אל רוסיו – חג הבתולה של הטל, ספרד

שלושה ימים נמשכו הריקודים, השירה, השתייה והאכילה בדרך הארוכה לכפר אלמונטה (Almonte). הם לא הפסיקו גם בלילות, ליד המדורות, כמעט עד עלות השחר. בעצם, החגיגה התחילה עוד לפני היציאה לדרך. כמעט כל העיירה הגיעה כדי להיפרד מהצליינים, אשר עמדו להתחיל את צעדתם – מי ברגל, מי ברכיבה על סוס ומי בעגלה מקושטת, רתומה לשוורים מקושטים לא פחות. רוב הצליינים לבשו בגדים מסורתיים, ורבים מהרוכבים על הסוסים היו במגפיים ובכובעים רחבי שוליים. הנשים לבשו שמלות ארוכות, קלעו פרחים בשערן וענדו עגילים גדולים לאוזניהן.
הצטרפתי אל הצליינים אשר יצאו מהעיירה סנלוקאר דה באראמדה
(Sanlucar de Barrameda), שלגדות נהר הגוואדלכיביר (Guadalquivir). רציתי לחוות את פסטיבל אל רוסיו לפי הכללים: עולים לרגל במשך שלושה ימים תמימים אל אלמונטה, שבכנסייתו שוכנת אל רוסיו (El Rocío), "הבתולה של הטל", הנקראת גם "היונה הלבנה" או "הכוכב של איזור הביצות". בתום המסע מתאספים עולי הרגל לשבוע שלם של חגיגות עממיות, המתקיימות מדי שנה בחודש מאי בחג הפנטקוסט (Pentecost), המקבילה הנוצרית של חג השבועות.

בשיאו של הפסטיבל נלקח פסל הבתולה מהכנסייה בעגלה מיוחדת, ובמשך 24 שעות הוא מובל סביב הכפר. עולי הרגל מצטופפים ברחבת הכנסייה, לחלוק כבוד לפסל | צילום : חנה סץ מפות ומדריכים מודפסים ליעד ספרד, בהנחה לגולשי מסע אחר!

מרגע שהצטרפו הצליינים ליתר אנשי העיירה, נשמעו צלילי גיטרות ומחיאות כפיים, והכוסות מולאו יין. גם אנחנו, האורחים, התקבלנו בסבר פנים יפות. לאורך כל הדרך הזמינו אותנו להצטרף לחגיגה, לאכול ולהרים כוסית. כמה מהצליינים עברו טקס טבילה, כשעל ראשיהם נשפך יין במקום מים. לרבים מאיתנו, האורחים הלא ספרדים, נראתה העלייה לרגל כהוללות בלתי פוסקת של אכילה ושתייה, מלווה בפקקי תנועה בלתי נסבלים, ברעש חזק ובנזקים אקולוגיים לסביבה.
רוב עולי הרגל נוסעים או הולכים לאורך הכבישים למקום משכנה של הבתולה. רק מעטים עושים את הדרך הקשה יותר, שבה בחרנו. הדרך הזו חוצה את הפארק הלאומי דונאנה (Donana) שבדרום ספרד, עוברת את ביצות הגוואדלכיביר שבמחוז הואלווה (Huelva), עד לכפר אלמונטה, השוכן בקצה הפארק.
לא במקרה מתרחש הפולחן של אל רוסיו דווקא באיזור הזה. לפי המסורת, בשנת 1280 נמצא בביצה שליד אלמונטה פסל שחור מסתורי של הבתולה, שאגדות רבות נקשרו סביבו. מספרים, למשל, כי כומר מעיירה סמוכה ניסה פעמים רבות להעביר את הפסל אל הכנסייה שלו, אך בכל פעם שנלקח הפסל, הוא חזר בדרך נס למקום שבו נמצא לראשונה, לאלמונטה. אפשר להבין למה מתעקשים בכפר על נוכחותו של פסל הבתולה דווקא אצלם. בזכות הפסטיבל, פוקדים את אלמונטה מאות אלפי אנשים מדי שנה, מכל קצות ספרד. למרות זאת, נשמר הצביון המקורי של המקום: זה אינו כפר תיירותי מצועצע, אלא כפר ספרדי פשוט עם בתים קטנים ורחובות מאובקים.
בסוף המאה ה־13, אז ה

עגלה מקושטת ברוב הדר עושה את דרכה לאלמונטה צילום : חנה סץ

תחילה המסורת, נאבקו הנוצרים והמוסלמים ביניהם על אדמת ספרד. האיזור הזה, שבין קאדיס (Cadiz) להואלווה, חצץ בין השטחים שבשליטת המוסלמים לאלה שבשליטת הנוצרים. באותה תקופה פרחה ושגשגה המיסטיקה הנוצרית, ונפוצה תופעת ההכרזה על קדושים ועל אתרים מקודשים, קביעת ימי זיכרון ואיתם גם העלייה לרגל. התופעה הזו אפיינה את בני שתי הדתות, אשר קידשו אתרי מפתח כדי לקיים נוכחות נוצרית או מוסלמית (כתבה על העלייה לרגל לסנטיאגו דה קומפוסטלה שבספרד).
ברבות מן העיירות שבאיזור גבול השליטה הנוצרי־מוסלמי, פרחו החל מסוף המאה ה־13 אתרים נוצריים מקודשים, שקודם לכן לא היו קיימים כלל. אחת העיירות האלה היא אלמונטה. גם התאריך אינו מקרי: זוהי עונת הפסטיבלים, שבה מתחלף האבל של "השבוע הקדוש" (semana santa) בפרץ שמחה של החגיגה העממית. בכל רחבי ספרד נערכים ירידים צבעוניים, עליות לרגל ושאר התכנסויות עליזות.
שורשי החגיגות האלה, בדומה למקורם של רוב הפסטיבלים, חבויים בפולחנים פגאניים עתיקים, אשר התייחסו לתופעות טבע או למחזור העבודה החקלאית במשך השנה. האביב הוא ההתעוררות של אחרי החורף, חג כלולותיהם הסמלי של אפרילוס ומאיה, וגם כניסה לעונה חקלאית בוערת, ראשית עונת הציד ומועדו של חג פגאני עתיק נוסף, חג הצללת הבארות. הכנסייה, כדרכה, אימצה את החגים הקדומים, והעניקה להם משמעויות נוצריות.
במאות ה־14 וה־15 נוסף לפסטיבל נדבך. אל האיזור הגיעו צוענים מהמזרח התיכון, ועימם הפולקלור והמיסטיקה שלהם. הצוענים זיהו את הבתולה של הטל עם שתי דמויות נשיות אחרות המקודשות להם – דמותה הפגאנית של לונה, אלת הירח, ודמותה של שרה השחורה (ראו גם "מסע אחר" 38), המשרתת של מריה ופטרוניתם של הצוענים משהתנצרו – ואימצו גם הם את העלייה לרגל לאלמונטה.
על אף הדרך היפה, השמחה והיין, ייחלתי להגיע לאלמונטה, למצוא חדר במלון, לנוח ולהסיר את אבק הדרך. משהגענו לשם, בקולות דהרת סוסים ושקשוק גלגלי עגלות, התבררה לי תמימותי. בכפר הקטן הצטופפו אלפי עולי רגל, ותפוסת בתי המלון היתה מלאה. היינו בני מזל כשמצאנו מקום לישון בחלקה האחורי של משאית אשר חנתה באחד הרחובות.
למרות אי־הנוחות, היו הימים והלילות הבאים חגיגה בלתי פוסקת. ארוחות הוגשו בכל מקום ואנשים שרו ורקדו. הכנסייה שבה הוחזק פסל אל רוסיו היתה מלאה כל הזמן צליינים, אשר באו ליהנות מזיו פניה של הבתולה השחורה.
בשיאו של הפסטיבל נלקח הפסל מהכנסייה בעגלה מיוחדת, אשר המתינה בפתח הכנסייה, והשוורים שמשכו אותה אולפו להשתחוות בפניו. במשך 24 שעות הובל פסלה של הבתולה סביב הכפר, אך רק בני המקום היו רשאים לשאת אותו בתהלוכה. האחרים נאלצו להסתפק בשירה וריקודים סביבו ברחבה שלפני הכנסייה. בתום יממה של שיטוטים הוחזרה הבתולה למקומה. העולים לרגל יצאו בדרכם הביתה. רבים בכו משום שנאלצו לעזוב את הקדושה, אהובת נפשם. אך זו אינה פרידה סופית, רובם יחזרו לכאן בשנה הבאה, ובזו שאחריה, כפי שהיו כאן גם בשנה שעברה, ובזו שלפניה.

בדרך לאלמונטה. רוב הצליינים לבשו בגדים מסורתיים, ורבים רכבו על סוסים במגפיים ובכובעים רחבי שוליים | צילום : חנה סץ

תודת המערכת לספי בן־יוסף על הערותיו המועילות.