תפריט עמוד

בואנוס איירס – על החיים ועל המוות

בואנוס איירס – על החיים ועל המוות

מבתי הקפה של שחקני השחמט, היאפים, הפוליטיקאים והסופרים, אל אחוזת הקבר של אוויטה פרון, המתאגרף פירפו, זמר הטנגו גארדל ושורה של גנרלים. מסע בואנוס איירס, העיר שמנסה לאחוז בנצח

"בואנוס איירס אהובתי,
ביום שאראה אותך שוב,
לא יהיו יותר צער ושכחה".

זהו הפזמון החוזר בטנגו הידוע ביותר על העיר, "מי בואנוס איירס קרידו". עיר גדולה בואנוס איירס (Buenos Aires), עיר שאין דומה לה באמריקה הדרומית. יש המכנים אותה "פריז של אמריקה הדרומית", מבלי לדעת שמאחורי הכינוי יש אמת היסטורית: האדריכל הצרפתי צ'רלס תאייז (Thays) עיצב את דמותה בתחילת המאה ה־20.

קל לצעוד בבואנוס איירס וקל לחלק אותה לבלוקים – אורכו של כל בלוק הוא 100 מטר בדיוק. העיר שונה מנוף מישורי הפמפס המקיף אותה, כאילו קיים ביניהם נתק מוחלט, ואין זה מפליא כשמכירים את ההיסטוריה הבדלנית של העיר, שנאבקה ארוכות כדי להיפרד מהחבלים האחרים של פנים המדינה. עיר שמספר תושביה גדל פי חמישה בין השנים 1869 ו־1914, מפחות מ־200 אלף למיליון, כשמחציתם הם מהגרים מאירופה.

חיפשתי אחר הרוח של העיר. המילה הראשונה שעולה בראשי היא טנגו. אבל טנגו הוא רוח התזזית של העיר, שבאה ונושבת במשבים חמקמקים של צלילים מבית קפה או בתנועות חושניות של זוגות רוקדים במועדון טנגו. הוא מגיע משכונת לה בוקה (La Boca) הצבעונית, שבעבר גרו בה מהגרים איטלקים וזונות. הוא חומק אל רובע סן טלמו (San Telmo), שם פועל המועדון הידוע "קלוב דה וינו".

כיוון שלא יכולתי לאחוז בטנגו, חיפשתי דבר אחר, מוחשי יותר. דבר שנוסע מזדמן יכול לראות, ואולי גם להקיש דרכו משהו על האופי של העיר ואנשיה, שלמרות חזותם האירופית הם משהו אחר לגמרי. אפשר היה להתבונן במוזיאונים ובתיאטראות, בחנויות האופנתיות ובחיי הלילה, אבל זה לא היה מרתק מספיק. אז מצאתי שניים: בתי קברות ובתי קפה.
שני המוסדות העירוניים הללו מספרים בדרכם את סיפורה של בואנוס איירס. מבתי הקפה של שחקני השחמט, היאפים, הפוליטיקאים והסופרים, אל אחוזות הקבר של אוויטה פרון, המתאגרף פירפו, זמר הטנגו גארדל ושורה של גנרלים. יצאתי למסע בעיר שמנסה לאחוז בנצח.

בית הקברות רקולטה, מקום משכבם האחרון של בני האליטה
צילום: סרג'יו בנדורק


קבר כסמל מעמד
מאז שהמשפחות האמידות יותר עברו אליה בעקבות מגפת הקדחת הצהובה שהשתוללה בעיר ב־1871, נחשבה רקולטה (Recoleta), ששמה בא לה משכונה במדריד, לאחת השכונות היוקרתיות ביותר בעיר. יש בה בעיקר מוזיאונים, פארקים ומסעדות יוקרה, אך בלב השכונה נמצא גם בית קברות הנושא אותו שם – רקולטה. לאחר
מעבר המשפחות האמידות, הפך בית הקברות למקום מנוחתם האחרונה של רוב השמות המפורסמים בהיסטוריה של ארגנטינה.

אומרים שאדם מן האליטה לא היה מת עד שלא הופיעה מודעת אבל בעיתון הידוע "לה פרנסה" (La Prensa), ולא יכול היה לנוח על משכבו בשלום אם לא נקבר בבית הקברות רקולטה. על שטח של כ־50 דונם ניצבות יותר מ־5,000 אחוזות קבר, 82 מהן נחשבות לאתרים בעלי ערך לאומי. סיור בסמטאות וברחובות המפרידים בין אחוזות הקבר של המשפחות השונות, שבנויים בכל סגנון ארכיטקטוני  אפשרי, הוא מבט אל הרגעים החשובים בהיסטוריה של בואנוס איירס ואל הדמויות הבולטות שחיו ופעלו בה. אבל משק כנפי הזמן נותן גם הוא את אותותיו. כעשרה אחוזים מאחוזות הקבר מוצעות למכירה במחירים שנעים בין 50 אלף ל־200 אלף דולר.

אחוזת הקבר הידועה ביותר היא זו של דוארטה (Duarte), משפחתה של אוויטה פרון. העובדה שהיא קבורה כאן עומדת עד היום כמו עצם בגרון האריסטוקרטיה. לא רק משום שהיתה בת לא חוקית למשפחה ענייה ביותר מכפר נידח בפרובינציה, אלא גם משום שהפכה לגברת הראשונה, עסקה בפוליטיקה במדינה שלא היתה בה זכות הצבעה לנשים, ועוד ייסדה קרן לתמיכה בחלכאים ובנזקקים, שמומנה מכספי העשירים.

אוויטה נפטרה ביולי 1952 מסרטן, בהיותה בת 33 בלבד, לאחר שנת סבל נוראה. במשך השנה שלאחר מכן, היו מפסיקים מדי יום את השידורים ברדיו בשעת פטירתה, כדי להזכיר את האבדה הגדולה. בשבועיים שלאחר מותה עברו על פני ארונה וגופתה החנוטה יותר משני מיליון בני אדם. אולם זוהי רק תחילתו של סיפור מפותל על היטלטלותה של הגופה הידועה.


קברו של הגנרל תומס גווידו המעוצב כמערה גוטית
צילום: יגאל צור

לשרוף את חיי
שנות הארבעים בארגנטינה התאפיינו במאבק בין השמרנים ואליטת בעלי האדמות, שנתמכו על ידי רוב הצבא, לבין תנועה לאומנית, פשיסטית ודיקטטורית, שנתמכה על ידי ראשי הצבא. סדרה של הפיכות צבאיות בשנים 1943־1944 העלתה לשלטון את חואן פרון, שנבחר לנשיאות ב־1946 בבחירות דמוקרטיות. ממשלתו זכורה כמי שהיטיבה בעיקר את תנאי העובדים. הוא נבחר שנית ב־1951, אבל ממשלתו נקלעה לקשיים כלכליים. מותה של אוויטה וסכסוך גלוי עם הכנסייה הביאו להפלתו בהפיכה צבאית.

ב־1955 ברח פרון לפרגוואי והתחיל את תקופת הגלות שלו, שנמשכה 17 שנה, ובמהלכה נדד לפנמה, לוונצואלה, לרפובליקה הדומיניקנית ולבסוף לספרד. המשטר החדש, שרצה לחסל את הסמלים הלאומיים, הבריח את גופתה של אוויטה וקבר אותה תחת שם בדוי בגנואה שבאיטליה. רק שני אנשים ידעו היכן ותחת איזה שם היא טמונה – ראש המודיעין הצבאי, קאבנידס, והנשיא פדרו ארמבורו. הנשיא כתב מכתב עם פרטי קבורתה של אוויטה, והורה לפתוח את המעטפה רק שנה לאחר מותו. ב־1970 נחטף ארמבורו ונרצח. שנה לאחר מכן פתחו את המכתב, והגופה שנמצאה תחת שם אחר הובאה לאחוזתו של פרון שהתגורר בגלות בספרד. 

פרון חזר לארגנטינה ב־1973 אבל היסס אם לקחת עמו את הגופה, כדי לא לפגוע באשתו החדשה איסבל. תנועה רדיקלית מהפכנית בשם מונטונרוס (Montoneros), שחבריה העריצו את אוויטה, חטפה את גופתו של ארמבורו ב־1974, והודיעה שלא תחזיר אותה עד שאוויטה תושב לקברה שברקולטה. כל ממשלת ארגנטינה נסעה למדריד במטרה להשיב את גופתה של אוויטה למולדתה, והיא נטמנה באחוזת קבורתה.

