תפריט עמוד

דבלין: היום של ג'יימס ג'ויס

דבלין: היום של ג'יימס ג'ויס

16 ביוני הוא יומו של ג'יימס ג'ויס בדבלין. מדי שנה חוגגים בדבלין את נצחונו של הסופר ג'יימס ג'ויס על בני עירו הדבלינאים. העיר כולה חווה מחדש את ההתרחשות של הרומן "יוליסס" של ג'ויס, ומעלה קטעים שלמים מהספר.

 מה הקשר שלי עם מפיק סרטים קשיש מקיוטו, גיניקולוגית יהודייה מפריז, עיתונאי ניו יורקי ממוצא ארמני או אלמנה בעלת חווה לגידול ירקות מנורווגיה? את כולם פגשתי במסגרת אירועי "יום בלום" (Bloomsday) בדבלין, שם הפכנו למשך שבוע ימים למעין תא משפחתי קטן, כשהחוט המחבר בינינו הוא הסופר ג'יימס ג'ויס, אותו גאון דבלינאי שצייר לנו, ברומן המונומנטלי "יוליסס", יממה משופעת באירועים, ב־16 ביוני 1904 – מסע לנבכי נשמותיהם המסוכסכות של לאופולד ומולי בלום והאנשים המקיפים אותם בדבלין של ראשית המאה, ובעצם, מסע ארוך ומפותל אל תוך נשמותינו שלנו, כאשר כל אחד מאיתנו היה למשך שבוע ימים לאופולד בלום, החיבור הבלתי אפשרי כמעט של אירי ובן הדת היהודית שניסה להיות קתולי, וכל אחת מאיתנו היתה למשך אותם ימים מולי בלום – בוגדים זה בזה ונאמנים זה לזה, שונאים זה את זה ואוהבים זה את זה.

דבלין של סוף המאה אינה דבלין של תחילתה. היא התפתחה לבלי הכר, וזה כ־80 שנה היא בירתה המשגשגת של מדינה עצמאית, משוחררת מהשליט הבריטי שהטיל עליה את צילו במשך 800 שנה כמעט. אבל נשמותיהם של בני האדם אינן משתנות, הרגשות נותרים כשהיו: האהבה, הקנאה, השנאה, הבורות, הרגשות האפלים ותחושות הכמיהה והערגה.

הלווייתו של פדי דיגנאם
כולם חיכו. דבר לא נאמר. מטעינים את הזֵרים, כנראה…
כולם חיכו. ואז נשמע קול סיבוב־גלגלים מלפנים: קרוב יותר: ואז פרסות סוסים. טלטול. מרכבתם התחילה לנוע, מחריקה ומתנודדת. עוד פרסות וגלגלים חורקניים פתחו בתזוזה מאחור…
כולם התבוננו זמן מה מבעד לחלונות בכובעים וכומתות, שהוסרו מראשיהם של עוברי־אורח.
(מתוך הפרק "האדֶס" [השאוֹל], "יוליסס", מאת ג'יימס ג'ויס. מאנגלית: יעל רנן)

את הדברים המצוטטים מעלה ניסו לשחזר בשבת, בטקס הלווייתו של פֶּדי דיגנַאם, מתוך "יוליסס", שפתח את אירועי יום בלום בדבלין. ליד מרכז ג'ויס (Joyce Center) המתינו כרכרה אחת ו־11 מרכבות רתומות לסוסים – יותר, הרבה יותר מאשר בטקס הקבורה המקורי המתואר ב"יוליסס", שבו השתתפו רק כרכרה אחת ושלוש מרכבות; לנוכח ריבוי המשתתפים בטקס המשוחזר לא היתה למארגנים ברירה – ובשעה שתיים ועשרים בצהריים יצא מסע ההלוויה לדרך, כשבכרכרה הראשונה, כרכרת הלוויות שחורה ומפוארת, ארונו של פדי דיגנאם.

"מירוץ השליחים על אופניים של יום בלום". 300 משתתפים שזכו גם לארוחת צהריים עם ראש עיריית דבלין | צילום : אמנון אבישי

בשעה שתיים ועשרים ולא בשעה שתיים בדיוק, כפי שנכתב בהזמנות לאירוע, משום שמול מרכז ג'ויס צולמה הפקת ענק בריטית על חייה של נורה ברנקל, רעייתו של ג'ויס, בהשתתפות כוכבים אירים ובריטים, ועוזרת המפיק ביקשה ממשתתפי ההלוויה המשוחזרת לא לעלות לכרכרות עד לסיום צילום הסצנה. המשתתפים והמארגנים נענו ברצון. עוד הוכחה לטעמם הספרותי – ג'ויס אכן באופנה.

היתה זו ההלוויה המשוחזרת נוספת של פדי דיגנאם במסגרת אירועי יום בלום, שמארגן מרכז ג'ויס בדבלין מאז תחילת שנות התשעים. היא היתה, כאמור, רבת משתתפים בהשוואה ל־12־13 המשתתפים בהלווייתו של פדי דיגנאם ב"יוליסס":

הלוויה עלובה: כרכרה ושלוש מרכבות. כאילו שזה משנה משהו. נושאי־ארון, מושכות־זהב, תפילת־אשכבה,
מטח־יריות. טקסיוּת של המוות.

מעבר למרכבה האחרונה עמד רוכל
עם עגלת־יד עמוסת עוגות ופירות.

זה עוגיות־שזיפים, דבוקות אחת לשנייה: עוגות בשביל המתים. ביסקוויטים לכלבים. מי אוכל את זה? אבלים שיוצאים מבית־הקברות.

אבל עדיין, עוברי אורח ותושבי דבלין שהמתינו למסע ההלוויה הורידו את מגבעותיהם, חלק מהם הצטלבו, כאילו היתה זו הלוויה אמיתית. צעירים יותר הריעו ונפנפו בהתלהבות בכובעים.

מזג האוויר היה בדיוק כפי שנכתב באותו פרק ב"יוליסס" – אופייני לחודש יוני בבירת האי ההיברני (היברניה הוא שמה של אירלנד בלטינית):
טיפת גשם ירקה על כובעו. הוא הכניס את ראשו פנימה וראה בזק של נִתזי זרזיף מנמר את אבני־המרצפת האפורות. כל טיפה בנפרד. משונה. כמו דרך מסננת. חשבתי שיירד. הנעליים שלי חרקו, עכשיו אני נזכר.
– מזג־האוויר מתחלף, אמר בשקט.

– חבל שזה לא נשאר כמו קודם, אמר מרטין קאנינגהם.
– האיכרים זקוקים לגשם, אמר מר פאור. הנה השמש שוב יוצאת.
מר דדאלוס, מציץ מבעד למשקפיו לעבר השמש המצועפת, זרק קללה אילמת אל השמים.

עשרים דקות ארכה הנסיעה במרכבות לעבר בית העלמין גלאסנֵווין, ובמהלכן נכנסנו לאווירה הג'ויסיאנית, לאותו יום שנכתב בגאוניות בידי ג'ויס. 

שמלות קרינולינה וכובעי צילינדר

בטקס מיוחד במינו חזרה בירת אירלנד למשך שבעה ימים כמאה שנים אחורה. רבים מהמשתתפים בחגיגות לבשו בגדים מהתקופה האדוארדית: נשים בשמלות קרינולינה וכובעים תואמים קשורים בסרטים, גברים בחליפות בהירות או כהות, עניבות פרפר וכובעי צילינדר שחורים ואפורים.


העיתונים, הרדיו והטלוויזיה עסקו באירועים בלא הרף, העיר היתה מוצפת כרזות הפניה לאתרי החגיגות, בחנויות הספרים מכרו את ספרי ג'ויס בהנחה ותמונות ענק של הסופר הדבלינאי ניבטו מחלונות הראווה של החנויות. מהדורה חדשה של ספריו וביוגרפיות עליו ועל רעייתו נורה נמכרו בחנויות ונחטפו כלחמניות חמות – לאו דווקא בידי תושבי העיר, אלא בידי התיירים הרבים שהגיעו הנה בתחילת הקיץ, בהם לא מעטים שבאו במיוחד ליום בלום.


והכל על שמו של תושב דבלין, לאופולד בלום, יהודי לשעבר שהתנצר, גיבור הספר "יוליסס", שכל מהלכיו, נפשו המסוכסכת ויחסיו עם הסביבה הנוצרית (העוינת ברובה), עם רעייתו מולי ועם המתים בחייו מתוארים במשך 24 השעות של 16 ביוני 1904, היום שבו יצא ג'יימס ג'ויס בראשונה עם רעייתו לעתיד לבוא, נורה ברנקל.

דבלין, שהתנכרה לג'ויס בראשית המאה, חולקת לו כבוד מלכים כמעט בסופה. והאמת, לא משום שהיחס אל הסופר, שייסר אותה בעקרבים אך אהב אותה אהבה גדולה, השתנה מקצה אל קצה בקרב הדבלינאים, אלא משום שהיחס כלפיו במדינות רבות בעולם הפך להערצה ללא מצרים, והוא נחשב לאחד מסופריה הגדולים של המאה ה־20, אם לא הגדול ביותר. "יוליסס" נבחר ב-1999 בארצות הברית – שאסרה את הפצת ספרו בתחומיה בשנות העשרים – לרומן החשוב ביותר של המאה.

אירלנד נשענת לא מעט בכלכלתה על תיירות. חמישה מיליון וחצי תיירים מגיעים אליה כל שנה, כמספר תושבי האי על שני חלקיו, וג'ויס הוא גורם מדרבן ומעודד למבקרים, רבים מהם קוראיו־מעריציו (וגם רבים שלא קראו אותו, רק את שִמעו שמעו), מאירופה, ארצות הברית, קנדה ויפן.

פרופ' נוריס ומיסטר ג'ויס

בית־ספר ממלכתי. בית־המלאכה של מִיד. תחנת־הכרכרות. רק שני סוסים יש שם עכשיו…
אולם־הקונצרטים "אֶנשיינט". אין שום הופעה…
הם עברו על פני בימת־המטיף הקודרת של סנט־מארק, תחת גשר מסילת־הברזל, על־פני "תיאטרון המלכה": בשתיקה. גדר מודעות…
פלאסטוֹ. פסל־המזרקה לזכרו של סֵיר פיליפ קראמפטון. מי הוא היה?
(מתוך הפרק "האדס", "יוליסס")

ג'ויס התגאה פעם שאם דבלין תחרב ברעידת אדמה, יוכלו לשחזר ולהקים את העיר מחדש על פי "יוליסס" שלו: כל בית, כל רחוב, כל פסל וכל כביש ועיקול דרך. הספר בנוי על פי פרקי האודיסיאה של הומרוס, ונקרא על שם אודיסיאוס – יוליסס (שמו הרומי של אודיסיאוס), ובנוסף למורכבותו הספרותית (מסעו של בלום־יוליסס בדבלין – 24 שעות אמנם, אך גם מסע בזמן), הוא משחזר לא רק את אתריה של עיר הבירה האירית שהיתה אז בשליטת בריטניה, אלא גם דמויות שונות במארג שהרכיב אותה: מבעלי בתים, פוליטיקאים ועורכי דין, דרך עיתונאים, סוחרים, בעלי מלאכה וקברנים ועד סרסורים, זונות ואנשי העולם התחתון.

הדמויות הללו של הדבלינאים האמיתיים (המופיעות גם בספריו האחרים של ג'ויס, ובמיוחד ב"דבלינאים") ריתקו את מי שנחשב לרוח החיה מאחורי יום בלום, פרופ' דייוויד נוריס – מקים מרכז ג'ויס ויו"ר המרכז, חבר הסנאט האירי, הומוסקסואל מוצהר ופעיל למען זכויות אדם. בנוסף לכל עיסוקיו, נוריס, בן 55, הוא גם שחקן מוכשר, המעלה מאז תחילת שנות התשעים הצגת יחיד על ג'ויס הנקראת "האם אתם שומעים את מה שאני רואה?" (“Do You Hear What I’m Seeing?”), שעימה הופיע כבר במדינות רבות בעולם, וגם בישראל.

נוריס מזוהה עם ג'ויס עד כדי כך, שבדיווח על יום בלום בעיתונה היוקרתי של אירלנד, "אייריש טיימס", נכתב כי רוב הגברים שהגיעו למרכז ג'ויס באותו יום – בחליפות ובכובעים בסגנון תקופת המלך אדוארד השביעי מתחילת המאה – דמו לדייוויד נוריס העגלגל, החייכן והמזוקן יותר מאשר לג'יימס ג'ויס הכחוש, הקודר והלבוש שחור תדיר.

למרות מראהו העגלגל והנהנתני, יודע נוריס להפוך דמות, ועל הבמה, בתוך דקות אחדות, נדמה כי נוריס הוא הוא ג'ויס. הוא מחקה את קולו, לבוש כמותו ומהלך על הבמה בסגנון הליכתו הנמרץ. גם בטקס שחזור הלווייתו של דיגנאם

דייוויד נוריס. סנאטור אירי, מייסד מרכז ג'ויס, שחקן והרוח החיה מאחורי יום בלום
 | צילום : אמנון אבישי

היה הסנאטור נוריס הכוכב המרכזי, למרות השתתפותם של בני משפחת ג'ויס, אורחים חשובים מחו"ל, שחקני תיאטרון וקולנוע וחוקרי ספרות ידועים.

שיירת המרכבות של מלווי הארון חצתה את שער בית העלמין בגלאסנווין והגיעה עד לחלקת הקבר של אביו של ג'יימס ג'ויס – ג'ון סטאניסלס ג'ויס (הוא מר דדאלוס ב"יוליסס"), שנפטר בשנת 1931. קן מונהאן, בן אחותו של ג'יימס ג'ויס, שִרטט ליד חלקת הקבר קווים לדמותו של סבו, שהחל את חייו בעושר יחסי וסיים אותם כעני מרוד, קבצן כמעט, ודיבר גם על מסכת היחסים המורכבת שהיתה בין האב ג'ון לבן ג'יימס.

ואז הגיע תורו של נוריס, ששינה דמות בתוך שניות: מסנאטור ופרופסור מכובד, לבן המעמד הנמוך בדבלין, המדבר בעגה דבלינאית מובהקת של צפון נהר הליפי, מונולוג של אחת הדמויות ב"יוליסס". כל הנוכחים מתגלגלים מצחוק. בעצם, לא כולם. רבים מתקשים להבין את העגה הדבלינאית של צפון הליפי.

 
לאופולד בלום חי וקיים

בסיום טקס ההלוויה, כשישבנו ב"פאב של הקברנים" (כפי שנקרא "קוַואנָה", אחד הפאבים הידועים בדבלין, הצמוד לשער של בית הקברות בגלאסנווין), סיפר לי נוריס כי בשנה שעברה, יומיים לפני תחילת אירועי יום בלום, תלו הוא ושתי עוזרותיו שלט על בית ב־Upper Bridge Street, המוזכר ב"יוליסס" כביתו של לאופולד בלום.

 
בעת תליית השלט, ניגש אליו דבלינאי טיפוסי בכובע מצחייה, הניח את אופניו על גדר הבית, ניגש אל נוריס ואמר לו במבטא דבלינאי מובהק:

"אתה פרופסור בטריניטי קולג', לא? דייוויד נוריס, שנחשב למומחה של ג'ויס, נכון?"
"כן, זה אני".
"אז אתם טועים לחלוטין בתליית השלט על הבית הזה. זה לא הבית של בלום".
"מהיכן אתה יודע זאת אדוני?"
"ובכן, משפחתי היתה מיודדת עם משפחת בלום, והם לא גרו
ב־ Upper Bridge Street כי אם ב־Lower Bridge Street. כל היהודים גרו ב־Lower, לא ב־Upper. אתה מבין, אחותי הגדולה, אלוהים ירחם על נשמתה, עבדה אצל משפחת בלום בשבתות. היא היתה מכבה ומדליקה אצלם את הנרות בשבת, שופתת להם תה, מחממת את האוכל. יהודים, אתה יודע".

"באמת?"

"כמו שאנחנו משוחחים כעת! והיא סיפרה על לאופולד שהוא לא היה טיפוס מי יודע מה, אבל דבר אחד ייאמר לזכותו: הוא נתן הרבה כבוד לאמא שלו. לא התחצף ולא העליב אותה. כנראה שבכל זאת לאופולד בלום היה בחור טוב! אז תעשה לי טובה, כדי שלא תעשו מעצמכם צחוק, תורידו את השלט הזה מהבית. כאן ב־ Upper אף פעם לא גרו יהודים, כל השכנים בסביבה יודעים את זה!"
"תודה רבה אדוני, מיד נוריד את השלט מכאן, תודה רבה לך".
הדבלינאי לקח את אופניו שהיו שעונים על הקיר והסתלק. "הוא מאפיין בכך הרבה דבלינאים", אמר נוריס, "שמעודם לא קראו את ג'ויס ומאמינים שלאופולד בלום אכן היה דמות חיה וקיימת. עבורי, זהו נצחונו של ג'ויס על הדבלינאים. הוא הפך את בלום לדמות אמיתית, לחלק מהפולקלור של דבלין ואירלנד". 

שילינג ושמונה פני יותר מדי

לאחר שסיים נוריס את הקטע שלו ליד קבר אביו של ג'ויס, הופיע שחקן תיאטרון מדבלין בקטע אחר מ"יוליסס", שוב במבטא צפוני כבד (בניגוד למחוזותינו, בדבלין נחשבים הצפוניים לפחות מתוחכמים, פחות משכילים ופחות עשירים). וכל העת, אנו עדיין סביב מצבת קברו של ג'ון סטאניסלס ג'ויס, האיש שירד מכל נכסיו ואשר השפעתו על בנו היתה מכרעת. זו המצבה שאלמלא דאג ג'יימס ג'ויס – ממקום מגוריו בצרפת – לשלם עבורה, היה אביו נקבר קבורת חמור.

בתום הטקס התקיים סיור בבית הקברות גלאסנווין, בית העלמין הגדול באירלנד, בהדרכתו של אחד העובדים ממרכז ג'ויס. שיין מק'תומס הסביר הכל בנימה עליזה למדי, במבטא דבלינאי מתגלגל, כאילו אנחנו מבקרים בתערוכת פסלים או ציורים ולא במקום שבו שורר עצב עולמים. הוא הראה לנו את מקום קבורתם של האנשים האמיתיים שעליהם התבססו הדמויות ב"יוליסס": שני הנוסעים האחרים בכרכרה, שנקברו בסמוך לקבר אביו של ג'ויס, פוליטיקאים מאותה תקופה (בהם גיבור המהפכה האירית, מייקל קולינס), סוחרים ומלווים בריבית ואפילו "מאדאם", בעלת בית זונות ידועה, המוזכרת גם היא בספר.

כאן נמצא גם קברו של הפרקליט הדבלינאי הידוע ראובן ג'יי דוד, שעל אודותיו מתלוצצים נוסעי הכרכרה, בפרק ההלוויה של דיגנאם ב"יוליסס", וכמעט מתפוצצים מצחוק מסיפור הטביעה שלו בנהר הליפי בעת שהיה נער, והצלתו בידי ספן. אביו של ראובן ג'יי שילם למציל בנו רק שני שילינג, וכשמר דדאלוס, הוא אביו של ג'יימס ג'ויס, שומע על סכום מצער זה מפי בלום, הוא מגיב ביובש: "שילינג ושמונה פני יותר מדי".

כל בית קברות אירי משרה אווירה מיוחדת במבקרים בו: הצלבים האיריים הגדולים, בסגנון ה־High Cross הקלטי, החצובים מאבן גרניט אפורה; הקברים הצפופים; הכתובות המרגשות והנאיביות לעיתים על המצבות; והשמים האפורים, האיריים כל כך.

עצבות קשה, זועקת. וגם כאן, בשבילי בית הקברות של גלאסנווין, אי אפשר שלא להיזכר באחד הקטעים מפרק ההלוויה של דיגנאם, שבו מהרהר בלום על המוות:
אבל מה המציאה הגדולה בשביל מישהו בתוך שני מטר על חצי שמסתכל על הפרחים מהצד השני?
ללב שלו כבר לא חודר כלום. מושב הרגשות. לב שבור. משאבה בסך־הכול, שואבת אלפי ליטרים של דם בכל יום. יום בהיר אחד היא נסתמת וזהו־זה. יש כאן הרבה מאלה: ריאות, לבבות, כבדים. משאבות ישנות חלודות: כל השאר לעזאזל. תקומת־המתים והחיים. ברגע שאתה מת, אתה מת וזהו.

וויסקי וגינס בפאב הקברנים
בסוף הסיור הביא אותנו מק'תומס ל"פאב של הקברנים", הוא הפאב של קוַואנָה, והראה לנו חור רציני בקיר החיצוני, עגול, בקוטר של ארבעה־חמישה סנטימטרים.

"כאן נוהגים הקברנים לאותת לפאב באמצע ההלוויות איזה משקה הם רוצים", הסביר. "דפיקה אחת במקל – וויסקי; שתי דפיקות – כוס בירה גינס; שלוש דפיקות – פיינט של גינס. מרוב דפיקות במקל של הקברנים נוצר כאן ממש חלל בקיר, והם נוהגים כך עד היום. אבל הם לא היו מחזירים את כוסות הזכוכית לפאב, ומר קוואנה הנכד החליט באמצע המאה שלקברנים יגישו רק בכוסות קרטון. זה הנוהג כאן".

בשל סמיכות הפאב לבית העלמין, נהגו האבלים־המלווים להטביע את יגונם במשקה מיד עם הגיעם למקום. עיריית דבלין קבעה, בסוף המאה ה־19, כי הלוויות של נפטרים מהעיר דבלין יגיעו למקום עד לשעה אחת בצהריים בלבד, שכן לפני החלטה זו, היו המלווים שהגיעו בשעות אחר הצהריים נשארים שיכורים בפאב, וגופת המת נותרה בחוץ עד ליום הבא.

בפאב של קוואנה התקיימה הצגה של שחקנים חובבים מדבלין, שהעלו את קטע הפאב של בארני קירנאן בדבלין (מתוך הפרק "הקיקלופים"), שבו משמיץ אחד האורחים המכונה "האזרח" בצורה פוגעת ביותר את היהודים. לאופולד בלום, נוצרי בהווה ויהודי בעבר, שנשאר יהודי בכל רמ"ח איבריו, מכונה בקטע זה "ההוא" ומשיב ל"אזרח" מלחמה שערה, שמגיעה כמעט לתגרת ידיים:
…ובדרן אחד עם תחבושת על העין מתחיל לשיר "אם האיש על הירח היה יהודי, יהודי, יהודי" ואחת הזונות צורחת לו:
– היי, מיסטר! החנות שלך פתוחה, מיסטר!
וההוא אומר:
– מנדלסון היה יהודי וקארל מארקס ומרקאדנטה ושפינוזה. והמושיע היה יהודי ואביו היה יהודי, האלוהים שלהם.
– לא היה לו אב, אומר מרטין. עכשיו מספיק. סע קדימה.
– האלוהים של מי? אומר האזרח.
– טוב, אז הדוד שלו היה יהודי, אומר הוא.
אלוהים שלכם היה יהודי. ישו היה יהודי בדיוק כמוני.

וכשחזרנו במרכבה, בחזרה למרכז ג'ויס, שוב התחיל לטפטף ורוח נשבה בחוזקה, הרכּב התקשה לשלוט בצמד הסוסים שביקשו לסטות לצד הכביש, וכמעט שראיתי לידי את מר דדאלוס, הלא הוא ג'ון סטאניסלס ג'ויס, שברחבת הקבר שלו היינו זה עתה, מביט מבעד למשקפיו לעבר השמש המצועפת, וזורק קללה אילמת לעבר השמים. 

ארוחת הבוקר של בלום

מכאן ואילך התחילו האירועים לרדוף אחד את משנהו: עוד באותו ערב, טקס ווייק (Wake), אשכבה בסגנון אירי, שנועד כאילו לפדי דיגנאם, אך למעשה הוקדש לשורשיו הקלטיים של ג'ויס – שירה, שירים וסיפורים קצרים מפי משוררים, זמרים וסופרים אירים. וכנהוג בטקסי הווייק, השתייה היתה כדת וכדין – רוב האירועים נערכו בחסות חברת "גינס", שהשקתה בנדיבות את האורחים הרבים.

ובימים שלאחר מכן: תיאטרון רחוב במקומות שונים בעיר (בחסות הבנק הלאומי של אירלנד), ערבי קריאה, טיול־פיקניק למגדל מרטלו בחוף סנדימאונט שבאיזור דנלירי מדרום לדבלין, מקום התרחשות הפרק הראשון ב"יוליסס" (המקום הפך למוזיאון של ג'ויס ומעניין לבקר בו), וסיורים מודרכים לנקודות ציון בחייו של ג'ויס בדבלין: הבתים השונים שבהם התגורר, האוניברסיטה שלו, אתרים המוזכרים ב"יוליסס", וסיור ביאכטה (למוזמנים בלבד) מסביב למפרץ דבלין, לתצפית לעבר  המקומות בעיר שעל אודותיהם כתב ג'ויס בספריו.

"ארוחת בוקר של בלום" כללה, בין השאר, כליות וכבדי עוף מטוגנים, נקניקיות, גבינות "דבלינר", בייקון, חביתה וכמובן – גם פיינט של גינס (שלא נכלל בארוחה המקורית) | צילום : אמנון אבישי

שיא האירועים היה ביום בלום עצמו, 16 ביוני. תחילה, "ארוחת הבוקר של בלום", אותה ארוחת בוקר שהוא מכין לרעייתו מולי באהבה רבה, בתחילת הפרק "קאליפסו": מר לאופולד בלום אכל מתוך עונג איברים פנימיים של חיות ועופות. הוא אהב מרק קרבי־אווז סמיך, מוּראוֹת באגוזים, לב צלוי ממולא, פרוסות־כבד מטוגנות עם פירורי לחם יבש, ביצי־דגים מטוגנות. יותר מכול אהב כליות־כבש בגריל, שהעניקו לחיכּו טעם עַז וערֵב של שתן ריחני קמעה.

כליות העסיקו את מחשבותיו כאשר נע בשקט על־פני המטבח, עורך את ארוחת־הבוקר שלה על המגש המגוּבנן. אור ואוויר קפואים עמדו במטבח, אבל בחוץ היה בוקר קיץ עדִין בכול. עשה אותו קצת רעב.
הארוחה המשוחזרת במרכז ג'ויס, שבה השתתפו מכובדי העיר, שגרירים זרים, מממני האירוע ובני משפחת ג'ויס, כללה, בין השאר, כליות וכבדי עוף מטוגנים, נקניקיות מסוגים שונים, גבינות "דבלינר", בייקון, חביתה וכמובן – גם פיינט של גינס (שלא נכלל בארוחה המקורית).


אחר כך, ליד מרכז ג'ויס, שוב הופעות של שחקנים בקטעים שונים מתוך הספר, והקהל נהנה מאוד: מחיאות כפיים סוערות לאחר כל קטע. ואז, קטעי נגינה בנבל וכינור לנוכחים הרבים, מירוץ אופניים בבגדים מהתקופה האדוארדית, הנקרא כמובן "מירוץ השליחים על אופניים של יום בלום", וכל 300 המשתתפים מוזמנים על ידי ראש העירייה לארוחת צהריים חגיגית במלון "שלבּורן", ושוב, סיור רגלי מודרך ב"אתרי ג'ויס" בדבלין בשעות אחר הצהריים.
 

פרידה בין שיחי הרודודנדרון

האירועים לא תמו: ביום חמישי, הצגת היחיד של הסנאטור דייוויד נוריס על ג'ויס (חוויה נדירה לאוהבי ג'ויס). שבת, הוקדשה לרעייתו של בלום, מולי, ולמונולוג המפורסם שלה החותם את "יוליסס" בפרק "פנלופי". האירוע נקרא "מולי בלום בין שיחי הרודודנדרון", והוא התקיים בגבעת הוֹאוּת' (Howth), בחצי אי מצפון לדבלין, ליד מבצר הואות', שם הציע לה בלום להינשא לו. מולי בלום נזכרת באירוע זה בערגה בקטעים האחרונים של המונולוג:
השמש זורחת לכבודֵך הוא אמר ביום ששכבנו בין השיחים של הרודודנדרון בגבעת הוֹאוּת' עם החליפה האפורה מטוויד והכובע קש שלו ביום שהוצאתי ממנו הצעת נישואים כן בהתחלה נתתי לו חתיכת עוגה מהפה שלי וזה היה שנה מעוברת כמו עכשיו כן לפני 16 שנים אלוהים אדירים אחרי הנשיקה הארוכה ההיא הפסקתי כמעט לנשום כן הוא אמר שאני פרח הרים כן… ואיך הוא נישק אותי מתחת לחומה המוּרית וחשבתי טוב שיהיה כבר הוא ואז ביקשתי בָּעיניים ששוב הוא יבקש כן והוא ביקש שאני כן תגידי כן פרח ההרים שלי וחיבקתי קודם כן ומשכתי אֵלַי שירגיש את השדיים כל הבושם כן והלב שלו דפק כמו מטורף וכן אמרתי כן אני רוצָה כן.


הסתיים יום בלום. כמו מסעו של בלום־יוליסס, היה זה מסע אל תוך נפשנו שלנו, שלאחריו חשים קרובים יותר, הרבה יותר, לסופר ג'יימס ג'ויס וליציר רוחו, לאופולד בלום. לא נותר אלא להמתין ליוני הבא, לעוד מפגש מחודש עם הסופר המיוחד הזה, עם גיבוריו המנוכרים, המיוסרים והכל כך אנושיים, ועם עצמך.


כל התרגומים מ"יוליסס" הם מהגרסה העברית של הספר, בתרגומה של יעל רנן (הוצאת מחברות לספרות, זמורה בע"מ, תל אביב 1999).

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות