תפריט עמוד

בורניאו, מלזיה: לישון עם ציידי גולגלות

בורניאו, מלזיה: לישון עם ציידי גולגלות

עד לפני זמן לא רב נהגו בני האיבאן, קבוצה אתנית שחיה בבורניאו, לצוד ראשי אדם. למבקר מהמערב קשה לתפוס איך מתקיימים זה בצד זה תרבות עשירה ומורכבת עם מנהג שנתפס אצלנו מעורר חלחלה, ואיך משתלבת אכזריות גדולה עם עדינות רבה. האנתרופולוגית דינה היימן יצאה למעבה יערות הגשם בבורניאו, למפגש תרבותי מרתק

שקעתי בנמנום והתעוררתי בבהלה. בד הכילה היה קרוב לפני. כנראה שנגע בי, אולי התנופף אל פני בזמן שנשמתי. לא רכן לעברי צייד ראשים, ולא היה שם גרזן נכון לכרות את ראשי. צייד הראשים היה יציר דמיוני המפוחד. תת ההכרה שלי עבדה, מתבססת על הסיפורים ששמעתי בדרך לכאן על בני האיבאן (Iban), שנהגו בעבר לצוד ראשי אדם. את הראשים הכרותים הציגו כגביעי ניצחון בפתח ביתם. הגולגלות שנאספו שימשו כקמיעות שגויסו להגנה מפני רוחות רעות. חשבתי על הגולגלות התלויות בכניסה לבתים וידעתי – צפוי לי ליל נדודים.
הבל האוויר שימש לי כשמיכה כבדה ביום חם ולח מאין כמוהו. על הנהר שעליו שטנו כדי להגיע לכאן היה משב רוח קל, אבל הוא חלף מזמן. נהרות הם דרכי הגישה היחידות אל תוך יערות הגשם, באזורים בראשיתיים אלו של האי הפראי בורניאו (Borneo). שטנו במעלה נהר למנאק (Lemanak) כדי לבקר בבית ארוך (Longhouse) של האיבאן, קבוצה אתנית שהיתה ידועה במנהג ציד של ראשי אדם ואיסוף גולגלות. המפגש עם העולם המערבי הציג את המנהג כברברי, מפחיד ומעורר חלחלה. בביקורי השני במלזיה ידעתי – הפעם אני חייבת לבקר אצלם.

בית ארוך ואנשים בו הרבה
נחתנו על חוף בוצי שבמימיו השתכשכה זקנה חשופת חזה. גבר שחום מכוסה כתובות קעקע בדק מכמורת ושלף ממנה דג אחד קטן. עליתי לעבר הבית הארוך – מעין כפר תחת קורת גג אחת, הבנוי על כלונסאות לאורך הנהר – שכשמו כן הוא: בית ארוך, ולו

בית ארוך, מעין כפר תחת קורת גג אחת, הבנוי על כלונסאות לאורך הנהר. מרפסת חיצונית וכ-30 דלתות שפונות בשורה ארוכה אל מסדרון מקורה, שאורכו יכול להגיע ל-200 מטרים. מאחורי כל דלת יש חדר מגורים ומטבח. משפחה אחת ישנה, מבשלת ואוכלת ביחידת מגורים זו. קורות עץ מתפוררות מונחות על הרצפה המוגבהת של המסדרון, שם מתנהלים חיי הקהילה | צילום: דינה היימן

מרפסת חיצונית וכ־30 דלתות הפונות בשורה ארוכה אל מסדרון מקורה. מאחורי כל דלת יש חדר מגורים ומטבח. משפחה אחת ישנה, מבשלת ואוכלת ביחידת מגורים זו. העולם המודרני מכסה את קירות הבית בפוסטרים עם דמויותיהם של הנסיכה דיאנה ושל זמרי פופ מהונג קונג.
קורות עץ מתפוררות מונחות על הרצפה המוגבהת של המסדרון, שם מתנהלים כל חיי הקהילה. אורכו של מסדרון יכול להגיע ל־200 מטרים. לפנות ערב מדליקים עששיות שמן שמאירות לאורך כל המסדרון באור חלוש, בני הקהילה יושבים על מחצלות ומדברים אודות היבול בשדות האורז. הם מגלגלים סיגריות בעלי דקל, שופתים תה, שותים יין אורז, מאכילים את הילדים ומבריחים את הכלבים.
סבתא יושבת על המחצלת ומערסלת בזרועותיה תינוק. תמונה שלווה. היא נשענת על עמוד תומך של הבית הארוך. מעליה, בתוך מקלעת נצרים, שש או שבע גולגלות. יש במראה הזה מתח בלתי פתור. שלווה מול סערה המזכירה ימים עברו. בסמוך להם יושב בנינוחות איש מבוגר, אולי סבו של העולל. ידיו מונחות ללא מאמץ על ירכיו, ועל אצבעותיו חרותות שתי כתובות קעקע. הן מעידות על שתי גולגלות שהביא חזרה מן המלחמות השבטיות.
הבית מוגבה כשלושה מטרים מעל לאדמה, ותחתיו חיים החזירים והתרנגולים. חתול סיאמי שהביאו מן העיר למזכרת עושה את דרכו אל הבית במעלה הסולם – גזע עץ שמדרגות חטובות לתוכו. בימים בטוחים פחות היו מרימים את הסולם לעת ערב לצורך הגנה. עשן ממדורה בלתי נראית משמש כדוחה יתושים. קולות השיחה שקטים והכימיה עם האנשים העדינים האלה, בעלי העיניים המחייכות, היא מיידית. רק הגולגלות שתלויות בפתח כל בית מזכירות עבר אלים, אכזרי, עז ופראי.
אי אפשר לסבול מבדידות בבית הארוך, אבל גם אי אפשר ליהנות מפרטיות. קורות הרצפה חורקות תחת הרגליים, כך שקל לדעת אם מישהו עובר, ובלילה אפשר לשמוע את השכן מתעמת עם מחשבה מסובכת. "פרטיות יש רק תחת הכילה", הסביר לי המדריך סֶלווין נאגה לינגאם שליווה אותי, "וגם אז שומעים את השכנים". הוא צוחק, "לא, זו לא שיטה לצמצום ילודה. להיפך, כל הבית נכנס לאווירה". ב־30:3 השמיע קולו חזיר בר. חתולים התחילו לייצר חתלתולים, והעירו את התרנגולים. התרנגולים העירו את הכלבים, והם העירו את זו שכלל לא ישנה – אותי.
התבוננתי בבד הכילה והמתנתי לבוקר. חשבתי על הריקוד שרקדו הגברים בערב, ריקוד שמחקה את תנועותיה של ציפור מקור הקרן (קלאו, Hornbill). תנועותיהם מעודנות, מחושבות, מעוצבות. העדינות אינה עולה בקנה אחד עם הדימוי של לוחם אכזרי. אבל הסיור שערכנו ביער הבהיר לי שהעדינות היא כלל שמתבקש מכל מי שרוצה לחיות מן היער. כדי להתקדם בשקט בזמן ציד או להימנע ממפגש עם חיה טורפת, צריך לדעת איך להאזין, להתבונן ולנוע.
הם צירפו אותי לריקודיהם, ואני נעתי בגמלוניות. "אנשי הפרא מבורניאו", כפי שכונו על ידי הבריטים, הפכו באחת לסמל העדינות והדיוק. לעומתם, יכולתי להיחשב לכל היותר לאשת הפרא מישראל.

הכלבו הגדול של הטבע
הקבוצה האתנית איבאן חיה במדינת סרוואק (Sarawak) שבמלזיה, בצפון האי בורניאו, שבין הפיליפינים לאינדונזיה. ב־1957 קיבלה מלזיה עצמאות וב־1963 הצטרפה מדינת סרוואק לפדרציה המלזית. האיבאן היא הקבוצה הגדולה ביותר מהקבוצות הילידיות של סרוואק. מקורה באי סומטרה (Sumatra) ובמערב קלימנטן (Kalimantan), חלקו האינדונזי של בורניאו. בני האיבאן הגיעו בגלי הגירה ממערב בורניאו אל תוך השטח הצפוני של האי. הם הוסיפו והתפשטו גם למדינת סבה (Sabah) ולסולטאנות ברוניי, ועל פי הערכה הם מונים כ־400 אלף איש. גניאולוגים של האיבאן טוענים שהם היגרו לסומטרה מן המזרח התיכון, אולם דבר זה אינו ודאי.
ביתם של האיבאן הוא ביערות הגשם העתיקים ביותר בעולם. מורשתם התרבותית מתייחסת אל הטבע בכבוד, מתוך אמונה שהטבע מתגמל בשפע. לעומת זאת, אם נוהגים כלפי הטבע בזלזול, הוא מתאכזר אל אלה הפוגעים בו. הגבר שיצאתי אחריו אל תוך היער הדגים בפני את המאכלים שאפשר לאסוף במהלך סיור פשוט וכרת בעזרת סכינו נבטי במבוק. אחר כך הוא כרת עלים גדולים והניחם על הגדם. כיוון שכרת את הנבטים לחינם, הוא ביקש סליחה מעץ הבמבוק על ידי הנחת העלים כמנחה.
השם סרוואק פירושו במלאית פוך, כחל – מינרל שמופק באיזור ומשמש לרפואה ולצביעה. מרכיב זה אינו היחיד המצוי ביערות בורניאו. מחקר עדכני בפרמקולוגיה מעיד שעתיד הרפואה והתרופות מצוי, ועדיין ממתין לגילוי, בצמחיית יערות הגשם. היער מלא חיים. זהו מחסן אדיר של מוצרי קיום ומוצרים שמצילים חיים. רפואה מסורתית מספקת מרפא ל־80 אחוזים מהאוכלוסיה במדינות המתפתחות. ארגון הבריאות העולמי הכריז על חשיבות יערות הגשם בהקשר זה, מכיוון שהמרפאים מפיקים את התרופות מן הצמחים הגדלים בהם. ריצ'רד אוונס שולץ, אבי האתנובוטניקה, אומר שבכל ימי ההיסטוריה של האדם, בוטניקה ותרופות היו מלים נרדפות, שפעלו בתוך שדה ידע מקביל.
תרבויות הילידים דאגו ליער במשך דורות, ולמרות התפיסה כאילו חייהם טובלים בשפע פרימיטיבי, מדובר בתרבויות עשירות ומורכבות. אנשי היער רואים בו מקום רוחני. אנשי העיר רואים ביער בדרך כלל איזור שולי וחסר ערך, שיכול לשרת אותם בצורה הטובה ביותר על ידי כך שיימכר לחברות כריתת עצים, ובמקומם יינטעו מטעים של דקל שמן.
אל היער יצאתי בעקבות גבר מקהילת האיבאן, כשהוא חמוש ברובה נשיפת חיצים. את החיצים מושחים ברעל שמקורו בעץ האנטיאריס הרעיל, והם נורים בשקט, כך שאם הצייד החטיא בניסיון הראשון, תהיה לו הזדמנות שנייה. אבל כלי הנשק החשובים ביותר של בן האיבאן הם עיניו, אוזניו ומאגר אדיר של ידע וניסיון.
בתוך שפעת היער, שאינו מאולף ואינו מבוית, הוא רואה דברים שאני לא רואה. הוא מבחין במגוון ובשונות שלא קיימים מבחינתי. הוא יורד מן השביל וחוזר בכל פעם עם דבר מה חדש. הוא מביא ליאנה, צמח מטפס שממנו מייצרים חבלים. מצמח אחר הוא מפריד חוטי תפירה ומיד קולע לי צמיד. הוא מדגים את חוזקו של החוט ומראה כיצד אפשר להשתמש בו להכנת רשת דייגים. הוא נעלם שוב וחוזר עם עלה שצידו התחתון משמש כנייר זכוכית לשיוף כלי עץ. כלבו זקור האוזניים והזנב שועט בין העצים, נלהב ומלא מרץ, אבל לא מאותת על הימצאות בעלי חיים בסביבה. אני לא נעה בעדינות של אנשי היער, וחיות ברחו משם מזמן.
איש היער ממשיך להדגים את ערכו השימושי של הטבע, כשהוא חוזר עם שרך למאכל וקוטף שרך נוסף, שאותו אוכלות נשים לאחר לידה כדי להגביר את כמות החלב להנקה. שרך אחר מוריד לחץ דם, שרף מגבעול אדמדם שמים על שלפוחיות בעור. הוא אוסף עלים שבתוכם מבשלים אורז, ושם אותם בסל שעל גבו. מן היער, אל הבית הארוך, לא חוזרים בידיים ריקות.

נשים וגברים, אריגים וגולגלות
לכל בית ארוך יש טריטוריה מוגדרת. האדמה דלה, ולכן נוהגים בני האיבאן להחליף את שדות גידול האורז בשיטת החקלאות הנודדת – שימוש בשדה עד מיצויו ומעבר לשימוש בחלקות שדה אחרות (להבדיל, למשל, משיטת מחזור הזרעים). בעבר, כאשר אזלו האדמות בשל הסבב שבחקלאות נודדת, יצאו האיבאן למלחמות בשכניהם. את בניהם ואת נשותיהם של המנוצחים צירפו בדרך כלל לכפרם, והם נטמעו בקהילה. בשונה מחברות אחרות בבורניאו, לא שעבדו האיבאן את אויביהם ולא קיימו חברה מעמדית כלשהי.
גם בתוך הקהילה חברת האיבאן דמוקרטית: כל אדם יכול להיבחר להיות ראש הקהילה, ותפקידים חברתיים אינם עוברים בירושה. כל חדרי המשפחות באותו גודל, וראש הבית שנבחר אינו פטור מעבודות רגילות. הוא עובד בשדות ועוזר בתחזוקת הבית, כמו כולם. ראש האיזור, שנקרא פנגולו (Pengulu), נבחר על ידי ראשי הבתים.
האיבאן טוענים שלנשים מעמד שווה בחברתם. ואכן, בראש משק הבית יכולה לעמוד אשה, באותה מידה שיכול לעמוד גבר. ירושה מתחלקת בצורה שווה בין הבנים והבנות, אבל חלוקת התפקידים בין המינים ברורה מאוד, ותפקידי הגברים זוכים ליוקרה חברתית גבוהה מאלה של הנשים. הנשים משתתפות במפגשים ציבוריים בצורה שוויונית לגברים, אבל תפקידים רשמיים הם בידי הגברים.

האמונה בקרב האיבאן, כאילו שולטת באויב רוח רעה, הופכת את האויב למי שדמו מותר. כריתת הראש נתפסת לא כביטוי של השחתת גופת אדם, אלא כביטול כוחה של רוח רעה

בקרב האיבאן אין מעמדות, אבל יש תחרותיות לגבי ההישגים האישיים, המובילים לעמדה מכובדת. בעבר, נמדדה הישגיות הגברים בהצגת מספר הגולגלות שכל גבר צד. עד לפני כ־40 שנה התמחו הגברים בציד ראשים, כהוכחה ליכולתם הגברית ולכישוריהם. גברים טענו שכדי להשיג שידוך היה עליהם להציג גולגלות שהם צדו. בגולגולת אחת לא היה די להוכחת גבריות. הגברים אמרו שנשים חשו בטוחות בצידו של גבר שמסוגל להרוג על מנת להגן.
כיום, ההישגים נמדדים בעושר, בהשגת יבולי אורז באורח יציב והמשכי ועל סמך אופי ואישיות. הם נמדדים גם באמצעות מוסד בשם בג'אלה (Bejalah), שבו צעירים נוסעים אל העולם הגדול כדי לצבור עושר וניסיון. פירוש המלה בג'אלה הוא לצוד, ובעבר היא שימשה לתיאור ציד ראשים וציד מזון. מטרת הנסיעה: לחזור עם חפצים בעלי ערך ועם ערך עצמי שנרכש מתוך הניסיון בעולם שמחוץ לקהילה. הגברים מתעדים בקעקועים על גופם את ניסיון חייהם. הקעקועים מעידים על המקומות שבהם ביקרו ועבדו ועל מפגשים שהיו להם בדרך.
נשים אינן נוסעות. חוסר המגע שלהן עם העולם החיצון גורם לכך שהן מסורתיות יותר. אבל גם הן נהגו לתעד את הישגיהן האומנותיים בקעקועים על הזרועות. הנשים מתמחות באריגים, וכישוריהן הנשיים נמדדים באומנותן. האריגים של נשות האיבאן מוערכים כפריטים מוזיאוניים ונרכשים במחירים גבוהים. אל תוך האריגים נארגים לחשים וקסמים שמגינים על לובשם, בדומה לאמונה שהגולגלות התלויות בפתח הבית מגינות על יושביו.

חוטי כסף, נוצות וחרב הראג'ה
הלבוש הטקסי של הנשים משמש לתצוגת העושר של המשפחה. אלו אריגים ותכשיטים שעוברים בירושה בתוך המשפחה. הלבוש כולל חגורת כסף גבוהה, ולעיתים גם ראוואי (Rawai) – חגורת מחוך צמודה עשויה נצרים, המצופים בחוטי כסף שאחוזים בחוטי נחושת. הראוואי משמש כלבוש וכתכשיט. אריג רקום בחוטי כסף נעטף על חזה האשה וכתר מפואר מעטר את ראשה. הנערות עוטות על גופן תכשיטי כסף ששוקלים כמה קילוגרמים. בעבר קרה שנערות טבעו בנהר כאשר הסירה שבה ישבו התהפכה. משקל תכשיטי הכסף שהן עדו גרם להן לשקוע בלי יכולת להינצל.
הלבוש הטקסי של הגברים כולל בד אדום באורך שישה מטרים, המשמש מעטפת לפלג הגוף התחתון, וז'קט שנקרא קלמבי (Kalambi). כל זה אינו שלם בלי מלבוש ראש עשוי נוצות וחרב טקסית הנתונה בנדן קלוע מנצרים, שעליה קישוטי נוצות של ציפור מקור הקרן. הכי נחשבת, חרב מקורית מתקופת ראג'ה ברוק – סולטאנות בריטית ששלטה בסרוואק במשך 100 שנים, ומייסדה היה ג'יימס ברוק. בלית ברירה מסתפקים בחיקוי.
זכיתי לבחון את הלבוש בעת הצגת הריקוד המסורתי, וגם ללמוד משהו על תיירות אחראית. "כשחברת התיירות שלי הגיעה לבית הארוך הזה, רק עשרה אנשים ידעו את הריקודים. הם בזו למסורת של עצמם וראו בה עדות לנחיתות", הסביר לי המדריך סלווין. הוא הודי, אבל בבית הספר הכיר חברים מן האיבאן, בילה את חופשותיו בחברתם ולמד את שפתם ואת אורחות חיי היער. הוא הפך לבן משפחה, קנה לו זהות נוספת ואף עיטר את גופו בכתובות קעקע עם סמלי האיבאן.
"עשינו איתם הסכם, שנשען על לקחים מנסיונות כושלים בתיירות על נהר הרג'אנג (Rajang)", המשיך סלווין בהסבר. "ביקור של תיירים בבתים הארוכים גרם לחוסר איזון בהכנסות של יושבי בית ארוך אחד, ויצר מתחים, קנאה ושינוי במערך הכוחות הפנימי. בדרך כלל, התוצאה היתה התפרקות של הבתים הארוכים ושל המרקם החברתי של הקהילה. הבתים האלה הפכו ממוסחרים, התיירים לא נהנו מן הביקור ואי אפשר היה לקחת לשם תיירים נוספים. ההישענות על תיירות הפכה לא כלכלית עבור יושבי הבית הארוך, וכך הם נפגעו משני הכיוונים: במרקם החברתי ובבסיס הכלכלי.
"כדי למנוע משבר כלכלי, חייבים להמשיך את העבודה בחקלאות גם בבית הארוך הזה, שבו אנו מבקרים. אירוח התיירים נעשה מעתה ברוטציה. רק משפחות שבתורנות ממתינות לתיירים, ושאר בני הקהילה ממשיכים בחייהם השגרתיים. לפעמים אני מגיע עם תיירים בשעות הצהריים וכולם בשדות, רק הזקנים והתינוקות כאן. התיירים חושבים שזה בית לתצוגה, ורק אם הם נשארים ללילה, הם רואים את כולם חוזרים מן השדות, מן הציד, מן האיסוף ביער, ומבינים שזהו בית אמיתי שחיים בו. גם הצגת הריקודים נעשית בסבב, וכך נאלצו כל המשפחות ללמוד את הריקודים. עכשיו, כשהם רואים את העניין שמביעים בהם התיירים, הם מתחילים להראות עניין בתרבות שלהם עצמם. הם הפסיקו להתבייש והתחילו להעריך את המורשת שלהם. ההכנסות מן התיירות עוברות לכל הקהילה, ויחד הם מחליטים במה להשקיע כדי לשפר את תנאי חייהם".

זו לא גברת, זה אדון
אמונתם של בני האיבאן אנימיסטית – אמונה שרוחות מגולמות באלמנטים של הטבע, כמו השמש, ההרים והעצים – ומורשתם כוללת ישויות מיסטיות וגיבורים אגדיים. האיבאן מאמינים שכדי להשיג מהלך חיים הרמוני, יש להגיע לאיזון הנכון שבין פיוס הרוחות הרעות ובין ריצוי האלים הטובים. הם מקיימים פולחן אבות ומאמינים שנשמות אבותיהם חוזרות בצורת אורז כדי להזינם. לפיכך, חייהם מתרכזים סביב גידול האורז. פולחן האבות קשור להבטחת היבול, שכן לאורז יש נשמה וצריך לכבדה.
אמונת האיבאן כוללת מספר רב של אלים טובים, שעוזרים בכל דרך אפשרית. החלומות נחשבים לקולם של האלים, ובבוקר, במסדרון, דנים תושבי הבית בחלומותיהם,

שתי כתובות הקעקע החרותות על האצבעות מעידות על שתי הגולגלות שהביא בן האיבאן מן המלחמות שבטיות. מי באמת היה זקוק להוכחת הגבריות הזו? הנשים, כדי לחוש מוגנות, או הגברים, כדי להוכיח את נחיצותם החברתית כלוחמים ומגנים? | צילום: דינה היימן

מתייעצים כיצד לפרשם וכיצד להיות מונחים על ידם. במהלך הביקור נתבקשתי לא לצלם תינוקות ישנים ששיניהם טרם צימחו. נשמתו של תינוק נחשבת חלשה במיוחד והצילום בעת שנתו עשוי לגרום להפרדת נשמתו מגופו. בני האיבאן מאמינים כי הנשמה יכולה להיפרד מן הגוף, וכי במסעותיה מחוץ לגוף נעשה האדם חולה.
תפקידו של השמאן המרפא הוא להחזיר את הנשמה ממסעה. קיימים סוגים שונים של שמאנים בקרב האיבאן, ומעמדו של השמאן הבכיר ביותר מסקרן במיוחד: ככל שעולה השמאן בדרגה, בהכשרתו וביכולתו, הוא מאמץ התנהגות ותפקידים של נשים. הוא מתלבש כאשה ואף נושא לו גבר לבן זוג. בתהליך הריפוי צריך השמאן לקשר בין עולם החיים לעולם המתים. האיבאן מאמינים שנשמת אשה מסוגלת לנסוע אל ארץ המתים, בעוד שנשמת גבר נאלצת לעצור בגשר הפחד, שמוביל לעולם המתים. לכן, כדי להיות מרפא מעולה דרושה לשמאן נשמה של אשה.
הנוהג הטרנסווסטי (לבישת בגדי המין השני), או ההרמפרודיטי (שילוב ביולוגי של מין הזכר והנקבה, המשמש בהשאלה לתיאור שמאנים שמאמצים תפקידי נשים וגברים כאחד כדי להיות יותר מאדם רגיל), מעורר שאלות רבות הנוגעות לתפקידם של שמאנים בחברות רבות. מעמדו של השמאן נבדל תמיד מן החברה, ויש הרואים באימוץ תפקידי נשים את קיבוע מקומו החברתי כמי שאינו שייך. אם הוא מצוי במקום שאינו גבר אמיתי ואינו אשה אמיתית, הוא יכול להתמקם במתחם הרוחות.
החלוקה הברורה בין תפקידי נשים וגברים בקרב האיבאן הביאה את החוקר האוסטרלי דרק פרימן (Freeman) להצביע על העובדה שהגברים של האיבאן מביעים תחושות של חוסר ביטחון. ביטוי לכך הוא מצא בתכונתם להתרברב לגבי גודל איבר מינם. את תגובתם האלימה במקרי ניאוף הסביר חוקר בשם הפל (Heppel) בתחושות חוסר היעילות והכשרון שחשים הגברים. השמאן, שרוצה להיות "יותר" מגבר, מאמץ התנהגות ותפקידים של אשה כדי להיות שלם, כדי להיות יותר מאדם רגיל.
לפי סברה אחרת, שמאנים הם תמיד חריגים חברתיים – חולי נפש, מוגבלים גופנית, הומוסקסואלים או טרנסווסטיטים – שמקבלים מקום בחברה על ידי הפיכתם לבעלי תפקיד. כך מתאפשר להם להיות חלק מן החברה ואף לשמש אותה. הסבר זה הוא חלקי בלבד, ומתעלם מן העובדה שהשמאנים מאמצים את התפקיד הטרנסווסטי או ההרמפרודיטי כחלק מהתפתחות מקצועית מאוחרת בחייהם, לעיתים קרובות לאחר שהקימו משפחה (אגב, בחברות מסוימות נשים שמאניות מאמצות תפקידי גברים).
במהלך פעולת הריפוי קורא השמאן לאלות לבוא לעזרת החולה. יש התולים את הצורך שלו להפוך את מינו בקשר שהוא צריך לקיים עם אלות. הסבר נוסף לתופעה נשען על היסטוריה ומיתולוגיה מטריארכלית – של שלטון או מנהיגות נשית. הלמידה המעמיקה של השמאן מביאה אותו אל מיתוסים קדומים שקשורים במנהיגות נשים, שהיתה בפועל בקרב האיבאן בעבר, או בשלטון נשים בסיפורי המיתוס. על מנת ליצור קשר עמוק עם מקורות אלה, נדרש השמאן להחליף את מינו.
הסבר אחר לתופעה קושר את שינוי המין לרצונם של גברים אלה לחמוק מן ההגדרות החברתיות של גבריות, שדרשו מהם בעבר להרוג ולהביא ראשים כרותים. דרק פרימן תיאר את החגיגות שנערכו לאחר ציד הראשים: בטקס נהגו הנשים להתלבש כגברים ולחגור איברי מין זכריים, מובלטים בצורה מגוחכת, כשהן שרות שירים שלועגים לגברים ולאיבריהם. הגברים, מיותר לציין, לא היו משועשעים כלל. הבדיחות על נושא רגיש ורציני כל כך לא הצחיקו אותם.  תגובת הנשים בחגיגות שהתקיימו לאחר ציד הראשים מובילה לשאלה מרכזית: מי באמת היה זקוק להוכחת הגבריות הזו? הנשים, כדי לחוש מוגנות, או הגברים, כדי להוכיח את נחיצותם החברתית כלוחמים ומגינים?

ציפורים מדברות ומנהגי חיזור
הנסיעה אל נהר הלמנאק התארכה וכאשר הגענו אל הסירה שהמתינה לנו, ידעתי שאנו באיחור. רצינו להגיע אל הבית הארוך לפני השקיעה, אולם במהלך השיט שמתי לב שהשייט הפסיק את פעולת המנוע ואחר כך החל להאט את תנועת הסירה. "השייט קיבל

ילדי איבאן בתלבושת אחידה ממתינים להסעה שתיקח אותם לפנימייה. הם חוזרים לבית הארוך רק בסופי שבוע, עם ידע, תרבות וערכים שלא תמיד מוכרים להוריהם. למשל, פוסטרים עם דמויותיהם של הנסיכה דיאנה ושל זמרי פופ מהונג קונג | צילום: דינה היימן

מסר", הסביר לי סלווין, ואני ידעתי שהוא לא קיבל אותו בטלפון סלולרי. "הוא שמע ציפור. הציפור הזו הודיעה לו שלא כדאי להגיע לפני החשכה. נשוט עכשיו לאט יותר".
אין מקום בעולם שבו אדם וציפור מחוברים כמו בבורניאו. ציפורים ארוגות במחשבה ובאמונה והן קובעות התנהגות. האיבאן מאזינים לקריאות הציפורים ומחליטים לפיהן אם השעה מתאימה לחזור הביתה, לצאת לציד או לרדת לנהר. סלווין הסביר שבהאזנה למסרים יש גם מידה של גמישות: אם נחיתת ציפור מסוימת על גג בית מורה על הפסקת הבנייה, יעסיקו האיבאן את ילדיהם בגירוש הציפורים. וגם האפשרות של "לא שמעתי" קיימת.
בשל יכולת הנסיקה שלה לשמים, מסמלת הציפור בתרבויות רבות את הקשר בין עולמות תחתונים לעליונים ואף נתפסת כשליחת האלים. לציפור חלק גדול במיתולוגיה של האיבאן ובגיבוש רעיונות ששרדו מן העבר. אין לאיבאן מסורת כתובה, והם מספרים כי בזמן השיטפון הגדול, שמו הבריטים את כתביהם תחת הכובע, הסינים הניחו את כתביהם על הכתפיים והאיבאן – על המותניים. כשהגיעו לאדמה ופרשו את הכתבים על הקרקע לייבוש, באו ציפורים ולקחו אותם לשמים. כל הידע שנאסף על ידי אבות האיבאן נלקח על ידי הציפורים והם נותרו בלי אלפבית. מאז מאזינים האיבאן למסרים ששולחות אליהם הציפורים, אשר נשלטות על ידי סינגלנג בורונג (Singalang Burong) – האל הציפור. את ההיסטוריה הם משלימים בשירים על ציפורים ועל פרחים.
תינוק הושכב בערסל, וסבתו שרה לו שיר ערש. סלווין תרגם:
"ציפור הלילה קורא, כבד בדמעות ובכי,
הוא בוכה בחיפוש אחר קן שבו יוכל לישון.
ציפור הלילה, הינשוף, מחפש אחר בת זוגו.
זו הלבנה שנטשה אותו על האדמה.
בלילות חשוכים חסרי ירח,
אפשר לשמוע אותו קורא לה וקורא…".
בשירים אחרים מתוארות נערות האיבאן, כשהן חוזרות מן הרחצה. הן צועדות בנחישות ובתבונה, כמו ציפור השׂלו הצבוע (Painted Quail). בשירים הנערות תמיד מושכות, חכמות ומוכשרות. לעיתים הן קשוחות ואפילו לוחמניות, כמו פסיון גב האש. הגברים, לעומת זאת, מתוארים בשירים כחתיכים ומפונקים. בדומה לציפור מקור הקרן, הם חמי מזג ומעט טיפשים. מחד הם מעוררים תשומת לב ומסתירים את רגשותיהם, ומאידך הם רכרוכיים.
למעשה החיזור של האיבאן אופי ייחודי. הנער מבקר את הנערה תחת הכילה שלה, לאחר שפיתה אותה באמצעות נגינה מתוקה. אם היא החזירה לו בנגינה באותו כלי, הוא יכול לשבת בצידה ולדבר איתה במרחק שמיעה מהוריה, שנמצאים בחדר המשפחה. הם משוחחים במלים מרומזות. למשל, "אני ציפור מקור הקרן שבא לבקר את הפסיון". אם הנערה מסכימה, יחזור הנער לשיחה נוספת. מפגש שלישי יוביל לאירוסין, והנישואים נערכים לאחר היכרות קצרה בלבד. הגירושים אפשריים, אבל בגידות נתפסות כפשע חמור. גירושים בעקבות ניאוף יותירו את הבוגד ללא רכוש וללא זכויות.
אם בזמן המפגשים תחת הכילה מוצאת הנערה שהמחזר משעמם, מסורבל או חסר עידון, היא תגרש אותו. בשיר משעשע שואלת אם את בנה למקור החבורות שעל גופו. הוא אומר שנפל מגזע עץ. למעשה, הוא סולק על ידי נערה אימפולסיבית שדחפה אותו מהבית הארוך לאדמה. "אל תדאגי אמא", הוא אומר בשיר, "לא קרה לי כלום. רק נקעתי את יד שמאל והלסת שלי יצאה מן המקום".

מציפורי השמים לחיי האדמה
שתי ציפורים דומיננטיות במחשבת האיבאן, והן שימשו שחקנים מרכזיים בתחביב הגברי ביותר של שבטי בורניאו, ציד הגולגלות: Brahaminy Kite  – עוף דורס המצוי בכל רחבי מלזיה, ובו מגולמת דמותו של סינגלנג בורונג, אל המלחמה; וקניאלנג (Kenyalang) – מקור קרן הקרנף (קלאו דו קרני), ציפור שאינה מסווה את עצמה, מושכת תשומת לב רבה ונחשבת לציפור שיכולה לעזור לאדם לחלום ולסייע לאיבאן בזמן מלחמה.
לפי אגדה של האיבאן, נער צעיר ויפה תואר בשם קֶטוֹפוֹנג ירה פעם ברובה נשיפת

הלבוש הטקסי של הנשים משמש לתגוצת העושר של המשפחה: תכשיטי כסף, חגורת כסף גבוהה, חגורת מחוך צמודה העשויה נצרים מצופים בחוטי כסף, אריג חזה רקום בחוטי כסף וכתר מפואר. בעבר, משקל תכשיטי הכסף גרם לנשים לטבוע בנהר בלי יכולת להינצל | צילום: ג'וזף בק

החיצים שלו בציפור משונה בעלת עין אדומה. כאשר התכופף להרים את שללו, הפכה גוויית הציפור לגלימה עשויה נוצות. הוא הכניס את הגלימה לאשפת החיצים שלו והתחיל ללכת לביתו. לפתע שמע קול עדין של אשה שואל: "האם ראית את שמלתי?". קטופונג הסתובב וראה נערה צעירה ויפה עומדת עירומה. מבוהל, הוא גמגם: "כן, היא כאן, באשפת החיצים שלי". בעודו עונה, נזכר באמו שעודדה אותו ללא הרף להינשא, ולכן המשיך ואמר: "אבל לא אתן לך את השמלה עד שתבטיחי להינשא לי". הנערה, אינצ'ין טֶמָגָה שמה, הסכימה. הם נישאו, נולד להם בן והם חיו באושר, אבל לעיתים קרובות הבחין קטופונג כי אשתו מתבוננת בשמים.
באחד הימים ראה קטופונג כי אשתו אורגת שני מעילים בוהקים עם דוגמה יוצאת דופן, שדומה לנוצות ציפור. "למי את מכינה את המעילים?", שאל. "למענך ולמען בננו", ענתה. "כאשר הם יהיו מוכנים, תוכלו ללבוש אותם ולעוף לשמים". אינצ'ין טמגה המשיכה והסבירה שהיא בתו של סינגלנג בורונג רב העוצמה, שפירוש שמו הוא נשר האריה, וביתו הארוך מצוי בשמים.
בשעה שהיו המעילים מוכנים, צימחה אינצ'ין נוצות וזרועותיה הפכו לכנפיים. היא צעדה מעבר למרפסת והתעופפה למרחקים. בלא הדרת כבוד צעק קטופונג אחריה שתחזור ותכין לו ארוחת ערב. אינצ'ין קראה לעברו שאם ירצה לבקר אותה, עליו ללבוש את המעיל שהכינה עבורו.
קטופונג שכח כעבור זמן מה את אשתו המוזרה, ונישא בשנית לאשה שרגליה על הקרקע. אבל הבן לא יכול היה לשכוח את אמו והציק לאביו שייקח אותו לבקר אותה. בסוף הזכיר הבן לאביו את המעילים, השניים עטו אותם לגופם, הפליגו אל השמים והגיעו לבית ארוך. השערים נפתחו והם הוזמנו פנימה על ידי לוחם דגול, לבוש בגד מסורתי של האיבאן. היה זה סינגלנג בורונג עצמו. אינצ'ין טמגה התרגזה על קטופונג על שנישא בשנית. היא אמרה שהבן יכול להישאר, אבל על קטופונג לחזור למשפחתו החדשה.
הסיפור מתרחש כעת בעולם השמימי: אחד מלוחמי המלך נהרג על ידי ענק. סינגלנג בורונג לימד את נכדו את מנהג אריזת חפצי המת בקופסה. הוא הסביר לו שאסור לפתוח את הקופסה, כדי שרוח הלוחם לא תצא. עליהם ללמד כעת את הענק שיעור שלא יישכח לעולם. עליהם לכרות את ראשו.
לאחר מסע ארוך הגיעו אל בית הענק. הם המתינו לחשכה, אז מיהר סינגלנג בורונג להיכנס לבית תוך שהוא נותן קולו בצעקה איומה, ובחתך אחד כרת את ראשו של הענק.
השניים שבו הביתה, ומשתה גדול של שלושה ימים נערך לכבודם. במהלך החגיגה הצביע סינגלנג בורונג על דמותה של ציפור מוזרה על עמוד גבוה. המקור שלה היה מכוון אל בית הענק. "מה זה, סבא?", שאל הנכד. "זה מקור הקרן, אחת מציפורינו הקדושות ביותר", הסביר האל החכם. "היא עוזרת לנו להביס את אויבינו, בכך שהיא כולאת את רוחותיהם".
לאחר זמן מה הגיעה שעתו של הנער לשוב אל האדמה. כשהגיע, לימד את חבריו בני האיבאן את כל שלמד בבית סבו. האיבאן קבעו את הציפור כאל המלחמה, ומאז הצליחו בציד ראשים במלחמותיהם.
האיבאן זוקפים את הצלחתם לזכות הנשק הקסום שלמדו מסינגלנג בורונג: רוח מקור הקרן מדריכה את הנשק הסמלי, שהאיבאן מגלפים בפרטי פרטים מעץ שנבחר בקפידה. השקת נשק זה דורשת טקסים שאורכים ארבעה ימים. הטקס מתחיל במלמול תפילה על אודות הרוע שיש לנקום. כל זה מצדיק את ההתקפה המתוכננת על שטח האויב ומשכנע את מקור הקרן, ראש המלחמה, בצדקת הפעולה.
במהלך הטקס מגישות נערות מנחות למקור הקרן. מומחי הטקסים מדקלמים מלות הסבר על המחויבות המסורתית של כל משפחה ונושאים את דמות העץ לכל הדירות הפרטיות של הבית הארוך. דברים אלה מרגיעים את הלוחמים לא פחות משהם פנייה אל האלים. לבסוף לובש ראש הבית פרווה של נמר, המקושטת בנוצות שחורות ולבנות של מקור הקרן. הוא חותך את הלשון של פסל העץ ומוציא אותה, ורוח מקור הקרן משולחת לדרכה להרוג את רוחות האויבים. בכך מובטח ניצחון כשההתקפה האמיתית תצא לדרך.
אגדה זו העניקה הרשאה לביצוע כריתת הראשים, במעין צו אלוהי שנשלח מן השמים. ציד גולגלות כבר לא קיים, אבל חג מקור הקרן עדיין נחגג באירועים מיוחדים. האנרגיה שהושקעה בעבר בציד גולגלות מושקעת היום באכילה, שירה, שתייה, קרבות תרנגולים וחיזור.

סינים מתים וחרטת בני האיבאן
הארייט מקדוגל חיתה בבורניאו באמצע המאה ה־19. יחד עם בעלה, ששירת כבישוף הראשון של סרוואק, הם בנו שם מיסיון. ב־1857, בזמן מרד של הסינים נגד

ככל שעולה השמאן בדרגה, בהכשרתו וביכולתו, הוא מאמץ התנהגות ותפקידים של נשים. הוא מתלבש כאשה ואף נושא לו גבר לבן זוג. יש המפרשים נוהג זה בקשר שהשמאן צריך לקיים עם אלות

השליט הבריטי ראג'ה ברוק, היא ברחה מביתה והגיעה אל בית ארוך של האיבאן. המראה שקיבל את פניה היה של ראשי סינים שנכרתו במהלך המרד. הארייט מקדוגל נבעתה מן המראה וכתבה: "אמנם הם הרגו את אויבי, והם אך מבצעים את מנהגיהם, אבל דורות של רגש מפרידים בינינו. מנהגם מעורר בנו חלחלה, ובהם הוא מעורר שמחה".
היו לוחמים ששתו את דמו של הקורבן כדי לזכות בכוחו של האויב. את הראשים עישנו מעט, כדי להוציא מהם את הרוח הרעה, ועם תום הלחימה ערכו טקס גדול, שבו היו מגייסים את נשמתו של המת להגנה על כפרם. גולגלות האדם שתלויות בפתח כל בית מפארות את כוחו של בעל הבית ומגינות על יושביו מפני פגיעת שדים ורוחות רעות. ציד הגולגלות היה לגיטימי רק במהלך מלחמות, כשהקורבן הוא גבר בוגר ועוין. המנהג שימש גם כאמצעי הפחדה והרתיע זרים מלהיכנס לאיזור. המחשבה של פרידה מן הראש קשה גם עבור האויב העז ביותר.
הצגת הגולגלות בפתח כל בית שוקק חיים לא נתקבלה על ידי בשלוות נפש. לא ידעתי אם היה זה השילוב של עולם המתים בתוך חיי היומיום או התזכורת ליכולתם של בני אדם לנהוג באחרים באכזריות. מנהג כריתת הראשים והצגתם לראווה מקצין עוד יותר את תחושת הזעזוע. דיון בזלזול בכבודו של המת הוא לעג למעשה החייתי. המנהג כמעט בלתי נתפס. התעללות בגופה והשחתתה נתפסות אצלנו כחולניות, חסרות שליטה ולא אנושיות.
האיבאן אינם מוכנים לדון בימי הציד של העבר. הם מתביישים במנהג זה. תחושות האשמה והחרטה שהם מביעים בקשר למנהגם מעידה על אימוץ דרך הראייה שלנו על מעשיהם. האם גם אנחנו מסוגלים לעשות את הדרך שתוביל אותנו לראות את המנהג דרך עיניהם? האם אנו יכולים לנסות להבין התנהגות שנתפסת בעינינו כקיצונית כל כך?
ישבתי על מחצלת במסדרון של הבית הארוך והתבוננתי בסלים התלויים לכל אורכו. בכל סל כזה מוטלות גולגלות אדם. ניסיתי לצאת מתוך הנחה שכל בני האדם חושבים בצורה דומה, וחשבתי על כך שבכל התרבויות מסמל הראש את המנהיג של הגוף. גם אם בכמה תרבויות נחשב הלב למרכז המחשבה, הראש הוא עדיין המנווט, מתווה הכיוון. הראש מרכז בתוכו את כל החושים ואת מרכזי ההזנה של הגוף. דרך הראש אנו נושמים, אוכלים, שותים. דרך הראש אנחנו מתקשרים על ידי ראייה, שמיעה ודיבור. דרכו אנו מבטאים את מחשבותינו. הראש הוא גם החלק הפחות מובן, המסתורי יותר, והוא נחשב לחלק הרוחני. בתרבויות המזרח, הראש והפנים נחשבים לחלק הטהור של הגוף וערכו של אדם מתבטא בשמירת פניו. ראשו ופניו הם כבודו, הערך העצמי שלו וזהותו.
הגדרה חברתית של אויב נעשית בדרך כלל במונחים דמוניים, חייתיים, שמגדירים את האויב כ"לא אדם", לא בן אנוש. אם האויב אינו בן אדם, הרי שמותר לנהוג בו כחיה. האמונה בקרב האיבאן, כאילו שולטת באויב רוח רעה, הופכת את האויב למי שדמו מותר. כריתת הראש נתפסת, אם כן, לא כביטוי של השחתת גופת אדם, אלא כהורדת ראשה של חיית ציד או ביטול כוחה של רוח רעה.
כולנו גדלנו על סרטי המערב הפרוע, שבהם הפעולה האכזרית ביותר של האינדיאנים היא קרקוף קורבנות המלחמה. העמדת ראשי הקורבנות בראש עמודים כדי להפחיד את האויבים מציגה בצורה מוחשית את כוחם של המנצחים. אין דמורליזציה גדולה יותר מלראות אח וחבר לוחם מושפל ומוצג לראווה בראש עמוד במחנה האויב.
שבטי הג'יווארו (Jivaro) הם אינדיאנים החיים באיזור האמזונס של אקוודור ופרו. הם נמצאים בקצה השני של העולם, והם נהגו בדומה לאיבאן. גם הם צדו ראשים. הם לא יצאו למלחמות כדי לכבוש טריטוריה, אלא לשם כיבוש רוחני. הם יצאו כדי להשיג ראש. לאחר כריתת הראש, פשטו את עור הגולגולת, הכניסו לתוכו אבנים לוהטות ותפרו אותו עד לסגירתו. לאחר מכן בישלו את הראש בתערובת של עשבים עד שהתכווץ לגודל של אגרוף. את הראש המכווץ שמרו כגביע ניצחון או כמדליית כבוד. כיווץ הראש מדגים את השליטה על האויב וגם את השפלת הקורבן וכל בני שבטו. שבטי הג'יווארו מאמינים שבראש יש כוחות מאגיים. כיווץ הראש מסמל את השליטה על כוחותיה של נפש הקורבן ומעיד על תוספת לכוחו של הלוחם שהרג אותו. ההשוואה בין תרבויות משני קצוות בעולם שעסקו באיסוף ראשים מעידה על סמליות זהה ששתי התרבויות ייחסו לראשים.
ניסיתי לשוות לתופעה ערך זר, מוזר ורחוק. ניסיתי להביא דוגמאות אקסצנטריות ורחוקות ולהביע תדהמה על אספני ראשים, אבל ברור שאין לי אלא לחזור למקורותי ולהתעמת עם תרבותי שלי.

ויכרות דוד את ראש גולית
ספר שמואל א', פרק י"ז: "ויחזק דוד מן הפלשתי בקלע ובאבן ויך את הפלשתי וימיתהו וחרב אין ביד דוד: וירץ דוד ויעמד אל הפלשתי ויקח את חרבו וישלפה מתערה וימתתהו ויכרת בה את ראשו ויראו הפלשתים כי מת גבורם וינסו… ויקח דוד את ראש הפלשתי ויבאהו ירושלם ואת כליו שם באהלו".
דוד, מלך ישראל הנערץ, כורת את ראשו של גולית הענק (בדומה לאגדת האיבאן על הענק בשמים). הפלשתים, אשר רואים את ראשם, את מנהיגם, מת – בורחים. סמליות הראש באה שוב לידי ביטוי במקרה זה. אם ממשיכים וקוראים את הפרק הבא, מגיעים אל אחת התופעות התמוהות בתנ"ך. אחרי סיפור זה,

בפתחי הבתים תלויות מקלעות נצרים ובתוכן הגולגלות, המשמשות כקמיעות מפני רוחות רעות ולהרתעה | צילום: דינה היימן 

קשה לכנות כל חברה אכזרית, חולנית או מוזרה. שאול, שמקנא בהצלחתו של דוד, מקווה שדוד ימצא את מותו בקרב. לכן הוא שולח אותו להביא 100 עורלות פלשתים, כמוהר בעבור בתו מיכל. דוד החרוץ לא מסתפק ב־100, הוא מביא 200.
הייתי מסתכנת וטוענת שרק מוח חולני יכול לדרוש, לבצע או אפילו להמציא את המיתוס, אבל מתברר שכל עמי האיזור מלו את בניהם ורק הפלשתים לא נימולו. לכן, עורלות שימשו כעדות לכך שהמובסים היו אכן אויבי המלך שאול. ובכל זאת, האם אפשר להעלות בדמיון את התמונה של השק הזה, שבתוכו נושא דוד 200 עורלות פלשתים?
סיפורו של דוד מלמד בעיקר על חשיבות הזהות והשיוך שבמנהג כריתת הראשים: כשמביאים ראש, זו הוכחה שהאדם מת. כריתת יד או רגל אינה מבטיחה זאת. הפנים מזהים את המת ואת קבוצת השיוך שלו. אם הראש הכרות הוא של סיני, והסינים הם אויביהם של האיבאן, מוכחת הכרעת האויב.
הסיפור של דוד וגולית אינו המקרה היחיד של כריתת ראשים במקורותינו (ראו גם שמואל ב', פרק כ'; שמואל א', פרק ל"א; ספר יהודית). זכור גם סיפורה של שלומית, בתו החורגת של הורדוס אנטיפס, המבקשת בעבור אמה הרודיאס את ראשו של יוחנן המטביל, ואכן באמנות הנוצרית מופיע ראשו של יוחנן המטביל מוגש על מגש לשלומית.
הייתכן כי הגניאולוגים שקושרים את האיבאן עם הגירה מן המזרח התיכון צודקים? הייתכן שהאיבאן נשאו איתם למרחקים מנהג מזרח תיכוני קדום? או שמא המוח האנושי חושב בצורה דומה? בכל מקרה, גם אם ניסינו להרחיק עצמנו מתופעה שתרבותנו מגדירה כמעוררת חלחלה, עלינו להסיק שרב הדמיון על השוני, ושרק שאלה אחת עוד נותרה: האם אלפיים שנים הן שעושות את ההבדל?
ישבתי על מרפסת הבית הארוך, האזנתי לקולות הג'ונגל והתבוננתי בסירות החולפות. ילדים עמדו על גדת הנהר בתלבושת אחידה, ממתינים להסעה שתיקח אותם לפנימייה. רחוק מהבית הם לומדים את ערכי עולם העתיד וחוכמתו. עולם שמשתמש במונח "ציד ראשים" בהקשר של חיפוש מוחות עבור חברות עתירות ידע. השימוש בכוחו הקסום של הראש חוצה תרבויות ועידנים. משמעותו השתנתה אך במעט.
קל לחוש מנותקים ביערות הרחוקים של בורניאו, בעיקר כשמגלים שההסעה של בית הספר אינה אלא טרמפ־סירה מזדמן שאוסף את התלמידים שעה, אולי שעתיים, אחרי שאלה התקבצו על שפת הנהר. לזמן אין עדיין ערך מוחלט בחברה זו שנחלצת מעברה.
הישיבה בלב הג'ונגל המבודד החזירה אותי אל מקורותי, ולא חשתי נוחות רבה בשל כך. האיבאן נטשו את מנהגם האכזרי והיו רוצים להינתק ממנו. הם לא גאים במנהג ציד הראשים. המנהג העתיק שינה את תוכנו וקיבל צביון חדש. צעירים יוצאים מן הקהילה כדי לקיים את מנהג הבג'אלה, ציד העושר בעולם הגדול. היום הם לא מביאים איתם ראשים וגולגלות. הם מביאים הישגים – מוצרי צריכה, בעיקר מכשירי טלוויזיה. מה טומן בחובו יותר כוחות מאגיים ורוחניים – ראשו הכרות של אויב או טלוויזיה, סמל העולם הטכנולוגי?


תודת המחברת לד"ר יוסי פז.

Special thanks to Selvin Naga Lingam and the Iban community on the Lemanak river for sharing their knowledge and their homes with us.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

נוודי הים צוללים למעמקים

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות