תפריט עמוד

בוליביה – חג הבתולה מקנדלריה

בוליביה – חג הבתולה מקנדלריה

מדי שנה בחודש פברואר חוגגים בבוליביה ובפרו את חגה של הבתולה מקנדלריה - במקור הבתולה הקדושה, ובגִרסה האינדיאנית סמל לפריון ולאם הגדולה. מכל קצות המדינה מגיעים חוגגים, מבקשי נסים ולהקות, שמבצעות ריקודים קדומים, ובהם ניטשת שוב ושוב מלחמת האור בחושך והשטן באלה הקדמונית

"באמא אדמה נובט הכל, באמא אדמה שוקע הכל"
מדברי יאטיר, שמאן של שבט האַיימַרָה, בוליביה

כמה ימים לפני תחילת החגיגות כבר הסתובבו עשרות להקות, נגנים, שחקנים בדמות שטנים ורקדנים בחצאיות קש בעיירה קוֹפקבּנה (Copacabana) בבוליביה ובעיר השכנה פוּנוֹ (Puno) שבפרו. שחקנים בלבוש הימים ההם, ימי מלכויות שבט האַַיימַרָה,

פונו, לחופי אגם טיטיקקה. באווירה הקסומה והמכושפת הזאת קשה לדעת מה נוצר קודם, המקומות או הסיפורים

ערכו חזרות למחזות המתארים את מלחמת האור בחושך, מלחמת הים ביבשה, מלחמת אלת האדמה באל המִכרות. בערב הראשון נשפכה הבירה כמים, והשותים עשו כאותם בני איימרה קדומים, אשר נהגו לשפוך מעט מיין התירס הקדוש לאדמה, כי הלגימה הראשונה שייכת תמיד לפאצ'אמאמה – אם כל חי, אלת האדמה שמתוכה הכל קם והיה, כי גם האלים נולדו בתוכה.
חגיגות הבתולה מקַנְדֵלָרִיָה, גלגול של מיתוסים מהאיזור בחג טהרה קתולי, נערכות מדי חודש פברואר בשני היישובים שלחופי ימת טיטיקקה (Titicaca). כאן, ליד האגם, התבססו עוד לפני תרבות האינקה מלכויות שבט האיימרה, שזכו לעושר רב בזכות מקנה הלָמָה והאַלפָקָה, והמשיכו להחזיק בעושרן ובמידה רבה של עצמאות גם בימים שבהם שלטו באיזור מלכי האינקה, שבירתם היתה קוּסקוֹ (Cuzco).
כל תרבויות האנדים התייחסו ביראת כבוד מיוחדת לכתם הכחול הזה בתוך שלל צבעי האדמה – הגבוהה שבימות העולם, 3,812 מטר מעל פני הים, 6,900 מטרים מרובעים שטחה, ועומקה המירבי – 263 מטר. אוניות שטות באגם הלוך ושוב ומקשרות בין פרו ובוליביה, דייגים מוצאים בתוכו שלל דגים מבורך, ובחופיו – למרות הגובה הרב, המאפשר במקומות אחרים גידול תפוחי אדמה בלבד – מגדלים אפילו תירס.
זו ימת מים מתוקים מרשימה, סגורה בין הרים, הנראית כשייכת למקום אחר, כאילו זה עתה השאיר הים הגדול חלק מתוק מעצמו בתוככי היבשה. אין פלא, אם כך, שלמתגורר באיזור קשה לקבל שאגם כזה הוא תופעה טבעית. מיתוסי בראשית סופרו כאן ומיתוסים נוצרים ומסופרים כאן בכל יום, כי הם נולדים מחדש מדי יום. האל וירַקוֹצָ'ה, בורא העולם והאנשים, נולד כאן; השמש עצמו, האל אִינְטִי, נוצר באי השמש, סלע קדוש בתוך האגם, כשהוא מוקף מים וערפל; הלבנה התעוררה משנתה בתוך מימי הימה באי הנקרא על שמה; וגם העמים והשבטים של איזור האנדים, בהם משפחת מלכי האינקה, נוצרו על ידי האל באחד מהאיים הרבים.
בתודעה המקומית ימת טיטיקקה היא רחם העולם, ממנה נולד הכל. כרחם קשורה הימה בטבורה לאם הגדולה, לפאצ'אמאמה, שבה הכל נובט ובה הכל שוקע, זו שברחמה חיים ומתים, זו שמאכילה חיים ומתים גם יחד. לכן צריך להזין אותה: בגופה קוברים מאכלים, עובּרי למה, דברי מתיקה, ובטקסים שונים מלקקים את הנוזל ששפכו בין האבנים, כדי שהמלקקים יהיו כתינוקות היונקים משד אמם. זו גם הסיבה לכך שלא יעלה על דעתו של בן שבט הקצ'ואה או האיימרה לשתות מיין התירס הקדוש, הצִ'יצָ'ה, לפני ששפך לאמא אדמה משהו מהנוזל.

יותר משישים להקות מתחרות זו בזו ומבצעות ריקודים קדומים, שרק חגיגה זו משמרת אותם

האשה האחרת
עם הכיבוש הספרדי במאה ה־16 הגיעה לאיזור אשה אחרת: מריה, אם הצלוב, הבתולה הקדושה בשמותיה השונים, בהם בתולת הקנדלריה, הקשורה לפולחני טהרה. שבט איימרה, שהתגורר ליד האגם, אימץ באהבה את האם החדשה, אולם האשה עם התינוק בידה מסמלת עבור האינדיאנים פוריות, בשום פנים ואופן לא בתוליות. השמאנים שלחופי האגם מכנים את בתולת הקנדלריה, שפסלה נמצא בבסיליקה של קוֹפָקַבַּנָה, בשם סוּרִימאמה, שהיא אחת ההתגלמויות של

פסל הבתולה מקנדלריה מוצא לתהלוכה על ידי אנשי המסדר השומר עליה. הבתולה נלקחת לגבעת הצליבה, לרחובות הומי אדם ולשדות, כי אם הצמחייה קשורה לפרי ולפרי וחודש פברואר הוא זמן הפריחה

האם הגדולה, השומרת על השטח הזרוע. על כן בחגיגות הקשורות לאֵלָה שהגיעה מעבר לים מתקשטים המאמינים בפרחי בר, בקלחי תירס ובצמחי מים – כל מה שמסמל את האם הגדולה, אשר בגופה נוצרת החקלאות.
ליד האגם, קרוב מאוד לבירת ממלכת קוֹלְִיָה של שבט האיימרה, בנה מלך האינקה עיר מיוחדת, כדי שתשמש אכסניה לעולי הרגל למקדש השמש אשר באגם. בעיר זו הוא בנה בתי תמחוי, מרחצאות לטהרה, בתי עולם המקשרים את החיים לעולם המתים ומחסני אוכל. את העיר החדשה כינה קוֹפקבּנה, היינו "המצפה הכחול". קשה לדעת את מקומה המדויק של העיר, כי בשני המקומות הקרובים זה לזה, קוֹפקבּנה שבבוליביה ופוּנוֹ שבפרו, יש שרידים העשויים להצביע על קיומה של עיר מתקופת האינקה.
הספרדים חשבו שאין אתר מתאים יותר מאשר חופי הימה הגדולה לקיום הקַנְדְלֵמאס – חג הטהרה של מרים הקדושה, שנחגג בעבר בכל רחבי העולם הנוצרי בשניים בפברואר, ארבעים ימים לאחר תאריך לידתו של ישו. כך הגיעה בתולת הקנדלריה הספרדייה לחופי האגם.
שנים לאחר הכיבוש הציע אחד מבני משפחת המלוכה של האינקה לשליטים הלבנים לפסל במימונו דמות של הבתולה, שתהיה מרכז הפולחן והחגיגות. ייצור הפסל – שבעיני המקומיים היה התגלמות האם הגדולה ועבור הספרדים הבתולה הקדושה – נמשך זמן רב, אבל לבסוף קם הפסל והיה. הדמות עשויה מצמח האֲגָבָה, מצופה בצבע כסף ובפרחי מתכת ומקושטת בדים בשלל צבעים. על ראש האלה מונחים כתר זהב וחצי סהר של אבנים יקרות, ובידיה הילד ישו, שגם על ראשו כתר זהב.
תושבי קוֹפקבּנה מספרים שמיד לאחר הופעתה של הבתולה הקדושה התחילו להתרחש נסים במקום, כמו גם בעיר השכנה פוּנוֹ, שגם בה פוסלה דמות הבתולה הקדושה כדמות הפסל שבקוֹפקבּנה. נכים קמו על רגליהם, עיוורים התחילו לראות, והאלה הופיעה בחלומותיהם של המאמינים וגם בהקיץ, במיוחד כשרעו את עדרי הלמה במרחבים השוממים מסביב.
המקדשים המקומיים בבוליביה ובפרו נהפכו לאבן שואבת לעולים לרגל, שבאים לגעת בדמות הקדושה ולזכות בנס. בין הבאים יש קבוצות רקדנים ונגנים, המביאים איתם את מסורתם העתיקה, וצופים רבים, הבאים לחזות בצלילים ובצבעים ולחיות יחד עם המקומיים את אחת החגיגות החשובות ביותר בלוח השנה הדתי שלהם.

ימת טיטיקקה היא רחם העולם, ממנה הכל נולד. כרחם קשורה הימה בטבורה לאם הגדולה, לפאצ'אמאמה – אמא אדמה, שבה הכל נובט ובה הכל שוקע

שמאנים בנתיב הייסורים
יומיים לפני תחילת החגיגות המתה הכנסייה של קוֹפקבּנה אדם. בכניסה התנוסס שלט מאיר עיניים: "הנותן לאָחיו הוא המדליק את הנר האמיתי, המאיר את האל ואת אמו". עברתי על פני הכנסייה והחלטתי למצוא שרידים מהעבר, את "מרחצאות האינקה". את המקום מצאתי; את המרחצאות אפשר למצוא רק בספרים. בדרך ראיתי חקלאים, מנותקים מהחג, חורשים במחרשת רגל ושותלים תפוחי אדמה, בתקווה שהפעם יירד הגשם בעתו.
מעל לכנסייה ניבטת גבעה, שעליה עולים גם בימי הפסחא, כשמשחזרים את תחנות הצליבה של ישו. עליתי לתחנה העליונה, משם התצפית על הנוף מרהיבה. ממש ליד תחנה זו, האחרונה בנתיב הייסורים, ושלא כמצופה בחגיגה נוצרית, עמדו שני שמאנים לבושים בבגדים מסורתיים וקיבלו את פני הבאים.
רבים עלו אליהם כדי לזכות, ערב חגיגת מאמיטָה קאנְדֶה (גם לבתולות יש שמות חיבה), בברכה ובהכנה לנסים האמורים להתרחש. בין העולים אשה שנשאה בידיה ילד חולה מאוד, שרצה לזכות בברכת כל האלים גם יחד, כדי שיתרחש הנס והוא יחלים. השמאנים הדליקו נרות, הציתו בתוך כלי אבן מסורתיים גחלים שהפיצו ריח הדומה לריח הקטורת, וכיסו בעשן מקטרתם את הבאים. הם שפכו יין תירס על האדמה, לעסו עלי קוקה ונשפו אותם לכיוון השמים, מנחה לרוחות, נגעו בידיהם בחולים, בירכו, רקדו תוך כדי השבעה. כל הפעולה הזאת התנהלה כשמלמטה עולים הצלילים של הנגנים, הזמרים והלהקות.
התבוננתי מהגבעה בשקיעה המרהיבה. כדור האש נבלע במים הכחולים, ובאופק הקרוב – שבו מתחברים כחול המים וכחול השמים – האדים הכל. שמים ואגם נצבעו בצבע אחד בלבד, האדום. המבוגר משני השמאנים קרא בהתפעלות "יאוואר קוֹצָ'ה" (ים של דם), כאילו הוא חוזה במראה לראשונה, והדם איבד אט אט מעוצמת צבעו, וגם הכחול לא חזר, כי יד אמן עליון החליטה למשוך פס של לובן ולצבוע בו שמים ומים. גם הפס הלבן הלך ונמחק, עד שנקודות זוהרות מלמעלה ומלמטה הצביעו על כך שהיום נכנס לשנת לילה – נוצר נהר כוכבים.
קולות התן הדהדו מרחוק, והשמאן שלידי החל מחלל בקֶנָה, כלי הנשיפה של האנדים. גם הקנה קשור באיזור זה – השקוע כולו באמונה שהופכת לסיפורים – למאבק החיזור בין האלים. הפעם הנאבקים היו אמא אדמה, הפאצ'אמאמה, והרוח, ההוּאַיִרָה טאטָה. אמא אדמה רצתה לזכות במנוחה, והרוח רצה לטייל על גופה. תוך כדי מאבק חדר הרוח, מחוסר הסבלנות, לתוך צמח, בת של אמא אדמה. היה זה הקָנֶה, הגדל ליד המים. הרוח נכנס לצמח, וצליל עצוב נולד פתאום, צליל שמקורו באדמה הרוצה מנוחה בלבד ובבתה המתנועעת עם הרוח. הצליל המשיך לנוע כאביו, הרוח, וחזר על עצמו כמו שחוזר הרוח. מאז מנגינת האדם היא רק הד קולו של הזיווג הקדוש בין הרוח לבין בת האדמה.
כשהחשכה מגינה עלינו, הסביר לי השמאן את הטקסים שערך על הגבעה. הוא לא התמקד בטקסי הריפוי, אלא בטקסים הקשורים לקיום הנצח והמלמדים כל כך הרבה על השבט. "כולם יודעים שכאשר בן אדם מת, הוא מתפצל לשניים: הגוף, שאותו קוברים, והרוח, העולה לעולמות העליונים. גם הגוף מתפצל לשניים, גוף הבשר והבגדים, וגם הרוח מתפצלת לשניים. חלק אחד עובר לבקתה שליד הרי השלג, והחלק השני עולה לשמים, הופך למים וחוזר כגשם לאמא".
שאלתי אותו איך מדברים עם המתים, השוכנים כה רחוק, והוא ענה: "כדי לדבר עם המתים צריך רק לדבר עם החיים. המתים חיים בתוכנו. מה אנחנו ללא אבותינו?". אכן, חוכמה פשוטה ועמוקה, שתרבותנו כבר שכחה אותה.

שאלתי את השמאן איך מדברים עם המתים, השוכנים כה רחוק, והוא ענה: "כדי לדבר עם המתים צריך רק לדבר עם החיים. המתים חיים בתוכנו. מה אנחנו ללא אבותינו?"

רובין הוד של האיימרה
ירדתי לחגיגה העממית. אנשים שרו ורקדו ושתו. חלק מהחוגגים לא זכרו  את סיבת החגיגה, כי היו שקועים כבר בשכחה שמביא האלכוהול, מחוז הבריחה של העניים. החגיגה נמשכה כל הלילה, ובבוקר הוצאה הדמות הקדושה על ידי אנשי המסדר השומר עליה. הם הובילו אותה לגבעת הצליבה, לרחובות העיירה ולשדות, כי אֵם הצמחייה קשורה לפריחה ולפרי וחודש פברואר הוא זמן הפריחה.
קרוב לצהרי היום, בכיכר שליד הכנסייה, התחילו להופיע הלהקות. כמה מהן התחברו זו לזו אף על פי שבאו ממרחבים שונים, מאיזור היער וממכרות הנחושת. בהתחלה שִחזר הריקוד את התפילה השקטה. התנועות היו אטיות, ומנגינה נוגה, כמו של הלוויית המת,

ליוותה את הרוקדים. לפתע השתנה הכל, פרצו ועלו קולות התופים שבכיכר, קולות אדירים של ימה בסוּפה, והתנועות השקטות הפכו לתנועות טראנס.
אלי המכרות, השונאים נשים, החליטו להשתלט על המקום, דווקא מפני שהוא מקודש לאשה. הם היו לבושים כשטנים הלקוחים מהמסורת האירופית, כקופים, כבעלי קרקעות לבנים; שעירים, ובידיהם כלי מלחמה. מול כוחות החושך הופיעה רקדנית המגלמת את הצ'ירוּ־צ'ירוּ, ציפור קטנה, אשר בשמה כינו באיזור המכרות את "רובין הוד של האיימרה". הוא גנב מהעשירים ונתן את שללו לעניים. כשמת הגנב הקדוש, מצאו שהוא התגורר במערה, שם שכנה דמות של הבתולה מקנדלריה, אשר בשמה, ואולי על פי הוראותיה, הוא ביצע את מעשיו. מאז הפכה הציפור לסמל של כוחות האֵלָה. לקראת ערב גברו כוחות האור, ובראשם אשה לוחמת, על אלה שרצו להפוך שמחה לאבל ולהחזיר את התוהו לעולם.
בתום ריקוד המלחמה החלו להופיע שאר הלהקות. היו שם תושבי אי השמש ואי הירח, שבאו בסירותיהם הקטנות; שטנים מלווים בשטניות, שהגיעו מאיזור המכרות של אוֹרוּרוֹ (Oruro); ליצנים שבאו מקיריפוּחוֹ (Kiripujo) אשר על חוף האגם; רקדני ריקוד הציד מהכפר לילימאני (Lilimani); רקדני האַוּקִי־אַוּקִי, שבריקודיהם לועגים לאדון הלבן, המופיע כזקן שגם בעזרת מקלו אינו יכול לעמוד; רקדני הסיבי־סיבי, לבושים בחצאיות קש, ראשם מכוסה במטפחת לבנה ובפיהם חליל קֶנָה גדול במיוחד, שבו נשפו לחיקוי קולות הרוח החולפת בין השדות; רקדני הדגלים, להקת הקציר ועוד עשרות להקות, במיוחד מאזורים שסביב האגם, אבל לא רק משם.
מכל הרחובות עלו קולות תזמורות כלי נשיפה וכלי פריטה של האנדים. הקהל התערב ברקדנים ורקד איתם. אחדים לא רקדו, אלא כרעו ברך מול הצלב, ממתינים לשובה של הקנדלריה הקדושה. המשקה נשפך לאדמה ולגרונות, ובשוק הענקי שהוקם בכל המרחב העבירו דברים מיד ליד, ולרגע אי אפשר היה  עוד לדעת אם מה שמתרחש הוא חגיגה דתית או קרנבל נוסף, כמו זה שבתוך ימים ספורים יחוגו אותו באוֹרוּרוֹ ובטָרָבּוּקוֹ (Tarabuco).
פסל האם הקדושה הוחזר למקומו, האם הגדולה חזרה לביתה, אבל בניה עוד רוקדים, שרים ושמחים, כי חגיגה זו, ככל האחרות, מאפשרת אותו קורטוב של שמחה שהחיים מונעים מבני האדם באזורי עוני אלה.

אנשים שרו ורקדו ושתו. חלק מהחוגגים לא זכרו את סיבת החגיגה, כי היו שקועים כבר בשכחה שמביא האלכוהול, מחוז הבריחה של העניים

הר הנחש והביצה המכושפת
בתום החגיגות, לפעמים לפני כן, עולים חלק מתושבי קוֹפקבּנה וכל הזרים על כלי הרכב בדרכם לעיר השכנה פוּנוֹ  שבפרו לעוד יום של שמחה. בדרך המשובשת עוברים את הר קוּטוּּבּארִי (Kutubary), וההר, כמו כל מקום מיוחד, קשור לְסיפור. מספרים שהאל וירַקוֹצָ'ה ברא את האנשים ודאג להם לימה, כדי שיהיו דגים וציפורים עבורם. ראה זאת האל הרע ושלח נחש כדי לבלוע את המים. כשהתחיל במעשהו הרע, הופיע האל הטוב, שלח ברק והפך את הנחש לסלע. זהו ההר, המופיע בדרך עד עצם היום הזה. בהמשך הדרך לפוּנוֹ מגיעים לאיזור של ביצות, שם שומעים בלילה מנגינה שמקורה בקולות קֶנָה, מנדולינה וכינור. המוזיקה האלוהית מושכת את השומע, אך מי שמתקרב כדי לשמוע אותה טוב יותר או להתחקות אחר מקורה נבלע בביצה. באווירה הקסומה והמכושפת הזאת קשה לדעת מה נוצר קודם, המקומות או הסיפורים.
בפוּנוֹ נמשכת החגיגה במלוא עוזה. זאת עיר גדולה, שאליה הגיעו גם תושבי האיים הצפים (ראו "מסע אחר" 123), בני קצ'ואה. בגלל הכוחות המיוחסים לקנדלריה מגיעים לכאן מכל קצות המדינה כדי לחגוג, לבקש נסים ורחמים; אחרים באים כדי להתקיים על חשבון התמימים, והמקום מתמלא בגנבים. יותר משישים להקות מתחרות זו בזו ומבצעות ריקודים קדומים, שרק חגיגה זו משמרת אותם. גם כאן ממחיזים הרקדנים את מלחמת האור בחושך והשטן באלה הקדמונית, וגם כאן מוּּצאת הבתולה לתהלוכה.
לאורך הדרך ומול הכנסייה הראשית מצטופפים המוני בני אדם, הכורעים ברך וזורקים סוכריות ופרחים לעבר הדמות הנערצת; המאושרים מצליחים גם לנגוע בה או להעביר לידה את הילדים, במיוחד את התינוקות. לאחר התהלוכה צועדים הרקדנים בתלבושות ססגוניות, והנגנים אוחזים בכלי נשיפה אנדיים ובכלי נגינה אחרים, שהגיעו מאירופה. בין הרקדנים כאלה הלבושים כתושבי היער, שאליהם הגיעה תרבות האינקה, ואחרים, הצבועים בשחור, משחזרים את חיי העבדים שהגיעו מאפריקה. רקדנים בודדים ולהקות מגלמים בתלבושות ובריקודים את החיות הקדושות, ובמיוחד את העוף המלכותי, הקוֹנדוֹר, ואת הפוּמה. התהלוכה ממשיכה עד לבית הקברות, שם זוכרים בפעם המי יודע איזו את זמניותו של האדם.
בערבי חגיגות אלה, בעיירה ובעיר שמשני צדי הגבול, מחורצים השמים בזיקוקין די־נור פשוטים. אלה עוצרים את המים רק לכמה ימים, שהרי מי הגשם עלולים להמס את החגיגות. לאחריהן, בעזרת האַלְקאמָרי, השמאן מאיזור פונו, תתחבר הפאצ'אמאמה הטובה לאלי השמים, יירד הגשם,  והמזון יימצא במרחב שנוצר מדמעתו של הים.

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

הרצאת וידאו: פטגוניה המסעירה

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מרכז ההזמנות של מסע אחר

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

כתבות מפרו

מנקורה, טרוחיו, צפון פרו – המדריך לתרמילאי
מנקורה, טרוחיו, צפון פרו – המדריך לתרמילאי

מנקורה היא עיירת חוף הנמצאת בצפון פרו, כשעתיים דרומית לגבול אקוודור. מוקדי העניין המרכזיים בעיירה הם חוף הים לאוהבי גלישת הגלים וקייטסרפינג. טרוחיו היא עיר גדולה שקרוב אליה נמצאת צ'אן צ'אן, עיר הבוץ

טרקים בהוארז – המדריך לתרמילאי
טרקים בהוארז – המדריך לתרמילאי

העיר הוארז היא המקום המושלם לאוהבי טרקים, טיפוס הרים, טיולי יום וספורט אתגרי. היא שוכנת בצפון פרו לרגלי "קורדיליירה בלנקה" - הרכס הלבן, וסביבה יש אינספור הרים מושלגים, קירות טיפוס טבעיים, לגונות, שבילי הליכה, מסלולי רכיבה על אופניים ...

לימה, נאסקה, הואקצ'ינה – המדריך לתרמילאי
לימה, נאסקה, הואקצ'ינה – המדריך לתרמילאי

בלימה מזג האוויר בדרך כלל אפור. רוב המטיילים רק חולפים בה בדרכם ליעדים אחרים אך לא חסר מה לעשות בעיר עצמה ובעיקר סביבה. פירטנו כאן על מסלול בעיר וכן על האתרים הואקצ'ינה וקווי נאסקה - מחוץ לעיר