תפריט עמוד

אפריקה שלא חיפשנו – רעב ומחלות ביבשת השחורה

אפריקה שלא חיפשנו – רעב ומחלות ביבשת השחורה

מעבר למסיכה החייכנית של אפריקה ניצבת יבשת הגוועת ברעב ונמקה במחלות. מעבר לשבילי הפארקים והספארי סובלים עשרות מיליוני תושבים מהזנחה, תשישות ועתיד חסר תקווה. ספי בן יוסף, שחצה בשליחות "מסע אחר" את יבשת אפריקה, מביא כאן רשמים אישיים וסיכום עגום

שמונה שנים חלפו מאז הייתי בניירובי, בירת קניה. בקיץ 1995 תכננתי לחצות את אפריקה עם כמה חברים, ובמהלך ההכנות המפרכות שוב מצאתי את עצמי בעיר. בקטע שבין מלון הילטון לשוק המרכזי צעדתי, כמו לפני שמונה שנים, בין החולים והנכים, שהציגו את מומיהם לראווה על המדרכות במרכז העיר. קצת משועמם התיישבתי בקפה "האקאציה" בחצרו של המלון "ניו סטנלי", ובהיתי בעוברים ושבים. "ניו סטנלי", כך ידעתי מכבר, אינו רק מלון, מסעדה, בית קפה ולוח מודעות למטיילים, אלא גם בית בושת פעיל. החל מרדת הערב ועד למחרת היום הוא שוקק יצאניות שחורות.
לא הרחק ממני ישבה אשה מטופחת עם חברותיה ואותתה לי ללא הרף בעיניה שהיא פנויה ומעוניינת להצטרף אלי. פירוש מוטעה של מבט עיני או אולי מנוד ראשי גרם לה לעבור לשבת לידי, כשחיוך על פניה. קשה לומר שהייתי מעוניין בחברתה, אך מצאתי את עצמי שואל אותה אם היא צמאה או רעבה. היא ענתה לי בחיוב באנגלית אוקספורדית. הזמנתי לה ארוחה. היא היתה יצאנית, זה היה ברור לי, לא צעירה במיוחד, והיא אכלה מהר וביסודיות כמו מישהו שלא אכל זמן רב ארוחה של ממש.
שני ערבים ארוכים בילינו יחד בשיחות בבית הקפה. היא הגיעה לניירובי מכפר קטן אי־שם בקניה, שם למדה במיסיון, ומכאן סוד האנגלית הנפלאה השגורה בפיה. היא עובדת כיצאנית באופן עצמאי, ללא סרסור. יש לה שלושה ילדים, שאת זהות אבותיהם אינה יודעת. מקצועה מאפשר לה לשכור את שירותיה של אומנת, להאכילם, להלבישם יפה ולספק להם חינוך שאינו מבייש ילדים לבנים. כן! ילדיה יודעים מהו מקצועה, אך אינם מתביישים בכך. היא אוהבת בעיקר לקוחות מערב־אירופאים ואוסטרלים, משום שהם משלמים בנדיבות – 50 דולר למפגש. בכל זאת, למרות שהעידה על עצמה כי היא חיה חיי רווחה, ולמרות המראה המטופח והאנגלית המשובחת – בכל פעם שהזמנתי אותה לארוחה, היא אכלה כאילו אין מחר.


בעקבות אפריקה

יצאנו, עשרה חברים עם ניסיון משותף בטיולים הרפתקנים בארץ ובחו"ל, לחצות את אפריקה. רצינו לעבור את היבשת ממזרח למערב; רצינו לנוע מדרום לקו המשווה; רצינו טיול ארוך, אבל בעיקר רצינו משהו שלא ידענו כיצד ייראה וכיצד ניתן לממש אותו. רצינו את אפריקה.
ההכנות החלו שנה קודם לכן. השגנו רכב גדול שיכול לחצות שטחים כטנק ואפשר להעמיס עליו ציוד לשלושה חודשים. התכוונו להטעין אותו בציוד אישי ובציוד משותף: מזון ומים, שאינם נמצאים כך סתם באדמות הסוואנה השוממות; כילות נגד זבובי הצה צה; אתי חפירה ומיכשור למניעת שקיעה בחולות; שקי פחמים ודלק שיספיק לנסיעה של מאות קילומטרים, וציוד רפואי שימנע מאיתנו את הצורך להזדקק לשירותי הרפואה האפריקניים, שההיגיינה שלהם מוטלת לעיתים בספק. היו גם אוהלים כבדים וציוד בישול משוכלל. כשוחרי הרפתקאות ותיקים ידענו שעדיף לשאת ציוד כבד מאשר להיקלע לתנאי מחסור.

התכוונו לצאת למסע בעקבות דיוויד ליווינגסטון, מיסיונר ורופא סקוטי, מגדולי המגלים והחוקרים של אפריקה במאה ה־19. אבל המפות שהכנו מבעוד מועד הראו נתיב עקלתון, שהקשר בינו לבין מסעותיו של ליווינגסטון היה מקרי בהחלט.
המסע החל עם נחיתתי בניירובי, שם הכנתי את כלי הרכב והציוד, תוך בחינה מדוקדקת של כל פריט וכל חלק ברכב ובתכולתו. אחרי הכל, רכב זה אמור היה להיות ביתנו בחודשים הבאים. לאחר שסיימתי את ההכנות, יצאתי לדרך מערבה, לכיוון מקורות נהר הנילוס באוגנדה. בקמפלה, ליד מטוס "אייר פרנס", שמאז נחטף בדרכו לישראל הוא עומד בשדה הישן של אנטבה, פגשתי את שאר חברי למסע. הם הגיעו מאי־שם עמוסים בציוד אישי, נרגשים וחוששים.

מלב אוגנדה נסענו מערבה אל רכס הרוונזורי (RUWENZORI) ואל האגמים והיערות שלמרגלותיו. חצינו את הרכס לזאיר, צעדנו בהרים ובג'ונגל בעקבות הגורילות, ואף נפגשנו איתן פנים אל פנים. הדרמנו מזאיר חזרה אל אוגנדה וטנזניה, חצינו את ימת ויקטוריה ונסענו לאורך הגבול שבין טנזניה לקניה, ממישורי סרנגטי במערב, דרך מכתש נגורו־נגורו, מזרחה עד הבירה בפועל דאר א־סלאם.
בדאר א־סלאם עלינו על סירה, הפלגנו באוקיינוס ההודי אל זנזיבר, ומקץ שבוע חזרנו אל דאר א־סלאם ועלינו על רכבנו, שהמתין בסבלנות. משם חצינו שוב את טנזניה, והפעם במרכזה, בכיוון הפוך.
למלאווי נכנסנו מצפון. זחלנו לאורך גדתו המערבית של אגם מלאווי, אותו עזבנו מדי פעם כדי לטפס על הרמה שלמרגלותיה הוא שוכן. בדרום האגם פנינו מערבה, אל זמביה, חצינו את פאתה המזרחית ודרך לוּסאקה הבירה הדרמנו בתנועה רחבה לעבר עמק הזמבזי וגבול זימבבווה.
משחצינו את הגבול, הדרמנו עמוק אל לב זימבבווה, ושוב עלינו צפונה אל הנהר, כדי להביט על מפלי ויקטוריה ולהתמלא יראה מרעם המים, מעוצמת הקניון, מחוויית השיט בסירות על "המים הלבנים" של נהר הפרא ומשפע החיות על גדותיו.
את השבועות האחרונים של המסע בילינו במדבר קלהארי, בחולות האינסופיים, שנקטעים רק בנאות המדבר, הקטנים והגדולים. ביקרנו בדלתא הלוהטת והחלומית של נהר אוקוונגו (OKAVANGO) שבבוצואנה, הזורם אל הישימון, הופך לביצות ענק ונעלם בחולות. שם תם המסע. מחולות קלהארי טסנו בפייפר מקרטע עד יוהנסבורג שבדרום־אפריקה, כדי להתחבר שוב אל הציוויליזציה ואל מטוס אל על.
לאורך המסע הארוך, המפרך והמדהים הזה סימני הזמן היו האוהל, אותו הקמנו עם חשיכה ופירקנו, קיפלנו וארזנו עם שחר, וההפסקות היומיות שכללו תורנויות להכנת האוכל, חלוקת הכלים, ניקוי הכלים, איסופם וחוזר חלילה. היו בינינו כאלה שחלו; היו רגעים של כעס ותסכול, כאב או מתח; כי התנאים שבהם חיינו בשיתוף לא היו קלים. אבל מה שבעיקר איחד אותנו היתה התדהמה מול פניה החדשות של אפריקה, שנגלו לנו בכל זוועתן; אפריקה של החצרות האחוריות, שאולי ידענו על קיומה, אך מעולם לא חווינו אותה בעוצמה כזאת.


להתעורר מחלום

לא סוד הוא שיבשת אפריקה משתייכת לעולם השלישי, ואולי אפילו לעולם החמישי. לא סוד הוא שעוני, רעב ומוות שם הם לחם חוק. אבל אנו, שיצאנו למסע בסגנון מרקו פולו, בתקווה לממש חלום ישן שגיבוריו הם מגליה של אפריקה דייוויד ליווינגסטון, ג'ון הנינג ספיק, ריצ'רד פרנסיס ברטון והנרי מורטון סטנלי; חלום שתפאורתו ותאורתו הן שקיעות אדומות מעבר לצמרות השטוחות של עצי השיטים בסוואנה, וצליליו הם הגרגורים והנהמות של הלביאות החוזרות עם טרף לגוריהן. נשבינו בחלום הרומנטי עד כדי כך ששכחנו את המציאות.
ביצענו את מה שתכננו. חצינו את היבשת מזנזיבר שמול חופה המזרחי, באוקיינוס ההודי, ועד מדבר קלהארי, התוחם את פאתה המערבית על גבול האוקיינוס האטלנטי. עשינו זאת, ובמהלך המסע הלכנו והתכנסנו בתוך עצמנו. עזבנו את אפריקה בטיסה נמוכה, במטוס קטן, שריחף מעל המישורים העצומים של דרום־אפריקה, ללא שמחה על שהגשמנו את החלום. הכרנו את אפריקה מהזווית החייכנית המיוחדת של קניה, זו השמורה לתיירי הספארי בפארקים הגדולים בעולם; שום דבר לא הכין אותנו למה שמצאנו הפעם.
הכרנו את אפריקה מהעיתונות ומהספרים. קראנו את סיפוריה הפאטרנליסטים של הסופרת הדנית המוכרת בשם איזק דינסן, שהתפרסמו ב"זכרונות מאפריקה", את סיפוריו היפים והבעייתיים של נחום גוטמן על אוצר לובנגולו, אבי עם המטבולו, שלא היה להם שום קשר עם המציאות של לובנגולה האמיתי, מלך עם המטאבאלה. זכרנו את התקוות שתלו באפריקה בשנות השישים, שנות השחרור מעול הקולוניאליזם האירופי. "התקווה הגדולה", "הענק המתעורר", "אפריקה המשתחררת" – כך כונתה אז היבשת. כוכבי נעורינו, לוחמי החופש ההירואים, ענקי העולם השלישי, קוואמה אנקרומה, פטריס לוּמוּמְבָּה, ג'וֹמוֹ קֶֶנְִיָאטָָה, ג'ושוע מוּגָאבֶּה, הייסטינגס בנדה ואחרים היו משם.
שנים עצמנו עין וסירבנו להשלים עם העובדה המבישה, שהענקים האלה מתו, או מסרבים לפנות את כיסאותיהם המרקיבים כבר שלושים שנה לצעירים מהם, או פשוט הפכו לכלי בידיהם של עריצים כמו דניאל אראפ מוי בקניה או אידי אמין ויורשיו באוגנדה. סירבנו להשלים עם העובדה שמושא חלומות הצדק האנושי ותמצית יופיו של החינוך שבו האמנו מתפלש היום בבוץ, מת בסרחון של משכנות העוני בניירובי, מקבץ נדבות בדאר א־סלאם, נובר באשפת קמפלה, מתבוסס בדם עד צוואר בבוגומבורה ובערי זאיר, או סתם גווע ברעב במישורים הענקיים שמדרום לסהרה.
ליבשת הזו יש היסטוריה עשירה. באפריקה הוקמו תרבויות אדירות בפרקי זמן קצובים: לא רק במצרים ובאתיופיה, אלא גם בסהרה, בג'ונגל של מרכז אפריקה, בצ'אד, בסוואנות של המזרח ושל הדרום. בשטח של זאיר, למשל, היתה במאה ה־16 ממלכה קתולית, שהיתה בעלת בריתה הפוליטית והצבאית של פורטוגל. אבל כל הפאר הזה נמוג בעשן. רק שרידים נותרו: גלי אבן בזימבבווה ואוספים פרטיים ומוזיאליים ברחבי העולם, המתהדרים במסיכות פולחן, באומנות "פרימיטיבית" ובתצלומים ישנים מעלי אבק של "פראים אצילים". תרבויות העבר של אפריקה הפכו למושא מחקרי של האתנוגרפים בלבד.


אין שינוי

וזו האמת שלמדנו על אפריקה לאחר שחלפנו על פני כ־7,500 קילומטרים: השינוי בנוף, באקלים ובסוגי החיות באזוריה השונים של היבשת נראה אולי דרמטי, אך למעשה מה שמאפיין את אפריקה הוא העדר שינוי. לא השתנו המרחבים האינסופיים של הסוואנה; לא השתנו השמים שהיו סגולים עם שחר, לבנים ביום, אדומים בערב ושחורים בלילה; לא השתנו המעברים הקצובים בין ענני האבק האדומים ללבנים; אך בעיקר מה שלא השתנה הם מראות העוני.
אפריקה נותרה בזכרון כולנו כמו רצף אינסופי של כפרים עם בקתות מטות לנפול, מטויחות בחומר ומכוסות בגגות פח או קש. הקישוטים היחידים היו משולשים ומרובעים צבועים בשחור ובאדום, שהופיעו רק לעיתים רחוקות. את פנינו קיבלו תמיד גברים מנמנמים בפינות מוצלות, או מתחת לעצי הבאובב, ונשים עובדות. הרבה נשים. נשים מלוות בהרבה ילדים ובחבילות.
נשים עם חבילות אינן רק נחלת הכפרים, אלא גם חלק מנופם של שווקים עירוניים. הדרכים וקרנות הרחובות מלאו נשים נושאות חבילות. היתה זו תנועה איטית של משאות רתומים ברצועות. לעיתים נתמכים ביד שחורה, ולעיתים נעים בתנועה גלית ואיטית ללא מראה יד תומכת. אך תמיד היו אלה חבילות, שתחתן חרקו עצמות נשים. והילדים נתלים על המותניים, על החזה או סביב הרגליים. נדמה היה שנשים נחות רק כשהן מיניקות.
העוני וחוסר האונים הם נחלתם של יותר מ־600 מיליון איש מתוך כ־700 מיליון תושבי היבשת. מרבית האוכלוסייה המתגוררת מדרום לסהרה, ביבשת ששטחה יותר משלושים מיליון קילומטרים רבועים, אינה חולמת על דבר. היא שורדת בלבד. ואפילו זה לא קל: הקטלן הראשון במעלה אפריקה היא מחלת המלריה. התחזיות הן שעוד עשר שנים, 15 לכל היותר, "יחליף" האיידס את המלריה.
לפי פרסומים חצי רשמיים, קרוב ל־40 אחוזים מהאוכלוסייה העירונית הבוגרת של קניה, למשל, תלקה בקרוב באיידס. גם התשישות מביאה מוות המוני. במושג תשישות נכללים רעב, הזנחה ומחלות שאינן מלריה. על רקע זה, אירועים כמו טריפת כובסות על ידי תנינים או דריסת איכרים ברגלי היפופוטמים, כמותם כתאונות דרכים.
במערב אוגנדה, בשמורת הטבע הלאומית על שם המלכה אליזבת, סיירנו יום אחד אני וזוגתי ביער כדי לחפש שימפנזים. קופים לא מצאנו, אבל באחת מפינות השמורה ישבו נשים על הקרקע הבוצית ושרטו את האדמה במכשיר קצר ידית, דמוי מקלטרת. האדמה היתה שחורה, עמוקה וטובה, אבל מלאה עשבים שוטים. לא הבנו מדוע מקלטרות הנשים בידיהן אדמת בור שמצמחת קוצים. שבועות רבים אחר כך, במרכז מלאווי, ראינו תמונה זהה: נשים כורעות ושורטות אדמות קוצים. הפעם התבוננתי בתשומת לב, ואז ראיתי שבין העשבים השוטים צומחים פה ושם אניצי דורה, שראשי שיבוליהן דלים כשיבולי הדוחן. הנשים הללו פשוט חיפשו מזון, וכל דבר אכיל הוא מזון.


איך מנציחים עוני

אפריקה היום היא מקור לחומרי גלם זולים. בעבר, כוח עבודה שחור היה "חומר הגלם" הזול שסיפקה. הוא נלכד בסוואנה וביערות בידי ציידי אדם – שחורים בדרך כלל. העבדים הועברו לחוף, שם נמכרו לאדם הלבן תמורת רובים וחרוזים. על כל שחור שהגיע חי לשוקי העבדים באמריקה או באסיה איבדו את חייהם שבעה שחורים נוספים. המספרים מזעזעים: 900,000 עבדים שחורים הובאו לאמריקה הצפונית בלבד במאה ה־19. אפריקה שילמה עליהם בשישה מיליון מתים. כך חרבו התרבויות שהיו בה וחוסלו משאבי האנוש של היבשת.
אפריקה אינה מספקת עוד חומר אנושי זול, אלא חומרי גלם לתעשייה. לאור זאת, אפשר אולי להבין מדוע אין לארצות המתועשות עניין להשקיע בה בתשתית. השקעה כזו, פירושה שיפור מצבם של האפריקאים, והדבר עלול להעלות את מחירם של חומרי הגלם ולשבש את המערכים הכלכליים של המדינות המתועשות. קל יותר להשקיט את מצפון העולם המערבי בצילומי זוועה של רעב ושחיטות אנושיות, ולהטיס אחת לכמה חודשים סיוע הומניטרי, רפואות או שקי קמח, שמגיעים בעצם לידיהם של אלה שאינם חסרים דבר. הגעתו של צוות רפואי עם שקיות פלסמה נחשב במערב כמעשה בעל חשיבות עליונה.
בהעדר השקעות בתשתית על ידי המדינות העשירות פוחת הסיכוי של חברות העוני השחורות באפריקה לשנות את מצבן. הן הרי לכודות במעגל אינסופי של ילודה עודפת, עוני, חוסר אפשרות לפתח כלכלה בריאה, יצוא זול של חומרי גלם שפירושו שמירת ערכם הנמוך, ועידוד כוח עבודה זול, שפירושו הנצחת העוני והבורות; העדר מקורות כספיים לשיפור מערכות החינוך והבריאות, וחוזר חלילה.
מה שעוזר להנציח מעגל זה מדרום לסהרה היא הנאמנות האתנית או השבטית. המסגרות הפוליטיות האפריקאיות נשענות על חלוקה חסרת היגיון של האדמה על פי קווי סרגל ומדי זווית של אירופאים בסוף המאה ה־19.
האירופאים, שלא נטו לצעוד ברגל ולא נטו לחצות על בהמותיהם מדבריות כמו הסהרה והקלהארי בגלל השממה, זבובי הצה־צה ושאר רעות חולות, הקימו את יישוביהם על החופים. מהתחנות הללו מתחו קווים ישרים על מפת היבשת ויצרו "מדינות", בלי שידעו מי באמת מתגורר בהן. כך קורה שקווי הגבול שירשו האפריקאים חוצים יחידות שבטיות ואתניות. ומאחר שהנאמנות למשפחה גוברת, בדרך כלל, על הנאמנות למדינה, אין אפשרות לקיים הלכה למעשה מערכות שלטון תקינות ומערכות אכיפה יעילות. ובהעדרן של אלה, מונצח העוני ומעמיק חוסר היכולת להיחלץ ממנו.
קל להאשים את השחורים בעצלות ובנרפות. מראה העוני המנוול בקמפלה, בדאר א־סלאם ולוסאקה רק מזכיר לנו שאנחנו, הלבנים, היינו כאן פעם. וזה מה שנשאר אחרינו.


רק לא רעב

בערב השני בו שוחחתי עם היצאנית בניירובי שאלתי אותה אם אינה פוחדת להידבק באיידס, אם אינה חוששת שילדיה יראו אותה גוועת במחלה האיומה הזו. ניכר היה בה ששאלתי מכעיסה אותה מאוד. היא הזמינה אותי להתלוות אליה. יצאנו מחצר ה"אקאציה", והגענו אל סמטה שמוקדם יותר, במשך היום, מפוזרים בה דוכנים למכירת מזכרות אומנותיות ובגדי פאר.
בשעת ערב זו התגוללו על המדרכה ובפינות בתי העסק הסגורים קבצנים חולים ונכים בצפיפות מדהימה. על אף שנתקלתי בהם מדי יום ודחיתי בחוסר סבלנות את פניותיהם, לא יכולתי עכשיו להתעלם מהם. חשתי בחילה וכעס גדול על העימות הפתאומי הזה.
במהלך הסיור לא דיברנו הרבה. חזרנו למקומנו בחצר בית הקפה, ועדיין היתה שתיקה. ידידתי הציתה סיגריה ושאלה אותי אם ראיתי פעם בן אדם גוסס מאיידס. "לא", עניתי. "אני דווקא כן ראיתי", אמרה, "וזה לא נראה יותר רע או יותר טוב ממה שראית, ומה שראית היו אנשים גוססים מרעב".
"אז מה את אומרת בעצם?" שאלתי תוהה.
"אני רוצה לומר לך שלגסוס מאיידס או לגסוס מרעב זה מכוער באותה מידה. אלא שמאיידס מתים מהר יותר, כי אין לו מרפא, ומרעב גוועים הרבה זמן, כי תמיד מוצאים איזה זבל שמאריך את הגסיסה בכמה ימים. אני מעדיפה למות מאיידס, כדי למנוע מילדי לגווע ברעב".

האם היית ביעד הזה?

  • 0

    כן הייתי

  • 1

    לא, אבל מתכנן

  • 0

    לא מעוניין

הרצאה: אתיופיה - ארץ הנופים הפראיים, התרבויות והשבטים

האם המאמר הזה עזר לך?

עזר מאדדי עזרלא כל כך עזרכלל לא עזר





מסע אחר - המרכז לנסיעות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

code

מסע אחר - המרכז לנסיעות

כתבות ממלאווי

בוקר מול אגם מלאווי
בוקר מול אגם מלאווי

האם היו אלו הילדים ששלחו יד לברכה, הגברים שתיקנו את רשתות הדיג, הנשים שכיבסו על גדת האגם, הבאובבים או השקיעות המופלאות? סביר להניח שכל אלה ביחד גרמו לרונן רז לרצות להיות דיג אפריקאי באגם מלאווי. זיכרונות מרגע של ...

שמורות הטבע של מוזמביק ומלאווי מתמלאות מחדש
שמורות הטבע של מוזמביק ומלאווי מתמלאות מחדש

מלחמות, שחיתות, ציד לא חוקי ורעב כבד במדינות בדרום יבשת אפריקה רוקנו את שמורות הטבע מבעלי חיים. עכשיו, המצב משתנה: בעלי חיים כמו פילים, נמרים ואריות מועברים מהשמורות העמוסות יתר על המידה של דרום אפריקה לשמורות שהתרוקנו במוזמביק ...

אפריקה הדרומית: תמונת מצב
אפריקה הדרומית: תמונת מצב

חלקה הדרומי של יבשת אפריקה הוא גן עדן לאוהבי טבע ותרבות. בנוסף לדרום אפריקה המתוירת והמגוונת להפליא, יש כאן מדינות בטוחות ונוחות לטיול כמו נמיביה ובוצוואנה, לצד מדינות שבהן הנופים הבתוליים, עולם החי העשיר והאותנטיות מפצים על היעדר ...