תפריט עמוד

באלי – הקסם והמציאות

באלי – הקסם והמציאות

באלי היא פנטסיה שמופיעה בדמיונם של תושבי העולם כולו. מה הפך את האי הלא גדול הזה למושג אוניברסלי? מה מן ההזיה הרומנטית הזו זוכה לגיבוי במציאות? מה נשמר עדיין באורח החיים הבאלינזי המסורתי? מדוע הם נושאים מנחות ענק על הראש, ומדוע שורפים את המת זמן רב לאחר מותו? על באלי, האנשים, הדת, האמנות והמסורת במקום שהפך לסמל לתשוקת הבריחה מן העולם המערבי.

כבר נסעתי למקומות רבים בעולם, אבל מעולם לא היו לי ציפיות גבוהות כל כך מהמקום אליו נסעתי כמו מהאי באלי שבאינדונזיה. זה לא מפתיע: אין שום מקום שזכה לכל כך הרבה מחמאות מפי מבקרים, חוקרים, סופרים, עיתונאים ומחברי פרוספקטים בהווה ובעבר. "גן העדן האחרון", "יצירת המופת של האלים", "הבוקר של העולם", "אי האושר" – הם רק חלק מהכינויים שדבקו בו. למרות זאת, או אולי בשל התארים האקזוטיים, היו הציפיות הגבוהות שלי גם מעורפלות. כשאומרים עושר תרבותי שלא ייאמן, הרמוניה מושלמת בין אדם לטבע, מיסטיקה מזרחית, למה מתכוונים בדיוק? והאם זה מה שאמצא שם, או שמא אגלה מחזות עוני האופייניים לעולם השלישי, או תרבות מקומית שהתמסחרה בשבעים שנות חשיפתה לתיירות?

אי מכושף
מאז תחילת המאה, כשהסבה חברת הספנות ההולנדית ק.פ.מ (KPM) את ייעוד ספינותיה מהובלת חזירים להובלת תיירים, קנתה לעצמה באלי שם של יעד תיירותי מועדף. לוולטר ספייס, צייר ומוסיקאי הומוסקסואל ממוצא גרמני, שחקר את האמנות הבאלינזית בשנות השלושים, היה תפקיד נכבד ביצירת תדמית גן העדן של באלי. הוא הפך לגורו של התיירים האריסטוקרטים, ובזכותו היה האי לנושא שיחה אופנתי בחוגים האינטלקטואליים של אירופה ואמריקה. עדרי תיירים עשירים ומפורסמים עשו את דרכם ב"אקספרס החזירים"
(BABI EXPRESS) – הכינוי שדבק בספינותיה של החברה ההולנדית – כדי לראות, לחקור ואפילו לחיות באי המכושף.

בין האורחים המכובדים היו האנתרופולוגית מרגרט מיד, הפילוסוף האמריקאי גריגורי בייטסון, הסופר ה.ג'. וולס, הבמאי והשחקן צ'רלי צ'פלין, הצייר רודולף בונה, המלחין קולין מקפיי, הקריקטוריסט המכסיקני מיגואל קווארוביאס, ורבים אחרים. סיפוריהם, הסרטים שצילמו והמאמרים שכתבו הפכו את באלי למשאת נפשם של רבים: המקום בו משתלבת האקזוטיקה שמצא הצייר גוגן בטהיטי עם העושר התרבותי והמיסטיקה של הודו ועם נוף טרופי של איי האוקיינוס הדרומי.

בפנטסיה על באלי היה גם נופך ארוטי. תיירים רבים נמשכו אל תמונות הנשים חשופות החזה בשווקים או קיוו לראות צעיף שנופל באקראי מכתפה של נערה וחושף זוג שדי ברונזה עגולים, צללים חיים, כפי שתיאר הסופר היקמן פאואל. הניחוח הנשי הפך למטאפורה של באלי עצמה. פאואל תיאר את באלי כאשה הרה, פורייה, שבעיניה בוער הזוהר של אימפריות מתמוטטות. ההתפייטות של התיירות המתוחכמת, שעירבה מידע אקדמי עם יצרים עמוקים, הגבירה את פעולת כוח המשיכה של באלי על חוקרים פוריטנים ועל תיירים הֶדוניסטים כאחד.

בשנות החמישים הוסיפה הוליווד טעם סכריני לדימוי של באלי. בסדרת סרטים, דוגמת "דרום פסיפיק" ו"הדרך לבאלי", שיחקו אמריקאים צבועים בשחור תפקידים של ילידים אותנטיים, ובהם נוצרו סלטים תרבותיים של מושגים מהודו, מדרום־מזרח אסיה וסין, שאינם ניתנים לעיכול. בסרטים אלה הצטיירה באלי כתערובת של פרימיטיביות ארוטית ומאגית בעלת נופך אקזוטי. אבל מה שתרם יותר מכל לפופולריזציה של באלי בשנים אלה היה הפזמון "באלי היי", שליווה את הסרט "דרום פסיפיק" והפך ללהיט.

אחרי תור הזהב של באלי, באיחור של שישים שנה, נחתתי בדנפסר (DENPASAR), בירת האי, כמו מאות אלפי תיירים אחרים עמוסי דימויים, המבקשים למצוא גן עדן אבוד, חוויה אסתטית, גלויות, קניות, נופש בצל דקלי הקוקוס או גלים לגלישה. מאז נסיעתי הראשונה חזרתי לכאן כמה פעמים, ובכל פעם ניסיתי להוריד עוד שכבה מהדימוי הזוהר והאקזוטי, כדי להבין ולגעת בחיים כמות שהם, שכמו בכל מקום הם מין ערבוב של יופי וכיעור, עוני ועושר, אצילות נפש ונבזות, חמדנות ונדיבות לב, חוכמה ואיוולת.

מגדל המתים בלוויה באלינזית. הבד הלבן שנמתח מן המגדל לראשה של
התהלוכה מסמן את הקשר בין החיים למתים.


אלא שבכל מפגש שלי עם האי צפה השאלה: מדוע בכלל ליצור את ההבחנה בין הדימוי למציאות? או במלים הנוקבות של הסופר שכתב ספר ביקורתי על באלי, אדריאן ויקרס: "מי בכלל רוצה לשמוע פרטי פרטים על הצדדים המשעממים של חיי היומיום, או על הצדדים השליליים של החיים בעולם השלישי, כשניתן לספר 'על באלי האמיתית' בשישה עמודים של פרוזה פרחונית?"

בדברים שאני מבקש לספר כאן יש מעט מהכל: דימוי ומציאות, פירור של שעמום בצד דברים מעוררי עניין, קורטוב של פיוט רומנטי וקמצוץ של התבוננות מפוכחת. אך יותר מכל, הדברים שאספר הם פרי התנסותי האישית, ותהיה זו כפי שתהיה.

אולימפוסים מקומיים
באלי הוא אי קטן שצורתו דומה לעפיפון. גודלו כ־5,000 קילומטרים רבועים. בדומה לאיים אחרים היושבים על חגורת האש הוולקנית, גם כאן עוצב הנוף בפעילות געשית מתמדת. אגדה באלינזית עתיקה מספרת שבעבר היה האי שטוח, אך כשהחליטו האלים ההינדואים להעתיק את מגוריהם מהאי ג'אווה לבאלי, הם יצרו את ההרים, כדי שמקום משכנם יהיה רם ונישא, כיאה למעמדם. שרשרת הרי הגעש הממוקמת בחלקו הצפוני של האי משתרעת ממזרח למערב. ההר הגבוה ביותר הוא אג'ונג (GUNUNG AGONG). זהו הר געש פעיל הנישא לגובה 3,142 מטרים, ונחשב בעיני הבאלינזים כטבור העולם וכמקום משכנם של האלים ורוחות המתים – אולימפוס מקומי, המעורר יראה ופחד.

רוב הרי הגעש אינם פעילים עוד. מיעוטם, כמו אג'ונג ובאטור (BATUR), עדיין מתפרצים במחזוריות משתנה ובלתי ניתנת לחיזוי. אחת ההתפרצויות הדרמטיות של הר אג'ונג התרחשה במארס 1963, בשעה שבמקדש בסאקי (BESAKIH) הממוקם על צלע ההר התקיים הטקס אקה דאסה רודרה (EKA DASA RUDRA); מטרת הטקס, אגב, לפייס את האלים ולטהר את האי, והוא נערך אחת למאה שנים. במהלך הטקס פלט ההר כמויות אדירות של אפר ולבה. אלפים נהרגו בהתפרצות, ועשרות אלפים נותרו מחוסרי בית. הבאלינזים ראו בהתפרצות אות לזעם האלים וסימן מבשר רעות, לפיכך חזרו וקיימו את הטקס בשנת 1979. הפעם הוא עבר בשקט: האלים פויסו.

בצל הרי הגעש חיים תושבי באלי תחת סכנה מתמדת. עם זאת, חבים הבאלינזים את אמצעי מחייתם להרי הגעש. האפר הוולקני משמש כדשן, וכך מחדשת הפעילות הוולקנית את פוריות הקרקע המידלדלת בגלל הניצול החקלאי האינטנסיבי. כמו כן, מונעים ההרים את מעברם של ענני המונסון, ובשל כך יורדים על האי גשמי ברכה. התוצאה: באלי מתברכת בשפע מים ואדמה פורייה, המאפשרים לקיים אוכלוסייה של שלושה מיליון נפש. בהתייחס לקללה ולברכה הטמונים בהרי הגעש, אין פלא שהתושבים רואים בהם את התגלמות כוחם העצום והקפריזי של האלים.

על מדרגות האלים
מרבית אוכלוסיית האי מתגוררת בכפרים קטנים, המפוזרים בחלקו הדרומי. זהו אחד האזורים הפוריים בעולם. הנוף טרופי, עשיר בגוני ירוק עמוקים ופסטליים. פה ושם השתמר יער סבוך, אך בעיקר רואים מטעי קוקוס, בננות, קנה סוכר, דקלי אגוז הבטל ופירות טרופיים אחרים, ואינסוף טראסות אורז (SAWA), שהבאלינזים קוראים להן "מדרגות האלים". נוף הטראסות הזה, המלווה אותך לכל מקום שתלך, עוצב על ידי דורות רבים של חקלאים שבוססו בבוץ. בשולי הטראסות מוצבות במות קטנות עשויות במבוק או אבן; אלה מקדשיה של דווי שרי (DEWI SRI) – אלת החקלאות, הפריון וההצלחה – המגינה ומברכת את האורז.

צופים בקרב תרנגולים. קרבות אלה נאסרו על פי החוק האינדונזי, אך הותרו בבאלי בהקשר דתי וטקסי. הקרבות נערכים בתקופת הפסטיבל בשעות הצהריים וזוכים לפופולריות אדירה.


מערכת ההשקיה המובילה מים לטראסות היא פלא הנדסי. היא משלבת תעלות, סכרים, צינורות במבוק ומנהרות חצובות בסלע, ומתפקדת ביעילות. אין שדה שאינו מקבל את מנת המים הדרושה לו. מערכת זו נוצרה בהדרגה במשך מאות שנים בידי חקלאים שידעו כי גורלם תלוי בזרם המים המפכפך ממדרגה אחת לזו שמתחתיה.
הבטחת ויסות יעיל של המים היתה אחד הגורמים ליצירת הסובאקים (SUBAKS), התאגדויות של בעלי אדמות שמטרתם הקצאת מים לשדות. כל בעלי האדמות מאוגדים בקואופרטיבים כאלה, ובמסגרתם הם מיישבים מחלוקות בענייני בעלות על הקרקע ובענייני מים. תפקיד הוועדות המנהלות את הסובאקים הוא להבטיח שגם בעלי הטראסות המרוחקות ביותר יזכו למנת המים הדרושה להם. הסובאק הוא, למעשה, המסגרת המפשרת בין אינטרסים סותרים, ובו־בזמן מממשת את האינטרס המשותף; למשל, בניית תעלה חדשה או סכר שכולם ייהנו מהם, או ארגון פסטיבלי אורז המוקדשים לאלה דווי שרי.
האורז נחשב למתת החיים וברכת האלים. אגדה באלינזית עתיקה מתארת את הענקת האורז לאדם ומסירת הידע הכרוך בגידולו. בעבר הרחוק, מספרת האגדה, התבסס מזונם של הבאלינזים על קנה סוכר. וישנו, האל הגדול של הפריון והמים, ראה את אומללותם של בני האדם והחליט לשפר את גורלם. הוא פנה לעזרתה של אלת האדמה פרטיווי (PRETIWI), אך זו סירבה לשתף איתו פעולה. וִישנוּ אנס אותה והפרה אותה בעל־כורחה. פרי ההזדווגות האלימה היה האורז. וכך, בהתמזגות של היסוד הגברי והנשי בקוסמוס, של אלמנט המים ואלמנט האדמה, זכו בני האדם למזון המושלם, שהוא ברכת החיים. מיד לאחר מכן אסר וִישנוּ מלחמה על אינדרה (INDRA), מלך האלים, וכפה עליו ללמד את בני האדם את סוד גידול האורז.

חלק נכבד מן החיים הכלכליים והקהילתיים בבאלי סובב סביב האורז. האורז הוא מרכיב חשוב בתזונה המקומית, פריט חיוני בכל טקס דתי (כמנחה המסמלת ברכה, שגשוג וטוהרה) ובסיס לכינונם של הסובאקים. הוא מהווה גם סממן המצביע על ההבדל בין המינים; רק הגברים רשאים לחרוש ולשתול. כשמטיילים בבאלי רואים אותם, גבר אחד או שניים, חבושים בכובעי קש, חורשים או שותלים בדממה בשדה מוצף, שהוא כמו מראה המשקפת פיסת שמים. נשים וילדים מצטרפים רק בשלב הקציר, שהוא השלב החשוב ביותר במחזור הפעילות החקלאי. אז מתמלאות הטראסות חבורות גדולות של גברים, נשים וילדים הקוצרים יחד בהמולה רעשנית וצבעונית.

חיי שיתוף
בדרך כלל, הכפרים הבאלינזיים נאים ומטופחים. בתי הכפר, הבנויים בתבנית קבועה, מוקפים חומה התוחמת בין החצרות. בכל חצר מתגוררת משפחה מורחבת, הכוללת את אב הבית ואשתו, בניהם ובנותיהם שטרם נישאו וכן בניהם הנשואים עם נשותיהם וילדיהם. מבנה הבית משקף את היחסים ההיררכיים במשפחה, את זיקתם של הבאלינזים לאבות־אבותיהם ואת תפיסת הסדר המרחבי שלהם.
צד מזרח והצד הפונה אל ההרים (צפון, במקרה של שוכני החלק הדרומי של האי) נחשבים למקודשים. הם מזוהים עם האלים. הצד המערבי והצד הפונה אל הים נחשבים לחילוניים, או לטמאים. גם ארגון החצר מבוסס על תפיסת המרחב הזו: בפינה המזרחית־הררית של החצר ממוקם מקדש האבות – המקום החשוב ביותר בבית, ובו שוכנות רוחות המתים שמעמדן כמעמד אלים. המטבח, דיר החזירים, השירותים ומסלקת האשפה ממוקמים בפינה המערבית־ימית, הפינה החילונית והטמאה.

בין שתי הפינות הללו ממוקמים מבני המגורים, בסדר המשקף את ההיררכיה המשפחתית. אב המשפחה מתגורר במבנה הקרוב ביותר להרים, הנחשב למקום הקדוש והמכובד ביותר בחצר אחרי מקדש האבות. הבנים ומשפחותיהם מתגוררים במרכז החצר. הבנים שדירוגם בהיררכיה גבוה יותר מתגוררים סמוך יותר להרים או לצד המזרחי. הבן הנחות ביותר מתגורר בצד המערבי־ימי של החצר, קרוב למטבח ולדיר החזירים.

שיירת נשים הנושאות מנחות בדרך לאודלאן – אחד הפסטיבלים המקומיים. גובהן של המנחות עשוי להגיע עד שלושה מטרים. בלב המנחה מוצב גזע זקוף של בננה, ואליו משפדים פירות ועוגות אורז צבעוניות. לעיתים מוסיפים אורז דביק, ברווז צלוי או חזיר.


חיי היומיום בתא המשפחתי מאורגנים סביב הפעילות החקלאית והפולחנית־דתית. הנשים עוסקות בענייני הבית: בישול, ניקיון, אריגה והכנת מנחות לטקסים היומיומיים במקדש הביתי ולטקסים הקהילתיים. הן מבלות כשליש מזמנן בהכנת מנחות. הגברים עוסקים בעיקר בחקלאות: בטיפול בטראסות האורז, בכריית תעלות ובהצפת השדות. כשהגברים פנויים ממלאכת יומם, הם מטפחים את תרנגולי הקרב שלהם, נפגשים עם גברים אחרים כדי לנהל שיחות על ענייני דיומא, או כדי לעסוק בפעילות קהילתית. אם הם מוסיקאים או רקדנים, הם ייצאו בשעות הערב להכנות לטקס כזה או אחר.
חיי המשפחה המורחבת משולבים בחיים הקהילתיים בכפר. התושבים מחולקים לכמה קהילות, המכונות בנג'ארס (BANJARS). בנג'אר היא אגודת שכנים, המחייבת כל אדם המשתייך אליה לתרום ממרצו ומכשרונו לצרכיה של הקהילה. בכל כפר יש כמה בנג'ארס בהתאם לאזורי המגורים. ההשתלבות בבנג'אר היא בגדר חובה לכל אדם נשוי. סירוב להצטרף, פירושו נידוי או גירוש. חברי בנג'אר חייבים לעזור זה לזה בבניית הבתים, בעבודה בשדות ובארגון פסטיבלים קהילתיים וטקסים משפחתיים, כמו חתונות או שריפת המתים. העבודה במסגרת זו נעשית ללא תשלום.

לכל בנג'אר יש אולם כינוסים קהילתי וקופה משותפת, שממנה מממנים את החגיגות והטקסים. בנוסף לכך, יש לאגודה תזמורת המנגנת באירועים משותפים. ההכנות לטקסים נמשכות לעיתים שבועות ארוכים, בייחוד אם מדובר בטקסים מורכבים כמו שריפת מתים. במקרה כזה נערך גיוס כללי בבנג'אר: הגברים מכינים את האביזרים הנחוצים, והנשים מכינות מאות סלסלות קש ומנחות. מטבח קהילתי ארעי מוקם כדי להזין את חברי הבנג'אר העובדים בצוותא, ובלילות מתכנסת התזמורת הקהילתית לחזרות.

חיי דוחק
להוציא גיוסים במהלך הקציר ובימי חג, אין בכפרים התקהלויות רבות משתתפים. בימים כתיקונם, הכפרים כמעט ריקים מאדם. הגברים עובדים בשדות, והנשים מסתתרות מאחורי החומות הגבוהות של הבתים. אפילו בימי השוק הגדול, המתנהלים בכפרים במחזוריות של שלושה ימים, אפשר לפגוש ברחובות אנשים מעטים בלבד. כמה נשים משועממות יושבות אז בדוכניהן הקטנים במרכז הכפר, וכלבים נוברים באשפה. רק בשעות בין הערביים, לאחר שהגברים והנשים סיימו את מלאכת יומם והם מתפנים לרחצה היומית בנהר, אפשר לראות התכנסות צוהלת.

ההמולה הקולנית של הרחצה היא אחד המראות המרנינים ביומיום של הכפר הבאלינזי. הגברים מתרחצים עירומים כביום היוולדם. הנשים, צנועות יותר, מתקרבות בלבוש מלא עד לנהר ורק אז שומטות את הבגד וצוללות לתוך הזרם. אין הפרדת מינים, ואין מחוות של בושה פוריטנית. היחס טבעי וא־מיני, אם כי נשים מקפידות לא להביט בגברים המתרחצים, ולהיפך.

הרחצה בנהר היא ההזדמנות היחידה היום לפגוש עירום בהקשר טבעי בבאלי. חלק מהמשיכה של תיירים לבאלי בשנות השלושים נבע ממראות הנשים חשופות החזה. במהלך שישים השנים האחרונות חל שינוי הדרגתי במנהגי הבאלינזים, וכעת רק נשים מזדקנות הולכות חשופות שד; כל האחרות לובשות חולצות. המעבר ללבוש מלא הוא, במידה רבה, תוצאה של מערכת החינוך המוסלמית הפוריטנית, שהביאו לכאן בני ג'אווה. בנוסף לכך, לבוש מתקשר היום לשגשוג כלכלי, והבאלינזים הגאים מעדיפים להפגין את עושרם.

טראסות האורז בג'אטי לווי. מערכת ההשקיה המובילה מים לטראסות היא פלא הנדסי. היא משלבת תעלות, סכרים, צינורות במבוק ומנהרות חצובות בסלע, ומתפקדת ביעילות. אין שדה שאינו מקבל את מנת המים הדרושה לו.


הבאלינזים אולי מסתירים את עירומם מאחורי חולצות, אך הם מתקשים להסתיר עובדה אחרת: באלי היא מקום עני מאוד. עם הכנסה ממוצעת של פחות מ־300 דולר בשנה, הבאלינזי חי בדוחק. אפילו התיירות, שהיתה עשויה להפוך למקור הכנסה משמעותי, שיפרה את מצב התושבים רק במעט. רוב ההכנסות מהתיירות זורמות לכיסיהם של בני המעמד הבינוני והגבוה, שהם מיעוט זעיר בבאלי.
עוני ומחסור הפכו לאמיתות יומיומיות שהבאלינזים נאלצים להתמודד איתן; אך המבקר אינו חש בהם מיד. בניגוד לאזורים אחרים בעולם השלישי, אין ברחובות פושטי יד או משכנות עוני עלובים, ולא נשמעות טרוניות על עושרם של התיירים. הבאלינזים אינם מסגירים את מצוקתם ומסתירים כמיטב יכולתם את העוני, מה שמאפשר לתיירים להתמקד ביופי הטבעי, בנועם ההליכות של האנשים ובתרבות העשירה. נראה שהבאלינזים מרוצים מכך, משום שהם מעדיפים להיראות במיטבם.

אלא שהממשלה האינדונזית אינה עושה צעדים שישנו את המצב. אמנם, היא פועלת להחדרת התיעוש למדינה וליצירת תשתית כלכלית מודרנית; אך בו־בזמן היא אוסרת על תיעושה של באלי, ומאפשרת רק פעילות שהיא לטובת שוק התיירות. הממשלה מעדיפה להותיר את באלי כמקבץ של כפרים פוטוגניים, שייראו יפה בעדשות המצלמות של התיירים.

מקבץ של אמנים
באלי, הו באלי! רבים מתארים את הפסטורליה הכפרית, את הזיקה העמוקה בין הבאלינזי לאדמתו, את הכבוד העמוק שהוא רוחש לאדמה הנותנת לו חיים, ואת צחוקן המתגלגל של הנערות. רבים שרו הלל "לפוריות המוקצנת, ליופי האינסופי ולקסמם של האנשים", כפי שכתב רוברט בלקווד בספרו "באלי היפה". ולכך אפשר להוסיף את אחד הדברים הקסומים ביותר באי – התרבות העשירה.

התרבות של באלי מיוחדת במינה. לצד ציור ופיסול היא כוללת צורות של פולחן, ריקוד, תיאטרון ומוסיקה המלווים כל אירוע חשוב. ואירועים כאלה יש למכביר. מוסיקה, ריקוד ותיאטרון נתפסים כחלק בסיסי מהקיום הפיסי והרוחני של הקהילה. לכן, בכל כפר, ויהיה זה הכפר העני והעלוב ביותר, יש כמה תזמורות (לפחות אחת לכל בנג'אר) ומספר לא מבוטל של רקדנים ושחקני תיאטרון.

המפתיע הוא שאין בשפה הבאלינזית מלה המקבילה ל"אמנות". זאת, משום שבעיני תושבי האי האמנות אינה בגדר יצירה נשגבת, הנבדלת ממלאכה פשוטה ויומיומית. כך למשל, פַסָל הוא חָרָש עץ שאינו נבדל מכל נגר, ואילו צַייר עושה מלאכה דומה לזו של צַבָּע. לפיכך האמנות בבאלי אינה עניין אליטיסטי השמור לקומץ אנשים מוכשרים, אלא חלק בלתי נפרד מהחיים. התפיסה הפשוטה והבלתי מתנשאת של האמנות ושל מעמדו של האמן בחברה היא מהגורמים העיקריים לכך שהאמנות בבאלי נגישה לכל אדם בכל רובד חברתי.

ילדות לבושות במיטב בגדיהן מתכוננות לאחד הפסטיבלים. האודלאנים מהווים הזדמנות פז לבחון במרוכז היבטים שונים של התרבות הבאלינזית.


"נדמה", כתב הקריקטוריסט המכסיקני מיגואל קווארוביאס בספרו על באלי, "שכל אחד בבאלי הוא אמן: נסיכים וסבלים, כוהני־דת וחקלאים, גברים ונשים, כולם כאחד יכולים לרקוד, לנגן בכלי נגינה שונים, לצייר, או לפסל בעץ ובאבן". האנתרופולוגית מרגרט מיד כתבה: "כל אדם בבאלי הוא אמן". והיו כאלה שהתייחסו לנטייה האמנותית של הבאלינזים באירוניה. המחזאי והסופר נואל קאוורד כתב לצ'רלי צ'פלין: "הבוקר אמרתי לצ'רלי,/ שיש יותר מדי מוסיקה בבאלי./ ולמרות שהמקום הוא מדליק,/ יש בו יותר מדי ריקוד עתיק./ נדמה שכל באלינזי ילידי,/ הוא, מרֶחם ועד קבר, יצירתי./ ולמרות שהתוצאה די משובחת,/ יש פה יותר מדי אמנות מנופחת".

מי שמנסה לערוך רשימה של מגוון הריקודים וסגנונות התיאטרון המקובלים בבאלי עלול לקבל סחרחורת. בין הידועים שבהם אפשר למנות את הלגונג (LEGONG), ריקוד המתאר סיפורים מיתיים מהלסאם (LESAM) – המקביל הבאלינזי לסיפורי אלף לילה ולילה; סאנגיאנג (SANGHYANG), ריקוד מאגי שבמהלכו נכנסות הרקדניות לטראנס; טופנג (TOPENG), ריקוד מסכות המתאר גיבורים מיתיים מן ההיסטוריה המקומית; באריס (BARIS), ריקוד מלחמה של גברים המבוצע במהלך טקסי מוות; בארונג פלגונגאן
(BARONG PELEGONGAN), ריקוד־פנטומימה המתאר את עלילותיו של בעל חיים מיתולוגי שדומה ל"אריה סיני", ומאבקו בראנגדה (RANGDA), המייצגת את הצד הרע שבאדם, שבמהלכו נכנסים אנשים לטראנס ותוקעים חרבות בחזם בלי שייגרם להם נזק. בארונג לנדונג (BARONG LANDUNG), ריקוד של בובות ענק המתאר באורח קומי את הרפתקאותיה של זקנה; מנדט (MENDET), ריקוד מנחה לאלים, הנערך במקדשים בחגים על ידי כוהני דת ונשים בגיל העמידה; וואיאנג קוליט (WAYANG KULIT), תיאטרון צלליות המתאר סיפורים מן האפוסים ההודיים, ועוד ועוד.

כל הריקודים ומופעי התיאטרון מלווים במוסיקת הגמלאן (GAMALAN GONG KEBYAR), שהיא תזמורת כלי מתכת, גונגים ותופים, המלווה כמעט כל פולחן או אירוע אמנותי. התזמורת כוללת בדרך כלל עשרה עד עשרים נגנים (כולם גברים). במטאלופונים מקישים בצידו הקהה של פטיש מתכת שצורתו קונוס. הנגנים אינם משתמשים בתווים כלשהם, וכל אחד זוכר את חלקו בעל־פה. מוסיקת הגמאלן עשויה להישמע מונוטונית ומשעממת לאוזן מערבית. אך לאחר היכרות ממושכת איתה אפשר להבחין בדפוסים המורכבים שלה ולהתחיל ליהנות. אבל כאשר אתה שומע אותה מתפקדת בתוך טקס, ולומד להעריך את עוצמת האפקט הדרמטי שהיא יוצרת, אתה כבר אחוז התפעלות.

לרצות אלים ולפייס שדים
האמנות כולה יונקת ממקור אחד ויחיד – האמונה הדתית העמוקה של הבאלינזים. הדת הבאלינזית, שנקראת אגאמה הינדו (AGAMA HINDU), היא שילוב של הינדואיזם, פולחני אבות ואנימיזם, היוצרים דת ייחודית ומורכבת. באלי היא המקום היחיד מחוץ להודו, שבו מתקיימת עדיין הדת ההינדואית. אך זה אינו ממש אותו הינדואיזם: בניגוד להינדואיזם האינטלקטואלי והמיסטי של הודו, זה של באלי הוא ארצי ואנימיסטי.

עם זאת, יש דמיון בין שתי הדתות. שתיהן רואות את היקום כשדה קרב בין שני כוחות סותרים: הכוח המבורך והמיטיב של האלים (DEWAS) והכוח המזיק והרע של השדים (BHUTAS ו־KALAS). גורלו של האדם ומהלך חייו מושפעים ממאבקם המתמיד של שני כוחות אלה. שגשוגו של האדם תלוי ביכולתו לרצות את האלים (שיכולים לא רק לסייע לאדם אלא גם להזיק לו) ולפייס את הדמונים. המיוחד בגירסה הבאלינזית הוא שתשומת הלב המוקדשת לאלים ולדמונים שווה.

בשתי הדתות נתפס האדם כמי שנתון בסכנה מתמדת של היטמאות. טומאה עלולה להחליש את כוחותיו, לחשוף אותו למחלות ולהשפעתם המסוכנת של מאגיה וכישוף. כדי לשמר את בריאותו הנפשית והגופנית, חייב האדם לעסוק בהיטהרות. הבאלינזים עוסקים בהיטהרות רוב ימיהם, וחרדתם מהטומאה, מהכישוף ומהמאגיה גדולה. את בריאותם הנפשית והגופנית הם מבטיחים באמצעות מים, אש ומנטרות – שלושה מרכיבים המשחקים תפקיד מרכזי בטקסי ההיטהרות היומיומיים ובטקסי המעבר, המלווים את האדם במהלך חייו. כושרן של מלים פשוטות להפוך למנטרות בעלות עוצמה וכושרם של מים פשוטים להפוך לקדושים תלוי בברהמינים – הכוהנים ההינדואים. רק בידי הברהמינים מצוי הידע המיסטי והכוח המאגי הנחוץ להענקת עוצמה מטהרת. ידע ויכולת אלה מקנים להם את מעמדם החברתי הנעלה.

חשיבותם של המים הקדושים כה רבה לבאלינזים, עד שהם מזהים את הדת עם המים. לגבי רובם, האגאמה הינדו היא "דת המים הקדושים". "מים קדושים", כותב האמריקאי פרד אייזמן, שחי תקופות ממושכות בבאלי, "אוצרים בתוכם את עוצמת האלים, הם כלי הקיבול של כוח מיסטי. בכוחם לטהר טומאה רוחנית, לסלק רוחות רעות ולחסן אדם מפני השפעות שליליות ודמוניות". ההזדקקות למים קדושים רבה עד כדי כך שהבהרמינים אינם מספיקים לייצר כמות שתענה על הביקוש. לפיכך, הם מאצילים את הזכות לייצרם גם על כוהנים זוטרים. איכותם של מים אלה פחותה מזו של המים הקדושים שמייצר ברהמין, שכן עוצמת הקדושה תלויה בכישוריו המאגיים ובידע המיסטי של היצרן.

מיצג רחוב
פן נוסף של דמיון בין הגירסה ההודית של ההינדואיזם לגירסה הבאלינזית הוא הנטייה לדרמטיזציה של החיים; כלומר, הצגה בלתי פוסקת של הקיום האנושי באמצעות תבניות עשירות של פולחנים וטקסים. ההינדואיזם הופך את החיים לדרמה תיאטרלית, למיצג רחוב אינסופי, שבו כל פעולה מתוכננת ומסוגננת. החיים בבאלי הם כמו טקס מתמשך, שבו הדת מכתיבה התנהגויות ופעילויות לפרטי פרטים. וכל ההצגה הזו, כל העיסוק הבלתי פוסק ביצירה אמנותית – מוסיקה, ציור, ריקוד ותיאטרון – מטרתו אחת: לגונן על החיים השבירים באמצעות ריצוי האלים ופיוס השדים.

חיי היומיום במשפחה הבאלינזית מאורגנים סביב הפעילות החקלאית והפולחנית־דתית.

מנחות הן הדרך השכיחה לרצות את האלים. בכל מקדש ביתי, בפתחי בתים, על גשרים וצמתים אפשר לראות את המנחות. בכל מקום יושבות נשים על סף ביתן, גוזרות עלים בצורה דקורטיבית, מכינות בצק צבעוני שמעוצב בצורות פרחים, מוסיפות פרחים, עלים ירוקים, פירות, אורז, אגוז בטל קצוץ, סיד וקטורת, ומשלבות הכל יחד למנחה נאה.
כל טקס והמנחה הראויה לו. חלק מהמנחות קטנות מאוד, כמה מגשי עלים קטנים ומרובעים ובהם פיסת בננה או קנה סוכר, עלים צבעוניים, פרחים וקטורת. מנחות אחרות עשויות בצורת סלסלה גלילית ובתוכה קוקוס מגולח היטב, אורז, בננה ירוקה, זרעים צבעוניים וביצה. חלקן ענקיות, כדוגמת הלאמאק – עמודים דקורטיביים שמתנשאים לגובה של כמה מטרים ומקושטים בעלים צבעוניים.

ולשדים יש מנחות משלהם. בבאלי מקפידים על הכלל: כשמגישים לאלים מנחה, מגישים גם לשדים. המנחות לאחרונים יפות פחות ופשוטות מאלו המוגשות לאלים. המנחות לאלים מוגבהות מן הקרקע, בעוד שאלה הניתנות לשדים מונחות על הרצפה. חלקן הם קורבנות בעלי חיים – אווז, חזיר צעיר ואפילו כלב.

היפות שבמנחות הן המנחות הגבוהות, אותן יוצרים עבור הפסטיבלים המקומיים (אודלאנים). אלה מגיעות לעיתים לגובה שלושה מטרים. נשים הנושאות "מנחות גבוהות" על ראשן הוא אחד המחזות הנאים בבאלי. בלב המנחה מוצב גזע זקוף של בננה, ואליו משפדים פירות ועוגות אורז צבעוניות. לעיתים מוסיפים אורז דביק, ברווז צלוי או חזיר.

ביקור האלים
אודלאנים (ODALANS) הם פסטיבלים של מקדשים, הנערכים מדי שנה. לוח השנה הבאלינזי מורכב משני לוחות מקבילים: לוח הירח, הסאקא (SAKA), המותאם מדי כמה שנים לשנת השמש על ידי הוספת חודש (בדומה לשנה מעוברת בלוח השנה העברי). לוח השנה השני הוא הפאוקון (PAWUKON), שבו 210 ימים. האודלאנים מהווים הזדמנות פז לבחון במרוכז היבטים שונים של התרבות הבאלינזית.
על פי האמונה הבאלינזית, יורדים האלים במהלך האודלאן ממרומים, כדי לשכון במקדש יום אחד או כמה ימים, והקהילה נערכת לקבל את פניהם. מספר שבועות לפני הפסטיבל מכינות הנשים מנחות גבוהות, תזמורות הגמלאן מתאמנות במרץ, והכוהנים מקשטים את המקדשים בדגלים ובמנחות.

ביום בו יורדים האלים נשמע בשעות אחר הצהריים קולו של הקולקול, פעמון עץ, הקורא לבני הקהילה להגיע אל המקדש. עם הישמע הקול, יוצאים התושבים לבושים במיטב מחלצותיהם, ומנחותיהם או כלי נגינתם בידיהם. הם נאספים אט אט ברחבת המקדש, מעשנים סיגריות ומשוחחים בנחת. הכל מתנהל בעצלתיים. פתאום, בלי שום הוראה או הכרזה הם מתחילים להתארגן בתהלוכות היוצאות אל המקדש. גל אחרי גל עוברות התהלוכות, דגלנים, תזמורות וטורים ארוכים של נשים הנושאות מנחות גבוהות. מחזה נפלא.

בשעות הערב נערכות התפילות. תזמורת הגמלאן מנגנת, וזה הזמן לחזות בריקודים. כל קהילה ורקדניה, פעם טופנג, פעם לגונג, פעם בארונג. בשעת לילה מאוחרת נערכים ריקודי קבלת הפנים לאלים. הרקדנים הם גברים ונשים בגיל העמידה. בתנועות קצובות ומעגליות הם מקבלים את האלים היורדים לשהייה קצרה במחיצת בני האדם.
בימים שלאחר מכן מגיעים האנשים למקדש לעיתים קרובות. הנשים בוחנות את מנחותיהן של חברותיהן. אודלאן, מתברר, אינו רק הזדמנות לרצות את האלים במנחה יפה, אלא גם להפגין מעמד, להתחרות חברתית. בסופו של דבר חוזרים האלים אל עולמם, וכל אחד מבני הקהילה מגיע בנפרד לאסוף את מנחתו. בימים הקרובים תהיה המנחה המקודשת המזון העיקרי של בני המשפחה. במקדש מקפלים הכוהנים את הדגלים והקישוטים וחוזרים לשגרה, עד לביקור הבא.

על המים ועל האש
חלק מהשיגרה הבאלינזית הוא השימוש במים קדושים כדי לטהר את הבית, המנחות, הכלים והאנשים. באלינזים היוצאים למסע מטהרים עצמם לפני הנסיעה ולאחר שובם. חולים מטופלים במים קדושים, גופות המתים מטוהרות באמצעותם, ואנשים אחוזי טראנס מוחזרים להכרה בעזרתם. כל ביקור במקדש בעת האודלאנים מחייב היטהרות במים.

במקדשים מטהרים הכוהנים את המבקרים. המאמינים יושבים על רצפת המקדש מול הכוהן, הגברים בישיבת לוטוס, הנשים כורעות על ברכיהן; הכוהן אוחז בפרח באצבעות ידו הימנית ומתיז שלוש פעמים מים קדושים על ראשו של כל אחד. לאחר מכן הוא יוצק מים על ידיהם המושטות. הם שותים ושוטפים את פניהם וראשם. לאחר מכן הם מקבלים מן הכוהן כמה גרגירי אורז, אותם הם מדביקים על רקותיהם ומצחם. לעיתים משתמש הכוהן במברשת העשויה עלי קוקוס צעירים כדי להתיז מים קדושים על כולם.

גם לאש תפקיד מרכזי בפולחני ההיטהרות הבאלינזיים. היא משמשת אמצעי טיהור במקומות שונים; מהתנורים שבמטבח, מקום מושבו של ברהמה, דרך הקטורת המלווה כל מנחה, וכלה בשריפת המתים. השימוש הדרמטי ביותר באש הוא ללא ספק בעת טקסי המוות. שריפת מתים הוא האירוע הפולחני הראוותני ביותר בחיי הבאלינזים, ומושקעים בו מירב המרץ, הכישרון והכוחות היצירתיים של המשפחה ושל קהילת הבנג'אר.

ההכנות לשריפת הגופה רבות ויקרות עד כדי כך שבדרך כלל חולפות שנים ארוכות בין מותו של אדם לבין שריפת גופתו, לעיתים יותר מעשר שנים (מעניין להשוות עם טקסי המוות של הטוראג'ה; ראה מאמרו של ספי בן יוסף בגיליון זה). כשהמת הוא ממשפחה בעלת אמצעים, יש סיכוי רב יותר שהשריפה תיעשה בסמיכות למותו. במשפחות דלות אמצעים קוברים את הגופה בקבר זמני צנוע, וטקס השריפה נדחה עד לשעת כושר, כשבידי המשפחה יצטברו משאבים כלכליים מספיקים לביצוע הטקס בצורה מכובדת. במקרים רבים מעדיפות גם משפחות בעלות אמצעים לעכב את שריפת המת, כדי לגייס משאבים כספיים נוספים. טקס השריפה הוא אולי ההזדמנות הטובה ביותר למשפחה באלינזית להפגין את עושרה. טקס צנוע עשוי לעלות כמה אלפי דולרים, אבל יש בקרב הבאלינזים סיפורים על טקסים ראוותניים במיוחד שערכו משפחות אריסטוקרטיות, שעלו יותר ממיליון דולר.

לאחר איסוף הכספים הדרושים לביצוע הטקס בוחרת המשפחה יום מתאים, וקהילת הבנג'אר מתגייסת להכנות. האומנים המומחים מתוך הקהילה יוצרים את אביזרי הפולחן. הבולטים שבהם הם מגדל מתים גבוה (WADAH) וסרקופג בדמות חיה (LEMBU). מגדל המתים משמש לנשיאת הגופה (במקרה שנשמרה בבית ולא נקברה) או ייצוג סמלי שלה (במקרה שנקברה בקבר זמני); בדרך כלל, זהו חפץ קטן העשוי מעץ אלמוג ועטוף בבד, המובא מבית המת למקום השריפה. הסרקופג משמש לטקסי הטיהור האחרונים, והוא נשרף עם שרידי הגופה. לסרקופג דגמים קבועים. הנפוצים שבהם הם צורת שור, אריה, צבי, או דג־פיל מיתולוגי. כל דגם מעיד על מעמדו החברתי של המת. המכובד ביותר הוא סרקופג בדמות שור, המסמל את הרכב של האל שיווה – אל המתים.

לוויה עולצת
ביום המיועד נאספת כל קהילת הבנג'אר והאורחים לסעודה בבית המת. לאחר שהשמש חוצה את אמצע השמים ונוטה מערבה, מתחילים טקסי השריפה. תהלוכה יוצאת מבית המת לבית הקברות המקומי. גופת המת או הייצוג הסמלי שלה מועלים למרומי מגדל המתים, אותו נושאים כמה עשרות צעירים חסונים לאיזור השריפה. קרובי המת צועדים לפני המגדל, כשהם אוחזים בבד לבן הנמתח מראש התהלוכה אל המגדל עצמו. מאחורי המגדל נישא הסרקופג בידי חבורת צעירים אחרת. כל שאר המשתתפים ותזמורות הגמלאן צועדים מאחורי המגדל. הנשים נושאות על ראשיהן סלי מנחות, הגברים הולכים בנחת כשידיהם שלובות מאחורי גבם. איש אינו בוכה; להיפך, טקס השריפה מלא שמחה ועליצות.

יש צדדים קומיים לנשיאת מגדל המתים. למשל, התנדנדותו גוררת שאגות שמחה, ובאחד הצמתים נעצרת התהלוכה והצעירים מסובבים את המגדל במהירות רבה כדי לבלבל את המת ולמנוע ממנו למצוא את דרכו חזרה הביתה. לאחר מכן ממשיכה התהלוכה להתקדם לעבר מקום השריפה, לקול צלילי הגונגים והמטאלופונים של תזמורת הגמלאן. כשמגיעים לאיזור הקבר הזמני והשריפה, מסיים המגדל את תפקידו. בשלב זה עורכים הצעירים שנשאו את המגדל מלחמת מים ביניהם. בהלוויות מכובדות במיוחד זה הזמן לריקודי הבאריס – ריקוד מלחמה של גברים הלבושים בבגדים מפוספסים בשחור ולבן וחמושים בחניתות באותם צבעים.

אם קבור המת בקבר זמני, מוּצָאים שרידי הגופה ונאספים בתוך בד. הסרקופג מוצב באתר השריפה ונפתח, ושרידי הגופה והייצוגים הסמליים שלה מועברים לתוכו. הברהמינים מטהרים את שרידי המת ואת ייצוגיו הסמליים בעזרת מנטרות והרבה מים קדושים. הנשים עורמות את המנחות לרגלי הסרקופג והכל מועלה באש.

טקס השריפה הוא אחד מאירועי השיא בתרבות הבאלינזית. כאן נפגשות האמונות הקמאיות של פולחני האבות, המייחסות למתים מעמד של אלים, עם האמונות ההינדיות על גלגול הנשמות. בשריפה משתחררת הנשמה מכבלי העולם הזה, והמשפחה משתחררת מאימת המתים וזעמם. הקהילה מילאה את חובתה כלפי המתים, והחזירה אותם למעמד של אלים השוכנים במרומי הר אגונג. ממעמד זה מאצילים המתים את ברכתם על האנשים הנאבקים, שם למטה, לקיים את המיקרוקוסמוס האנושי השביר והפגיע בעולם החיים. לכאן גם ייוולדו המתים, לאחר תקופת מעבר בעולם האלים, למחזור חדש של חיים. שכן גם המוות הוא עניין זמני, ורוחם של המתים שבה ונובטת לחיים חדשים ברחמה של אשה באלינזית. שבויים בקסמי הזמן וכבולים בהתניה פבלוביאנית, חוזרים המתים אל הטעם המתוק והמריר של חיי אדם בעולם הזה.

כמותם, גם אני אחזור אל האי הזה, שבוי בקסמי הנוף הטבעי והאנושי. יש שיאמרו כי באלי ממוסחרת; יש שיאמרו שהיא יותר מדי מתוירת; יש שיאמרו שהתנהגות הבאלינזים דרמטית ופאתטית, ותפיסת עולמם נאיבית ולא מפותחת; יש שיאמרו שהתרבות הבאלינזית כיום אינה יותר מאשר שיקוף סטריאוטיפי של הדימויים שהמערב המציא לגביה. אין ספק, בכל אחת מהטענות הללו יש שמץ של אמת. אבל, יגידו כולם מה שיגידו; בשבילי באלי, על אף פגמיה, היא עדיין אחד המקומות האחרונים שבו עדיין יש לחיים טעם של קסם. מקס וובר, אחד הסוציולוגים הגדולים, טען כי תהליך השתלטות הרציונאליזם על חייו, התנהגותו ותרבותו החומרית והאתית של האדם המערבי היא תהליך של "הסרת הקסם מן העולם". בחיים האיטיים של באלי, תחת השמים הטרופיים ובצל דקלי הקוקוס, משמרים החיים את סודם הסתום והמופלא.

האם היית ביעד הזה?

  • 4

    כן הייתי

  • 5

    לא, אבל מתכנן

  • 1

    לא מעוניין

סנט פטרסבורג בחורף

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות

כתבות מאינדונזיה

באלי: חגיגות גלונגן
באלי: חגיגות גלונגן

אחת לשנה באות רוחות האבות לבקר את בני משפחותיהן באי באלי, ולכבוד המאורע כל האי לובש חג. המקדשים, הבתים והרחובות מקושטים להפליא ולשולחן מוגשים מאכלים מיוחדים, אף הם מעוטרים מאוד. הצצה לעשרת ימי החג באי האקזוטי

אתרים באינדונזיה – המקומות שאסור להחמיץ
אתרים באינדונזיה – המקומות שאסור להחמיץ

יותר מ-13 אלף איים מרכיבים את אינדונזיה, מדינה בעלת עושר עצום מבחינה אנושית, דתית, תרבותית ונופית. הרי געש פעילים, יערות גשם, מסורות ייחודיות ובעלי חיים אנדמיים הם רק חלק ממה שתפגשו בטיול לאינדונזיה. הנה כמה אתרים מעניינים במיוחד

שמורת טאנג'ונג פוטינג באינדונזיה
שמורת טאנג'ונג פוטינג באינדונזיה

שמורת טאנג'ונג פוטינג באי האינדונזי קלימנטן היא אחד המקומות היחידים בעולם שבו אפשר לראות קופי אורנג אוטן בסביבתם הטבעית. מלבד הקופים האדמוניים, זוהי הזדמנות נדירה לפגוש עוד שלל בעלי חיים אנדמיים, חלקם בסכנת הכחדה. טיול טבע מהחלומות