תפריט עמוד

אגם אינלה – אז והיום

כשספי בן יוסף הגיע בפעם הראשונה לאגם אינלה, במדינת שאן בבורמה, הוא נשבה ביופיו של האגם הרגוע, בשקיעות והזריחות, בנזירים, בדייגים ובאיכרים שעיבדו את ערוגות הירקות שעל המים. כיום הכל משתנה, ולאו דווקא לטובה

אגם אינלה – אז והיום

האנגלים עזבו את הודו בשנת 1947. בורמה, היום מיאנמר, היתה אז חלק מן הקיסרות הבריטית ומנהלתית – מסופחת להודו. מטעמים פנים-פוליטיים ובגלל זרמי הכוח הסמויים, אך הפעילים שבה, בורמה לא שותפה אז במהלך והוכרה כארץ נפרדת שלא נועדה להיכלל בפדרציה ההודית. פחות משנה אחרי כן גם היא כבר היתה עצמאית. קדמו לאקט הזה הבטחות לעצמאות או לממשל עצמי בדרך כלשהי, שהבריטים כדרכם פיזרו ברוחב לב לקבוצות אתניות שונות בתוך הארץ הגדולה. הבטיחו – והסתלקו, אחרי שאת כל עמדות השליטה והכוח הם מסרו למנהיגי הבורמים, הקבוצה האתנית הגדולה ביותר בשטח "בורמה".

מאז ועד היום, לא הצליחה הארץ לזכות בדקה אחת של רגיעה פוליטית אמיתית. החונטה הצבאית האכזרית והמדכאה, ששולטת שם כבר עשרות שנים, שינתה את שם הארץ מ"בורמה" ל"מיאנמר", כדי לצמצם לכאורה את הגירוי השלילי, שנוצר עם החלת שמה של הקבוצה האתנית הגדולה על ארץ, שבה חיים גם אויביהם ההיסטוריים של הבורמים, ובהם העמים קצ'ין, מון, קאיה, ראקין, צ'ין ועוד.

ילדים בתלבושת אחידה | צילום: ספי בן יוסף

ילדים בתלבושת אחידה | צילום: ספי בן יוסף

הפרשיות הפוליטיות השונות באיזור הרב-לאומי הזה סבוכות ונפתלות, ואזכרתן כאן נועדה אך ורק לעטר את הרקע להמשך, שהוא נטול מימד פוליטי לחלוטין.

מדינת שאן היא הגדולה מבין כל המדינות הלא בורמיות. רובה – רמה הררית מכוסה בג'ונגלים סבוכים, מיעוטה הזעיר פתוח לתנועה ולביקורים של אזרחים זרים. מאחר שלנו הזרים אין שום סיבה להעניש בבידוד ובניתוק את עמי בורמה הסובלים מידה הכבדה של הכת הצבאית השלטת עליהם, אחת לכמה זמן אני מוצא עצמי משוטט בדרכיה של הארץ היפהפייה הזו, קושר עוד ועוד קשרים עם אנשיה ומגלה מקומות שלא היו מוכרים לי.

על אגם אינלה שמעתי שנים רבות לפני שהגעתי אליו. חבר שטייל עוד בבורמה שלפני מיאנמר חזר מלא קסם ובעיקר לא חדל למלמל כיצד אנשי האגם חותרים בסירות באמצעות רגליהם. מקץ כמה שנים, כשהצלחתי להגיע אל המקום, הבנתי שהחבר ההוא ניחן בנשמה יתרה של דג קפוא. הוא לא הצליח בסיפורו להפיק אפילו אפס קצהו של תיאור היופי האמיתי של האגם.

כשכשהגעתי לאינלה הבנתי שהסיפורים על דייגים החותרים באמצעות רגליהם הם אפס קצהו של היופי האמיתי של האגם | צילום : ספי בן יוסף

כשהגעתי לאינלה הבנתי שהסיפורים על דייגים החותרים באמצעות רגליהם הם אפס קצהו של היופי האמיתי של האגם | צילום: ספי בן יוסף

ראשיתו, בלילה ההוא לפני יותר מ-15 שנים, חבטות משוט באפלה דמומה ומוחלטת. רק נשיפתה הכבדה של האישה שהשיטה את הסירה הקטנה, שבה נדחקתי יחד עם נזיר וכמה שקי חבילות, נשמעה מעל ראשי. יותר משעה בחושך, והסירה נחבטה קלות אל עמודי עץ שנשאו עליהם את משטח העץ הענק. עליו היה בנוי מנזר נא-פה-צ'אנג שהיה נמל הבית שלי בכל ימי שבתי באגם.

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מרכז ההזמנות של מסע אחר

טיסות במחירים שפויים - גאוני כמה שזה פשוט

השוואת מחירי השכרת רכב בחו"ל
המחיר המשתלם ביותר - בלי הפתעות ובלי אותיות קטנות

מטיילי התרמיל מכל העולם מכירים את המנזר בשמו האידיוטי – "מנזר החתולים הקופצים", כי מזה כמה שנים, נזירי המקום מאלפים להנאתם חתולים מקומיים. תמורת מזון החתולים למדו לנתר דרך חישוקים. מעשה הקרקס התמים הזה מביא בעקבותיו היום מאות מטיילים בשנה שמשלמים במיטב כספם כדי לצלם את האיוולת החביבה הזו ואף מותירים בקופת המנזר אי אילו מעות במטבע קשה, החסר כל כך במיאנמר המרודה.

ילדים נזירים מציצים ממנזר באגם

ילדים נזירים מציצים ממנזר באגם | צילום: Dirk Ott / Shutterstock.com

זכרוני שלי מאז, אמנם מחויך בשל אבותיהם של החתולים, שהתנהגו אז ממש כצאצאיהם היום, אלא שהאגם היה אז ריק מתרמילאים ומבתי מלון. המנזר פתח שעריו בפני כאכסניה ותמורת שיחות ארוכות עם הנזירים, זכיתי במחצלת, שמיכה וכילה, מחסה מפני יתושי האגם המפלצתיים. לילותיי עברו אז בכתיבה לאור נר ובשיחות עם הנזירים. אחד מהם היטיב אז מאחרים לקיים את הקשר המילולי איתי. הוא הראה לי בגאווה גדולה כרזה של משרד התיירות הישראלי, ובה תצלום אוויר של מבצר הרודיון לא רחוק מבית סאח'ור, על גבול מדבר יהודה. התצלום היה ירוק מזקנה והיה שייך לימים בהם היינו אימפריה, שאדוניה לא חששו מלהציג רגליהם בשווקי בית לחם, בסמטאות בעלי המלאכה של בית סאח'ור ובמשכנות הבדואים סביב ההרודיון.

מנזר נא פה צ'אנג היה נמל הבית שלי בביקוריי באגם | צילום: שאטרסטוק

מנזר נא פה צ'אנג היה נמל הבית שלי בביקוריי באגם | צילום: שאטרסטוק

לא הצלחתי אז להבין מהיכן התגלגל האוצר הזה אל המנזר, אי של עץ בנוי בלב אגם, במרומי מדינת שאן וכמעט על גבול התנועה של אנשים מן היישוב לפני נפילתם בשבי לוחמי גרילה הרריים. הנזיר הפליא עוד ושאל, כשהוא אוחז בידיו בננה מקומית – "מיאנמר בננה! ישראל, בננה??".

"כן", אמרתי. הוא חייך והכריז תוך כדי הנפת בוהן – "ישראל בננה? Number One Israel". כשהפרק הכלכלי הזה סוכם, הוא שאל אותי בקול מונמך, בסגנון שביבי נתניהו מטפח כשהוא רוצה להעביר לקהל, שיש כאן משהו סודי ומאד חסוי: "גוּ – דַה?"

עשיתי פרצוף של טמבל מוחלט גם אחרי ניסיונו השלישי ללחוש באזני את המידע החשאי – "גוּ – דַה". הוא לא התייאש. כיסה את עינו האחת בידו וניסה מכיוון אחר: "מוּ – סִי". גם כאן לא ירדתי ללב העניין. הנזיר המשיך להחזיק את ידו על העין ובהרמת קול קלה פלט בהתרגשות: " מוּ – סִי, מוּ – סִי, דַה – יִין".

כאן סוף סוף הבנתי. "גולדה ומשה דיין". גיבורי חלומותיו של הנזיר עם תצלום ההרודיון. כשאמרתי לו בהסכמה מתלהבת ש"כן, גולדה ומשה דיין", שוב הניף את בהונו כלפי מעלה וקבע נחרצות ש- Israel Number One.

את הימים הבאים ביליתי בהתבוננות משתאה בשייטי האגם, שאכן הניעו את סירותיהם תוך שהם עומדים ומזיזים את המשוט ברגליהם. עקבתי בהפתעה אחרי עשרות חקלאים, שהכינו את ערוגותיהם מאצות ומצמחי מים אשר אספו מקרקעיתו של האגם, ערבבו אותם בבוץ ויצרו כך ערוגות צפות שקובעו למקומן באמצעות כלונסאות – למניעת היסחפותן בזרם. "התרוצצתי" בין סמטאות כפרי הכלונסאות על המים, קניתי את מזונותיי בשווקי סירות צפים, שמידי יום החליפו את מעגניהם, ובעיקר רוויתי אושר אמיתי מן השקט, מצלילות המים, מן הזריחות האפורות ומן השקיעות מבעירות העננים.

ערוגות צפות באגם

ערוגות צפות באגם | צילום: Dirk Ott / Shutterstock.com

לא העסיק אותי אפילו כהוא זה המידע על ברוני סמים שגבול פעילותם הרצחנית מגיע עד לב האגם ושאין לחרוג מגבול זה דרומה. לא הצלחתי לשכנע אף ילד מילדי האגם להצטרף למשט הג'מוסים החוזרים בשחייה אל רפתותיהם. לא נותר לי אלא לחפון את המראות ולהוסיף עוד נדבך למאגרי המחשבות שלי על מה יפה ומה פחות יפה בעולם המופלא שלנו.

לימים התבסס מעמדו של אגם אינלה על מפת התיירות העולמית וגנרלים מושחתים, מן החונטה המתועבת ששולטת במיאנמר, החלו להקים אכסניות ובתי מלון למכביר במימיו של האגם. שוב אין הוא אגם של רוגע ושל חיוכים אלא מזבלה הולכת ומצטברת של מלונות ואשפתם, סירות מנוע שמנועיהן הרועמים אינם חדלים מלטרטר 24 שעות, נעות הלוך ושוב על פני האגם וחופיו, תוך שהן משקיעות כמויות עתק של פיח במים הצלולים ומחדירות אליהם אינסוף סוגים של שמנים ודלק, אשר במוקדם או במאוחר ימיתו את הצמחים והדגה.

צעירה מקומית. משחת הטנקה מגינה על עור הפנים מפני השמש | צילום: ספי בן יוסף

צעירה מקומית. משחת הטנקה מגינה על עור הפנים מפני השמש | צילום: ספי בן יוסף

עם מות הצמחייה תיעלמנה הערוגות הצפות. כבר היום "שייטי הרגל" מתפרנסים ממצלמות התיירים יותר מאשר מפרנסותיהם המקוריות. גם כמות הרוכלים השטים, שדולקים אחרי התיירים עם טונות של "מזכרות" זולות ומכוערות, הולכת ודוחקת את מקומם של הדייגים והאיכרים התמימים וישרי הדרך.

לא תהיה זו קלישאה סתמית אם נאמר שהתיירות מחסלת את האגם. זה נכון בעוד הרבה מקרים והצער האמיתי המתלווה לאמירה הזו, שברור כי אין שום דרך לעצור את התהליך. רק לנסות ולמצוא מקומות שבהם החורבן עוד לא מוחשי.

בתמונה הפותחת: דייג באגם אינלה | צילום: ספי בן יוסף

ספי בן יוסף – איש ידיעת הארץ והעולם הגדול, טייל, עיתונאי וצלם. אתר אינטרנט

האם המאמר הזה עזר לך?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *