תפריט עמוד

בגאן, מיאנמר – מקדשים, פגודות ונהר

בגאן, מיאנמר – מקדשים, פגודות ונהר

מאות מקדשים מקיפים את העיר בגאן, שבמרכז מיאנמר, וכל אחד מרשים מחברו. את חווית הביקור משלים טיפוס באינספור מדרגות לראשו של הר פופה, המוקף בטבעת עננים ונראה כאילו יצא מתוך גלויית נוף

שעת בוקר מוקדמת, אני עושה את דרכי לרציף האיירוואדי ממנו יוצאת המעבורת לבגאן (פגאן). על הרציף המולה רבה של אנשים, סחורה, עגלות וקקפוניה של צלילים. רוב המשייטים במעבורת הם תיירים, קבוצות מאורגנות ואנשים כמוני. את ההבדל ניתן לראות במטען האישי: הקבוצות המאורגנות מגיעות עם מזוודות, מטיילים כמוני עם תרמילים. האיירוואדי – עורק החיים במיאנמר.

ממש כמו תרבויות רבות אחרות סביב העולם שצמחו לאורכם של נהרות – הנילוס במצרים, הנהר הצהוב בסין, הגנגס בהודו, החידקל בעיראק – כך גם התרבות הבורמזית צמחה לאורך נהר האיירוואדי (Ayeyearwady). האיירוואדי, שפירוש שמו הוא נהר הפיל (Airavati, פיל בסנסקריט), זורם לאורך של 2,170 קילומטר, מתוכם 1,700 קילומטר מתאימים לשיט, דבר שהפך אותו לציר התחבורה המרכזי של מיאנמר. הדלתא של הנהר משתרעת על שטח עצום של 411 אלף קמ"ר והיא מהפוריות בעולם, מה שהכנה לאזור את השם סווורנה בומי ( Suvarnabhumi), שפירושו "הארץ המוזהבת".

מקדש על גדת נהר האיירוואדי. בדומה לתרבויות אחרות, גם התרבות הבורמזית צמחה לאורך הנהר העצום

תשע שעות של הפלגה לפני ואני נפעם מכמות המים. לנהר אין גדה מוגדרת, רצועות אדמה, איים קטנים וגדולים, ובהמשך תמיד עוד מים זורמים. מים חומים, שמים אפורים ואדמה ירוקה. את רוב הזמן אני מעביר בסיפון העליון עם זוג קשישים (בני גילי) מניו זילנד – היא ראש עיריית נורת' פלמסטון, הוא מנהל קבוצה של גני ילדים. אנחנו מחליפים חוויות, ואני מספר להם על המצב בארץ ועל בעיותינו הקיומיות. מדי פעם נשמעת צפירה חזקה, אות שהמעבורת מתקרבת לחוף. מרחוק המון רב מחכה על הגדה, ועוד לפני שאנחנו מתקרבים הם כבר במים, מציעים את מרכולתם: בננות, אננס, שטיחים, בדים, תיקים, תכשיטים. ככה הם עומדים במים ומנהלים מקח וממכר, זורקים את הסחורה לכיוון המעבורת, תופסים בדיוק רב את הכסף הנזרק אליהם.

בכל פעם שהמעבורת מתקרבת לגדה סוחרי הנהר עומדים במים, מציעים את מרכולתם לנוסעים ותופסים בזריזות את הכסף הנזרק אליהם

אל ראש ההר
לקראת שעות אחר הצהרים אנו מצטופפים על הסיפון כדי לראות את העיר בגאן. המראה יפהפה: העיר העתיקה מוקפת בעשרות ומאות מקדשים עתיקים, אחדים מהם משתקפים במי הנהר. התמונה המרהיבה מותירה אותי נפעם. אנחנו נקשרים אל המזח, אני מעמיס את התרמיל על הגב ומטפס על הגדה התלולה. למעלה יושבים פקידים לצד שולחן קטן וגובים את מס התיירות המקומי. אני מסכם עם נהג מונית שימצא לי אכסניה זולה, אבל רגע לפני שאנחנו יוצאים לדרך אני עושה חשבון מהיר כמה שעות אור נותרו ושואל את נהג המונית אם אפשר לנסוע עכשיו להר פופה (Popa) המרוחק כשעתיים נסיעה מבגאן. למרות השעה המאוחרת הוא מסכים, אך מבקש שנעצור בביתו כדי לקחת גלגל רזרבי.

אנחנו יוצאים לדרך ומהר מאוד מתברר לי מדוע היה צריך עוד גלגל. מדי פעם הדרך נעלמת ובמקומה – אבנים, חול, נהר, כל פעם הפתעה אחרת. הנהג מרגיע אותי שלא אדאג, אבל איך אפשר לא לדאוג? השעה מתאחרת, גשם מתחיל לרדת, הכביש שב ונעלם, אין מקום לינה בדרך. אנחנו מתחילים לטפס לכיוון ההר והדאגה רק גוברת: ענני ערפל, גשם חזק ואני כבר מבין שלא אצליח לראות את ההר וכל הנסיעה מיותרת ומסוכנת. התרגלתי במסעותיי שאיני מצליח לראות ים כחול כפי שצולם בעלון התיירות, גם לא לצאת להפלגה כי הים סוער, גם לא לראות את השקיעה בטאג' מאהל בגלל המונסון. והנה שוב, לא אראה את פסגת פופה, סלע צוק הנישא לגובה של כ-300 מטר ועל ראשו מנזר עטוף בטבעות עננים, המזכיר במראהו את המנזרים התלויים במטאורה שביוון.

המנזר על ראש הר פופה. 800  מדרגות חלקלקות | צילום: Andre Lettau, GFDL

אנחנו עולים ועולים בתוך הערפל ומגיעים לרחבה בוצית, שסביבה מסעדות קטנות וחנויות. אין פה איש מלבדי. אני מסיר את נעליי, משאיר אותם ואת התרמיל עם נהג המונית ומתחיל לטפס את 800 המדרגות העולות למנזר שעל ראש ההר. עולה ומטפס, רק אני עם עצמי, אין איש מסביבי. כמה קופים רצים בין רגליי ואני מנסה לא להחליק. למרות שהעלייה המקורה, הכל רטוב. פה ושם דוכן המציע את הסחורה שנמכרת בעלייה לכל מקדש במיאנמר, קיטש זול, נוצץ ומקושט. הערפילים עוטפים אותי, צמרות עצים מכוסות ברסיסי גשם ואני ממשיך למעלה. מדרגות האבן מתחלפות בסולמות המתכת. אני מחזיק חזק במעקה, חושב איך אעשה את הדרך חזרה בסולם הרטוב והחלקלק.

בכניסה למנזר קבוצת גברים משחקים קלפים, אני מברך אותם לשלום וממשיך פנימה. אין לי מושג לאן לפנות, נתקל בשערים נעולים והמקום היחיד שאנפשר להגיע אליו הוא רחבה שטופת מים, מלאה בקופים רועשים. אני עומד אך בקושי ברחבה החלקה, מסביבי קופים משתוללים. מאוכזב, אני חוזר על עקבותיי ומתחיל את הדרך הארוכה למטה – אל הנעליים והמונית.

קבוצה של מקומיים עולה מולי, הם מלווים את ההליכה בשירה דתית וידיהם עמוסות בפרחים – שי לאלים. לאחר אינסוף מעידות והחלקות אני מצליח להגיע למונית ואנחנו מתחילים לנסוע בדרך חזרה לבגאן. בכפר הראשון אני מבקש לעצור כדי לקנות בקבוק מים, וכשאני מסתובב כדי לשוב אל המונית נגלה לעיני מחזה מדהים: ההר היפהפה והמרשים מוקף בטבעת עננים ועל ראשו מזדקרים בניני המנזר. לא ייאמן – שם הייתי? למרות הכל, הצלחתי לראות את פופה בכל הדרו, כפי שהוא נראה בתמונות.

יש מקדשים מוזהבים ומקדשים בצבע חול, מקדשי אבן וכאלה המגולפים מעץ

לשתות שרף
הדרך חזרה לבגאן נראית עתה פחות קשה ומפחידה. נהג המונית מצביע לצדי הדרך, על נערים המטפסים יחפים על עצי דקל גבוהים ודקיקים. פעמיים ביום הם מטפסים כך כדי לאסוף שרף. אנחנו עוצרים באחד הדוכנים לטעום משקה אלכוהולי עשוי שרף, והמוכרים מכבדים אותי בסוכריות שאף הן עשויות משרף. אנחנו יושבים על כסאות במבוק מתחת לדקלים, לוגמים סוגים שונים של אלכוהול ביתי בליווי סיגרים מתוצרת בית. עליזים אנחנו ממשיכים את דרכנו חזרה לבגאן.

אכסניה פשוטה בכיכר המרכזית, מרכז של כלום, הצטלבות של ארבעה שבילים לא סלולים ועץ רחב נוף באמצע. הרגשתי כאילו הגעתי לעיירת בוקרים נידחת במערב הפרוע. כמה עגלות שאליהן רתומים סוסים עייפים ורזים, דוכן טלפון רעוע שממנו אפשר לערוך שיחות בינלאומיות. אני מחפש מקום לאכול, וכהרגלי איני נוהג לשבת במקום הומה, אך לעולם לא אשב במקום ריק מאנשים. בין המסעדות הקטנות עם שולחנות הפורמייקה אני מגלה לפתע חנות עוגות, ולא סתם חנות עוגות אלא כזאת עם חלון זכוכית ודלת. הריר שמציף את פי מתייבש במהירות למראה עוגה בודדת ועלובה המוצבת על הדלפק. החלום על עוגת גבינה נגנז ואני ממשיך לחפש היכן לאכול. קול קורא לי מאחת המסעדות, ואני רואה את נהג המונית שלי. המקום שייך לאחותו, והאוכל טרי, טעים ובשפע.

יפהפייה בורמזית. המשחה הצהובה, שאותה הנשים נוהגות למרוח, עשויה מקליפת עץ טחונה, והיא מגינה מהשמש, מצננת את העור ושומרת על בריאותו

מקדשים מכל עבר
אחרי לילה של סערת ברקים והפסקות חשמל, היום יפה ואני יוצא בשעה מוקדמת ושוכר סוס ועגלה לנסיעה אל המקדשים העתיקים. למזלי אני נמוך קומה, כי הגגון בעגלה נמוך מאוד וגם כך אני מוצא את עצמי במצב של חצי ישיבה-חצי שכיבה. התיירים עדיין לא התעוררו, השבילים כמעט ריקים מעגלות ואופנים, ואנחנו עושים את דרכנו בין המקדשים העיקריים.

מגיעים למקדש, חולצים נעליים, ומיד מתנפלים מכל עבר ילדים ומדריכים פוטנציאלים, כולם מבקשים שתקנה מהם משהו – מים, מפות, שירותי הדרכה. מהר מאוד לומדים לסרב. כל מקדש שונה בצורתו ויש כמובן הסברים היסטוריים, אך אני פחות מתעניין במאות ה-12 וה-13 במיאנמר, מספיק לי להתרשם מהמקום עצמו. בכניסה לאחד המקדשים הנידחים יותר בחורה יפהפייה הציעה להדריך אותי. הפעם לא יכולתי לסרב, גם בגלל יופייה וגם כי שכחתי להביא פנס. בהדרכתה, ובעזרת קרן האור החלשה, טיפסנו פנימה ולמעלה, בפרוזדורים צרים וחשוכים, עד שהגענו למשטח העליון של המקדש ממנו נגלה נוף מרהיב של כל מקדשי האזור.

במקדש אחר מתגלים ציורי קיר המספרים על היסטוריה עתיקה של המקום המדהים. ביציאה ריתק אותי ילד קטן, בן תשע, עם אוסף של מטבעות מכל העולם. התיישבנו על הגדר ובחנתי אותו על כל מטבע ומטבע. הוספתי לו שקלים אחדים לאוסף והמשכתי הלאה למנזר עשוי כולו מעץ מגולף, שנראה כמו אותם מנזרים קטנים מעץ שנהוג למכור בכניסות לכל פגודה ומקדש.

מקדש בבגאן. בניגוד לפאר המקדשים, בגאן מזכירה עיירה נידחת במערב הפרוע

תלאות הדרך
אני נח על ספסל במרכז השומם של העיר, עם שייק פירות שמוטב לא לראות איך מכינים אותו, מחכה שהשעות יחלפו ויגיע אוטובוס לילה הנוסע את כל הדרך הארוכה לינגון. זוהי נסיעה של 14 שעות, ואם הכבישים דומים לאלו שנסעתי בהם אתמול – הנסיעה לא תהיה קלה. כדי להעביר את הזמן אני חוזר לחדר הכניסה של האכסניה: כורסאות פלסטיק, טלוויזיה שלא עובדת, מאוורר תקרה המנסה להעביר את האוויר החם מצד אחד של החדר לצדו השני. אגרטל עם פרחי פלסטיק מוצב על רצפת קרמיקה העשויה משאריות אריחים שנשארו במפעל.

צעקה מבחוץ: האוטובוס הגיע! הנהג פוקד עלי לשבת ונער זריז מעמיס את התרמיל בתא המטען. אוספים עוד כמה אנשים ויוצאים לדרך. מלבדי יש עוד שישה נוסעים אירופאים וכל האחרים מקומיים. סרט וידאו קופץ על מסך קטן, משהו בסגנון הגשש רק בבורמזית, כמובן ללא תרגום. אני מנסה להתמקם בכיסא, אבל לא מוצא תנוחה נוחה וכבר מבין שהדרך תהיה קשה יותר ממה שציפיתי. אמנם עשיתי דרכים ארוכות מאוד במקומות שונים בעולם, אך הגיל כבר לא מה שהיה וגם הסבלנות אינה כפי שהיתה.

מיאנמר (בורמה) – העמוד הראשי >>

לקריאה נוספת:

בגאן, בורמה - ארץ המקדשים היפים  
בגאן, בורמה – ארץ המקדשים היפים
אתר המקדשים העתיקים בגאן בבורמה נחשב לאחד מאתרי העתיקות המרשימים והחשובים בעולם. המראה שנגלה למבקר מדהים בעוצמתו: אלפי פגודות וסטופות פורצות אל על מתוך הנופים השטוחים, וככל שהיום מתקדם, צבען משתנה


האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 3

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות