תפריט עמוד

דרכים רומיות: אימפריית המהנדסים

דרכים רומיות: אימפריית המהנדסים

כאשר סללו מהנדסי האימפריה הרומית את רשת הדרכים המופלאה שלהם, לא חלם עדיין איש על מכוניות. המעטים שחצו את דרך החתחתים מרומא לירושלים נחשבו לבני מזל אם עמד לרשותם סוס בריא. הדרך היבשתית העתיקה, שקשרה את בירת האימפריה למושבות ולערים המרוחקות, קמה עכשיו לתחייה. סטיבן אלן יצא למסע לאורכן של הדרכים הרומיות, והוא מגלה מחדש את גדולת המהנדסים ואת אורח החיים העכשווי על הנתיב העתיק.

באנחה שאפתי אל ריאותי את העשן שנפלט מאלפי כלי רכב שהשתרכו לאורך חמישה קילומטרים, מהקוליסאום עד לוויה אפיה ענתיקה. החום, המחנק והלחות היו בלתי נסבלים. גיהינום קטן בתוך עיר גדולה. מתוך ייאוש וכדי להעביר את הזמן דמיינתי לעצמי תמונה אידלית: מרכבות רומיות רתומות לסוסים, עושות באטיות ובשלווה את דרכן מהקולוסיאום דרומה לכיוון הוויה אפיה. אין מכוניות, אין פקקי תנועה והאוויר צח ונקי.
הוויה אפיה ענתיקה מתחילה בפורטה סן סבסטיאנו ליד בתי המרחץ של קרקלה. הקטע הראשון של הדרך מגיע עד טרצ'נה(TERRACINA) , כ-90 קילומטרים דרומית לרומא. כשנבנה, לפני יותר מ-2,000 שנים, היה זה כביש יוצא דופן משום שהיה ישר לחלוטין. הכביש נקרא אז ויה אפיה(VIA APIA), אך במאה ה-20 נבנה ברומא כביש נוסף במקביל לו ושמו שונה לוויה אפיה ענתיקה. הכביש החדש, שנבנה לצדו, נקרא ויה אפיה נואבו. שני הכבישים מהווים את נתיב התחבורה היוצא מהעיר דרומה. הישן מושך אליו מבקרים ורומאים שמעוניינים ליהנות מהנסיעה, ואילו החדש מיועד לממהרים. הכביש הישן עדיין יציב ואיתן והאיטלקים הדביקו לו את הכינויREGINA VIARUM – "מלכת הכבישים".
למרבה הצער שלושת הקילומטרים הראשונים של הכביש אינם דומים לוויה אפיה המקורי. צפיפות הבנייה וסלילתו מחדש של הכביש תוך שימוש בזפת מאכזבים. הכביש הצר חוצה עשרות קילומטרים של קטאקומבות, שבהן התכנסו בסתר הנוצרים הראשונים בתקופה הרומית. עד כה התגלו באזור 500,000 קברים נוצריים, המעידים על התפתחותה המהירה של הנצרות ברומא. כעשרה קילומטרים מחוץ לרומא נשטפת הדרך העתיקה בשמש בהירה ובאוויר צלול. כאן נראית הדרך הרומית כפי שנראתה לנוסעים בתקופת האימפריה: כביש עשוי אבני פחם עגולות, מסודרות היטב על תשתית של עפר וולקני.

בסיס האימפריה
בנייתו של ויה אפיה ענתיקה, הכביש הרומי הראשון, החלה ב-312 לפני הספירה, בהוראתו של הצנזור (המנהל האדמיניסטרטיבי) אפיוס קלאדיוס קריסוס. אפיוס החליט לבנות דרך שאורכה 212 קילומטרים, מרומא לקפואה, שזה עתה נכבשה על ידי הרפובליקה הרומית. בכך יזם את הבסיס שעליו נבנה השלטון הרומי במשך 1,500 שנים: רשת כבישים רחבה ואמינה שהגיעה לכל קצות האימפריה.
בשיאה כללה האימפריה הרומית חלקים נרחבים של אירופה, רובו של המזרח התיכון, ואת כל מישור החוף הצפוני של אפריקה. מחומת אדריאנוס שבצפון בריטניה לבבל במפרץ הפרסי, וממרוקו עד לים הכספי. רומא הצליחה לכבוש את השטחים הנרחבים הללו ולשלוט בהם באמצעות מערכת כבישים מסועפת ואיתנה. כבישים אלו אפשרו לרומאים להניע יחידות צבא ממקום למקום במהירות וביעילות, ולהחיש אליהן אספקה סדירה. בימי רגיעה אפשרו הכבישים ניהול אדמיניסטרטיבי תקין של הפרובינציות והזרמת סחורה לרומא וממנה. הכבישים לא היו רק בשימושם של יחידות צבא ואנשי הממשל. אזרחי רומא והמדינות שבשליטתה ניצלו אותם לצורכיהם.
מערכת דרכים זו, שהשתרעה על-פני 85,000 קילומטרים באירופה ובאסיה, היוותה את ציר התחבורה המרכזי ביבשות אלה עד לבניית מסילות הברזל במאה ה-19. רבים נוהגים להשוות כיום את סלילת הדרכים הרומיות למהפכת התקשורת של ימינו. שתיהן שינו את פני התרבות שבה התרחשו ללא הכר בכך שיצרו קשר בין עמים שונים וחיברו תרבויות.
כאשר מתבוננים במפת הדרכים הרומיות מובנת משמעותו האמיתית של הפתגם המפורסם "כל הדרכים מובילות לרומא". הרומאים תכננו את הדרכים כך, שיובילו את הנוסע בסופו של דבר אל לב האימפריה. מפתיע לגלות עד כמה מערכת הכבישים המורכבת והמתוכננת היטב לא השתנתה עד היום. שמות כבישים רבים הוחלפו (בדרך כלל במספרים), ועל חלק מהכבישים הרומיים העתיקים נבנו כבישים מודרניים, אך הדרך היבשתית בין רומא לירושלים היא אותה דרך שבה צעדו טיבריוס, טיטוס, ועולי הרגל הנוצרים.
מסע יבשתי מרומא לירושלים חוצה היום כבישים מודרניים ואוטוסטרדות, אך העבר המפואר של האימפריה הרומית מתגלה במלוא עוצמתו כמעט בכל פינה. גשרים, אבני דרך, קירות תמך, תחנות דרכים, בארות ובריכות אגירה, תחנות משמר, מגדלי שמירה, אנדרטאות, ופסלים מזכירים לנוסע כי אנשים נסעו בדרך הזו ללא הרף במהלך 2,000 השנים האחרונות. הדרכים הן החוט המקשר בין איסטנבול לנאפולי, בין אנקרה לדמשק, ובין רבת עמון לירושלים.
מערכת הכבישים היא הישג טכנולוגי מרשים, והעובדה ששרדו מאות שנים רבות כל כך היא העדות לאיכותן. התוואי שלהם ישר בדרך כלל, וצורתם הקמורה מאפשרת ניקוז טוב של מים. הבחירה בתוואי ישר וההימנעות מפיתולים הוזילה את המחירים וזירזה את עבודת הסלילה. היא הפחיתה את הוצאות התחזוקה ויצרה את המסלולים הקצרים ביותר ליעדים השונים. כאשר לא היתה ברירה לא היססו המהנדסים הרומים לסלול דרך מפותלת, או לחלופין, לחצוב בהרים.
התוואי לא נקבע רק משיקולים כלכליים, אלא גם משיקולים צבאיים. באזורים ההררים, למשל, נסללו הדרכים על גב ההר, כדי לאפשר לנוסעים לראות מבלי להיראות. הרומאים השתדלו להימנע מסלילת כבישים בגאיות עמוקים ובעמקי נחל צרים, כדי לא ליצור מצב שבו יהיו הנוסעים במצב של נחיתות טופוגרפית, אם ייתקלו בגורמים עוינים.
נציגי המנהל האזרחי היו פקידים, גובי מסים ונושאי הדואר הקיסרי, שנעו על גבי סוסים ועגלות. התחבורה הצבאית כללה יחידות צבא שפרט למפקדים בכירים ולפרשים, נעו רגלית, ומכונות מלחמה שהועברו על עגלות, או על גבי בהמות משא. הדרכים היוו גם נתיב מסחרי, אך בגלל העלות הגבוהה של מסע ביבשה היה זה שימוש משני. חוקרים טוענים כי עלות הובלת טונה סחורה ביבשה היתה פי 45 מעלות הובלתה בים.
התנועה על פני הדרכים התנהלה על גבי סוסים, חמורים, פרדות וגמלים, על עגלות רתומות לבהמות משא, או ברגל. הסיבות לנסיעה היו מגוונות: סיבות עסקיות, משפטיות, בריאותיות (נסיעה למקומות מרפא), דתיות (עלייה לרגל למקדשים) וחברתיות. תנועה מסיבית זו של נוסעים תרמה תרומה נכבדה לפריחתן הכלכלית של כל הפרובינציות באימפריה.

קשר למזרח
הצנזור אפיוס יזם את בניית הוויה אפיה כדי ליצור דרך קלה ונוחה להעברת מטענים כבדים בכל עונות השנה. היה זה הכביש הארוך ביותר שנסלל עד אז, ועלותו הגבוהה גרמה כמעט לפשיטת רגל של הסנאט. לפי עדויות, עם סיום סלילת הכביש עבר אפיוס, שהיה אז כבר זקן ועיוור, לכל אורכו ברגליים יחפות כדי לבדוק אם האבנים הונחו לפי הוראותיו.
הוויה אפיה מובילה את הנוסע לטרצ'נה. בימי הרומאים היתה העיירה טרצ'נה, השוכנת על חוף הים הטיראני, עיירת נופש לאצולה. הכיכר המרכזית עדיין מרוצפת באבנים המקוריות, אך האצילים הרומאים עזבו את המקום מזמן. טרצ'נה בת זמננו היא עיירה חייכנית וצנועה שתושביה מתפרנסים מדיג. במרוצת השנים סללו הרומאים תוספת לוויה אפיה, שהגיעה עד ברינדיסי (BRINDISI) , עיר נמל בחוף המזרחי של איטליה, שממנה קל להפליג ליוון, לאסיה הקטנה ולמזרח התיכון. כך הפכה הוויה אפיה לקשר ישיר בין רומא למדינות השכנות ממזרח.
לאחר כיבוש מקדוניה ב-145 לפני הספירה, החלה רומי בבניית הכביש הבין-מדיני הראשון, ויה אגנאטיה(VIA EGNATIA) , שהיה ההמשך של הוויה אפיה בצד היווני של הים האדריאטי. 865 קילומטרים מדיראצ'יום(DYRRACHIUM) כיום דורס(DURRES) באלבניה, דרך הרי הטורוס (TOROS) הקשים למעבר בצפון יוון, עד לביזנטיון, איסטנבול של היום, על גדות הים השחור. בוויה אגנאטיה עבר קיקרו בעת גירושו מרומא; על דרך זו צעדו הצבאות לשדות הקרב של פרסלוס (PHARSALUS) בתסליה, שם הכניע יוליוס קיסר את פומפיוס, ובו רדפו אוקטווינוס ומארקוס אנטוניוס במאה הראשונה לפני הספירה אחרי ברוטוס וקסיוס עד לתפיסתם בפיליפי(PHILIPPI) . השליטה של אוקטווינוס בוויה אגנאטיה תרמה לניצחונו על מרקוס אנטוניוס וקליאופטרה, שבעקבותיו הפך לקיסר אוגוסטוס הגדול.
ויה אגנאטיה יצרה בעיקר קשר בין רומי למזרח. במשך חמשת חודשי החורף היה הים התיכון מקור סכנה שאיים על אוניות העץ של הרומאים. הם לא שכחו את האירוע שבו מתו 100,000 לוחמים בסערה שאירעה במהלך המלחמות הפוניות הראשונות נגד קרתגו ב-942 לפני הספירה. להבדיל מהוויקינגים, לא היו הרומאים זאבי ים והים היה עבורם לא אמין ולא לחלוטין ניתן לשליטה.
במקרים רבים היה המסע דרך הים מהיר יותר. בעוד אורכה של הדרך היבשתית מרומא לירושלים הגיע ל-4,800 קילומטרים ונסיעה בה נמשכה שבועות רבים, ההפלגה בים נמשכה עשרה ימים בלבד. הפיתוי לערוך מסעות בים היה גדול, אך הרומאים ניצלו נתיב זה רק לצורכי מסחר. מסעות אחרים העדיפו לבצע על פני הקרקע המוצקה.

פגישה מרשימה
המקום שבו נפגשים מערב ומזרח הוא איסטנבול. עיר חצויה במדינה חצויה תרבותית. בעבר היא נקראה "שער למזרח" ועד היום היא מסמלת גשר אסטרטגי בין תרבויות. מיקומה בין אירופה לאסיה הפך אותה לאחת הערים החשובות בהיסטוריה. למרות שברוב תקופת האימפריה הרומית שמרה על אוטונומיה, היתה איסנטבול עבור הרומאים גשר למזרח. כיום מסתתר העבר הרומי מתחת לארכיטקטורה של השלטון העות'מאני, אבל הוא עדיין קיים. צריך רק לחפש.
האוטובוס שבו הגעתי לאיסטנבול נכנס לעיר באוטוסטרדה שנבנתה על שרידי הכביש הרומי על חוף הים. מימין ים מרמרה (MARMARA DENIZI) , שלמרות ממדיו הקטנים על המפה נראה עצום ומאיים. משמאל פורסת העיר החדשה את כנפיה. לפתע מתפתל הכביש בסיבוב חד שמאלה ומלפנים, מעבר לים, מתגלה איסטנבול האסיאתית. לא משנה באיזה אופן אתה נכנס אליה, הפגישה עם איסטנבול היא תמיד מרשימה. "דיבאן יולה" הוא הרחוב הראשי בעיר העתיקה של איסטנבול האירופית ("סטמבול" בפי האירופאים). מהנדסים רומאים סללו אותו כדי לחבר את מעבר הבוספורוס עם הכבישים הראשיים הבאים ממערב, בעיקר עם הוויה אגנאטיה. אין כאן היום זכר לעבר הרומי, ועל הכביש התוסס שועטת החשמלית של איסטנבול. הרחוב מסתיים על החוף, בקצה המזרחי של איסטנבול האירופית.
על המחסור בשרידים רומיים פיצה אותי פנסיון מרשים, אותו גיליתי בעיר העתיקה. מגג הפנסיון, ששימש חדר אוכל ביום ופאב בלילה, נשקף נוף מדהים. מימין ניצבה האיה סופיה, משמאל המסגד הכחול, ומלפנים ים מרמרה עמוס בסירות.
מעבר הבוספורוס, שאורכו 32 קילומטרים, מקשר בין הים השחור לים מרמרה, ובין איסטנבול האירופית לאסיאתית. רוחבו משתנה מ-500 מטרים לשלושה קילומטרים והוא מהווה הגנה טבעית מפני פולשים. עד להופעת ספינות המלחמה על חופה במאה ה-18 לא נכבשה איסטנבול מהים. ב-1937 הוקם גשר הבוספורוס שאפשר מעבר יבשתי בין מערב איסטנבול למזרחה. עד אז, מלבד בעונות קרות במיוחד שבהן קפאו המים, היה המעבר לאסיה נעשה בדרכי ים. כיום התנועה זורמת מאירופה לאסיה על גבי גשר הבוספורוס.
עברתי את הבוספורוס ברחפת שעפה על פני המים והביאה אותי בתוך שעה בלבד לעיר יולובה שבצד האסיאתי. משם המשכתי באוטובוס לאיזניק. הדרך לאיזניק חולפת על פני הרים ירוקים, מטעי משמש, שדות תירס ועצי גפן. איזניק היא עיירת נופש המשמשת בעיקר את תושבי תורכיה. בעונת התיירות הומה המקום תורכים, הבאים להשתעשע במי האגם ולהציץ בעתיקות. בתקופה זו קשה להשיג בה מקום במלון. כשהגעתי תמה כבר עונת התיירות. מקומות במלונות היו בשפע והרחובות היו כמעט ריקים.
בימי האימפריה הרומית שימשה איזניק כעיר הבירה של הפרובינציה ביטיניה והיתה לתחנה בדרך לערים חשובות כאנקירה (אנקרה), קיסריה (קיסרי) ואנטיוכיה (אנטקיה) ולמזרח התיכון. לשיא פריחתה הגיעה העיר ב-100 לספירה, כאשר נבנו בתחומה מקדשים, אמפיתיאטרון ומרחצאות והיא הוקפה חומה.
עד היום ניכרת מורשתה הרומית. היא בנויה כעיר רומית טיפוסית: כיכר שממנה יוצאות שתי שדרות ישרות מצפון לדרום וממערב למזרח. השדרות מסתיימות בארבעת שערי הכניסה לעיר. האמפיתיאטרון, שנבנה על ידי הקיסר טריאנוס, היה מהגדולים באנטוליה. כיום הוא משמש כבית קברות ובין הריסותיו מבצבצות המצבות.
מאיזניק המשכתי לאנקרה, בירת תורכיה של היום. בימי הרומאים עבר רוכב על סוס דרך זו בחמישה ימים. הקיסר אוגוסטוס פיתח שירות שליחים שהיה מורכב מרצים, רוכבי סוסים ונהגי מרכבות, בנה תחנות להחלפת סוסים ופונדקיםMANSIONES) ) כל 40 קילומטרים, כדי להקל על המסע. לבני העם הפשוט המסע בכבישים הרומיים לא היה נוח במיוחד, אך השליחים הרשמיים של הקיסרות סבלו פחות משום שקיבלו עדיפות ראשונה בבחירת הסוסים ומקומות הלינה.
השליחים עברו בממוצע 80 קילומטרים ביום, אך בימי משבר רכבו גם 250 קילומטרים. הקיסר טיבריוס הציב שיא חדש כשעבר 320 קילומטרים ביום כדי להגיע למיטת אחיו הגוסס. יוליוס קיסר הצליח פעם לעבור 1,280 קילומטרים בשמונה ימים רצופים, אך מהירות כזו היתה יוצאת דופן במיוחד. מהירות נסיעתם של אזרחים פשוטים לא הגיעה ליותר מ-60 קילומטרים ביום.
הנסיעה באוטובוס מאיזניק לאנקרה נמשכת היום כשש שעות, בעיקר בזכות התחבורה הציבורית היעילה. היעילות והמהירות נובעים, בין השאר, מהעובדה שאת התחבורה הציבורית מנהלות חברות פרטיות המתחרות ביניהן בעקשנות. כתוצאה מכך השירות אדיב, המחירים זולים ועמידה על המקח מועילה. כשרציתי להגיע מאנקרה לקיסרי עברתי במשך 20 דקות בין דוכני חברות האוטובוסים, ובכל אחת ציינתי את מחירי הנסיעה של חברות מתחרות. בסופו של דבר שילמתי עבור הכרטיס 40 אחוז פחות מהמחיר ההתחלתי.
הדרך לאנקרה עוברת על פני ויה סבסטיאנה(VIA SEBASTIANA) הרומית. במקור היתה ויה סבסטיאנה הכביש הפרסי המלכותי הישן, שנבנה מחדש על ידי הרומאים. כביש זה חצה את אסיה הקטנה מאיסטנבול לסוריה ובדרך התפצל לדרכים צדדיות, שפנו צפונה ודרומה. התוצאה היתה מערכת שלמה של כבישים שכיסתה את שטחן של תורכיה, סוריה, ירדן, וחלקים של עיראק עד הים הכספי.

העבר נקבר
הדרך חוצה את אנטוליה המרכזית, "גשר היבשה" בין אירופה לאסיה, כשבחלון נשקפים שטחים שוממים של ערבה לצד הרים גבוהים ואגמים גדולים. שממה מתחלפת באדמה חקלאית, אך הצבעים הם צבעי המדבר.
אנקרה, אנקירה בפי הרומאים, שוכנת במרכזה של אנטוליה. בעבר שימשה כתחנת מעבר חיונית בדרך מהמזרח למערב ובחזרה. בגלל הבנייה המואצת במאה ה-20 נקברו מרבית שרידי העבר מתחת לעיר המודרנית. רק הריסות בתי המרחץ, עמוד רומי של הקיסר יולינוס הכופר, שביקר בעיר ב-362 לספירה והריסות "מקדש אוגסטוס ורומא" מזכירים כי העיר קיימת כבר 4,000 שנים.
באנקרה נמצא קברו של המנהיג התורכי אתא טורק (1923-1938). בימים שקדמו לשלטונו של אתא טורק היתה אנקרה עיירה קטנה חסרת חשיבות. הוא זה שהפך אותה לבירה בגלל מקומה הגיאוגרפי, במרכזה של המדינה.
מאנקרה יצאתי לכיוון קיסרי, קיסריה בפי הרומאים. הדרך מתפתלת בנוף המדהים של קפדוקיה. העיר נמצאת בצלו של הר הגעש ארסיאס דג'י, שנראה מכל מקום. הארסיאס דג'י והר הגעש מלנדיז דג'י הם שגרמו בהתפרצויותיהם להיווצרות הנוף המוזר של קפדוקיה. כאן נבנתה עיר הבירה הראשונה של החתים, קניש, בראשית האלף השני לפני הספירה. טיבריוס, הקיסר הרומי, שראה בעיר אתר אסטרטגי חשוב בדרך למזרח, כינה אותה קיסריה. כיום זוהי עיר עייפה, שעיקר גאוותה על השטיחים שמוכרים בה רוכלי השוק.
התורכים מגיעים אליה מסיבה אחרת. באוניברסיטה של קיסרי פועלת הפקולטה הטובה ביותר בתורכיה לרפואה והעיר מלאה ברופאים לעתיד. למרבה הפלא הדבר אינו משתקף בחיי הלילה שלה. מרבית מקומות הבילוי נסגרים בשעות הערב המוקדמות והרחובות מתרוקנים. במהלך טיול ברחובות בשעות הערב מצאתי לבסוף בית קפה פתוח, שם פגשתי חבורת סטודנטים שהגיעו מרחבי המדינה, חלקם מעיירות וכפרים ליד הגבול העיראקי. בחברתם הגעתי למועדון ביליארד, המועדון היחיד בעיר הפתוח עד חצות.
מפיהם של הסטודנטים שמעתי שבעיר מבקרת כעת קבוצה דתית המטיפה לחזרה לאסלאם. המטיפים, סיפרו לי חברי החדשים, נוסעים מתורכיה לסוריה ולירדן. כמוני, גם הם מנצלים את הדרכים הרומיות, אך בניגוד לי יש להם משימה: להפיץ את בשורת נביאם.
חציתי 335 קילומטרים על כבישE90 לעיר אדנה, העיר הרביעית בגודלה בתורכיה. אדנה נמצאת 35 קילומטרים דרומית לשערי הסליסיון – המעבר היחיד בהרי הטורוס הנמתחים במקביל לים התיכון ומנתקים את אזור החוף מפנים הארץ. השליטה על שערי הסליסיון חיונית לשליטה על אנטוליה כולה. כאן גם מתחבר התוואי של הדרך הרומית, שנסללה בפנים הארץ, עם הדרך העוברת לאורך חופי הים התיכון.

הישג מרשים
סלילת כביש בין הרי הטורוס הגבוהים היתה אתגר מסובך, אך הניסיון שצברו הרומאים בסלילת כבישים הפך אותו לאפשרי. תהליך הסלילה התנהל בשלבים. קודם כול קבעו את מיקומו של הכביש, אז מדדו מהנדסים את השטח, (אם היה צורך פינו את התושבים), ופועלים יישרו את התוואי ולעתים העמיקו אותו. לאחר מכן הניחו אבני שפה בשוליו, ומילאו את התעלה שנוצרה באבנים, בחצץ או בחול גס, כדי ליצור את שכבת התשתית. החומרים הטובים ביותר ליצירת התשתית היו גיר ואפר וולקני, אך בכל מקום השתמשו בחומרי מילוי שהיו בשטח (בבלגיה, למשל, שם היה מחסור בחצץ ובגיר, השתמשו בעצים). השלב הבא היה הידוק המילוי עד שהפך לשכבה אחידה ומוצקה, שאותה אפשר היה לרצף באבנים. לריצוף השתמשו בדרך כלל באבנים שטוחות, שהותאמו זו לזו.
הכשרת התוואי היתה לפעמים מורכבת ומסובכת. לעתים נאלצו הסוללים לחצוב בהר, או להקים קירות תמך גבוהים. במקרים אחרים היה עליהם להשקיע עבודה רבה ביישור שטחי טרשים. רוחב כביש בעל תוואי ישר היה בדרך כלל כחמישה מטרים. כביש מתפתל היה רחב יותר, כדי לאפשר לשתי עגלות לחלוף אחת ליד השנייה.
יחידות סוללי דרכים של הצבא, בעזרתם של שבויים ועבדים, ביצעו בדרך כלל את עבודת הסלילה. ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו מתאר בכתביו סלילת דרך רומית תוך כדי התקדמות הצבא: "שלח לפניו חיל רגלים ורוכבים ליישר את הדרך העולה שמה, כי היתה דרך מלאה אבנים וקשה היה ללכת בה ברגל ורוכבי הסוסים לא יכלו לעבור בה כלל. לקץ ארבעה ימים כילו האנשים את עבודתם ובקעו מסילה רחבה למעבר אנשי-הצבא" (מלח' ג: ז; ג; בתרגומו של שמחוני).
לא תמיד סללו יחידות הצבא דרכים חדשות. לעתים הסתפקו בשיפוץ דרכים קיימות, אך לרוב היו השיפורים מרחיקי לכת. בזמן שלום הוטלה האחריות לתחזוקת הכבישים על מנהל הפרובינציה ועל הנציב שעמד בראשה.
הישגם המרשים ביותר של הרומאים הוא הגשרים. בקיאותם בעבודות בנייה גדולות ובשימוש בקשתות ובמלט, הפכה את הקמתו של גשר לפעולה פשוטה יחסית שלא היתה כרוכה בבעיות טכניות מסובכות מדי או בהוצאות גדולות. הרומאים לא נרתעו מלהקים גשרים מעל נחלים ונהרות, כדי להבטיח תחבורה תקינה במשך כל ימות השנה לאורך הצירים הראשיים. הרמה הטכנולוגית של הבנייה היתה כה גבוהה, שגשרים רבים שרדו בשלמותם עד היום. באדנה, למשל, עובר גשר רומי מעל לנהר הסיהן. הגשר מכונה טש קופרו ואדריאנוס בנה אותו במאה השנייה לספירה. הגשר ניצב איתן עד היום, למרות שאלפי מכוניות, שאותן לא הכירו המהנדסים הרומים, חוצות אותו מדי יום.
הקצה המזרחי ביותר של חוף הים התיכון בתורכיה מתעקל ומקיף את מפרץ איסכנדרון (ISKENDRUN). אזור זה נקרא פרובינציה סיליסיה ומצויות בו הערים איסכנדרון ואנטקיה (אנטיוכיה). סליוקוס נקטור ייסד את אנטיוכיה ב-333 לפני הספירה, והעיר הפכה לחשובה ביותר במזרח אסיה הקטנה. כאן התפצלה הדרך הרומית לשלוש דרכים שונות. דרך אחת המשיכה לאורך החוף דרומה לכיוון לטקיה ולצידון. כביש זה התחבר לכביש שעבר לאורך חופי הים התיכון. התוואי היה ברינדיסי, אפולוניה, אתונה, אפיס, אנטיוכיה, לאטקיה, צור, קיסריה, אלכסנדריה, קירנה (לוב), קרתגו (תוניסיה), היפו רג'יוס (אלג'יריה), קיסריה (אלג'יר) וטינגיס (טנג'ר, מרוקו). הדרך השנייה יצאה בקו ישר מזרחה למסופוטמיה, לחידקל ולפרת, והדרך השלישית, שבה המשכתי, עברה במקביל לכביש החוף חצתה את חאלב, דמשק, ג'ארש ופילדלפיה (רבת עמון), והגיעה לירושלים. דרך זו נבנתה במאה השנייה לספירה על ידי הקיסר טריאנוס (TRAGAN) ונקראה ויה טריאנה. כביש זה יצר קשר ישיר בין רומא לירושלים ונחשב בזכות קישור זה לאחד הכבישים החשובים בהיסטוריה של המערב.
העדות לעבר הרומי של אנטקיה מוצגת במוזיאון המקומי, המצטיין באוסף יפהפה של פסיפסים שהתגלו באזור. אנטקיה של היום היא צומת דרכים חשוב בעיקר בגלל קרבתה לגבול הסורי. השפעת התרבות הערבית ניכרת בעיר, וסוריה טוענת עדיין שהעיר שייכת לה. אולי בשל כך זהו אחד המקומות היחידים בתורכיה שבהם אפשר לאכול חומוס.

אמצעי תעמולה
האוטובוס מאנטקיה לעיר חאלב, סוריה, היה מלא למחצה. שני תיירים בעלי מראה אירופאי ישבו על אחד הספסלים. כשהתחלנו לשוחח התברר שהם אמריקאים. המבוגר יותר כבן 50 סיפר שהוא מטייל בעולם מאז 1972, ואילו השני, סטודנט לרפואה, אמר שלקח חופשה בת שנה כדי "לטייל קצת". תוך כדי שיחה התברר לי שהשניים יהודים, ולסטודנט היה אפילו שם משפחה שקשה לטעות בו, מוסקוביץ. למרות שלכולנו היו ויזות לסוריה חששנו ממפגש עם שוטרי הגבול.
כשעברנו את הצד התורכי של הגבול קיבלו את פנינו הדגל הסורי ותמונותיו של הנשיא אסד. הפקיד הסורי לקח ממני את הדרכון והציץ בו. מצאתי עצמי מתפלל בשקט שלא יגלה את אזרחותי הישראלית. מתברר שחששות שלושתנו היו מוגזמים. עברנו את הגבול במהירות וללא תקלות. מי שנתקל בבעיות היו דווקא אזרחי מדינות ערביות, ששוטרי הגבול חיפשו שעה ארוכה בתיקיהם. בתחנת הגבול גם נתקלתי לראשונה בחביבות הסורית. בכל מקום שעברתי בו צעקו לעברי אנשים "סאלאם מואליכום" (ברוכים הבאים).
כמה קילומטרים אחרי הגבול הסורי, בדרך לחאלב, ניצבת אבן מיל רומית, שסיפקה לנוסע בדרך מידע על המרחק שעבר. אבני דרך אלה, שגובהן כמטר וחצי, הוצבו בכבישים הראשיים בדיוק במרחק מיל אחת מן השנייה (אורכו של מיל רומי כ- 1,000 צעדים כפולים, כלומר 1,482 מטרים. במזרח האימפריה השתמשו הרומאים גם במיל הפילתרי שאורכו 1,575 מטרים). נקודות ההתחלה למדידת המרחקים שצוינו על אבני המיל היו הערים הראשיות ובעיקר רומא. על אבני המיל אפשר למצוא גם את שמו ותאריו של הקיסר, שבימיו נסלל הכביש או תוקן, ושמות האחראים לסלילתה ולתחזוקתה של הדרך, מעין אמצעי תעמולה ויחסי ציבור לקיסרות. האבנים הוצבו בדרך כלל כל עשרה מיל, כך שהנוסעים נתקלו בדרכם בעשרות ולפעמים במאות מהם. חלק גדול מאבנים אלה נשמרו עד היום לצד הכבישים והן מהוות מקור מידע חיוני להיסטוריונים. בישראל נמצאו קרוב ל-450 אבני מיל כאלו (ראה גם מאמר על דרך הבשמים בגיליון 39 של מסע אחר).
הקיסר אוגוסטוס הציב בפורום שברומא אבן מיל מזהב וזו שימשה ציון דרך לחישוב המרחקים. על קיר חדר השינה שלו שרטטו מהנדסים את מפת הכבישים וסימנו את הערים החשובות באבנים יקרות. בסוף המאה הראשונה לספירה בנה הקיסר אספסינוס(VESPASIAN) בפורום מפה משיש, ובה נעזרו נוסעים כדי לתכנן את מסלול מסעם.
למרות שהדרך הרומית חוצה את תורכיה ואת סוריה, אין בכך כדי לטשטש את ההבדלים בין המדינות. ההבדל הראשון הבולט לעין הוא שהנוף בסוריה שונה באופן קיצוני ומפתיע מהנוף התורכי. הדרך חולפת על פני כפרים קטנים, שנראים במבט ראשון נטושים ורק מבט נוסף מגלה שמתגוררים בהם כמה אנשים.

היסטוריה רומנטית
העיר הסורית הראשונה שבה ביקרתי היא חאלב, העיר השנייה בגודלה במדינה. בעבר היתה העיר צומת דרכים מסחרי בין אזורי המזרח, בעיקר המזרח הרחוק, לצפון. היום היא עדיין מהווה מרכז מסחרי גדול, אך עתה משוטטים בה בעיקר סוחרים אירופאים.
לא ויתרתי על לינה במלון "ברון" בחאלב, השוכן במרכזה המסחרי של העיר. ברון הוא מלון אפוף מסורת, אך לא חסר מגרעות. בין השאר, הוא שוכן במבנה מוזנח, המיטות בחדריו חורקות, הצבע מתקלף מהקירות, האינסטלציה ישנה ומאיימת להתמוטט והשירות רחוק מלהיות אדיב. אך חסרונותיו אינם מסתירים את אופיו המיוחד.
שני אחים ארמנים בנו את המלון ב-1909 בפרברי העיר. עד מהרה הפך ה"ברון" להיות אחד מבתי המלון החשובים והמפורסמים במזרח התיכון. רבים מהאנשים שהתארחו בו היו נוסעי רכבת ה"אוריינט אקספרס" שחצתה את העיר. הצצה בספר האורחים, המוחזק בכספת, מעידה על עברו המפואר של המלון. בין השאר התארחו שם לורנס איש ערב, אגתה כריסטי, צ'ארלס לינדברג, תיאודור רוזבלט, וליידי מונטבטאן.
לילה במלון עולה לזוג 30 דולר, מחיר יקר במושגים של סוריה בהתחשב בכך שבמחצית הסכום אפשר להשיג חדר במלון מפואר הרבה יותר. ל"ברון" באים כדי לחפש משהו שבתי המלון החדשים והמודרניים אינם מספקים: פיסת היסטוריה עטופה ברומנטיקה.
ככלל מצב בתי המלון בסוריה הוא בכי רע. כל המלונות שבהם התגוררתי, שקיבלו במדריכים השונים ציון של שלושה כוכבים או יותר, היו מוזנחים מאוד ובמחירים זולים מאוד.
לאחר שינה עמוקה בצל ההיסטוריה הרומנטית של ברון, המשכתי מחאלב לכיוון דרום והגעתי לעיר האמה(HAMAH) , עיר מוסלמית¬ שמרנית, כ-35 קילומטרים מחאלב. ב-1982 היה כאן ניסיון הפיכה כנגד משטרו של חאפז אסד. ההפיכה דוכאה באכזריות וכמה עשרות אלפי אנשים נטבחו. המסגד המרכזי הופגז ונהרס עד היסוד ובימים אלה בונים אותו מחדש. התושבים בעיר מסרבים לדבר על האירוע הטראומתי ולחשוף את יחסם העכשווי לשלטון המרכזי.
את מרכז העיר חוצה תעלת מים רומית, המוקפת בגינה מטופחת. בתעלה זו מובילים עדיין, ממש כמו בימי הרומאים, מי השקיה לאזורים נרחבים סביב העיר באמצעות גלגלי שאיבה ענקיים.
מהאמה המשכתי לתדמור (עיר התמרים), השוכנת באמצע המדבר הסורי, 200 קילומטרים מערבית מנהר הפרת. תדמור היא נווה מדבר מבודד סמוך להרי הלבנון. הרומאים כינו את העיר פאלמירה (עיר הדקלים), ועל פי השרידים המפוארים שבה היתה זו אחת הערים החשובות ביותר בשטחה של האימפריה הרומית במזרח התיכון. עם התפשטות הרומאים מזרחה במאה הראשונה והשנייה לספירה הפכה פאלמירה למחסום מפני כוחותיהם של הפרסים. במהלך הכיבוש הרומי נהנו בני העיר מאוטונומיה כלכלית ובניגוד לתושבי ערים אחרות לא שילמו מסים ויכלו ליהנות משגשוגה של העיר.
מאמצע המאה הראשונה לספירה החלו תושבי פאלמירה לגבות מסים על הסחורות העוברות בשעריה. ארכיאולוגים מצאו לוח אבן ענק מ-371 לספירה, שזוהה כמחירון. על האבן רשומים בשפות שונות גובה המסים על סחורות נכנסות ומחיר השימוש במים.
בתקופות מאוחרות שימשה העיר כאחד הצמתים החשובים על דרך המשי (הדרך שבה הובילו סוחרים משי מסין לוונציה), והמסחר שהתנהל בה במשך מאות שנים תרם לשגשוגה. בקברים שנחשפו בתחומה נמצאו בדים מהודו ומשי מסין, המעידים על היקפו הנרחב של המסחר.
שני סוחרים אנגלים גילו את שרידי העיר הרומית בסוף המאה ה- 17, אך רק ב-1924 החלו במקום חפירות ארכיאולוגיות. ההריסות של העיר הקדומה משתרעות על פני שטח עצום של כ-500 דונמים. קארדו ענק פרוס לאורכה וחלק גדול מ-300 העמודים המקיפים אותו עדיין קיימים. סביב הקארדו אפשר לראות אגורו (פורום רומי), אמפיתיאטרון, ארבעה מקדשים, טטרפילון (ארבעה עמודים גבוהים, היוצרים ארבעה שערים שמסמלים את מרכז העיר), אולם סנאט, בתי מרחץ ועשרות פסלים.
פומפיוס שכבש במאה הראשונה לפני הספירה את סוריה ואת ממלכת יהודה, הפך את האזור ל"פרובינציה הרומית החדשה של סוריה". הוא איחד את עשרת הערים החשובות היפוס, אבילה, דיאם, סיתופוליס (בית שאן), גדרה, ג'ארש, פלה, פילדלפיה (רבת עמון), ארניטיס ודמשק לברית צבאית ומסחרית בשם ה"דקפוליס", ששימשה כחומת מגן מפני היהודים והנבאטים. תחת שיתוף הפעולה שגשגו הערים ופרחו. הברית, שהיתה כנראה גם ברית דתית, החזיקה מעמד עד המאה השנייה לספירה.

שוק אמיתי
הדרך מתדמור לדמשק ארוכה ומייגעת. היא חוצה מישור מדברי משעמם ופרט לכמה עמדות של צבא סוריה אין באזור כולו נפש חיה. בקרבת דמשק משתנה הנוף באופן דרמטי. מעל העיר נישאים הרים גבוהים מכוסים בבניינים צפופים. העיר ממוקמת ליד נהר הברדה ונווה המדבר גהוטה. בימי הרומאים שימשה דמשק כבסיס צבאי מרכזי, שבו התרכזו הלגיונות שנלחמו בפרסים. פומפיוס כבש אותה בשנת 64 לפני הספירה, אדריאנוס הכריז על הפיכתה למטרופלין במאה השנייה לספירה, ובימי סורוס אלכסנדר הפכה העיר למושבה רומית. כיום חיים בדמשק מיליון וחצי תושבים.
העיר העתיקה ממוקמת בלבה של העיר בת ימינו ופרט לרחוב הרומי ויה רקטה (הרחוב הישר), היא מהווה מבוך של רחובות צרים ומפותלים ובתים צפופים. החומות המקיפות אותה הן רומיות במקורן והשער המזרחי "באב שרקי" הוא שער רומי משוחזר. השרידים הרומיים היחידים בוויה רקטה הם שני שערים בצדו המערבי והמזרחי של הכביש.
בשוק המקומי מצאתי מאות זוגות נפלאים של נעלי ספורט בשם מייק (כמעט כמו נייק) והרבה מאוד מטפחות אף רקומות זהב. המסגד הגדול אומיאד נמצא במרכז השוק וליד כניסתו הראשית עומד שער של מקדש רומי לאל יופיטר מהמאה השלישית לספירה. מתחת לשער מוכרים רוכלים ספרי קוראן.
כמו כל תייר רציתי להשקיף על העיר מלמעלה. בעל המלון שבו התגוררתי יעץ לי לנסוע לאחת הגבעות שבקרבת העיר. הגבעות המקיפות את דמשק בנויות בצפיפות וכדי לזכות בנקודת תצפית טובה נאלצתי לעלות על גגו של אחד הבתים. היה זה רובע יוקרתי יחסית, כפי שניכר מהמכוניות האמריקאיות שחנו לצד בתי הדירות. צעדתי ברחוב מסתכל למרומים כשלפתע נופפה לי אישה צעירה מאחד הבניינים לשלום. שאלתי אותה אם אוכל לעלות לביתה כדי לצלם והיא נענתה בחיוב. כך, ללא כל הכנה או הזמנה ממשית מצאתי עצמי בדירת גג בדמשק. הצעירה, התברר, היא סטודנטית לציור ובבעלות הוריה כמה דירות בבניין. הוזמנתי לכוס קפה ובשיחה שהחלה להתפתח סיפרו לי הנערה ואמה, שהצטרפה אלינו, כי המסגד הנבנה בסמוך ממרר את חייהם. המואזין הקורא לתפילות מעיר את דיירי הבית יום יום בארבע בבוקר. ערך הדירות ירד, התלוננו באוזני כאילו יש בכוחי לעזור להן לפתור את בעייתן.
לירדן ולירושלים
מדמשק המשכתי דרומה לכיוון ירדן. המיניבוס שעליו עליתי כדי לנסוע לדירע, עיירה קטנה ליד הגבול הירדני, היה ססגוני ביותר. קישוטים מכל הסוגים צבועים בכל צבעי הקשת היו תלויים עליו מכל הכיוונים. הנהג, חובב מוזיקה מושבע, השמיע מוזיקה ערבית בקולי קולות לאורך כל הדרך והקלטת, שאותה אהב במיוחד, זייפה וחרקה בצורה מחרידה.
מדירע אפשר לעלות על מונית שירות שמובילה אותך היישר לגבול הירדני, אבל לפני היציאה מסוריה רציתי לבקר בעיר הרומית בוסרה. כיוון שרציתי לטייל בבוסרה בחופשיות, בלי להיאנק תחת עולו של תרמיל כבד, חיפשתי מקום להשאיר אותו. אך בתחנת האוטובוס של דירע חוסכים, ובמקום מתקן מודרני לשמירת חפצים ניתן התפקיד לשומר בשירותים הציבוריים. כך קרה שתרמילי המתין לי במשך שעות מספר בכניסה לשירותי הגברים.
בוסרה שוכנת כשעה וחצי נסיעה מדרום לדמשק, והיא התחנה האחרונה בשרשרת הערים הרומיות הפזורות ברחבי סוריה. בוסרה היתה עיר הבירה הצפונית של הממלכה הנבאטית במאה הראשונה לספירה. הרומאים סיפחו אותה ל"נובה טרג'נה בוצרה" וב-106 לספירה, כאשר הפכה לעיר, שונה שמה לבוסרה. כאן ישבו הגוף המחוקק, המנהל ומפקד הלגיון השלישי, שרובו הוצב בעיר. הקיסר הרומי פיליפוס הערבי הפך אותה לבירת הפרובינציה ואפשר לתושביה לטבוע מטבעות משלהם. העיר בת זמננו בנויה על ההריסות הרומיות וסביבן. התוצאה היא אוסף ארכיטקטוני משונה המערב מבנים ודרכים מכל הזמנים.
הבניינים בנויים ברובם מאבן בזלת ולכן הצבע השולט בעיר הוא שחור. הרחוב הראשי, שעובר במרכזה של בוסרה, הוא עדיין הרחוב הרומי המקורי. גם האמפיתיאטרון הרומי נשמר ברובו שלם ולא פגוע.
מבוסרה נסעתי לכיוון ג'רש, השוכנת מעבר לגבול הירדני. המעבר מסוריה לירדן נמשך זמן רב. חיילים ירדנים לבושים בקפדנות קיבלו את פני מצוידים בשלל שאלות ובדקו את חפצי עד האחרון שבהם. ג'רש היא אתר התיירות השני בחשיבותו בירדן, אחרי פטרה. היא אחת מערי הדקפוליס, ובימי הזוהר שלה, ימי האימפריה הרומית, התגוררו בה 51,000 תושבים. שרידי עיר זו נשמרו היטב משום שעד ל¬1925 היו חלקים גדולים ממנה קבורים תחת החולות. הקארדו, למשל, סלול עדיין באבנים המקוריות ואורכו 600 מטרים. אפשר אפילו להבחין בחריצי המרכבות שעברו דרכו במשך מאות השנים. עושרה של ג'רש בא לה בעיקר בזכות המסחר שניהלה עם הנבאטים בפטרה. גידולים חקלאיים ומכרות המתכת תרמו גם הם לעושרה. השרידים הרומיים בג'רש יכולים בהחלט להתחרות בהריסות המפוארות של פאלמירה (תדמור).
רבת עמון היתה התחנה האחרונה בדרכי לפני נקודת הסיום ¬ירושלים. בימי הרומאים נקראה העיר פילדלפיה, על שם פטולמי פילדלפוס, שבנה את העיר מחדש באמצע המאה השנייה לפני הספירה, לאחר שנחרבה כנראה בידי המצרים. הורדוס כבש אותה ב-30 לפני הספירה והפך אותה לעיר רומית טיפוסית. מה שנותר כיום מהעיר הרומית המפוארת הוא לא יותר מאשר אמפיתיאטרון משוחזר, והריסות מקדש להרקולס מהמאה הראשונה לספירה.
הגעתי לרבת עמון ביום שבו נחתם הסכם השלום בראשי תיבות, בין ישראל לירדן. באכסניה שלנתי בה התכנסנו סביב הטלוויזיה כדי לצפות ברגע ההיסטורי. לאחר ששמע שהגעתי מתל אביב, שלף בעל האכסניה, יליד חברון, אוסף תמונות שבו הוא נראה מצולם בישראל. הוא גילה התעניינות רבה בעיקר בשאלה אחת: האם הישראלים עומדים אכן לבוא לרבת עמון ולהפוך אותו לאדם עשיר?
בירושלים החל לפני יותר מ-1,900 שנים מסעו של פאולוס הקדוש, שעבר בדרכו לרומא לאורכה ולרוחבה של האימפריה והביא ליישובים הנדחים ביותר את בשורתו של ישו הנוצרי. במבט לאחור אפשר לומר שהדרכים הרומיות לא רק תרמו לגדולתה של האימפריה, אלא גם לדעיכתה ולשקיעתה. מערכת הכבישים המפוארת, שאפשרה לרומאים לכבוש שטחים נרחבים ולשלוט עליהם, גם אפשרה לנצרות להשתלט על אותם אזורים ולהביא לנפילתה של האימפריה הרומית.
גדולתם האמיתית של הרומאים היא בכך שגם היום, מאות רבות כל כך של שנים לאחר שטרחו וסללו את הדרכים המופלאות שלהם, אפשר עדיין לעלות על נתיבה של הוויה אפיה ברומא ולנסוע עד לירושלים. מעט מהנדסים בעולם יכולים להיות כה גאים במפעלם ההנדסי. מפעלם של בוני הפירמידות במצרים האריך חיים אפילו יותר, אבל מה התועלת שהביא מפעל אדיר זה, שהושקעו בו מאמצים כה גדולים, לבני האדם? קשה לחשוב על מהנדסים רבים שיכולים לטעון שמפעלם המופלא שרד במשך זמן כה רב והביא לאנושות תועלת כה רבה.

 
 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות