גם כיום, בתוספת של חממות. החלקות הקטנות, מוגבהות מעט להגנה מפני הקור, מוקפות בתעלות השקיה, שמתמלאות בעונת הגשמים במים. החקלאות אורגנית, העבודה ידנית, והסדר המופתי מלמד על מידת האהבה ותשומת הלב שהושקעו בחלקות ובתעלות.
עקרונות האינקה של עבודה והרמוניה עם הטבע באים כאן לידי ביטוי גם ביומיום המודרני. האינקה ראו את עצמם ילדי השמש, העובדים את אמא אדמה. את העבודה ראו כברכה וכזכות, שמאפשרת קשר ישיר עם האדמה, ודרך נוספת לקבל את ברכתה. הם האמינו שיסוד האהבה טמון בכל מעשה, וכך מתגלמת בעצם נוכחות האל הכל יכול, וירהקוצ'ה. האהבה לאגם, לנהר, לאדמה, לציפורים ואיש לרעהו, בכל מתגלמת נוכחות האל.

קהילות עירוניות
אורח החיים השיתופי קיים לא רק בכפרים. אלפרדו, אנתרופולוג בן קוסקו, לוקח אותי לסיור בפואבלוס חובנס, שכונות העוני שמסביב לקוסקו, בהן חיים תושבים רבים בקהילות עירוניות צפופות ודחוקות, בנות כ-20 משפחות. הם חיים בבתים צפופים עשויים לבני טיט, מכוסים רעפים שעשויים מקליפות אקליפטוס. אין מים זורמים, השבילים בוציים והקיום דחוק ובסיסי. יש תא שירותים אחד, ומאגר מים משותף. כשמישהו צריך לבנות בית, מתגייסים כולם לעזור, על פי עיקרון העזרה ההדדית של האינקה – "אייני", שפירושו המילולי "היום בשבילי, מחר בשבילך".
פברואר הוא חודש גשום במיוחד, ובעונת הגשמים מתעוררות בעיות רבות. לכן מתאספים בני הקבוצה לדון בבעיות הבוערות של שימוש בחשמל ובתאורה. הוויכוח נסב על הצורך בשימוש שווה בחשמל לכולם. במרכזו של מעגל גדול עומד המנהיג ומדבר, מנהל את הדיון. לידו, מאחורי שולחן מאולתר, יושבת האם, בבגדים מסורתיים, אשה מבוגרת שמקרינה תבונה רבה. מאחוריה עומד בשקט בן זקוניה. היא שולטת בקהילה, ולמרות שאינה מדברת היא למעשה זו שמקבלת את ההחלטות.
מתוך אידיאליזציה של העבר, מציגים כיום פרואנים רבים את החברה האינקאית כחברה פמיניסטית מובהקת.
למעשה גם בימי האינקה וגם כיום קיים פער עצום בין התפיסה הדתית של האשה, כפי שבאה לידי ביטוי בדמותה של פצ'ה ממה, לבין מצבה בחיי היום יום והמשפחה.
קוסקו, בירת ממלכת האינקה, מונה כיום כ-250,000 תושבים, העיר השלישית בגודלה בפרו. זוהי עיר מתויירת וממוסחרת, ששומרת למרות זאת על אווירה מיוחדת. רחובותיה צרים ומרוצפים אבן, ושרידי הארכיטקטורה האינקאית משתלבים בבנייה הספרדית. מאחורי כל זוג דלתות כחול מסתתרת חצר פנימית. בכיכרות יושבים גברים רבים על ספסלי עץ תחת עצי לימון ריחניים ושותים צ'יצ'ה. בין הסימטאות נגלה נוף מרהיב של הרים ירוקים, המקיפים את העיר. נגני צ'רנגו, מרעידים את האוויר והלב בנגינתם. אינדיאניות מוכרות עבודות יד.
באחד הבקרים הצטרף אלינו פרופסור אלתמירנו, חוקר המסתורין והמיתוסים של בני האינקה. מרגע שמכנים אותו בשם החיבה "פפה" נופלות מיד כל המחיצות הרשמיות. אחרי שהסתובבנו ברובע האומנים סן-בלאס, הושיב אותי הפרופסור על סלע ענק, ממנו יכולתי להביט על גגותיה האדומים של העיר העטופה בהרים. בני האינקה האמינו כאמור שבכל דבר יש חיים ונשמה. לפי אמונתם, יש רמות שונות של קיום, החל מהסלעים, שגם להם יש נשמה, דרך הצומח והחי ועד לרמת הקיום הגבוהה ביותר, האדם. הקיום האנושי מורכב משלושה עולמות: העולם העכשווי, המדומה לפומה; העולם הפנימי, המדומה לנחש; והעולם הבא, המדומה לקונדור. שלושת העולמות האלה אינם מפסיקים ליצור ביניהם קשרים.
פרופסור אלתמירנו מדבר על חשיבות ההכרה במוגבלות האדם, על הצורך לשאוף כל הזמן להבנה ולידע, אותם מסמל הקונדור, המרחף בעולמות עליונים. "כי כשאתה מבין דברים", אומר אלתמירנו, "השגת לעצמך חופש בחירה". הוא מאמין שהאדם יכול להעשיר את עולמו הפנימי תוך כדי קשר בלתי אמצעי עם הטבע. בפרו יש אזורים רבים כאלה, בהם אפשר לגעת במסתורין הזה, להתחבר עם הפנימיות, ולאפשר הבנה, התפתחות וצמיחה אישית.

כיכר השמחה
קוסקו ידועה בגנביה המקצועיים. כדי למנוע היתקלויות בלתי נעימות, גייס אלפרדו שני שוטרים מקומיים, לבושי מדים מרשימים וחמושים. כך סיירנו בשווקי העיר בליווי משטרתי חגיגי וצמוד. שוק הגנבים, שבו נמכרות סחורות גנובות מרחבי היבשת, משתרע לאורך קילומטר ועובר מתחת לשלושה גשרים, אך השוק היפה מכולם הוא השוק המקורה, העשיר מאוד, צבעוני ובעל סדר פנימי, צבוע לבן ומחולק לאזורי התמחות.
הכיכרות היו זירות ההתרחשות לא רק לעניינים הפוליטיים והחברתיים. הכל קרה שם. בכיכרות היו בוכים בצוותא, ובכיכר השמחה ליד השוק, שהיתה עממית יותר, היו אוכלים, שותים ורוקדים. גם היום הכיכרות הן לב העיר.
צריך רק לעצום עיניים ולדמיין את אחד המלכים יוצא אל מרפסת כחולה, כדי לנאום בפי חיילי הצבא. גדודי חיילים מילאו את הכיכר הענקית, וסביבה עמדו אנשי קוסקו, צופים בטכס. עד היום נותרו בפלאסה דה ארמס חלקים מקוריים מתקופת האינקה, שסביבה רוכזו מוסדות השלטון. עד היום נערכים באותו המקום כל הטכסים והאירועים הרשמיים של קוסקו.
ממרפסת מלון "רויאל אינקה", שנבנה במאה ה-17 כביתה המפואר של משפחת אוגוסטין גָמָרָה, והוסב למלון יפהפה, עם פטיו במרכז ותקרה מצופת זכוכית, אנו צופים בהפגנה סוערת, הנערכת בכיכר השמחה, מול בניין העירייה. התושבים הזועמים קוראים ברמקולים לראש העיר לצאת ולדבר איתם. הם מאיימים לא לשלם חשבונות חשמל, כי מספקים להם אותו רק בשעות מוגבלות. בביקורי הקודם בקוסקו חגגו בכיכר המרכזית אלפי נשים אינדיאניות, לבושות בבגדים מסורתיים, את יום האשה הבינלאומי העולמי.

העתיד בקוקה
אלפרדו אמר שאי אפשר לסיים ביקור בקוסקו מבלי שחסוס חנה, מגיד עתידות רב מוניטין ויועצו האישי של ראש העיר, יקרא לי את עתידי בעלי קוקה. בתקופת האינקה היו מגידי העתידות בעלי תפקיד מכובד מאוד והביאו את דבר האל לבני האדם.
מצויידים בהר של פופקורן, צעדנו לעבר הקיוסק שמוכר "ערכות" למגידי עתידות, שם חיכה חסוס, אינדיאני זקן מהכפר פיסאק, לבוש ג'ינס לבן וכובע סרוג, והכתיב לאלפרדו רשימת חפצים שיידרשו לו לטכס. ערכה כזו מכינים לפי דרישה אישית ובהתאמה לאופי החיזוי.
בעל הקיוסק החשוך לקח פיסת נייר עיתון והניח עליה ברצינות תהומית חצי קילוגרם עלי קוקה, כוכב ים מיובש, שרשרת צבעונית, עובר נפל של למה, נרות, גושי אדמה ועוד מיני חפצים מוזרים שהוציא מצנצנות, כמו בסיפורי אגדות על מכשפות. כשסגר את ה"ערכה", הזהיר אותנו שאסור לפתוח אותה בשום אופן, והוסיף שלושה פרחי ציפורן. מרגע שהוכנה הערכה תקף אותי פחד מוזר מהאינדיאני הזקן. כיוון שהשיחות התנהלו בשפת הקצ'ואה, השבעתי את אלפרדו, שיתרגם רק דברים כלליים מאוד, אבל מהר מאוד התברר שחששתי לשווא.
כשהגיע חסוס, לבוש בפונצ'ו צבעוני, הוא בקושי העיף בי מבט. חסוס לקח חתיכת נייר, ושפך עליה חול בצורת צלב, במרכזו הניח תבלינים ריחניים וצדף גדול. בתוך הצדף הניח גרגרי תירס וחיטה, עליהם פורר שומן של למה, הוסיף חרוזים כתומים, ושני חרוזי כסף וזהב, סמל לשמש ולירח. הוא קשר חוט כסף וזהב, מולל עלי כותרת של פרחי הציפורן האדומים ומעל הכל פיזר עלי קוקה, שבחר בקפדנות מתוך הערימה, ונשף עליהם.
עלי הקוקה סימלו בתרבות האינקה רוחניות, ובני האינקה היו משתמשים בהם בטכסים שונים. חסוס שאל אם אני רוצה לצלם אותו, ורק אז טרח לשאול לשמי ולשמות שני הרים מהארץ שממנה אני באה. במשך דקות ארוכות מילמל שמות של הרים בפרו, לא הביט עלי כלל, ושוב שאל אם אני רוצה לצלם. אחר-כך עטף את החבילה בנייר, והבטיח לשרוף אותה במקום קדוש לאינקה, כמנחה לאלים. כך יעניקו לי האלים הגנה ורצון חופשי. פרואנים רבים נוטים להסביר כיום שרצון חופשי לפי עקרונות האינקה, הוא דרגת התובנה האנושית הגבוהה ביותר. בשלב זה נרגעתי, למרות שהוא דיבר בכלליות מרובה על עתידי, שוב ביקש צילום, ואז סיים, לא לפני שדרש את שכרו, וביקש תוספת. המקצוע הפופולרי הזה הפך ממוסחר ביותר וגם רווחי, ויש לו ביקוש רב.
עלי הקוקה, חומר הגלם להפקת קוקאין, הם חלק בלתי נפרד ממסורת אינדיאנית בת יותר מ-4,000 שנה בפרו, בבוליביה ובאקוודור. בימי תרבות האינקה הוגבל השימוש בעלי הקוקה לבני האצולה, אנשי דת, רופאים ושליחים. כיום הם בשימוש יומיומי בקרב מיליוני דרום אמריקנים, שלועסים אותם, ומכינים מהם תה. כל מבקר שמגיע לדרום פרו ולבוליביה שותה תה קוקה, תרופה ידועה נגד קור, הצטננות, עייפות ומחלת גבהים. אשה שעומדת ללדת לועסת עלי קוקה להקלת הכאבים, ואחרי הלידה חוגגים בני המשפחה תוך כדי לעיסת עלים. כשגבר רוצה לשאת אשה, הוא מציע לאביה עלי קוקה. כשמישהו מת שותים תה קוקה, ועל ארונו מפזרים עלים. מגידי עתידות כחסוס, מרבים להשתמש בהם כדי לראות את העתיד.

דור נבוך
צ'ינצ'רו, כפר אינדיאני סמוך לקוסקו, הוא אחד המקומות המתויירים ביותר באנדים. רבים מגיעים לכאן בימי ראשון כדי לראות את השוק המפורסם. מיקומו של הכפר, בגובה 3,400 מטר, מדהים ביופיו. הוא בנוי בתי חימר אדומים, שנראים כצומחים מהאדמה. בראש ההר עומדים שרידי מקדש אינקאי לצידה של כנסייה ובשנות ה-60 זכה צ'ינצ'רו והיה לכפר הראשון בפרו שחובר לרשת החשמל.
צ'ינצ'רו ידועה בדגנים המצויינים שלה. אנשי העמק הקדוש הסמוך ותושבי ההרים הגבוהים שבסביבה, באים להחליף כאן פלפל חריף ותבלינים, פירות ופולי קפה, עלי קוקה ודליי פלסטיק (בולטים ופופולריים מאוד בשוק), בשעועית, שעורה, קינואה (דגן מקומי פופולרי, עשיר בחלבונים), בתירס מיובש ובתפוחי אדמה קפואים. השוק, צבעוני ושוקק חיים, הוא בתחום אחריותן של הנשים. הוא מנוהל בעיסקאות חליפין: תני מנגו, קחי דגיגים מיובשים. הנשים יודעות מה תצרוכת המשפחה, וכמה אבוקדו הן יכולות להחליף תמורת דבש. שפת השוק היא קצ'ואה, וזר לא יכול לקחת בו חלק. השוק האינדיאני שקט מאוד, נטול תגרנות. הנשים נהנות, מסתודדות ומצחקקות, שקועות בשיחה.
במרכז השוק עומדת במקום קבוע, כבר שנים, איריסה, בת הכפר, יפהפייה מהממת בכובע לבן אצילי, שמוכרת צ'יצ'ה. היא ריתקה אותי כבר בביקורי הקודם והפעם תמורת כל צילום שצילמתי אותה, שילמתי ושתיתי עוד כוס צ'יצ'ה משכרת. לקראת אחר הצהריים, אחרי שנזללו תבשילי הירקות, הפיתות והתירס, החלה הצ'יצ'ה המתוקה והמשכרת לטייל ברחבי ראשי. הפסקתי לשלם דמי צילום למקומיים ותמורת כל תמונה הזמנתי חבורה אחרת לסיבוב נוסף של צ'יצ'ה.
אט-אט התפזר השוק ואנחנו הלכנו לביתה של נילדה. נילדה קלנאופה, בת 33, היא בת דור הביניים של האינדיאנים שהצליחו לשבור את מעגל הבערות, לצאת מהכפר, לרכוש השכלה ומקצוע ולהכיר את התרבות המערבית. במצב של בחירה חופשית החליטה, כמו מרבית בני דורה, לא לוותר על אף אחד משני העולמות. האינדיאנים של היום מעדיפים לחזור אל הכפר שלהם אחרי שרכשו השכלה, לחלק את הידע שלהם עם משפחתם ובני הכפר שלהם, שמעריכים אותם מאוד, וכך גם לתרום לביעור הבערות. מתוך עמדה של הבנה, הם גם מכירים בצורך ובחשיבות השמירה על השפה, המנהגים והמסורת שעל ברכיהם גדלו. נילדה היא לכן סמל לתקווה של פרו לשחרור מבועת חיי העוני והבורות.
"הדור שלי חי במבוכה", היא אומרת, כשאנו מתיישבות על גבעה. אנחנו צופות בבעלי האדמות מהכפר, אינדיאנים שיצאו לפני רגע מהמיסה בכנסייה, מקשטים צלבים גדולים בפרחים ובתמונות של ישו, שותים מג'ריקן ליקר חריף מקני סוכר, שמסמל את המים הנוצריים הקדושים, אבל שותים גם צ'יצ'ה, משקה ששתו מלכי האינקה. הצלב הוא נוצרי, אבל הם תוקעים תרועה בקונכיות שנשלו מן הים, כמינהג האינקה, ועולים ל"אפוס" בראש ההר, לבקש גשמים והגנה על היבולים מפני הכפור. "הדור שלי", אומרת נילדה, "גדל על האמונות האלה ועדיין מבצע טכסים רבים הקשורים בהן. אני מאמינה שחלקת האדמה שלי שייכת לאמא אדמה, ובזכותה אני מתקיימת, לכן אעניק לה מנחות".
נילדה היא אחת מששת ילדיהם של ויסנטה וגוודלופה. כשהיתה ילדה, בשנות ה-70, החלו תיירים לפקוד את הכפר. זכרונות ילדותה של נילדה מורכבים בעיקר מכדורי צמר צבעוניים, מהם ארגה מגיל צעיר. סיפורה האישי יוצא דופן על רקע שגרת הכפר, אבל גם בכל קנה מידה, היא סיפור של הצלחה. בצ'ינצ'רו היא נחשבת ל"סופרוומן", מדברת שלוש שפות וחיה בשני עולמות. לאביה, חקלאי בעל שם וידע רב בגידול תפוחי אדמה, אינדיאני יפה תואר ומרשים, היתה חשובה השכלתן של בנותיו, וכך יכלה לפרוץ את מעגל העבודה האינסופי של החיים בכפר.
נילדה היתה הבת היחידה שסיימה בית ספר יסודי ותיכון בחברת 28 בנים. כשסיימה את התיכון היו כבר רוב חברותיה נשים נשואות. תחושת ההצלחה קסמה לה, והיא הפכה לאינדיאנית הראשונה שסיימה לימודי תיירות באוניברסיטת קוסקו. במקביל, כדי לממן את לימודיה, החלה לעבוד במשרד נסיעות. אנתרופולוגית אמריקנית, שהתלהבה מעבודות האריגה שלה, הזמינה אותה להציג בניו יורק. נילדה, שמעולם לא נסעה רחוק יותר מקוסקו, חזרה מניו יורק המומה ומבולבלת.
מאז ביקרה פעמיים נוספות בארצות הברית, לימדה והשתלמה באריגה, זכתה להכרה ארצית ובינלאומית, וקיבלה פרסים ומילגות. היא חיה בשני העולמות כבר עשר שנים. במשך השבוע היא יושבת במשרד נסיעות, מול מחשב, חושבת באנגלית ובספרדית ומארגנת טיולים יחודיים במחוזות האינקה. בסופי השבוע היא מחליפה את האנגלית השוטפת בקצ'ואה, על הג'ינס היא לובשת פונצ'ו, ועולה לביתה השני בצ'ינצ'רו, נושאת על גבה את בנה לינו. "יותר מההצלחה האישית, חשובים לי ההרים שאני קשורה אליהם, הכפר שלי ומשפחתי. אני מרגישה צורך להיות קרובה אליהם, וזו הסיבה שבגיל 30 בחרתי להינשא לפאולינו, בן הכפר, שנוסע מידי יום באוטובוס לצ'ינצ'רו, ומלמד רפואה מונעת בקליניקה הקטנה שם". בערב, כשהוא חוזר לביתו השני בקוסקו, משחרר פאולינו את הסטודנטיות ששומרות על לינו הקטן.
במסעדה בקוסקו, אנחנו מדברות על אינדיאנים בשנת 2000. נילדה מפוכחת. היא יודעת שהיא לא יכולה להיחשב לדוגמה אופיינית לצעירים כפריים בגילה. הפערים עדיין עצומים, הקשיים רבים, והתקווה היא שדור המשכילים, שיצא ללמוד, יחזור לכפר לחלק את הידע שלו, מתוך הכרה בחשיבות שמירת התרבות, המסורת ואורח החיים הכפרי. נילדה יודעת שהשפעות מערביות הן בלתי נמנעות, וככל שיזרמו יותר מזומנים מכיסי תיירים לבני הכפר, יהיו יותר מכשירי טלוויזיה, שהשפעתם אדירה. הג'ינס יחליף את התלבושות המסורתיות, והאינדיאנים ייראו כמו זרים.
לפני זמן מה התגייסה נילדה לשימור דוגמאות אריג מסורתיות, שהחלו להיעלם עם בוא התיירים. הנשים החלו להבין את הפוטנציאל הכספי הטמון במכירת האריגים, וכדי לייצר יותר, החלו לארוג דוגמאות פשוטות וקלות להכנה. נילדה, הבינה את האיום על שימור הדוגמאות המסורתיות, והתגייסה בלהט לשימור טכניקות עתיקות. היא גם המציאה דוגמאות חדשות, שלא נראו קודם, והצליחה להשיג דרגת חופש גבוהה ליצירתיות של הנשים האורגות, דבר שנחשב לצעד מהפכני.
נילדה, שמביאה מנחות לאמא אדמה, אבל חושבת גם במונחים של קידום מכירות, שהצליחה לשלב בין שני העולמות בחייה שלה, חולמת לייצא לאמריקה יום אחד עבודות אריגה נפלאות במוטיבים מסורתיים.
"בסוף המאה ה-20" היא אומרת, "מסוכנת דווקא התרבות המערבית, לא פחות מכפי שהיה הכובש הספרדי בזמנו, והיא שמאיימת עלינו, צאצאי האינקה, לגזול את שאריות המסורת והתרבות שלנו".

 

 דרום אמריקה – למידע נוסף>>

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

פרו: קונדורים מעל קניון קולקה

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות

כתבות מפרו

מנקורה, טרוחיו, צפון פרו – המדריך לתרמילאי
מנקורה, טרוחיו, צפון פרו – המדריך לתרמילאי

מנקורה היא עיירת חוף הנמצאת בצפון פרו, כשעתיים דרומית לגבול אקוודור. מוקדי העניין המרכזיים בעיירה הם חוף הים לאוהבי גלישת הגלים וקייטסרפינג. טרוחיו היא עיר גדולה שקרוב אליה נמצאת צ'אן צ'אן, עיר הבוץ

טרקים בהוארז – המדריך לתרמילאי
טרקים בהוארז – המדריך לתרמילאי

העיר הוארז היא המקום המושלם לאוהבי טרקים, טיפוס הרים, טיולי יום וספורט אתגרי. היא שוכנת בצפון פרו לרגלי "קורדיליירה בלנקה" - הרכס הלבן, וסביבה יש אינספור הרים מושלגים, קירות טיפוס טבעיים, לגונות, שבילי הליכה, מסלולי רכיבה על אופניים ...

לימה, נאסקה, הואקצ'ינה – המדריך לתרמילאי
לימה, נאסקה, הואקצ'ינה – המדריך לתרמילאי

בלימה מזג האוויר בדרך כלל אפור. רוב המטיילים רק חולפים בה בדרכם ליעדים אחרים אך לא חסר מה לעשות בעיר עצמה ובעיקר סביבה. פירטנו כאן על מסלול בעיר וכן על האתרים הואקצ'ינה וקווי נאסקה - מחוץ לעיר