באהייה – על החוף, על החיים ועל האש

                                              
החלק הכי חשוב במכונית בברזיל זה הבגאז' או הגגון. מנוע, קרבורטור, בלמים, הכל טוב ויפה, אבל הבגאז' או הגגון, רבותי, שם שמים את הרמקולים. ובשביל מה צריך הבנאדם אוטו, אם לא בשביל הרמקולים. לא מדובר ברמקולים מהסוג שמרכיבים אצלנו בכל מיני חנויות רכב בדרום תל אביב. אלה רמקולים שמורידים מהסלון ויוצאים איתם לבלות. פוגשים כמה חברים, חונים מול שולחן בבית קפה (שגם לו יש רמקולים ענקיים משלו), מחברים כבלים לבטריה, פול ווליום ואפשר להתחיל לדבר. מובן שבחנייה ליד, מול שולחן אחר, עומד אוטו עם רמקולים, פול ווליום ומוסיקה משלו.
אם אתה רוצה למכור משהו, נגיד סטוק של תחתונים, אז אתה כבר מסדר על הגגון מערכת רמקולים מהסוג שאצלנו רואים רק במערכת בחירות. ואם יש לך משהו שהוא יותר מסטוק של תחתונים, אז כבר יש משאית רק בשביל הרמקולים. ועכשיו נשאר רק לדמיין מה קורה בקרנבל בבאהייה, שבמרכז הדצבילי שלו עומד ה"טריו אלטריקו", מין סמי-טריילר בגובה של בניין, כולו עשוי רמקולים, כמובן, ומעליהם, בשיא הגובה, הבמה והלהקות. את הפיצוץ העל-קולי הזה מתחילים לבנות ולהקים לפני כל דבר אחר שקשור לקרנבל. כי ברמקולים אי אפשר לחפף במדינה הזו.

בחנות מזכרות קטנה, ליד כנסיית סניור דו-בונפים עומדת מזכרת. מתנה. כמו גמל מעץ זית, שקיק עם אבן חול צבעונית, מיניאטורת פליז של חייל משמר כזה או אחר. תזכורת מהמקום, מהעבר שלו: עבד שחור נתון ברסן ברזל. וכך כותבת על הרסן הזה טוני מוריסון, כלת פרס נובל לספרות, בספרה המשתק, "חמדת": "…איזה עלבון ללשון הנעולה בברזל, איך הצורך לירוק הוא כל כך עמוק עד שאתה בוכה ממנו. גברים, נערים, ילדות קטנות, נשים. הטירוף שזינק לעיניים ברגע ששפותיהם הופשלו בכוח לאחור. ימים לאחר שהברזל הוצא, מרחו שומן אווז על פינות הפה, אבל לא היה דבר שישכח את הלשון או ימחוק את הטירוף מהעיניים." ("חמדת", הספריה החדשה, תרגום מאנגלית: ניצה בן ארי).
"חמדת" מתרחש הרחק מכאן, באוהיו, ארצות הברית, שנים אחדות אחרי מלחמת האזרחים. אבל זה אותו רסן בדיוק. שם וכאן. באוהיו ובבאהייה. בשדות הכותנה ובמטעי הסוכר. באנגלית או בפורטוגזית. אותה תזכורת מרסן של עבדות, שהתקיימה כאן הרבה אחרי שבאוהיו הסתפקו רק בלינצ'ים בלתי מאורגנים. ולא במקרה זה מה ששומרים השחורים של באהייה בחנויות המזכרות שלהם.

והרי תיאור מהלך כדורגל קלאסי בחופי סלוואדור: הילד הכי קטן בשכונה – שהוא בדרך כלל גם הכי מוכשר, או לפחות עם הכי הרבה חלומות להיות יום אחד בבטו (בשום אופן לא רומאריו, הסנוב הבעייתי מריו דה ז'נירו) – לוקח את הכדור, עושה שני צעדים קדימה כדי להראות מה הוא יודע, ומיד חוטף שתי סטירות ששולחות אותו למקומו הטבעי, בינתיים, כשומר השער. הילד מעביר את הכדור לאחיו, שיש לו קצת יותר ניסיון ולכן הוא משחרר במהירות כדור לילד הכי גדול בשכונה.
הילד הכי גדול בשכונה, פנתר בזכות עצמו, מתקדם במהירות מדהימה במרכז המגרש, מעביר כדור מרגל לרגל באמנות, ואז עושה צעד מפתיע ביותר לגבי כל מי שמכיר כדורגל שכונתי: הוא מחזיר את הכדור לאחור, כדי שמשם יתחיל הכל מחדש עם ילד אחר. אמנות הכדרור וההנאה ממנה.
יש עוד מקומות בעולם שבהם משחקים כדורגל ברחובות, ויודעים לכדרר כהלכה, אבל בשום מקום זה לא דומה לברזיל. אתה נוסע לאורך רצועת חוף של עשרים קילומטרים ורואה רק קוקוס וכדורגל. הניסיון לספור בכמה מגרשים מאולתרים שיחקו לאורך פיסת חוף קטנה אחת הסתיים בסביבות המספר חמישים. וכל אחד מהמשתתפים נראה לך כמו הכוכב הבא של המונדיאל. כשהם לא על החוף, או כשהחוף רחוק מהם, משחקים הברזילאים בכל מקום אפשרי אחר: מאחורי הירקות בשוק, במגרש חנייה חצי ריק, בקצה המטע, על האספלט של תחנת דלק לא פעילה.
וכדי שלא יהיו אי הבנות – כי בכל זאת, עם כל הכבוד, עוד יש הבדל בינם לבין הקבוצות והנבחרות הלאומיות – לכדורגל השכונתי, החופי גם יש שם משלו בברזיל. פלאדה (PELADA), בחורה עירומה, בלי התלבושות והצרמוניות. משחק נטו, ערום מגינונים.
גם מספר השחקנים מפתיע. אחד עשר, שנים עשר, שלושה עשר ואפילו שישה עשר, תלוי כמה חבר'ה ירדו מהשכונה באותו בוקר לחוף. ומי שיודע כמה מסובך לשחק שערים קטנים עם חמישה שחקנים בקבוצה, יכול לנסות להבין איזו מידה של הבנה ושליטה במשחק יש לאנשים, שצריכים להתמסר עם עוד חמישה עשר חברים ולהיזהר משישה עשר אחרים, שאין להם שום דבר חשוב באותו רגע, או בכל רגע אחר, יותר מהכדור.
ואל תשאלו מה קורה כשילד של תיירים בווארים עושה טעות ומנסה לעשות את הדרך שבין המים לכסא נוח של הוריו, דרך הפלאדה הגועשת. אויש, כמה שזה לא נעים לראות ילדים עפים ככה באוויר, אפילו שאתה יודע שיום אחד הם יכולים להיות רודי פלר.

אפשר לשחק איתכם קצת? שאלנו. הלבן, שהחנה את הטויוטה החדשה שלו מול המגרש, הסתכל בבוז ואמר, לא. אנחנו משחקים פוט-וולי. זאת אומרת, אנחנו משחקים משחק שאין לכם סיכוי לעבור בו הקפצה אחת בשלום. אנחנו משחקים משחק שרק בברזיל יודעים לשחק. לא נכון, גם בתאילנד משחקים פוט-וולי ובכדור עוד יותר מסובך מזה שלכם, אבל תהיה בריא ונראה אותך נגד המולאטי והשחור, שאין להם לא טויוטה ולא נעליים. לא שיחקנו פוט-וולי, ובאמת לא בטוח שהיינו מצליחים לעבור הקפצה אחת בשלום, אבל תענוג לא קטן היה לראות את הלבן והשותף שלו אוכלים חול ומקפלים את הזיעה שלהם לתוך הטויוטה, אחרי שְהבְּלִי נעליים הקפיצו מולם כדורים על הברך, החזה, המרפק, העקב, הנחיתו עם הראש, והושיבו אותם פעם אחרי פעם על התחת. גברים לבנים יכולים אולי לקפוץ, אבל להקפיץ זה כבר סיפור אחר.

שום דבר בברזיל לא היה מצחיק יותר משני השוטרים, שניצבו באמצע "הדרך הירוקה" – כביש חדש ומקסים בין סלוואדור למדינת סרג'יפה (SERGIPE) – וחיפשו דרך לסדר לעצמם את החג. הסידור הזה נמצא בדמות שני סאקרים עם דרכון כחול ורשיון נהיגה שהוצא במ.מ.ס.י. השוטרים גילו משהו לא בסדר אצל שני הגרינגוס, שזה אנחנו, כמובן, וביקשו ולקחו, את הניירות. ואז התחיל מופע פנטומימה משולב בתיאטרון תנועה. השוטר, שקוראים לו ז'ורז'יניו א' נכנס לחדר והביא חבילת שי ריקה לשוטר, שקוראים לו ז'ורז'יניו ב'. זורז'יניו ב' קד קידה ועיקם חצי גוף לכיוון הגרינגוס, כאומר, נו, מה איתכם? הגרינגוס לא מבינים. אז עוד פעם הם נכנסו ויצאו, והפעם הגישו בקבוקי יין ריקים והצביעו על שלטים של כריסמס ומתנות חג המולד. לא מבינים? הרשיון שלכם ביד שלנו, זה אתם מבינים? והמכונית תקועה פה מול התחנה שלנו, זה אתם מבינים? ואתם לא יכולים לנסוע בלי הרשיונות, נכון? ומחר חג המולד, נכון? ומה נותנים בחג המולד אחד לשני? נכון, מתנות. כמה? כמה שאתם רוצים, אבל בוא נגיד שלא פחות מעשרים דולר. הנה השטר הזה, מה אתם אומרים? יופי, מוינטו אובריגדו, שיהיה חג שמח, פֶליס אנוּ נוֺבוּ, שנה טובה וצ'או. בסוף הם גם ביקשו להצטלם למזכרת.

זה התחיל בטיול הזה דווקא במאנאוס, בירת אמזונאס. עיר מעניינת כמו פתח תקווה בערך. ודווקא שם, על גדות הריו נגרו, מקום ששום מדריך טיולים לא יכוון אותך אליו כדי לחזות בטקס קנדומבלה, היתה האקסטזה הדתית בעיצומה. אקסטזה בבועה, כי כמה מטרים מהמאמינים אנשים התרחצו בנהר, הזמינו קולה לכסאות נוח שלהם והתחרו עם אופנועי ים נגד הפיראניות והקרוקודילים. ובאקסטזה הזמן עמד מלכת. יארה, אלת הנהרות, העניקה טבילה למאמיניה וקיבלה מהם בתמורה בקבוקי סיידר רוויי אלכוהול, זיקוקים שנורו לנהר והשתחוות אפיים ארצה מתחת לפסל, צֶלֶם וכל מה שכתוב שאסור.
בריו דה ז'נירו, בערב ראש השנה, שנייה לפני הרעשת זיקוקי די נור הגדולה בעולם, חצי עיר יורדת לים בבגדים לבנים עם נרות דולקים וזרי פרחים. כוהני קנדומבלה עטורי נוצות, מעשנים סיגרים, שזה העישון החביב על אשו, האל המקשר בין האלים לבני האדם (בסעיף השתייה אשו מעדיף בירה), ושומעים מה יש לתושבים להגיד לאלוהים זה או אחר, שנייה לפני שכולם ילכו להתפעל מהזיקוקים, שנייה לפני שאלפי פרחים יצופו ללב ים אל האלה הגדולה מכולם – ימאנז'ה. זו שבמרכז אפריקה היתה רק אלת ספסל, אחראית על מים מתוקים, שנכנסה לפעולה במקרים בודדים בלבד ופה, ביבשת החדשה, בתוקף הנסיבות, הפכה לאלת האוקיינוסים. "אם המים, מלכת הימים…, אין היא מתגלית ליורדי הים אלא בשעה שהם יורדים למצולותיו", כתב עליה אמאדו ב"ים המוות" ("ים המוות", ספרית הפועלים, תרגום מפורטוגזית מנשה לוין), והיטיב להסביר שהיא האחת והיחידה שיכולה להיות גם אם וגם רעיה, גם מושא לתשוקות וגם לאהבות.
הרבה מימאנז'ה של אמאדו ויורדי הים שלו לא נשאר בבאהייה, מרכז הקנדומבלה בברזיל. לא בגלל ימאנז'ה כמו בגלל יורדי הים, שהפכו למובילי תיירים, נהגי מוניות או סוחטי קנה סוכר. מי שרוצה יכול לראות ב"תהלוכת הים" (PROCISSAO NO MAR), שנערכת בבוקר היום הראשון של השנה החדשה, מחווה מסוימת גם לימאנז'ה. נכון שהפסל, שמלוות מאות סירות לאורך המפרץ אל כנסיית בונפים, הוא של הקדוש הנוצרי שמגן על הספנים, אבל שום קדוש נוצרי, כאמור, לא עושה בברזיל את העבודה לבד. והכי חשוב, אף פסיעה דתית לא מתקדמת בלי קצת בירה, בשר על האש, כדורי שעועית גרוסה מטוגנים בשמן עמוק וים של רמקולים עד אמצע הלילה.

לג'ון אפדייק האמריקאי נגמרו כנראה השפנים מתוצרת בית, ועל דוכני הספרים בחנויות המובחרות יש רומן מאוד חדש ומאוד שטחי שלו: "ברזיל". איזאבל לאם, נערה לבנה ועשירה, מתאהבת, איך לא, בטריסטאו ראפוזה, נער שחור מאחת הפאבלות בריו דה ז'נירו. "השחורים לעולם לא יתקוממו", מסבירה איזאבל לאחד מחבריה בערך באמצע הספר, "הם פה. הם יותר מדי שמחים וטובים. הם יותר מדי יפים. תמיד זה היה כך. האינדיאנים מתו מהעבדות. השחורים התעלו מעליה בזכות האופי הנפלא שלהם. כיוון שהם נעלים, הם מרשים לעצמם לקבל יחס נחות. כמו היהודים – הם מסוגלים לחיות בעולם המתועב הזה – לחיות לא סתם לשרוד." בההה.
אפדייק אולי ביקר בברזיל, והוא בטח קרא לא מעט ספרים עליה. רשימת הקרדיטים לספרים בהם נעזר, כדי לכתוב רומן שמתרחש בארץ זו, ארוכה בערך כמו המיתוס של ברזיל כארץ נטולת פערים ומתחים גזעיים. ובכן, בצפון מזרח ברזיל, בין באהייה לאלגואס, איזור שחור כמעט כמו אפריקה, לא ראיתי מנהל בנק שחור, מנהל מלון שחור, או מנהל משרד ממשלתי שחור. אפילו הבחורה שניהלה את החברה ממנה שכרנו רכב לא היתה שחורה. הבחור שהביא את הרכב מהחניה, הוא היה שחור. וגם זה שניקה את הבריכה. וזה שנהג את האוטו בדרך למשרד הממשלתי. וזה שפיטרל בחוסר מעש מחוץ לבנק גם הוא היה שחור. אבל, כמו שאומרת הגיבורה הלבנה של אפדיק: הכושים אנשים שמחים. בטוח שגם הסטטיסטיקה האחרונה, שקובעת שהמשכורת הממוצעת של שחור היא בדיוק חצי ממשכורתו של לבן, לא הורסת להם את המצב רוח. הם מתעלים מעל זה.

לא צריך לנסוע עד לצפון-מזרח ברזיל כדי לראות מסכנות ועוני, ומי שבא וחי במרחק שעת נסיעה מרצועת עזה, הוא האחרון בעולם שיכול להטיף מוסר על פערים ומצב התברואה. הטלוויזיה היפאנית משדרת שידורים חיים מהפאבלות של סלוואדור, והרייטינג שלהם מרקיע לגבהי דודו טופז. זה מצטלם נהדר: גם נורא עני וגם מקושט בשחור ובירוק טבעיים.
מה שעושה את ההבדל, בלב – גם למי שבא מהמרחק שצויין למעלה, גם למי שמכיר איך נראים אתרי קרוואנים מבפנים – זה הילדים. לא מאות הילדים, שמסתובבים עד שתיים בלילה בניסיון למכור עוד שיפוד קייז'ו (גבינה) על גחלים שהם סוחבים בקופסא; לא מאות הילדים שמניחים כפית בוטנים על השולחן שלך בתקווה שתטעם ותשלם להם על חופן שלם; לא מאות הילדים שמסתובבים עם עגלות קפה מאולתרות ולא מאות הילדים שמנסים למכור קופיף או צעיף או סרט מבונפים. את כל אלה כבר ראית היכן שהוא קודם. אבל כאן הם עומדים מול השולחן שלך, מול הפה שלך, מול הדוכן שבו קנית הרגע אקאראז'ה, ומתחננים לאוכל.

זה הכביש הבין מדינתי, ברזיל 101. כביש שמחבר את באהייה, סרז'יפה ואלגואס. כל ברזילאי יספר לך שהמדינה שלהם מתפתחת כשהפוליטיקאים ישנים. באיזור הזה הפוליטיקאים מגלים עירנות ראויה לציון, ו-200 קילומטרים של כביש מרוסק הם רק עדות מוצקה לעזובה מסביב.
כדי להרגיע את הנהגים, לא את המצפון שהוא ממש לא בעיה, דואגים שילדים וקשישים ימלאו את מהמורות הענק בחול משולי הדרך. נותנים להם בערך עשרים דולר לחודש, והם מגרדים חול בקופסאות שימורים ומנסים לעשות משהו עד שהמכונית הבאה תעיף את הכל וחוזר חלילה.
בקצה הכביש הזה – פאטה מורגנה. שדרת אולמות תצוגה של יצרניות רכב מהגדולות בעולם. פיאט, שברולט, פולקסווגן ואחרות. ובקצה שדרת האולמות יש עיר: מאסֵיאו. עיר מקסימה, כביש נאה לאורך הים, מכוניות רק משנת 94, הכל טוב ויפה. לא, הם לא שמעו על הילדים שממלאים חול בבורות של הכביש בדרך לעיר שלהם. מה יש להם לחפש שם? לבאהייה אפשר להגיע בטיסה, לא?

מחר אנחנו לוקחים אתכם עם מסוק מעל העיר, שתראו איזה יופי. דיוואלדו סורוז'י, המושל החדש והאופטימי של אלגואס, יעשה הכל בשביל שהאורחים מישראל יראו את עיר הבירה שלו – מאסיאו, כמו שצריך. הבעיה היא עם ז'ראלדו בולויס, המושל היוצא של אלגואס. הוא צריך להעביר עכשיו את הדירה שלו, ואיך הוא יעשה את זה? במשאית על הכביש שהוא לא דאג לתקן? בטח שבמסוק. אז אין מסוק.
בלי מסוק חייבים למנות לזכות מאסיאו את הפרטים הבאים: מסעדת דגים בשם שרימפס ריפאבליק; מאפה רחוב שנקרא טאפיוקה ומבוסס על קמח משורש המנדיוקה; לגונה מדהימה ביופיה שאפשר לשוט בה שעות בסירת מנוע ולא להתעייף; גלי אורך נוחים ביותר לגלשני בוגי; חופים נקיים ולא מקולקלים; מלון יפאני נעים מאוד בשם מאצוברה; שורורו – פרי ים אפרודיזאקי שמקפיץ את החיים, וג'וליה, פקידת הקבלה הכי מוצלחת שפגשנו בברזיל.

קייטנו ולוזו, ז'ילברטו ז'יל, מתופפי אולודום שקיבלו מפול סיימון את הכבוד, ואולי להיפך, ונתנו לו בתמורה את הריתם-סקשן המשובח באלבום "קצב הקדושים", גל קוסטה, כל בני משפחת קאימי, דניאלה מרקורי, שיכולה לסגור אולם אם היא רק משתעלת שם. כל אלה ועוד אלפי אחרים, כולם נולדו ויוצרים בבאהייה.
אין עוד ריכוז מוסיקלי איכותי כזה בברזיל, ספק אם יש בעולם. גם לא בסיאטל. הכיוון העולמי של "מוסיקת עולם", החיפוש אחרי שורשים מוסיקליים, הקצב שאמור להרקיד – כל אלה נמצאים ופורחים בבאהייה. תערובת של מוסיקה ברזילאית עם קצב קאריבי ונוכחות גוברת של יסודות אפריקאיים. מוסיקת אֶשֶה קוראים לזה, בשם כללי. AXE IRMAO, אומרים השחורים בבאהייה. אשֶה, אחי. אשרי האשֶה, אומרים מנהלי חברות התקליטים.
בריו דה-ז'נירו חגגו את השנה החדשה עם הופעה של סקוטי צרוד בשם רוד סטיוארט. בסלוואדור באהייה, ברוך השם, רקדו למבדה לצלילי כוחות מקומיים. שורות, שורות, תנועות אגן עגולות ורכות, מפתות, חמש מאות בנות בג'ינס הדוק וגופיות מול מתופפי וזמרי אראקטו. עכשיו אפשר להתחיל לדמיין מה קורה בקרנבל בסלוואדור. אפשר להבין למה המקומיים מקפצים כמו קנגורו, כשהם מנסים להסביר לך איך נראים החיים משוחררים מג'ינס וגופיות.

באמצע האוקיינוס ניצב עץ החיים ושורשיו משתרגים ומגיעים בצד אחד לחופה המערבי של אפריקה ובצד השני לחוף המזרחי של ברזיל. בצמרתו שוכנים האורישאס, אלי הקנדומבלה, ובחצרות הקנדומבלה בבאהייה מסתחררות נשים בריקוד הטראנס שלהן ומתמוטטות על האדמה.
תחילתו של עץ החיים באותו יום בשנת 1501 בו נכנסו ספינות פורטוגליות למפרץ, שעל חופו נבנתה מאוחר יותר העיר סלוואדור, בירתה של באהייה. כך החלה הקולוניזציה הלבנה של האיזור ובעקבותיה הקולוניזציה המשנית – השחורה, בדמותם של עבדים ממערב אפריקה (אנגולה, ניגריה וחוף השנהב).
קשה היום לתאר את תרבותה של ברזיל, ובמיוחד את המוסיקה שלה, ללא המפגש המיוחד בין השחור ללבן. תשאלו ודאי להיכן נעלמה המוסיקה האינדיאנית של ילידי המקום? האינדיאנים, כך נראה, מיהרו להשתלב בתרבות הלבנה המיובאת. 18 שנים לאחר בואם של הישועים לברזיל, מספרת ההיסטוריה, כבר חסו האינדיאנים תחת כנפיהם של המסיונים, זימרו את התפילות מהעולם הישן והשתתפו במחזות המוסר.
במיסיונים של הישועים נטל על עצמו ראש המסדר את ההגנה על האינדיאנים תחת פיקוחו, אותם אינדיאנים שהתנצרו, זנחו את המסורת המוסיקלית שלהם וניגנו בכלים אירופיים בטקסי הכנסייה. בחוות, לעומת זאת, לקחו על עצמם הבעלים את האחריות להתנצרות העבדים. בניגוד לישועים לא נעלמו בחוות השורשים התרבותיים שהביאו השחורים. אלה שולבו בטקסים הנוצריים יחד עם כלי הנגינה ובמיוחד כלי ההקשה, שהובאו מהמולדת הישנה.
במאה ה-17 הקימו עבדים נמלטים, רחוק מעינֵי החיילים הפורטוגלים, כפרים קטנים, המקומבוס, שהתאחדו למעין פדרציות, הקילומבוס. המפורסמת בין פדרציות אלה היא פאלמארס, שנהרסה רק ב-1694, לאחר שהתקיימה במשך שני דורות והפכה להיות כמעט ממלכה עצמאית. בכפרים ובפדרציות אלה התקיימה המסורת המוסיקלית האפריקנית במלוא עוזה.
ב-1680 התאחדו העבדים בפאזנדות (חוות) ובערים בבאהייה והקימו תחת הגנת הכנסייה מסדרי אחווה. מסדרי אחווה אלה אפשרו לעבדים לקחת חלק בתרבות הברזילאית המתהווה. המסדרים דאגו לשיפור תנאי חייהם של העבדים ולימים נאסף בהם כסף, בו נקנתה חירותם. עם הקמת המסדרים הללו החלה המעורבות הרשמית של השחורים והמולאטים בהתפתחות הפולקלור הברזילאי.
הכנסייה ובעלי החוות והמטעים ראו כבר קודם את המוסיקה כגשר בינם לבין העבדים השחורים. כעת נצלו העבדים את המוסיקה כדי להציג עצמם כחלק מהתרבות הברזילאית החדשה וכשכבה חברתית (גם אם נמוכה ביותר), שלמשתייכים אליה יש סיכוי לטפס מעלה.
הקישור עם תודעה תרבותית ומעמדית הוא שנתן למוסיקה את כוחה ואפשר לה להשתמר עד ימינו ולהתערב במסורות מוסיקליות אירופיות ואינדיאניות (אלה שנשתמרו). בצפון-מזרח ברזיל, בעיקר בסלוואדור ובערים אחרות בבאהייה, אפשר לחוש בתרבות האפריקנית בעוצמה רבה במיוחד גם בגלל יתרונם המספרי של השחורים על הלבנים.
האינטראקציה בין המוסיקה האירופית למוסיקה האפריקנית החלה במאה ה-18. היתה זו תקופת הבארוק, ובברזיל נבטו ניצניה של מוסיקה קלאסית מסוג מיוחד, שעירבבה מוסיקה גרגוריאנית של מזמורי הישועים עם אלמנטים אינדיאנים ושחורים. יצירותיהם של היידן ובוקריני נוגנו לא רק בכלי נגינה אירופיים מסורתיים, אלא גם בכלי נגינה מקומיים והשפעתם נִכּרָה לא רק על חובבי המוסיקה הקלאסית אלא גם על המוסיקאים העממיים.
בסוף המאה ה-18 מתועדת לראשונה הופעתו של הלונדו, ריקוד ברזילאי מקורי שהוא בן תערובת של מחול אפריקני והפאנדאנגו האיברי.
עם ביטול השלטון הפורטוגלי ב-1822 גדל, בעידודם של הקיסרים הברזילאים פדרו הראשון ופדרו השני, החופש התרבותי בברזיל. חופש זה הביא ליצירת בני תערובת מוסיקליים נוספים כמו המאשישי, המודיניה והמקצבים שהביאו לבסוף להתפתחות הסמבה העירונית. ביטול העבדות ב-1888 הגביר את השפעת המוסיקה האפריקנית. מאז ועד היום השחורים והמולאטים הם נותני הטון המרכזיים במוסיקה הפופולרית הברזילאית.
בבאהייה, בה גאים שמונים אחוזים להצהיר שהוריהם הגיעו על ספינות עבדים, קשה שלא לחוש בגאווה השחורה. הדבר ניכר בלבוש, באמונה הדתית, במאכלים אך העיקר בקרנבל ובמוסיקה. בְּלוקוס אפרוס (BLOCOS AFROS) – קבוצות של שחורים הסוחפים עימם עשרות אלפי מעריצים במצעד הקרנבל שלהם במקצבי אפושֶה, האפרו-סמבה והסמבה-רגאיי.
לאפריקה יש ייצוג ברור בסלוואדור. לשוק בנמל (המרקאדו מודלו) על שלל הסחורות שבו יש ריח של אפריקה: בגדים אותנטיים וקונפקציה, אבקות צבעוניות נגד אימפוטנציה, מסכות עץ של אלילי הקנדומבלה וכלי נגינה אופייניים כמו הברימבאו, האגוגו, הטמבורין, השוקאליו, הרקו-רקו והפנדיירו. הבאיינית השמנה היושבת בצד בשמלה לבנה מול סירים ענקיים ובהם ממטעמי המטבח האפרו-ברזילאי: פירות ים, בשרים, אורז, פארופה, שמן דקלים (הדנדה), אקאראז'ה, והכל מעורב יחד. כך גם מחוללי ריקוד הקרב האפריקני הניצבים בחצי גורן על בימת עץ ומאיימים בנחת שריריהם הבוהקים אם לא תיתן להם מטבע. ברקע מתנגנים להם שירי סלוואדור והמקצבים האופיניים לה: הסמבה-רגאיי, המאראקאטו, הפורו והפרון, הבאיאו, הלמבדה ואלפי התופים של אולודום טימבאלאדה ו"בניו של גנדי".
ברזיל בלי אפריקה היא כמו המוסיקה הברזילאית בלי באהייה – ערש התרבות האפרו-ברזילאית. מבאהייה הגיעו דוריוואל קאימי, מלחין הפולקלור הלאומי של ברזיל עם שירי הדייגים שלו. הגיעו גם קאיטאנו וולוזו, אחותו מאריה בתאניה, גל קוסטה וז'ילברטו ז'יל, יוצרי תנועת הטרופיקאליה של סוף שנות השישים. הגיעו גם ז'ורז'ה בן, תום דה מוראיס מוריירה וז'ואו ז'ילברטו, ממייסדי הבוסה-נובה של ריו דה ז'נירו. וכיום הגיעו גם דניאלה מרקורי, מרגרט מנזס, אולודום, טימבאלאדה וכל הטריו אלטריקוס הלוהטים, הנוסעים בימי החג על משאיות הרמקולים הענקיות שלהם, ומלהיבים את הציבור הרוקד סביבם אחוז טירוף.
המוסיקה הסוערת באה לשחרר את הלחץ, והקרנבל הוא מהפכת ההמונים של ברזיל. בני העם הפשוט בברזיל הם מלכים לארבעה ימי הקרנבל ואחר כך הם חוזרים לזבל עד למהפכה הבאה, עד הקרנבל הבא. אך המוסיקה האפרו-ברזילאית ממלאת אותם כל השנה מקרנבל עד קרנבל וכל סיבה קטנה טובה למסיבה, ואין מסיבה טובה יותר מזו המלווה במוסיקה השחורה הנפלאה הזו.