כשביקרתי בקבר של אוויטה לא היה שם איש. רק פרחים נבולים התחובים בשער הברזל העידו שממשיכים לפקוד אותו. אוויטה נחקקה טוב יותר בנצח. לא מעט בעקבות המחזמר "אוויטה" של אנדרו לויד וובר והסרט שנעשה על פיו בכיכובה של מדונה, אבל גם בשל אישיותה של אוויטה ויכולתה לבטא מסרים על זמניים. על קברה חקוק משפט שאמרה: Volvere y sere milloness – אחזור ואהיה מיליונים, וגם: Siento deseos irrefrenables de quemar mi vida  – אני חשה רצון בלתי נשלט לשרוף את חיי.


מעריציו של זמר הטנגו המפורסם גארדל מתגודדים סביב קברו | צילום: יגאל צור

המתאגרף והזונות
גם לואיס אנחל פירפו (Firpo), או כפי שכונה "השור של הפמפס", המתאגרף הידוע ביותר באמריקה הדרומית, קבור ברקולטה. בחזית אחוזת הקבר שלו ניצב פסלו בבגדי מתאגרף, סמל לתהילת העבר שלו. בשנת 1923 הוא זכה לתהילה כשנלחם במתאגרף האמריקאי המהולל ג'ק דמפסי בקרב האִגרוף שכונה "קרב המאה". פירפו כמעט שזכה, לפחות לפי הארגנטינאים, והקרב הוכרע בנקודות.

פירפו נפטר ב-1960, אחרי שנשכח על ידי הציבור – טרגדיה טיפוסית של מתאגרפים. יתכן שמה שמשובב את רוחו כיום, אם היא משוטטת שם, הוא שמאחוריו, מעבר לחומת בית הקברות, נמצא רובע האורות האדומים של העיר: מועדוני לילה, מועדוני חשפנות ובתי זונות.

לא רחוק מקברו היפה של פירפו נמצא אחד הקברים המפוארים ביותר, ואולי גם הנפוחים ביותר, ברקולטה – קברו של הגנרל חוסה פאס (Paz), מי שהיה המייסד והבעלים של העיתון "לה פרנסה". העיתון הופיע לראשונה ביוני 1869, ורק בשנים האחרונות התחיל לרדת מגדולתו. במרכז הקבר פסל גדול שבנוי על שטח משולש. הקבר עשוי אבן גרניט שחורה ודלת ברונזה. משמאל ומימין לו ניצבים שני מלאכים גדולים, אחד נשען על עוגן והאחר אוחז בזר פרחים. בחלקו העליון של הפסל דמות אשה כורעת, כמעט על סף המוות, ובידיה מנורה. עוד בפסל, ארון פתוח למחצה שממנו יוצאת דמות המסמלת את נפש האדם, והיא מתקבלת על ידי מלאך שכנפיו פרושות.


מלאך ישן על אחוזת הקבר של פרנסיסקו גומז

הקבר – אולי המשונה ביותר והמעיד עד כמה התאווה לנצח מידבקת – הוא של מנקה בית הקברות. דוד איינו עבד כ־20 שנה בנקיון בית הקברות וחסך כל פרוטה כדי לקנות לו חלקת קבר קטנה וצפופה בין אחוזות הקבורה של הגבירים. לפני מותו הוא הזמין פסל מאיטליה שייצג נכונה את דמותו – אדם עם כובע, מטאטא, משפך וצרור מפתחות.

טנגו בבית קברות
הקבר המרתק ביותר בבואנוס איירס, ואם תרצו גם ה"חי" ביותר, הוא של זמר הטנגו קרלוס גארדל (Gardel). גארדל, שנולד בסוף המאה ה־19 ונהרג בתאונת מטוס בשנת 1936, הוא הקונצנזוס של ארגנטינה והסמל התרבותי של בואנוס איירס. יש האומרים ש"הוא שר יותר טוב מאז שמת". מעל לקבר ניצבת דמותו של גארדל בשיש שחור, צעיר מתמיד, מטופח, שערו משוח לאחור, כפי שהוא מופיע בתמונות. באופן מפתיע, על אף שלא עישן, המסורת המקומית מחייבת שתמיד תהיה סיגריה אחת לפחות דלוקה בין אצבעותיו. 

מסביב מתגודדת חבורת הגארדליסטים האדוקים, מעריציו, כל אחד והאופן שבו הוא מזכיר ומייחד את גארדל. זה לבוש כמוהו, ההוא ניצב עם תמונותיו של הזמר על מכוניתו, אחר מחלק חומר מודפס עם דיוקנו וצוואתו. ומכל המכוניות בוקע טנגו, ועוד טנגו. בסמוך מוזגת מוכרת הקפה משקה חם מתרמוס.

החיים סביב גארדל בהחלט לא פסקו. ססאר טיימפו (Tiempo), אחד מחברי קבוצת האינטלקטואלים והיוצרים הנקראת "לה פנייה" (ראו בהמשך), אמר על גארדל: "האמן נשאר תמיד, ואינו מת עם המוות". וגארדל, הטנגו וסוד ההמשכיות מביאים אותנו אל בתי הקפה, המקום שבו באה לידי ביטוי יותר מכל רוחה של בואנוס איירס.

בית קפה לכל מצב רוח
בבואנוס איירס יש בית קפה לכל מצב רוח ולכל אחד. בית קפה לשחקני דומינו ושחמט, לפוליטיקאים, לסופרים, לנשים שאוכלות צהריים, ליאפים, לאנשי עסקים, לאנשי החברה הגבוהה, לזמרי טנגו, וכמובן לסטודנטים. בית הקפה הוא בית שני, לפעמים אפילו בית ראשון. הוא מוסד, חלק מהתרבות. חייבים לשהות בו, כמעט כמו אוויר לנשימה. לכל בית קפה אווירה משלו. ואיש לא מאיץ בך, המלצרים מנומסים תמיד.

רקדני טנגו רוקדים לפרנסתם בשכונת לה בוקה הצבעונית, מעוז הטנגו

רוב בתי הקפה של בואנוס איירס פתוחים מבוקר עד ערב. יש כאלה עם שולחנות מצופים לכה, יש עם שולחנות מצופים שיש, אחרים סתם מעץ. יש כאלה שהכסאות בהם מרופדים ויש עשויים מתכת, אבל תמיד נוחים. יש כאלה שעל קירותיהם ציורי טנגו או צילומים של דמויות מפורסמות, ויש עם קירות ריקים ורק עיתונים מונחים בפינה. יש גם אוכל, תפריטים שונים. אבל יש דברים שלא משתנים, למשל התנועה המסוימת של שתי אצבעות מרווחות משהו האומרת קפה. או המדייאנו, אותו קרואסון דקיק, מקושת בצורת סהר ומצופה סוכר.

המלך של בתי הקפה הוא טורטוני, שנפתח לפני נוסד לפני יותר מ-150 שנה. יש מעט מאוד בתי קפה בבירות הקפה האחרות – וינה, בודפשט, פריז, מדריד ורומא – שאפשר להשוות אליו. טורטוני מעולם לא הפך למקום מפגש למסה דביקה של תיירים שבאים להציץ ולגעת, וגם לא למקום מהודר וריק שאיבד מגע עם מאורעות הזמן ומהלכו. הקטור נגרו, שכתב טנגו הנושא את השם "וייחו טורטוני", מתאר אותו כך: "עתיק וכה צעיר, בחלקו הוא מקדש, בחלקו פונדק, בחלקו בר". טורטוני תמיד הומה אדם, מה שמעיד שמקום אינו צריך להיות חדש או אופנתי כדי למשוך אנשים, אבל יש בו אווירה מיוחדת שאחראים לה הבעלים והקהל, ולא שום מוסד עירוני, והיא שמשמרת את זהותו באופן ברור.

בשנת 1858 נפתח טורטוני על ידי צרפתי בשם טואן. מתחילת המאה שימש בית הקפה מקום מפגש לסופרים ולמשוררים, אך תור הזהב שלו החל בשנת 1926, כשכמה יוצרים שחוגם ידוע כ"לה פנייה" – "קבוצת האנשים של האמנות והספרות" – התחילו להשתמש בבודגה, מרתף היין של טורטוני, כגלריה. הם הגיעו אליו לאחר שהושלכו מבית קפה אחר שבו התווכחו רבות ובזבזו מעט. המוטו שאותו הציב בעל בית הקפה הצרפתי נותר המוטו של החבורה ושל המקום: "כאן אתם יכולים לשוחח, לדבר, לשתות במידה ולהציג את דעותיכם. אבל רק לאמנות ולרוח האדם יש האפשרות לבטא את עצמן ללא מידה".

מאז הפך טורטוני למוסד תרבותי, ורשימת יוצרי התרבות שפקדו אותו היא ארוכה, חלקם באופן חד פעמי וחלקם במסלול קבוע, חלקם בהופעה יחידה שנרשמה בזכרון הקפה ואחרים לצורך החמצן היומי. ברשימת המבקרים היו הסופר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס, המשורר והמחזאי הספרדי פדריקו גרסיה לורקה, הזמרת האמריקאית־צרפתייה ג'וזפין בייקר, הפסנתרן היהודי־רוסי ארתור רובינשטיין, המחזאי האיטלקי לואיג'י פירנדלו, הזמר גארדל והמלחין הספרדי אנדרס סגובייה.

כשהבמאי אלן פרקר ביקש רשות לצלם את בית הקפה לסרט "אוויטה", הוא נענה בסירובו של רוברטו פאנגו, מי שניהל את המקום במשך 42 שנה. "הייתי חייב לסגור את בית הקפה, ואז הלקוחות הקבועים לא היו יכולים לבוא. בית קפה כמו טורטוני נועד לפגישות עם חברים, מאהבות, לעשות עסקים או לברר מה קורה. מה יקרה אם תעבור יום אחד ולא תוכל להיכנס? או אם קבעת פגישה עם אהובתך ואינך יכול לממש אותה?", הסביר פאנגו את סירובו.

בית קפה בשכונת לה בוקה. משמש כבית שני ליושביו | צילום: סרג'יו בנדורק

טורטוני הוא אולי המלך, אבל יש המון בתי קפה אחרים, והם פזורים בכל רובע ושדרה של העיר. בקפה אידיאל ברחוב סרמיינטו הקומה הראשונה גדושה בשולחנות, ויש בה ארונות זכוכית עם עוגות שלא מבטיחות הרבה, כאילו שנים הן כבר כאן. אבל מהקומה השנייה בוקעים צלילים של טנגו. במרכז רחבה גדולה, זוגות בגילאים שונים, מגוונים, מעורבבים, רוקדים. חלק מעונבים, בשמלות, אחרים בסתם חולצת משבצות, אפילו פתוחה מעט.
לשאלתי, בחור צעיר מעיד על עצמו שהוא "טנגו־מן" (איש טנגו). בספרדית יש לזה ביטוי מוכר – מאטונגה – על שם הריקוד המהיר יותר מטנגו. הוא מסביר לי את הרעיון: "אתה בא לבד, בלי בת זוג. בטנגו לא אומרים לא להזמנה. אם אתה בר מזל, אתה לוקח אותה החוצה". הגברת שבה התבונן היתה מבוגרת ממנו ב־20 שנה לפחות, וללא ספק, רקדנית טנגו מעולה.

מול כיכר מרכזית ברובע סן טלמו העתיק, שחי מחדש בזכות החנויות לממכר עתיקות ושוק הפשפשים הפועל בסופי שבוע, יש קפה בשם דורגו, שחלונותיו הרחבים משקיפים אל הכיכר. שולחנות העץ הפשוטים מחורצים בכתובות, וכך גם הקירות השחורים. ברקע מוזיקת טנגו ותמונות של גארדל מחייך בכל מקום. המלצר נותן לי תפריט ומצביע על צידו האחורי. מופיעות שם מילות הטנגו "קאמבלצ'ה", אחד הידועים ביותר (שלמה יידוב תרגם אותו בשם "טנגו בלגן"), המדבר על כך שבחיים פעם אתה למעלה ופעם למטה. כמו הקפוצ'ינו בכוס הזכוכית שהמלצר מביא, הקפה למעלה, צף מעל לחלב החם. ברקע נשמע טנגו "לה קומפרסיטה" – הטנגו שרקדו אותו בכל העולם, הטנגו שפרץ כל מחסום של גבול ושפה, ושפעם נשמע מכל פסנתר בשכונות מהגרים, אפילו בארץ ישראל.

 
לחצו להגדלה

 

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 0

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

הרצאה: טיולים לדרום אמריקה

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות