ככל שמתרחקים מקו החוף בדרום אפריקה ונכנסים פנימה אל תוך היבשת הנוף משתנה: סלעים פראיים וצמחייה נמוכה סוגרים עליך במעבר ההרים הראשון, וכשיוצאים מהמעבר הצר, מקדמים את פניך עמקים ירוקים. זוהי ארץ היין. שורות-שורות של גפנים, ככל שעולים למעלה הגפנים נמוכות יותר. המראה מרהיב: קילומטרים על גבי קילומטרים של כרמים, לכל כיוון. בתחילת שורות הכרמים שתולים שיחי ורדים, שתפקידם להצביע על כינמת או פגע אחר שעשוי להזיק לכרם. לאורך הכבישים שערי אבן גדולים, לרוב צבועים בלבן, ועליהם שמות היקבים. אנחנו עוברים בסטלנבוש (Stellenbosch) וממשיכים ממנה לעיירה פרנצ'הוק (Franschhoek) השוכנת בעמק יפהפה. בלשכת התיירות המקומית מציעים לנו חדרים ללינה בחווה סמוכה וממליצים לבקר ביקב מאונט רושל (Mount Rochelle), שעדיין פתוח לטעימות. אנחנו נוסעים ליקב, חולפים על פני שער גדול ולבן, לצדו שומר לבוש מדים. המילה "נחלה" לא מספיקה כדי לתאר את גודל האחוזה. שבילים מסודרים מובילים לאורוות, בית ענק ולידו עוד כמה בתים קטנים, אינספור כרמים ושדות ירוקים בהם רועים סוסים אציליים. אנחנו עושים את הדרך לעבר הבית הגדול העומד על ראש הגבעה, בפנים הכל עשוי מעץ כולל הריהוט העתיק. דיילת חביבה מסבירה את תהליך טעימות היין, כל אחד בוחר שלושה יינות לבנים או אדומים מתוך ארבעה. אני בוחר בלבנים, מריח ולוגם, מריח ולוגם, כל יין טעים יותר מקודמו. אני מסתכל מבעד החלון על הכרמים וההרים מסביב העוטים אור של לפנות ערב ומשתכר מכל היופי. מעט שיכורים אנחנו מוצאים את הדרך לחווה המוקפת גם היא בכרמים ונפגשים עם בעלי החווה, מייקל וג'ויס, בשנות ה-60 לחייהם. סיפורם מזכיר את הסיפור של כל מי שאני פוגש בדרך. בני הזוג, שילדיהם עזבו לארצות רחוקות בחיפוש אחד חיים בטוחים יותר, אינם יודעים מה צפוי להם בעתיד. מסביב הכל נראה יפה, אבל אפשר לחוש בזרם שנאה סמוי שיום אחד עלול להתפרץ, ואיש אינו יודע מתי. לפני 150 שנה עזבו אבות-אבותיו את אנגליה ובאו לארץ החדשה. עכשיו מייקל ואשתו יושבים לבדם בחווה, ילדיהם פזורים בעולם, והם אינם יודעים מתי יפגושו אותם שוב.
השפיץ של היבשת השחורה בעיירה הרמנוס (Hermanus), הנמצאת על חוף הים, אמורים להיות בעונה זו לווייתנים. אני תוהה אם הם יודעים שבאתי מרחוק לראותם. העיירה רדומה, בתים יפים, מסעדות מפתות אך אנו מתאפקים ועושים את דרכנו לצוק המשקיף על הים. אני שואל שוטר ישנוני אם הגעתי למקום הנכון, והוא מצביע אל עבר הים הכחול. והנה זנב אדיר נכנס לתוך המים, מותיר מאחוריו שפריץ עצום של מים. עמדתי ארוכות מול הים, מהופנט, מחפש לווייתנים. אני לומד להבדיל בין הלווייתנים גדולי הסנפיר (Humpback whale) המראים קודם את גבם השחור, ואחרי שניות אחדות זנבם עולה ואז יורד בהתזה חזרה למים לבין הסוג השני של הלווייתנים, שמוציאים את פניהם המכוסים במעין יבלות, פותחים את פיהם ויורדים שוב אל מתחת למים. בצער אני נפרד מהלווייתנים המרתקים וממשיך בדרך הנכנסת ויוצאת ממפרץ אחד למשנהו אל היעד הבא.
בדרך לא דרך, על כביש לא סלול אני חוצה חצי האי הקטן. פה ושם עצים הנראים כגדלים בשתי קומות, כבישים צרים ופרות רועות בשדות ירוקים. אני נכנס לכפר אלים (Elim), ששמו לקוח מהמילה העברית – מקום מושבו של האל. על מגדל הכנסייה שעון העץ הפועל העתיק ביותר בדרום אפריקה, בתיו המעטים של הכפר צבועים בצבעי פסטל. בהמשך הדרך מתחברת לכביש הצמוד לקו החוף, ומכאן פונה דרומה, אל עבר הנקודה הדרומית ביותר ביבשת אפריקה, כף אגוליאש (Cape Agulhas). ושוב עיירה ישנונית מדהימה, בתים צבועים לבן, גגות ירוקים, מפרצים חבויים, ים כחול ושמים רחבים. אני תוהה כמה בקלות יכולתי לגור במקום כזה. היכן עובדים? אין לי מושג, אך ידוע לי שרבים מהלבנים בדרום אפריקה מחזיקים בית נוסף באזור קו החוף לסופי שבוע ארוכים וחופשות.
לא סתם נסעתי עד לכאן. רק מי שמתלהב להגיע למקום מעצם היותו נקודה מסוימת, יכול להבין את ההתרגשות שלי, שהלכה וגברה ככל שהתקרבתי לאותה נקודה. זו הנקודה הדרומית ביותר של היבשת הענקית, המתחילה קרוב אלינו, בגבול מצרים עם הים התיכון, משתרעת עד למרוקו במערב, סומליה וקניה במזרח ועד לכאן – מקום מפגשם של שני האוקיינוסים, האטלנטי וההודי. הגלים מתנפצים אל הסלעים החדים שעולים מהמים, שחפים חגים מעלי. אני מתיישב על האבן המציינת את המקום המדויק, מצדי האחד האוקיינוס האטלנטי, ומהצד השני האוקיינוס ההודי. אני נמצא ברגע קסום, מרגיש שאני חובק את כל העולם. אני מתלבט איך ספינות הצליחו להגיע למקום מבטחים דרך הסלעים והצוקים החדים ותוהה כמה אנשים מצאו את מותם בניסיונות כושלים. מסביבי צמחייה צפופה ונמוכה, החובקת את הקרקע ומסתתרת מהרוח העזה. שוב אני נאלץ להיקרע ממקום קסום, כי עדיין לא זיג-זגנו חזרה אל יעדנו לאותו יום.
מזגזגים בין חופים וכרמים בבוקר אני מתענג על ארוחה של ביצים, רצועות בייקון מטוגנות (כהרגלי ויתרתי על הנקניקיות שהוגשו אף הן לשולחן), כוס מיץ, לחם חום, יוגורט עם גרנולה ופירות, קפה ולדרך… כך, בעצם, נפתח כל בוקר שלי בדרום אפריקה.
מנת ברנדי למלאכים הפעם, כך אנחנו מגלים, הגענו לא יקב כי אם למזקקה של הברנדי המפורסם של דרום אפריקה, Klipdrift Brandy. באולם מפואר מקבלת את פנינו צעירה חיננית, שמאוחר יותר גילינו כי זה השבוע הראשון שלה בעבודה. אחרי שגילינו עד כמה מורכבת ומסובכת עשיית הברנדי, הדיילת החביבה מובילה אותנו לחדר שבו נערמות חביות עתיקות מעץ אלון. המקום שרוי בחשיכה כמעט מוחלטת, כדי לא להפריע ל"שנתו" של הנוזל. באופן קסום, כך היא מספרת, שלושה אחוזים מהנוזל מתנדפים למרות שהחביות סגורות הרמטית. קוראים לזה "מנת המלאכים". בחדר האורחים המפואר אנחנו צופים במצגת אודות ההיסטוריה של היקב ומיד אחריה מתחילות הטעימות: שלוש כוסיות ברנדי, בכל אחת סוג אחר. מתחילים עם הזול ביותר, המתאים לערבוב במשקאות אחרים, ומסיימים בליקר קטיפתי שמחליק במורד הגרון. ראשי סחרחר, אבל אני מספיק מפוכח כדי לא להתפתות ולקנות בקבוק מהקולקציה המיוחדת… אנחנו ממשיכים בדרך 62. כרמים מסודרים ומטופחים, יקבים אלגנטיים עם שערים צבועים בלבן בוהק, פרות שמנות ומנומנמות, סוסים אצילים, עצים גבוהים, כפרים מסודרים ושובי לב, ובתוך התמונה המושלמת הזאת שכונות העוני המזעזעות בהן גרים השחורים – ה-shantytowns. מעניין לציין שלעיירות הלבנים יש שמות אירופאים, כמו Worchester ו-Robertson בעוד שלשנטי טאונס יש שמות ציניים, שאינם מעידים על המקום, כמו Emmanuel's Haven ו-Two Oceans. מיותר לציין כי ב"מפלטו של עמנואל" מזמן לא ביקר מלאך ומ"שני האוקיינוסים" אין שום נוף לים!
הדרך נעשית צרה, ומשני צדיה סלעים עצומים. לפתע הכביש נעלם בתוך סלע, ורק בסיבוב מתגלה שבסלע העצום פערו חור שדרכו מכוניות יכולות לעבור. בהמשך הדרך מתחילות לצוץ חוות יענים, או כפי שהן נקראות כאן Ostrich Palace. יענים יש פה הרבה, ארמונות לא ראיתי… החוות הן זכר לתקופה בה נוצות יען נחשבו לפריט אופנתי, היום העופות הענקיים הללו משמשים רק למאכל. סוריקטות עומדות על המשמר
כדי לעבור מה- Klein Karoo אל ה- Grosse Karoo יש צורך לעבור במעבר הרים. סלעים זקופים הסוגרים על הכביש, כמעט נוגעים זה בזה. לאורך הדרך הצרה 21 גשרים קטנים, שלכל אחד שם משלו. אביא כאן רק סיפורו של גשר מספר 12 הנקרא Witperdedrif או Rabbi se Drif (הסוס הלבן או זרם הרב), המספר על רב שנשטף בזרם יחד עם סוסיו ועגלתו. בדיוק במקום הזה כל מה שמצאו מחפשיו היה מעילו וחפצי הקודש שהיו ברשותו. אנחנו שמים לב שהנוסעים ברכב לפנינו מחפשים משהו בדרך. לפתע הם עוצרים ואנחנו אחריהם. מהמכונית יוצא זוג צעיר והם אומרים לנו להסתכל אחורה. במבט בוחן ראיתי כי אחד הסלעים דומה בצורתו לפיל (שחלק מחדקו חסר). הם מספרים לנו שהמקום מפורסם כי סופר מקומי מתאר את הפיל באחד מספריו. לי, כישראלי, פחות חשוב שמו של אותו סופר, ואני נהנה רק ממראה ה"פיל". בהמשך אנחנו שומעים מים זורמים, סימן שאנחנו קרובים למפל. אנחנו מטפסים במדרגות אבן, כשלצידנו זורמים מים צלולים. מולי מפל מים הנופל אל תוך בריכה קסומה החבויה בין הסלעים. אנחנו מדלגים מאבן לאבן מעל למי הבריכה הצלולים כדי לראות ולצלם המפל מזוויות שונות, כשלפתע נשמע קול חבטה. נערה מסכנה טעתה בחישוב מרחק הקפיצה, ונחתה במים. למזלה רק נרטבה. בדרך חזרה אני מבחין שמאחורי סלע מציצה בי חיה קטנה ובעקבותיה עוד אחת. אני מחפש פירורים בתרמיל, מנסה לשדל אותן להתקרב. אלו הן סוריקטות, הנוהגות לעמוד על רגליהן האחוריות כדי לתצפת על הסביבה, ואשר מנהלות חיי קהילה לתפארת. באזור קיימת חווה לגידול סוריקטות, אבל אני כמובן שמחתי לפגוש את אותן בטבע.
גן עדן של פירות יבשים היום יום ראשון, יום השבתון, וברחוב המרכזי מתקיים שוק איכרים. כל המוכרים הם לבנים והם מציעים למכירה ריבות מתוצרת בית, צעיפים בעבודות יד ומיני קשקושים. קראתי שהעיירה מתמחה בפירות יבשים, ואנו פונים לעבר אחד המפעלים הקטנים הפזורים באזור. מייבשים פה כל פרי שאפשר לחשוב עליו – מנגו, ליצ'י, תפוז, תפוח, בננה וכל סוגי האגוזים והגרעינים, בטעם טבעי, מלוח, חריף, מתוק, מצופה שוקולד, מצופה שומשום, קוקוס, באריזות קטנות, גדולות, בתפזורת… אנחנו מצטיידים: קצת מזה, קצת מזה ועוד קצת מזה, וחוזרים לרכב. הגברים עייפים ועסוקים בזלילת פירות ואגוזים, ולכן שמחנו שהאישה היחידה בחבורה מציעה לנהוג. אנחנו פונים לכיוון מעבר ההרים השני. השמים מחשיכים מעט ומתחיל טפטוף קל.
ההפתעות מופיעות נזכרתי שהציעו לי שאעשה הדרך נגד כיוון השעון, זאת אומרת לחזור במעבר זה ולא לעשות אותו בדרך אל פרינס אלברט. בדרך כלל איני מתעמק במסעות שלי בדרכים צדדיות, כי אני רוצה לראות כמה שאפשר מהמדינה בה אני מטייל, אבל בהחלט אפשר לומר שהפעם הדרך היתה חוויה מרגשת!
הגענו לראש ההר. החלק הקדמי של הרכב פנה מעלה בזווית חדה, לפנינו העמק מונח כולו שטוף אור שמש. איזה גובה! לרגע שכחתי שאני לא נמצא במטוס… הנהגת שלנו, שהיתה רגועה להפליא עד עכשיו, עצרה פתאום וביקשה בתוקף שמישהו יחליף אותה, ומהר. לקחתי את ההגה, ובאיטיות רבה התחלתי לעשות את הדרך הארוכה והמפותלת מטה – עד שהעצים התחילו להראות כעצים אמיתיים ולא כנקודות זעירות. רק אז התפניתי לשאול אותה בעדינות מדוע סירבה להמשיך בנהיגה. נדהמתי מתשובתה, וטוב שלא שאלתי קודם: בלילה הקודם, כך סיפרה, חלמה שאנחנו נוסעים בירידה תלולה, כשלפתע עזבנו את הכביש ועפנו בתנועה איטית בשמים…. בערב, חזרה ב- Oudtshoorn, אנחנו יושבים במסעדה קטנה, עטופים בשמיכות פליז, מנסים להתחמם עם מרק בצל חם, כוס יין ומעדן מקומי מבשר יען רך להפליא. מחר בבוקר נצא לדרך הגנים המפורסמת, אבל זה כבר סיפור חדש (לטיול בנתיב הגנים לחצו כאן>>). למידע נוסף על טיול בדרום אפריקה
לחצו להגדלה |
