תפריט עמוד

הקרנבל של ריו – כאוס מאורגן

הקרנבל של ריו דה ז'ניירו הוא הגדול והמפורסם בעולם, אבל מה באמת קורה בעיר במהלכו? איפה מתקיימות המסיבות השוות, מי בוחר את התחפושות, מה עושים בבתי הספר לסמבה? גילי חסקין רקד עם הברזילאים וחזר לספר למה כשמוזיקת הסמבה נשמעת, אף אחד לא יכול לעמוד בשקט

ריו דה ז'ניירו היא כמעט שם נרדף לקרנבל. וגם ההפך: כאשר שומעים "קרנבל", חושבים על ריו דה ז'ניירו. אמנם הקרנבל של סלוודור דה באיה סוער יותר, וזה של בוליביה אותנטי יותר, אבל הקרנבל של ריו הוא המפורסם והמתויר מכולם. זהו שיר הלל ליופי, לליטוש, לדמיון וליצירה.

הקרנבל של ריו דה ז'ניירו הוא לא רק החגיגה הגדולה בעולם. לאירוע הנוצץ הזה יש היבטים פולקלוריסטיים, דתיים, סוציולוגיים וכמובן כלכליים. במרכזו עומדת התחרות השנתית בין בתי הספר לסמבה, שברבות השנים הפכה לתהלוכה ממוסחרת, שמושקעים בה משאבי ענק. אבל זוהי אינה החגיגה היחידה. הקרנבל כולל גם את הבָּנדוֹת, תהלוכות של מתופפים שצועדות בסך ומרקידות את ההמונים. ידועה במיוחד בנדה דה איפנמה (Banda do Ipanema), שחבריה הם הומוסקסואלים, טרנסווטיסטים, דרג קווינס ואחרים, שרואים במצעד הזדמנות להחצין את מיניותם ולהפגין את היצירתיות שלהם. חלק מהצועדים לבושים בתלבושות פרובוקטיביות להפליא וחובשים כובעים דמויי אברי מין זכריים.

אירוע נוסף, שאסור להחמיץ הם נשפי הקרנבל – מסיבות יצריות, שבהן הבליינים המחופשים רוקדים ריקודים נועזים להפליא. נערות עירומות, חלקן נשכרות על ידי המועדונים, משלהבות את האווירה ומלהיטות את הרוקדים, והאלכוהול נשפך כמים. נהוג לומר שכשאלוהים יחליט להחריב את העולם, הוא יתחיל בנשפי הקרנבל של ריו.

מסיבה יצרית ופרועה, אחת מני רבות שמתקיימות ברחבי העיר בתקופת הקרנבל

אכול ושתה כי מחר תצום
למרות החיבור החזק לאמריקה הלטינית, מקורו של הקרנבל דווקא באירופה, בחג קתולי, שבו הותרו למאמינים ארבעה ימים של ניאוף, זלילה וסביאה, בטרם שתתחיל תקופת הלֶנט – ארבעים ימי צום וחזרה בתשובה, הקודמים לחג הפסחא, זכר לארבעים הימים בהם ניסה השטן את ישו במדבר יהודה. הפורטוגלים, הספרדים והצרפתים הביאו את הקרנבל לעולם החדש, שם הוא התמזג עם מסורות מקומיות, הכוללות, בין השאר, תערובת של מקצבים ואמונות מאפריקה.

בראשיתו, הקרנבל נחגג במסיבות של האדונים הלבנים במועדוניהם האקסקלוסיביים, ולאחר שחרור העבדים, הוא הפך לארבעה ימים של הוללות וסערת יצרים. האירוע שבמקור פתח את החגיגות, קיבל את הכינוי התמים "אנטרודו" (Entrudu, הקדמה), הפך עד מהרה לפריקת עול מוחלטת. העניים נעו בחבורות אלימות, שוברים חלונות ראווה, מתיזים סילוני מים, מפריחים שקים של קמח, מטילים ביצים סרוחות בעוברים ושבים, מטרידים נערות ולועגים לקדושי הכנסיה. היו אלו ארבעה ימים, שבהם הכל הותר. בדיעבד, גם החברה המהוגנת והממוסדת יצאה נשכרת, שכן האירועים האלימים הללו ניקזו את הכעסים והתסכולים, ואפשרו לעומדים בראש להמשיך לשלוט בחברה מקוטבת להפליא.

הקרנבל, שהחל את דרכו כחגיגות חסרות גבולות, הפך לאירוע מסודר להפליא

הסמבה נולדת
בשנה האחרונה של המאה ה-19 החלו לכתוב עבור הקרנבל שירים בעלי אופי קצבי וקליט, שהכילו מלים פשוטות, ושילבו מוטיבים מוזיקליים מקומיים עם קצב המארש והשפעות אפריקאיות וקריביות. מתוך כך התגבשה הסמבה (Samba), הסגנון המוזיקלי והריקוד המסורתי הנפוץ ביותר בברזיל. עם השנים נוצרו קבוצות שרקדו בקרנבל, ובשנות ה-20 של המאה הקודמת הן התמסדו למעין מועדונים, שנקראו בלוקוס (Blocos), אשר החלו ליצור תכנים מקוריים, חלקם נועזים.

בשנות ה-30 הבלוקוס החלו להגדיר עצמם כבתי ספר לסמבה (escolas de samba), במתכונת המוכרת היום. בתי הספר הראשונים היו קטנים, עם לא יותר מ-50 תלמידים, שצעדו וחוללו לצלילי המוזיקה, ללא תלבושות מיוחדות. אלו נוספו מאחור יותר והשתכללו עם השנים.

בעבר הלא רחוק התחרות הראשית התקיימה בשדרות ריו ברנקו, שם ישבו הצופים על גבי טריבונות מאולתרות. ב-1986 עברה התחרות הצבעונית לטריבונות קבועות, במתחם מיוחד שתוכנן על ידי האדריכל הנודע אוסקר נימייר, במתחם המכונה "סמבדרומו" (Sambadromo). טעות מקובלת היא לראות בבתי הספר לסמבה מקומות בהם לומדים לרקוד את ריקוד הסמבה. למעשה, אין צורך ללמד ברזילאים לרקוד סמבה. הקצב טבוע בעורקים והם מפזזים לפני שלמדו ללכת. בתי הספר לסמבה הם מועדונים שכונתיים, שלקראת הקרנבל מתאמנים באולמות של בתי ספר, שעומדים ריקים בשל חופשת הקיץ. בבית ספר לסמבה של הליגה העליונה רוקדים בממוצע כחמשת אלפים רקדנים.

לכל תושב בפבלות (שכנות העוני) של ריו, יש שני מושאי הזדהות: קבוצת הכדורגל ומועדון הסמבה. את קבוצת הכדורגל הוא מלווה מדי יום ראשון במשחקה כנגד קבוצה יריבה. הוא מתבונן בשחקנים בעיניים כלות, חולם שיום אחד יהיה כמותם. הם הגשימו את החלום הברזילאי: לצאת מהעוני ולהיות עשירים ומפורסמים. כך גם התהלוכה הנוצצת של בית הספר לסמבה, המהווה מפלט לעולם שכולו זהב, אבני חן וצבעים פסיכודאליים.

בתי הספר לסמבה יכולים לבחור כל נושא, כל עוד הוא קשור איכשהו לברזיל

צניעות בנוסח ברזיל
כאמור, שיאו של הקרנבל בריו הוא התחרות השנתית של בתי הספר לסמבה, הנקראת בפורטוגלית desfile das escolas de samba, המופע המרהיב עלי אדמות. הקרנבל עבר מהשתוללות יצרים חושנית לאירוע חברתי וכלכלי, המאורגן על ידי פרנסי השכונה. כל פָבֶלה, שכונת עוני, היא יחידה אורבנית בעלת קודים נוקשים משלה. מי שזהו תפקידו, פונה בעוד מועד לכוריאוגרפים המעצבים את הריקוד ואת התחפושות. בתי הספר לסמבה לוקחים לעצמם חופש כמעט מוחלט לבחור את הנושא שיוצג באותה שנה, כשהמגבלה היחידה היא שהנושא צריך להיות קשור בדרך כלשהי לברזיל – החל באומנות וכלה באיכות הסביבה.

לעתים מנוצל הקרנבל למחאה חברתית. כך למשל, בשנות ה-80, לאחר שהוסר המשטר הצבאי, הוקדשו כמה מנושאי הקרנבל לדרישה להחזיר לברזיל את השנים האבודות. אבל בעשורים האחרונים הנושאים הקלילים יותר מושלים בכיפה: ים, כדורגל, אופנה, ואפילו נושא אזוטרי כמו "מקלחת", שאפשר לאותה קבוצה (שזכתה במקום ראשון), להציג לראווה עשרות נערות עירומות. נערות לבושות בחוטיני שעוביו כשל חוט דנטלי, חושפות לראווה שדיים שזופות, לרוב מנופחות מסיליקון; המסורתיות שבהן מכסות את הפטמות במדבקות זעירות, וכולן מרבות לנענע את חמוקיהן לקול תשואות הקהל. לפני שנים אחדות הכנסייה טעמה שהעירום מרחיק את התיירים מהקרנבל והמליצה להלביש את הרקדניות. למראה המחוללות בקרנבל, קשה להאמין שמישהו התייחס לכך ברצינות.

לפני פתיחת הקרנבל מרבית האלמנטים המרכיבים את התהלוכה נשארים סודיים: הנושא, התלבושות, העגלות. רק שיר הקרנבל, אותו פזמון קליט שמילותיו מושרות בפי כול, מתפרסם, שכן לקבוצות המתחרות יש עניין שהצופים יכירו את השיר וילהיטו את האווירה.

מול השופטים הרקדנים מגבירים את הקצב כדי לזכות בעוד נקודת זכות

זאת שעולה וזאת שיורדת
בתי הספר לסמבה, מחולקים לליגות, בדומה לקבוצות הכדורגל. בליגת העל מככבות 12 קבוצות, שאחת מהן תרד בסיום הקרנבל לליגה הלאומית. לעומתה, המובילה מבין קבוצות הליגה הלאומית תעלה ליגה בסופו של הקרנבל. הקבוצות צועדות תוך שמירה על כללים ברורים. אמנם הצירוף "קרנבל" ו"כללים ברורים" נשמע כסתירה, אבל על חוסר הספונטניות מחפה שמחה עממית המורגשת גם בקרב המשתתפים וגם בקרב הצופים, שאינם חדלים מלשיר, לרקוד ולהריע.

לא כל אלפי הרקדנים מחוללים בבת אחת. בית הספר לסמבה מחולק לתת קבוצות הנקראות אלאס (Alas), שכל אחת מייצגת נושא אחר. בתחילה מופיע השלט הנקרא "אברה אלס" (Abre Alas, כלומר פתיחת הכנפיים), שמודיע את שם השכונה ממנה יצאה הקבוצה. אחר כך צועדת בסך שורת גברים מבוגרים המכונים "מועצת המנהלים" (comissao de frente), אם כי למען מהאמת, הם אינם מנהלים דבר. אלו הם אנשים נשואי פנים בשכונה, שזכו בכבוד כהוקרה למעמדם או פועלם. המנהלים האמיתיים מתרוצצים, כשהם מצוידים במשרוקיות ומנופפים בידיהם. אחריהם מגיעה קבוצה של נשים מבוגרות הלובשות שמלות בהייניות לבנות, רקומות ברקמה פורטוגלית, בדיוק כפי שלבשו השפחות עד סוף המאה ה-19. הם מכונות ala das Baianas ומייצגות את האלמנט הבהייני בתרבותה של ריו.

אחרי הבהייניות מופיע צמד רקדנים מובחר. הגבר מכונה "הרקדן הראשי" והאשה – "נושאת הדגל". הם לבושים במחלצות בנוסח המאה ה-18, מסחררים את הקהל ואת צלמי הטלוויזיה, ולעתים מסתחררים בעצמם. אחריהם מחוללות קבוצות של רקדנים, המאורגנים בגושים גדולים, בדרך כלל לפי צבעי בגדיהם או הנושא שהם מגלמים. כל קבוצה לבושה בצבעים מרהיבים הנראים למרחוק כגוש צבע – ירוק, סגול או צהוב – שנע בזריזות תוך נפנוף ידיים ומחיאת כפיים.

התלבושות הגרנדיוזיות מאפשרות לתושבי ריו קשיי היום להימלט לעולם נוצץ

סביב הקבוצות מרקדות קבוצות קטנות של מתופפים שמיטיבים לחולל ולתופף גם יחד. הקבוצות האלו, שמכונות "בטריה" (bateria), משלהבות את הקהל ומפגינות את כישוריהן במיוחד מול השופטים. בין קבוצה לקבוצה, נדחפות בכוח הידיים בלבד, האלגוריות (Alegorias), אותן עגלות ענקיות, הבנויות בדרך כלל מקלקר או מעץ בדמותן של מסכות ענקיות, בעלי חיים מיתולוגיים או פסלים מודרניים. האלגוריות הצבעוניות אינן חדלות להפתיע בצבעים, בדמיון ובמקוריות. בין לבין ירקדו דוגמניות על יפהפיות או הומוסקסואל ידוע, הקוצרים אף הם את תשואות הקהל. לעתים קרובות מתהדרות הקבוצות בכוכבי טלוויזיה או שחקני קלנוע מוכרים. כשהרקדנים מגיעים אל מול השופטים, שעתידים לחרוץ את דינם לשבט או לחסד, הם משתדלים עוד יותר, בניסיון לסחוט לעצמם נקודת זכות נוספת.

חוק וסדר
הקרנבל, שהחל את דרכו כאירוע כאוטי, כהזדמנות להשתחרר ממוסכמות החברה וממגבלות של מעמד ואישיות, הפך לאירוע מסודר להפליא. כרטיסי הכניסה היקרים (שמחירם נע בין 100 ל-300 דולר) נרכשים מראש, מערכת מאורגנת ומשומנת של אוטובוסים מסיעה את עשרות אלפי הצופים (כ-200,000 בכל ערב), אל הטריבונות. הצופים מתיישבים במקומם המסומן, לרוב על כריות פלסטיק. לכל טריבונה יש שירותים צמודים ודוכנים למכירת מזון. אבל למרות שהאירוע מוגדר כ"מופע", כולם נוטלים בו חלק פעיל. בין יושבי הטריבונות מקפצים רוכלים, לבושים בסרבלים מזהים, שמוכרים בירה, קָשָסָה ומה לא?

הברזילאים אינם יושבים במקום, הם רוקדים, רוקעים ברגליים, מנופפים בידיים. ברזיל. כמעט כולם נשאבים לאווירת הטירוף, מנענעים את הגוף עד עלפון החושים. כולם נהנים, חוץ מההמונים שאין ביכולתם לרכוש כרטיסים, ואשר החג שלהם הופקע לטובת העשירים. עוד סיבה לתסכול.

מסיבת חוף. ממשיכים לחגוג עד הרגע האחרון, וגם קצת אחרי

סדר הקבוצות נקבע מראש, ולכל קבוצה מוקדשות בדיוק 80 דקות. לשופטים יש קריטריונים ברורים, אולם ההכרעה קשה. לעתים בין הקבוצה המנצחת לזו הבאה אחריה מפרידות שתי נקודות בלבד, מתוך 700 הנקודות הכוללות. עם היוודע התוצאות, יש שמחים וכמובן גם מאוכזבים, ולעולם מושמעות טענות על זיופים. לעתים השופטים מעדיפים להימלט מריו עד יעבור זעם.

הקרנבל מהווה כר נרחב להשתוללות יצרים מכול סוג שהוא. תחושת הקיפוח החברתי, בצירוף כמויות אדירות של אלכוהול, מעודדים אלימות. המשטרה מצדה עושה ככל יכולתה כדי להגן על הציבור מפני פגיעת הפרחחים, ואינה מהססת להשליך למעצר את כל מי שסרח, גם אם אינו עבריין של ממש. ביום רביעי בבוקר, כשתרועת הפסטיבלים מתחילה להיעלם, משתחררים כל אלו שנעצרו ונכלאו בתקופת הקרנבל והם צועדים באחד הרחובות, מקפצים ושרים" "הו, הו מה עשיתי בקרנבל"…

בשבת שלאחר הקרנבל צועדות הקבוצות המנצחות מכל הליגות והצופים זוכים לראות את שש הקבוצות הטובות ביותר. הפעם התחרות נעדרת את המתח המוכר. בסופה של כל תהלוכה, משליכים המרקדים חלקי תחפושות אל הקהל, וזה גומל להם במחיאות כפיים נלהבות. ביום ראשון בצהרים מתבצע אקט אחרון של פרידה מהקרנבל, שבו ה"קריוקס", תושבי ריו, מנסים למשוך את השמחה עוד קצת. המוני אדם, מרביתם לבושים בבגדי ים, רוקדים אחרי משאית עמוסת רמקולים. הם בזים לחום וללחות, מתמסרים לסילוני מים המותזים עליהם ומנסים לתפוס עוד רגע של עליצות, לשאוב עוד מעט מתחושת האשליה של החגיגה, אי בים השגרה.


אוהד הנווד בריו דה ז'יינרו

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.