תפריט עמוד

ביחד, בצל הצאלון – זכרונות מהקיבוץ

אתם אף פעם לא תבינו את זה. אין סיכוי. אם לא נולדתם בקיבוץ, לא גדלתם ובגרתם בו, אין דרך להסביר לכם מהי משמעותו של אתוס ה"ביחד" הקיבוצי. אפילו אנחנו, שצמחנו שם על ברכי אותו ביחד ושלפעמים עזבנו את המשק דווקא בגללו, מתקשים להסביר לעצמנו מה יש במושג הזה, שחזק מכל ביחד שבני העיר מכירים מהזוגיות האינטימית או מהשבט המשפחתי.
שש שנים עברו מאז שעזבתי את כנרת, הקיבוץ הפרטי שלי, וכאשר אני מנסה להגדיר לעצמי מה בדיוק אומר לי המושג הזה, אני מוצא שאין לי תשובה. מה שנשאר הוא רצף של תמונות, שכל אחת מהן מצלמת אותו מזווית טיפה שונה. 

ילדי קיבוץ ליד הכנרת, שנות החמישים | צילום: נפתלי, מתוך הספר: "Israel Photography Annual 1" בעריכת פטר מרום

ביחד. אני ואורי ושגיא בני שלוש. כמו בשיר ההוא של הפרברים, אנחנו משחקים בצל הצאלון, על דשא הגנון בביתנו שאל מול גולן. 24 שנים אחר כך אנחנו עדיין החברים הכי טובים. ככה זה כשמצמידים ילדים זה לזה מגיל זחילה. אין ברירה אלא להפוך לאחים.

ביחד. אוגוסט בעמק הירדן. הקיבוץ שלנו מת בשמש הצהריים, ואני שומע כל מה שקורה בדירת השכנים. ככה בונים אצלנו את הקירות. דקים־דקים. השכנה נכנסת לביתה, טורקת דלת וחלונות, מדליקה מזגן. הרגע היא חזרה מהמזכירות. אף שהיא ובעלה נתנו למקום ארבעים שנות עבודה משותפות, חבריה הטובים החליטו לא לאשר להם להרחיב את הדירה המצומקת.

לחביירים הנכבדים לא הזיז שלשאר דיירי הבניין כבר הרחיבו. היא היתה צריכה להסביר, להצטדק, לנסות לשכנע אותם שגם לה מגיע. אטוּמים הם שלחו אותה הביתה, ועכשיו היא רצה לסגור את החלונות גם בחדר השינה. "הקיבוץ הזה נכנס לי לתוך הבית", אחי ואני שומעים אותה צועקת מהעבר השני של הקיר. "נמאס לי שאנשים פה מסתכלים לי לתוך הבית ומחליטים איך ייראו החיים שלי". שנה תעבור, והיא, בעלה וילדיהם יעזבו.

ביחד. רוחל'ה מינץ נפטרה. מתה בשיבה טובה אחרי ששרדה את השואה, אחרי שתרמה למשק את מיטב שנותיה. בערוב ימיה לא היתה בקשר כמעט עם איש ("סניליות", מפטירה סבתא שלי. "איזו מחלה נוראה…"), ובכל זאת כולנו יורדים ללוות אותה אל בית הקברות שלנו. כולנו. לא רק הקשישים בני דורה, אלא גם ילדים וצעירים והורים. אנחנו הולכים אחרי ארונה כי מגיע לה. כי כך ראוי לעשות. הרוב לא הכיר אותה, אבל אצלנו לא ירד אדם אל הקבר עם בקושי מניין.  

ילדים בקיבוץ גבעת השלושה הישנה, שהיה בשטח פתח תקווה. הצילום משנות הארבעים, מתוך הארכיון לתולדות פתח תקווה ע"ש עודד ירקוני, ויקישיתוף

ויש עוד הרבה ביחד. ביחד של ערב יום הזיכרון: עם אביבה הקוראת בקול רם וצלול את "רשימת בנינו שנפלו במערכות ישראל", וכולם מכירים כל אחד מהם או לפחות את אחיו או אביו או בתו. ויש את הביחד המחפֶּה: סחבת אוטו ונהגת בו בשדות בלי רישיון? אל תדאג. אף אחד לא יסגיר אותך למשטרה. "פה זה הבית שלך, גיורא. אתה יכול להירגע". ויש ימי שמחה וימי חול וימים נוראים, טקס ביכורים וחג המשק וסבא שמתקשר אליך לתל אביב לספר שבית המשפט סגר לנו את המחצבה ועכשיו ממה נחיה?

הביחד הזה לא עוזב אותך אף פעם. "אנחנו לא נשכח מי אתה באמת", אומרות העיניים שלהם כשאני מגיע לביקור. "כאן תמיד תהיה הילד של רפי וענת. זה עם הראש בעננים, שלא הולך לגיוסים בבננות ושנשאר בחדר לכתוב". ואתה משונה בעיניהם, תמיד היית, אבל זה לא משנה, כי אתה בנו של הביחד הזה, של שבט המונה 800 איש. ובסוף חייך, אחרי שתחיה שנים בתל אביב שלך, אתה תבוא לפה, לבית הקברות שלנו, לנוח בו מנוחה נכונה בחברת רוחל'ה מינץ וסבא וסבתא שלך וכולנו.

נדמה לי שדילן תומס היה זה שאמר בעצב שהתבגרות פירושה שלעולם לא תוכל לחזור הביתה. במקרה שלנו, הקיבוצניקים, זה הפוך. לא משנה מה תעשה, את הבית הזה לעולם לא תוכל לעזוב.

 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

תאוות בשרים: תחנת האכלה לנשרים

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות