בסוף מאי כאשר העשב ברמת הגולן הצהיב והקוצים חידדו את להביהם, נסעתי עם ילדי הגדולים ענבל ונדב לצפון מקסיקו, אל דרום חצי האי באחה קליפורניה וחופי האוקיינוס השקט וים קורטז. השארתי את הקרוואן בצל העצים בחוות עין תאנה, סגרתי את פתחי החלונות, הפשרתי את המקרר, הכנסתי את האופניים פנימה, ונפרדתי מכולם לשלושה שבועות. יותם הבטיח שיקפוץ מידי פעם לראות שהכל בסדר.

השנה ענבל מסיימת את הלימודים לתואר ראשון במכמורת, ובין המבחנים שלה והעיסוקים שלי מצאנו זמן לצאת שוב למסע שנירקולים וצלילות. הפעם הצטרף אלינו למסע הימי גם בני האמצעי נדב.

נסעתי עם ילדי הגדולים ענבל ונדב לצפון מקסיקו, אל דרום חצי האי באחה קליפורניה וחופי האוקיינוס השקט וים קורטז

השנה ענבל מסיימת את הלימודים לתואר ראשון במכמורת, ובין המבחנים שלה והעיסוקים שלי מצאנו זמן לצאת שוב למסע שנירקולים וצלילות. הפעם הצטרף אלינו למסע הימי גם בני האמצעי נדב

התרפיה עושה את שלה

לקראת הערב הגענו לעיירה הקטנה לה ונטנה

הרחק פנימה אל ים קורטז הגענו אל סלע "המלכה" לה ריינה. כמה אריות ים רובצים שם על הסלעים ומתחממים בשמש. שני זכרים גדולים גועים בקול ומתחרים זה בזה. אני שוחה בקירבתם וכשאחד מהם מתקרב אלי אני עוצר וממתין בחשש קל לתגובתו. אלא שאני לא מעניין אותו, והוא חוזר לרקוד עם נקבה קטנה ממנו בגלגולים במים. היא נענית בהתלהבות והם יוצאים במחול דמוי סלסה זוגי וירטואוזי ומרגש.

התמקמנו בבית הארחה נעים הצופה דרך יער קקטוסים וצלב כנסיה אל המפרץ הכחול והיפה

בשלושת הימים הבאים יצאנו מידי בוקר בסירת מנוע אל מרחבי מפרץ קורטז לצפות בחיים שמתחת לפני הים

צילום: ענבל רז. כשאליאס המדריך קרא "מובולס" וקפץ למים, קפצתי עם כולם. מן המעמקים עלו בדבוקה אחת עשרות או מאות יצורים מעויינים כמו קלפים גדולים מהסיפור 'עליסה בארץ הפלאות'

צילום: ענבל רז. למה הדולפינים מוציאים אנרגיה חשובה לקפיצות ראווה שכאלו, למה מובולס קופצים מטרים ספורים אל מעל המים ונמרחים ב'ספלאש' על פני הים, ולמה הצבאים עורכים קפיצות ראווה או סטוטינג. החוקר אמוץ זהבי כבר נתן את התשובה הנכונה לדעתי לכולם. "עיקרון ההכבדה" הוא קרה לזה

מפות ומדריכים מודפסים ליעד מקסיקו,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

להקה גדולה של דולפינים מסתובבים Spinner dolphin. עשרות דולפינים זריזים שחו יחדיו וזינקו מעל המים, משחקים עם הסירות והצופים ובעיקר אחד עם השני. מידי פעם הגדילו לעשות, קפצו לגובה והסתובבו סביב עצמם כמו כישור בטווית צמר, כמו מקדחה בפעולה ומכאן שמם

אורח ענק

הוא היה ענק, כעשרה מטרים אורכו, ויפה, עם העור האפור כהה והנקודות הלבנות המסודרות שלו, והוא שחה לאט. התארגנתי במהירות, ויתרתי על החליפה, שמתי מסיכה וסנפירים וקפצתי עם כולם למים. כל כך מרגש לשחות לצידו של הדג הענק הזה, להביט מקרוב בזימים שלו, בדגים הטרמפיסטים הדבוקים לגופו, בעין הקטנה שלו, בפה הנפער אך מעט לסנן פלנקטון, לראות את תנועות הזנב הקלות המניעות אותו. לרגעים אחדים ומרגשים הצטרפתי אל חייו של הענק הרגוע הזה בלב הים, הרגשה שהמשיכה ללוות אותי שעות ארוכות.

צילום: ענבל רז. כריש לוויתן – הוא היה ענק, כעשרה מטרים אורכו, ויפה, עם העור האפור כהה והנקודות הלבנות המסודרות שלו, והוא שחה לאט

רוח הנדודים נשבה באוויר וליטפה את פני וטעמה מתוק כדבש. ענבל ואני נפרדים היום מנדב שנולד לרוץ ונשאר כאן עוד כחודשיים. היום הוא יוצא להרפתקה שלו אל שבט הטרהומארה בקניון הנחושת. אני בדרכי חזרה לארץ אבל נושם לרווחה את רוח הנדודים שקוראת לי לצאת לחופשי אל העולם הגדול… זה יגיע.

בערב, בבית הארחה בלה ונטנה הכנו ארוחה ישראלית מקסיקנית, אבוקדו וסלט קצוץ, בישלנו חומוס ומג'דרה

ישבנו בצילה של סככת דייגים לסיפורי חוויות של נוודים

נסענו אל חוף המגדלור פונטה ארנה, חוף שרטון החול היפה שיורד אל הים. פגשנו שם את מילטון ואשתו פיירה הנוודים הקולומביאנים שחיים בקרוואן כבר שש שנים ומטיילים לאט לאט

ענבל ואני נפרדים היום מנדב שנולד לרוץ ונשאר כאן עוד כחודשיים. היום הוא יוצא להרפתקה שלו אל שבט הטרהומארה בקניון הנחושת

הפוסט מבוא לנדודים 57: באחה קליפורניה – משפחתי וחיות אחרות הופיע ראשון במסע אחר

תרודאנת

אם אתם אוהבים את מרקש ורוצים ליהנות מחוויה דומה בקצה רגוע יותר ובלי המוני התיירים, אנחנו ממליצים לכם לבקר בתרודאנת (Taroudant), העיר המרכזית בעמק סוס שבדרום מרוקו, ממזרח לאגאדיר. העיר זכתה לכינוי "מיני מרקש", וזאת משום שהיא דומה למרקש אך קטנה ממנה. העיר מבוצרת בחומות מרשימות בצבע דבש ומוקפת בפסגות של האטלס הגבוה. במאה ה-16 היא שימשה כבירתה של השושלת הסעדית לפני שזו נטשה אותה ועברה למרקש. כאן תוכלו להעביר את הזמן בשיטוט רגלי נוח (או בטיול בכרכרה רתומה לסוס) ובקניות בשווקים הייחודיים של העיר שבאזור הכיכר המרכזית, בהם תמצאו תבלינים בשלל צבעים עזים, פירות וירקות ועבודות יד כמו קרמיקה צבעונית, קדרות טרקוטה ועבודות עור. העיר היא בסיס לטיולים באזור, למשל בביתו יוצא הדופן של האמםן הצ'יליאני קךאודיו בראבו שהפך למוזיאון, או בנווה המדבר טיוט (Tioute) המרוחק כ-30 ק"מ מהעיר.

תרןדאנת. יפה כמו מרקש אבל קטנה יותר

רבאט

על אף שרבאט (Rabat) היא בירת מרוקו, היא פחות מתויירת בהשוואה לערים אחרות במדינה כמו מרקש או קזבלנקה. למרות זאת, כדאי להגיע לעיר ששוכנת לחוף האוקיינוס האטלנטי ומשלבת בין ישן וחדש. מצד אחד זוהי עיר עם היסטוריה של 2,500 שנה, שהפיניקים וגם הרומים שלטו בה ואשר הוכרזב כאתר מורשת עלומית של אונסק"ו, מצד שני זוהי עיר מודרנית עם אוניברסיטאות ועם מרכזי קניות חדישים. ברבאט יש אתרים מעניינים לרוב, כמו קסבת אודייה הציורית שבתוכה גן אנדלוסי יפה, במוזיאון לארכאולוגיה, במגדל חסן מהמאה ה-12 ובמאוזוליאום מוחמד החמישי. אחרי שתסיירו בין הסמטאות, תוכלו לבקר בשוק האוכל. לרבאט יש יתרון נוסף קו החוף נמצא במרחק 10 דקות בלבד ממרכז המדינה, כך שתוכלו ליהנות מבריזה נעימה בזמן שתטיילו בעיר. אל תוותרו על סיור וטעימות בשוק העתיק שבו תוצרת טרייה, אוכל, מזכרות ועבודות יד, במחירים מצחיקים.

השוק של רבאט | צילום: LapaiIrKrapai, שאטרסטוק

הפארק הלאומי טאזקה

הפארק הלאומי הזה, ששוכן בלב האטלס התיכון ליד העיר טזה, מציע נוף שונה בתכלית מהנופים המדבריים המוכרים של מרוקו. הפארק, הוכרז ב-1950 כדי להגן על משאבי הטבע שסובבים את הר טזקה (Jbel Tazekka), ההר הגבוה בפארק שמתנשא לגובה 1,980 מ', ובעיקר על חורשות הארזים הייחודיות לאזור. לצד אלה יש בפארק הלאומי חורשות אלונים וכן קניונים, מערות, אגמים ומפלים – כולם מציעים נופים ירוקים שאינם טיפוסיים למרוקו (אם כי יש פה גם אזורים עם נופים טרשיים ויפים לא פחות). החורשות מושכות לפארק מינים רבים של ציפורים וזהו אחד מאתרי הצפרות הטובים במרוקו. לצד אלה יש בפארק מינים רבים של בעלי חיים, ובהם שועל אדום, זאב אלג'ירי, חזיר צפון אפריקאי ועוד.

נופים ירוקים בפארק הלאומי טאזקה

ג'בל סאגרו

מרבית המטיילים שיוצאים לטרק הררי במרוקו עושים זאת באזור ג'בל טובקאל, אבל אם תרצו לצאת לטרק שהוא באמת מחוץ למסלול, טפסו על ג'בל סאגרו (Jbel Saghro). מדובר ברכס הרים שממוקם מדרום לאטלס הגבוה, בדרום-מזרח מרוקו, שפסגתו הגבוהה ביותר מתנשאת לגובה 2,712 מ'. כאן תפגשו את המדבר במיטבו – במקום פסגות מושלגות תראו כאן צריחים געשיים, קניונים יבשים, תצורות סלע ייחודיות ונופים צחיחים אך דרמטיים שלא ישאירו אתכם אדישים. בחורף חיים באזור שבטים של נוודים, אשר בקיץ נודדים לאזורים פורים יותר עם עדרי הכבשים והעזים שלהם. מספרם הולך ומצטמצם כי רבים מהם עוברים למגורי קבע, אבל המפגש איתם הוא חלק מהחוויה הייחודית של הטיול באזור. בשל תנאי מזג האוויר והיעדר התשתיות, מומלץ לעשות את הטרק עם מדריך מוסמך.

נופים מדבריים ותצורות סלע ייחודיות בג'בל סאגרו

אל ג'דידה

אם אתם מעדיפים היסטוריה וים, בקרו בעיר הנמל אל ג'דידה (El Jadida), אשר שוכנת לחוף האוקיינוס האטלנטי, מדרום לקזבלנקה. העיר, הידועה גם בשם מזאגאן, הוקמה על ידי הפורטוגזים בשנת  1502 ובהתאם היא בנויה בסגנון פורטוגזי ולא בסגנון מורי כמו ערים אחרות באזור.  חובבי ההיסטוריה ייהנו מביצורי העיר, שלהם צורת כוכב. מביצורי העיר עדיין נותרו החומות וארבעת מגדלי השמירה. מלבד זאת יש בעיר אתרים מעניינים נוספים כמו כנסיית העלייה השמיימה הפורטוגזי והמסגד הגדול. מלבד זאת תוכלו לבלות בחופי העיר יחד עם מרוקאים רבים שאוהבים לנפוש פה, אך רק עם מעט תיירים.

מצודת אל ג'דידה דמויית הכוכב

מירלפט

יעד נוסף לאוהבי החופים הוא מירלפט (Mirleft), עיירת חוף יפהפייה אך מנומנמת למדי שממוקמת במיקום אידאלי במפגש ההרים עם האוקיינוס האטלנטי. יש כאן חופים בתוליים ורחבים עם חול זהוב ומים צלולים, החביבים במיוחד על גולשי גלים (אם אתם רוצים להתנסות בשיעור גלישה – זה המקום). העיירה מציעה פעילויות מקפיצות אדרנלין נוספות כמו רכיבה על סוסים או טרקטורונים ורחיפה במצנחי רחיפה. בשאר הזמן תוכלו להתבטל בחופים ובבתי הקפה ביחד עם שאר האמנים, המוזיקאים והתרמילאים שמגיעים לפה.

במירלפט נמצאים כמה מהחופים היפים במרוקו

הפוסט מרוקו מחוץ למסלול הופיע ראשון במסע אחר

המדבר אינו רק נופים צחיחים ויבשים. יש בו גם מים, וכשמגיעים אליהם – החוויה משמחת ומלהיבה. לצד מעיינות בדרום, אחת התופעות המבורכות בנגב ובמדבר יהודה היא גבי מים, המתמלאים לאחר שיטפונות ומזמינים לטבילה מרעננת. הדרך למרבית הגבים אינה קלה והיא מחייבת נסיעה ברכב שטח או הליכה ארוכה, אם כי יש גם כמה גבים שההגעה אליהם פשוטה יותר. בכל מקרה, מומלץ להיעזר במפות טופוגרפיות – סימון שבילים או באתר "עמוד ענן".

חציית חלק מהגבים מצריכה שחייה ולכן חשוב לוודא שכל המשתתפים בטיול, גם הצעירים שבהם, יודעים לשחות. מומלץ להצטייד בשקיות אטומות למים לשמירת חפצים אישיים. המים בגבים נשארים בדרך כלל עד תחילת הקיץ, בהמשך הם מתייבשים או נעשים עכורים, בהתאם לעומק ולכמות המים. לפני שאתם יוצאים מהבית, כדאי לוודא שעדיין יש מים בגב. כמובן חשוב לזכור שהכניסה לנחלים ולגבים בזמן שיטפון מסוכנת מאוד ואסורה בהחלט. ואם אתם רוצים להתעדכן ולעדכן אחרים – בפייסבוק יש כמה קבוצות העוסקות בנחלים וגבים במדבר, אחת מהן היא רודפי שלום, שלווה ושיטפונות.

לקריאה נוספת:

מעיינות בדרום ובמרכז
שטפונות

בריכת צפירה

*מלאה!

נחל צאלים, היורד אל ים המלח, הוא אחד הנחלים הגדולים במדבר יהודה. לאורך הנחל יש הרבה גבים המתמלאים לאחר הגשמים. אחד היפים שבהם הוא בריכת צפירה, גב עמוק המלא מים מרבית ימות השנה. בריכת צפירה ממוקמת מעל מפל צאלים, הנופל מגובה 120 מטר. לפני הירידה למים, השקיפו מראש המפל על המראה המרהיב של נחל צאלים, ים המלח והרי מואב. בהמשך יש גב נוסף שניתן לראותו, אך לא להגיע אליו.

בריכת צפירה, מהגבים היפים של נחל צאלים | צילום: בנצי בוסיגין

איך מגיעים? מכפר הנוקדים שליד ערד נוסעים צפונה בדרך עפר משובשת המסומנת בסימון שחור כ-2.5 ק"מ עד שמגיעים לחניון הלילה של בריכת צפירה. מחניון הלילה הולכים  צפונה במסלול המסומן שחור עד שהוא מגיע לנחל צאלים, שם ממשיכים בטיפוס מזרחה בשביל המסומן כחול ולאחר כ-200 מטר יורדים לתוך אפיק הנחל בשביל המסומן ירוק, עד לבריכה.

נחל רחף תחתון

*הנחל שטף הגבים מלאים

נחל רחף, המתחיל בבקעת קנאים שבין מצדה לערד ונשפך אל ים המלח, הוא אחד היפים בנחלי מדבר יהודה ומהווה שמחה גדולה לכל אוהבי הגבים. בחלקו התחתון הנחל חותר במצוק ההעתקים ויוצר נקיק בעומק 200 מטר עם סדרת מפלים וגבים גדולים במיוחד, שלרוב מלאים במים גם בקיץ. קירות הקניון הגבוהים מצלים על הגבים והטבילה במים הקרירים מהווה מפלט מושלם מהחום המדברי. האתר חביב במיוחד על גולשי צוקים הודות למסלול אתגרי שיורד ממפל אחד למשנהו.

איך מגיעים? נוסעים בכביש 90 (סובב ים המלח) ובין ק"מ 222 לק"מ 223 פונים בעקבות השילוט למעלה רחף, נוסעים עוד כמאה מטר על דרך עפר עד שמגיעים לחניון נחל רחף תחתון, שם מתחיל המסלול.

גבי נחל רחף. מקום המפלט האולטימטיבי מהחום המדברי | הצילום באדיבות מסעות וחוויות בשטח

גבי נחל קינה – מלאים

גבי נחל פרס

*הנחל שטף

אם ההגעה לחלק מהגבים המוזכרים פה כרוכה במאמץ, הטיול בגבי נחל פרס, ליד דימונה, נחשב לטיול קליל. הנגישות של הנחל ויופיו הרב הופכים אותו לאחד הנחלים הפופולריים באזור. זהו מסלול מדברי יפהפה עם מצוקים ותצפיות, ערוץ שבו נמצאים שלושה גבים המתמלאים במים בעקבות הגשמים והשיטפונות. הגבים, שסביבם סלעים בצבע לבן בוהק, מסתיימים במפל קטן.

הצבע הלבן הבוהק של הסלעים בגבי פרס תורם ליופיו של המקום | צילום: אבי בלום

איך מגיעים? נוסעים בכביש 25 מדימונה לים המלח וסמוך לקילומטר ה-111 פונים שמאלה לרחבת עפר בה חונים. מכאן עולים על שביל המסומן באדום והולכים צפונה. ממשיכים בשביל עד שמגיעים למפגש עם נחל פרס, שם עוברים להליכה בשביל המסומן ירוק שעובר לאורך הנחל. אחרי כ-200 מטר יורדים ימינה בעקבות הסימון השקוף אל הגבים.

אחד מהגבים היפים של נחל פרס | צילום: שרון שניידר

גב חולית

* אין מידע

נחל נקרות הוא נחל רחב ועמוק, המזמין במיוחד לטיול בחורף ובאביב, אחרי השיטפונות. אחת מפינות החמד בנחל היא גב חולית, הנמצא בנקודת המפגש של נחל נקרות עם נחל גלד. הגב מורכב למעשה משתי בריכות צמודות, הממוקמות מתחת למפל גדול. הגבים יבשים מרבית ימות השנה.

איך מגיעים? ההגעה לגב אפשרית רק ברכב שטח וכוללת הליכה קצרה של חמש דקות אל הבריכות בנחל.

גב חולית, מפינות החמד של נחל נקרות | צילום: בנצי בוסיגין

גב צניפים

*אין מידע

נחל צניפים, שאורכו כ-32 ק"מ, נמצא בנגב הדרומי. הוא קיבל את שמו מהקימוטים העזים – צניפים – בשכבות הסלע. כאן נמצא אחד הגבים היפים ביותר של הנגב – גב צניפים, החבוי בתוך קניון קצר בנחל. הגב הוא למעשה מכתשת גדולה שנמצאת לרגלי מפל קטן בנחל, בה נאספים מים אחרי שיטפונות. הגב מחזיק מים כחודש ויותר לאחר שיטפון, בקיץ הוא יבש לחלוטין. שימו לב שהגישה לגב אפשרית רק בסופי שבוע, שכן הוא נמצא בשטח אש.

ילדים רוחצים בגב צניפים | צילום: אבי בלום

איך מגיעים? הגעה אפשרית רק ברכב 4X4 דרך סימון שבילים שחור העובר בתוך נחל חיון ומתחבר לסימון שבילים כחול ושוב שחור בנחל צניפים. המרחק מכביש 40 הוא כ-12 ק"מ. אפשר להגיע גם מדרום, מצוקי עובדה ודרך סימון שבילים אדום ומעלה עקוף. באמצע השבוע הגישה אינה אפשרית, שכן זהו שטח אש פעיל.

גבי הקניון הלבן

*לא ידוע. נכון לעכשיו שטח אש

אחרי הגשמים, הקניון הלבן, הנמצא בתוואי נחל שגיא (אחד מיובליו של נחל פארן), הוא אחד מאתרי הטבע היפים בדרום. זהו קניון צר, באורך של כ-100 מטר ורוחב שניים עד חמישה מטרים בלבד, המתחתר בסלע קירטון לבן בוהק, שהעניק לו את שמו. בחורף, אחרי השיטפונות, גבי המים בקניון מתמלאים במים. המראה מרשים מאוד מלמעלה, על רקע נופי המדבר הצחיחים, אבל אל תוותרו על הליכה גם בתוך הקניון. המסלול עובר בין מצוקים תלולים ומוביל אל הבריכות העליונות, שתענוג לטבול בהן.

הקניון הלבן. אחרי הגשמי מדבר באחד מאתרי הטבע היפים בדרום | צילום: אבי בלום

איך מגיעים? ההגעה לקניון אפשרית רק ברכב שטח והיא עוברת בשטח אש. מגיעים ממערב, מכביש 10 (יש לבדוק אם הכביש פתוח), ניתן לטייל בקניון רק בסופי שבוע או בתיאום מראש עם פיקוד דרום באמצע השבוע.

גבי נחל חתירה (כולל עין ירקעם)

*עין ירקעם מלא

נחל חתירה הרחב, הממוקם על רכס חצרה בנגב הצפוני, מציע נופים מדבריים נפלאים וכמה גבים מהיפים בנגב, המתמלאים במים בחורף ובאביב. המפורסם שבהם הוא עין ירקעם, אשר למרות שמו הוא למעשה גב עצום המתמלא במים אחרי השיטפונות. הגב מוצל וקריר והטבילה בו היא תענוג גדול. ניתן לרדת אל הגב במדרגות חצובות בסלע. אם ממשיכים מזרחה במורד הערוץ מגיעים לגב נוסף וגדול במיוחד, באורך 15 מטר.

איך מגיעים? נוסעים על כביש 25 ובצומת רותם פונים דרומה לכביש 206. אחרי נסיעה של כעשר דקות פונים שמאלה בעקבות השילוט לנחל חתירה ולעין ירקעם.

גב ימין

*מלא

גב ימין הוא אחת ההפתעות הנעימות למטיילים במישור ימין שבמזרח הנגב. אפיק הנחל, אחד היובלים של נחל חתירה, צר ורדוד. אחרי כקילומטר דרומה מתחילת המסלול מגיעים לגב ימין, המלא במים אחרי שיטפונות. המים בבריכה החצובה בסלע קרירים ונעימים. מגב ימין אפשר להמשיך את המסלול בנחל, או כמו מטיילים רבים אחרים – להסתפק ברחצה המענגת ולשוב בחזרה. זהו מסלול קצר וקל יחסית שמתאים גם למי שאינם מטיבי לכת.

גב ימין, השופע מים אחרי השיטפונות | צילום: עפרי הררי

איך מגיעים? מכביש 5 פונים ימינה לכביש 206 בצומת רותם, ואחרי כ-9.5 ק"מ פונים שמאלה לכביש 227 בהתאם לשילוט למעלה עקרבים. משם ממשיכים ימינה בהתאם לשילוט למעלה ימין, עד לחניון. מהחניה הולכים כשני קילומטרים עם הסימון הירוק במורד הנחל עד שמגיעים לגב.

גבי נחל צין

*אין מידע

נחל צין, נחל האכזב השני בגודלו בישראל, נמתח לאורך 120 ק"מ מצפון למכתש רמון ועד ים המלח. לאורכו, ובייחוד בחלקו התחתון, יש ריכוז מרשים של גבים המלאים במים כל השנה, בהם גבי שיש וגבי צין. על אף שהמראה של הגבים מרשים, יש לראותם בלבד ולא להיכנס למים, שכן הנחל מזוהם מפוספטים. ניתן לטייל בנחל ברגל או ברכב שטח.

גב בנחל צין. בנחל יש ריכוז מרשים של גבים, חלקם מלאים מים גם בקיץ | צילום: גל שירי בירנבאום

איך מגיעים? המסלול בנחל מתחיל בפתחו המזרחי של המכתש הקטן, אליו מגיעים מכביש 25 שמקשר בין דימונה לסדום. בין הקילומטרים ה-112-111 פונים דרומה עד שמגיעים לפתח המכתש, שם מתחילים בהליכה במסלול המסומן ירוק.

גב זרחן

*מלא

גב זרחן, הנמצא באזור נחל צין בנגב המרכזי, הוא אחד הגבים המיוחדים בנגב וההגעה אליו לא מצריכה הליכה ארוכה בשמש הקופחת. גב זרחן נמצא סמוך למגרש חנייה קטן (עביר רק ברכב שטח, לא ניתן להגיע ברכב רגיל). כשתצאו מהרכב לא תראו אותו, כי כאן דרוש בכל זאת מאמץ קטן – טיפוס בין בולדרים על מדרגות סלע גבוהות, המובילות לבריכה טבעית עמוקה החצובה בסלע, מתחת למפל גבוה. המיקום של הגב במעלה ההר הופך אותו לפנינה סודית ונסתרת מעין, והרחצה במים הקרירים תחת הסלעים המצלים מרעננת במיוחד. בשנים גשומות הגב מלא במים  גם בקיץ.

גב זרחן, פנינה נסתרת, ניתן להגיע ברכב שטח | צילום: אבי בלום

איך מגיעים? ההגעה לגב זרחן אפשרית רק ברכב שטח או באופניים. ממפעל אורון נוסעים דרומה על דרך מסומנת שחור במקביל לפסי הרכבת. בהמשך, באזור גשר צין, הדרך מתחברת לדרך המסומנת אדום. ממשיכים בדרך זו לכיוון מזרח ואחרי כשני קילומטרים פונים שמאלה לדרך המסומנת כחול. עולים עם הדרך, שעולה במעלה נחל זרחן, עד סופה, שם חונים.

גבי נחל חצרה

*יש מים  – לא מלאים

נחל חצרה נמתח לאורך 15 ק"מ בהר הנגב הצפוני, משפתו המערבית של מכתש חצרה (המכתש הקטן) ועד שהוא מתחבר עם נחל צין. בדרך הנחל נופל בסדרת מפלים, ולאחר השיטפונות, כשהנחל מלא במים, נוצרים מעל המפלים גבים מרשימים. לעתים יש מים בגבים גם בקיץ.

גב בנחל חצרה. לאורך הנחל יש כמה גבים יפים | צילום: אבי בלום

איך מגיעים? אל נחל חצרה אפשר להגיע ברכב 4X4 מכביש 90 בסימון שבילים כחול, החוצה את חלקו הקניוני התחתון של נחל צין לפני יציאתו לערבה (ה"מרפסת"). אפשר לרדת גם מכיוון המכתש הקטן אל אותו סימון שבילים כחול החוצה את הנחל. אורכו של המסלול הוא 6 ק"מ ואפשר ללכת אותו ברגל מכיוון המכתש הקטן.

רחצה מרעננת באחד הגבים בנחל חצרה | צילום: דוד מזרחי

גבי ורדית

*לא ידוע

נחל ורדית הוא מהנחלים היפים שמתחתרים ברמת ברק בערבה התיכונה, בתוך קניון קצר אך עמוק ודרמטי (קניון נוסף באותו אזור הוא קניון נחל ברק, שנכון לכתיבת שורות אלו המסלול בו סגור בעקבות השיטפונות האחרונים). רוב השנה הנחל יבש, אבל אחרי שיטפונות הוא מתמלא במים ומספק מסלול אתגרי, שמצריך ירידה במפלים בעזרת סולמות ודרגיות. לאורך הקניון יש ארבעה גבים יפים, המלאים במים אחרי שיטפונות.

איך מגיעים? ניתן להגיע לנחל ברכב שטח מכביש 40. כשני קילומטרים מערבית לצומת ציחור, פונים לדרך עפר באורך עשרה קילומטרים שמובילה לקניון נחל ורדית. ניתן ללכת את אותה הדרך גם ברגל.

עדכונים נוספים:

גב זוהר – מלא
ברק – יש מים
גוב – שטף
שרף – אין מידע
חצרה – יש מים
עין אום תינה – מלא
גבי פרסת נקרות – אין מים
גבי חווה – לא ידוע
גבי עתק – מלאים
גב עשרון – מלא
רחם – ?
גב סמדר – מלא
עין נטפים – מלא
מזר – מלאים
חימר – אין מידע
גבי הרדוף – מלאים
גב חלון – מלא
גב שועלים – מלא

תודת המערכת לאלה אל עמי ולאבי בלום על עזרתם בהכנת הכתבה

בתמונה הפותחת למעלה: גב ילק, צילום שרון שניידר

לעדכונים נוספים ממכם – נשמח >

טיולים בישראל – המדריך המלא

הפוסט גבים במדבר: המדריך המלא למים שקטים הופיע ראשון במסע אחר

חמש עיזים נגנבו בכפר באותו השבוע וכולם ידעו שהנאשם יימצא ושעונשו לא יאחר לבוא.

מפות ומדריכים מודפסים ליעד בנין,
בהנחה לגולשי מסע אחר!

לפידים בודדים האירו את שממת הלילה. מעגל החל להתקבץ סביב דמותו של כהן הוודו הגדול.

שקט בכפר. כולם ממתינים.

לפתע התחיל כהן הוודו להתעוות במרכז המעגל כאחוז דיבוק. אישוניו התגלגלו מעלה וחשפו עיניים לבנות כירח, המפצות על חסרונו.

אנשים החלו להתעוות כאילו נלכדו כבובות על חוטים, הנענות לתנועות ידיו של המכשף.

כהן הוודו הוציא מחגורתו בובת בד שחורת שיער הנראית כנער צעיר. מחט נשלפה באוויר ובתנועה חותכת חדרה לבית החזה של הבובה.

אדם נפל בקהל.

הישות לגבה בפסטיבל הוודו

כך דמיינתי שיתנהלו הטקסים בהם נשתתף במסע שלנו בעקבות פסטיבל הוודו בבנין. אולם גיליתי שטקסי הוודו בבנין רחוקים ושונים ממה שדמיינתי, מכישוף או ממאגיה שחורה.

הוודו, הוא בכלל סיפור אחר, אבל כדאי שנתחיל מההתחלה.

בתחילת ינואר, יצאנו למסע אל פסטיבל הוודו המסורתי בבנין, שם התהווה הוודו לפני כחמשת אלפים שנה. פירוש המילה וודו – הוא רוח או ישות אלוהית ובספרות היא מוגדרת כ"דת עממית".

בכתבה אטען כי הוודו הוא הרבה מעבר לדת. הוודו הוא מעטפת פילוסופית נרחבת, אורח חיים ומערך של פרקטיקות בתחומי החיים השונים בבנין.

המסע נערך בשיתוף – חברת הטיולים מיי טריפ טיולים – MYTRIP
וחברת התעופה אתיופיאן איירליינס

בנין? איפה זה?

אני מודה שלא שמעתי הרבה על בנין בעבר וכשעלה שמה מיד הצטרפה גם השאלה היכן היא ממוקמת בעולם?

בֶּנין היא מדינה קטנה במערב אפריקה, אי שם במרחב שבין האוקיינוס האטלנטי מדרום לה למדבר סהרה מצפון. בגבולה המערבי שוכנת טוגו, ממזרח ניגריה וניז'ר ומצפון בורקינה פאסו. מדינה קטנה במונחים אפריקאים אך גדולה פי חמש מישראל.

מדובר באחת משלושים המדינות העניות בעולם שתושביה מתפרנסים בפחות משני דולר ליום. פחות ממחצית משלושה עשר מיליון תושביה, יודעים קרוא וכתוב. בעיקר הגברים. עובדה זו עומדת בניגוד לכך שעד לפני מאה שנה, היתה בנין (ממלכת דהומיי לשעבר), אחת הממלכות החזקות והעשירות במערב אפריקה, וערש הוודו.

כיום, בנין והאיטי הן שתי המדינות היחידות בעולם בהן הוודו משמשת כדת רשמית במדינה.

באפריקה נפגוש את הוודו גם בטוגו, גאנה וניגריה. במערב היא משולבת באלמנטים נוצריים ומתקיימת בעיקר בלואיזיאנה, האיטי ומעט בקובה וברזיל.

רוכלת עם באסטה על הראש בבאמפרים בכבישי בנין

בובה במקום אבא, סבא ובן?

המטוס נחת בשדה התעופה הקטן בעיר הגדולה במדינה – קוטונו. נדמה היה לי שנחתנו היישר לקרנבל צבעוני קטן, נוכח ססגוניות הבגדים המרהיבה של האנשים. אישה מקומית עבת בשר, המתינה לידי למזוודות, כשבחגורת השמלה שלה נעוצות בובות עץ קטנות. הצלחתי לייצר איתה דיאלוג בתיווך בחור שדיבר אנגלית. הופתעתי לשמוע שהבובות האלה הולכות איתה לכל מקום ולא מיועדות לקישוט.

זה היה המפגש הראשון המרגש שלי עם הוודו.

בבנין, אנשים שאיבדו קרוב משפחה, מפסלים בובה מעץ בדמותו וממשיכים לטפל בבובה לכל אורך חייהם.

אדאנה, האישה שעמדה לצידי בשדה התעופה, החדירה לחגורה שלה ארבע בובות עץ כמניין יקיריה אותם איבדה. את הבובות היא הזמינה באופן אישי ממגלף בובות, למרות שניתן לקנות אותן בזול יותר בשוק או בחנות המיועדת לכך.

היא שלפה מן הסל קופסה והראתה לי את האוכל של הבובות. פירות ואורז.

מה גורם לאנשים בבנין להאכיל את הבובות האלה ולהגיש להן מנחות? מדוע הם מדברים אליהן, מקריאים להן סיפורים ולא נפרדים מהן גם כשהם יוצאים לטיול?

על פי הוודו, העולם מורכב מממד גלוי ומממד בלתי נראה והעולמות האלה שלובים זה בזה. המוות למשל, שייך לעולם הבלתי נראה.

שני העולמות האלו, הגלוי והנסתר, מתמזגים גם בבני האדם. הגוף האנושי מהווה את הממד הגלוי והנשמה שייכת לעולם הבלתי נראה. כאשר האדם מת, גופו נטמן באדמה אך הנשמה ממשיכה להתקיים. העניין הוא שהנשמה לא עוברת לעולם הרוחות או מבודדת לשמיים ולשאול. היא ממשיכה להתקיים במחיצת האנשים וקרובי המשפחה שנותרו בחיים.

בני המשפחה שנפטרו נקראים בבנין "המתים החיים" ובכל בית יש מזבח המוקדש להם. המתים החיים ישמרו על בני משפחתם ויבטיחו את התגשמות המשאלות שלהם, אבל אם הם לא יהיו מרוצים, הם יהפכו למקור המחלות והקשיים שלהם. הדרך לרצות אותם היא באמצעות הקרבות של בעלי חיים, מנחות וטקסים ועל ידי הליכה בתלם.

למרות שהנשמה נשארת בקרב עולם בני האדם, הוודו מאמין בגלגול נשמות. כשהנכדים ימותו, השכחה תגרום לנשמה ללכת ל"עולם הנשמות" ויתפנה מקום ל"מתים החיים" החדשים.

בדומה לגלגול הנשמות בהינדואיזם ובבודהיזם, גם בוודו – אם אדם שומר על ההרמוניה גדל הסיכוי שהנשמה שלו תחזור ותתגלגל לתוך גוף של אדם, לתוך תינוק. בפילוסופיה של דתות המזרח, נכנה את זה הקפדה על "קארמה" טובה. כך גם בבנין, אם האדם לא יקפיד ללכת בתלם במהלך חייו, הנשמה שלו עלולה להתגלגל לתוך עץ, אבן או בעל חיים.

מה גורם לאנשים בבנין להאכיל את הבובות האלה ולהגיש להן מנחות? מדוע הם מדברים אליהן, מקריאים להן סיפורים ולא נפרדים מהן גם כשהם יוצאים לטיול?

מהי דת הוודו? לא רק כישוף. ראו הרחבה כאן >>

הוודו הוא לא רק אמונה דתית. זוהי פילוסופיה המכסה את כל תחומי החיים. זהו למעשה אורח חיים

היכרות ראשונה עם בנין

ברכב טויוטה מקרטע מודל 2000, יצאנו משדה התעופה בליווי המדריך והנהג שלנו. נסענו לפורטו נובו, עיר הבירה של בנין.

המפגש הראשון עם בנין היה דרך חיבוק הדב החם והלח שלה, כיאה למדינה באזור קו המשווה. המעבר מהחורף הישראלי היה דרמתי.

אנשים בלבוש צבעוני, משורטט, ומבלגן עיניים צבאו/צבעו את צידי הדרכים. הדרכים התגלו כמאובקות מאדמת חמרה אדומה. הכבישים הסלולים מועטים והטוסטוסים כיכבו ככלי התחבורה הלאומי. טוסטוסים עליהם רכבו גברים בחולצות כתומות, התגלו לנו כ"מוניות הטוסטוס" הרשמיות של בנין.

לצד הבמפרים המוגבהים שאילצו אותנו לעצור בכביש הבינעירוני, המתינו "מוכרות הבאסטות על הראש". נשים עם מגשים עגולים על ראשן ועליהם "קומות" של חטיף צהוב מפתה הקיפו את הרכב שלנו. החטיף ("bread fruit") התגלה כמשהו מלוח ובלתי מזוהה ולא בננות יבשות מתוקות כפי שקיווינו. בלתי נתפס היה לראות אותן נושאות על ראשן "דוכנים" של ארונות ויטרינה קטנים שבתוכם מיני מאפה מטוגנים. בשווקים העמיסו הרוכלות על ראשן באסטות של מגבות ושמיכות, שהגיעו לעתים לגבהים של מטר וחצי ומעלה. הלוואי עלי שרירי צוואר מפותחים כאלה.

שמנו לב שהפנים של הנשים ולעתים גם הזרועות מצולקים. חלק מהצלקות היו שטוחות וחלקן בלטו בצורה משמעותית מעל העור. נאמר לנו שלקווי הצלקת ולכיווניות שלהן, יש חשיבות, משמעות ומסר. הצלקות מעידות על שייכות האישה לישות וודו ולקהילה ספציפית, אליה היא מסורה ושעל פי החוקים שלה, מנהלת האישה את חייה.

טקס הצילוק נעשה בילדות המוקדמת. הצילוק נעשה בעזרת קרס שמרים את העור וחיתוך שלו בעזרת סכין גילוח. אם רוצים שהצלקת תבלוט יש לוודא שפצע החתך יזדהם. לשם כך שמים עליו חמאה או שמן מעץ הדקל. לקבלת צלקת שטוחה, שמים על החתך עפר.

טקס הצילוק נעשה בילדות המוקדמת. הצילוק נעשה בעזרת קרס שמרים את העור וחיתוך שלו בעזרת סכין גילוח

למדנו שבדומה לחשיבות של צורת הצלקות, כך ישנה חשיבות גם לצורות המודפסות על הבדים בבגדים שלהן. לכל תת שבט הסמלים שלו. בהיעדר התפתחות הכתב בבנין עד להופעת הקולוניאליזם הצרפתי בעת החדשה, שימשו הסמלים הללו כסוג של תורה שבעל פה והעבירו מסר ומשמעות. מסר לסובלנות, לקבלה, לנתינה. מעין קודים של מוסר וחוקי התנהגות בין אדם לחברו. אותם סמלים התגלו לנו בהמשך גם כקישוטים ארכיטקטוניים בבתים, במקדשים ובטקסי הפולחן השונים.

תוך כדי נסיעה, חלפנו על פני דוכנים שפיתו אותי וגרמו לי להרגיש צמאה. מכלים גדולים ובקבוקי פלסטיק של משקה צהבהב, ירקרק שנראה היה לי כמיץ תפוחים טעים. שמחתי כשאמייבה הנהג נעצר לפתע ליד אחד מהם וזינקתי מהרכב כדי לקנות לכולנו את הפינוק המרווה. אולם גיליתי לאכזבתי שמדובר בכלל בתחנת דלק מקומית ו"שמשקה התפוחים" העסיסי שלי ישקה רק את הרכב.

אולי בממלכת הוודו, העין הצרה שלי והקינאה ברכב הובילה לכך שמאותה העצירה ועד לסוף המסע, לאחר כל תחנה, הפכנו להיות הסטרטר האנושי שלו. רק הודות לכך שדחפנו את הרכב בריצה, הוא הצליח לשוב ולהתניע.

תחנת דלק בבנין

אנשים בלבוש צבעוני, משורטט, ומבלגן עיניים צבאו/צבעו את צידי הדרכים

ילדה בכפר בבנין

ההכנות לפסטיבל ויום ההקרבות הקשוח

הגענו לבנין כמה ימים לפני הפסטיבל על מנת לחוות את ההכנות לקראתו. לשם כך יצאנו לשיט על הנהר השחור, נהר המתפתל בין כפרים נידחים. משיט הקאנו עצר בפיתולי הנהר ואנו חדרנו רגלית אל מעבי הג'ונגל על מנת להגיע לכפרים. בכניסה לכל כפר ניצב מקדש וודו מקומי.

בכל כפר אליו נכנסנו ניכר היה כי כל תושביו שותפים ועמלים סביב ההכנות לפסטיבל. כל כפר פיתח מומחיות משלו: כפר הכנת "התופים הקדושים" עליהם רשאים רק הכוהנים וקהילת מקדש הוודו לתופף בטקסים. כפר "חצאיות הטוטו" מהקש עבור הריקודים. בכפר אחר הפיקו בתהליך מורכב וממושך, שמן מעצי הדקל. אל השמן הוסיפו אבקה צהובה מקמח תירס והכינו את ה-"veve", משחה חשובה לטקסי הטראנס של הוודו. אתייחס לתפקידה בהמשך.

באחד הכפרים אליהם הגענו היו שקועים ילדים, נשים, גברים וקשישים, בהכנת "סוראבי", משקה חריף עבור ישויות הוודו. הם הפיקו אותו מפירות עץ הדקל.

את הסוראבי לימדו אותנו לשתות בשלושה שלבים: לגימה ומיד יריקה, לגימה וגרגור המשקה בחלל הפה והקפצת המשקה הנותר כולו בבליעה אחת כפי שמקפיצים טקילה.

אולם לפני שנתנו לנו לטעום ממנו, שפכו שלוש לגימות על הקרקע כדי לכבד תחילה את האבות הקדמונים.

***

יום ההכנות הקשוח ביותר שחווינו לקראת הפסטיבל, היה "יום ההקרבות הגדול", יום בו כוהני הוודו יצאו להקריב קורבנות לאלים במאות המקדשים ברחבי המדינה. על פי הוודו, על מנת לקרוא לישויות ולרוחות הוודו לטקסים יש להקריב את בעל החיים שאותה ישות אוהבת: תרנגולים, עיזים, חתולים, כלבים, עכברים, עופות דורסים, ולטקסים ספציפיים כפי שנוכחנו בשוק הפטיש בווידה, גם סוסים ובעלי חיים אקזוטיים הנמצאים בסכנת הכחדה.

על פי תפיסה זו, בטרם האדם יפנה עם הבקשות שלו לישות הוודו, עליו להיות תחילה בנתינה. זהו המסר של הוודו גם עבור תשתית היחסים שבין אדם לאדם. "היה תחילה בנתינה, אחר כך תבקש לעצמך".

הגענו לבנין כמה ימים לפני הפסטיבל על מנת לחוות את ההכנות. לשם כך יצאנו לשייט על הנהר השחור, נהר המתפתל בין כפרים נידחים

בכפר הפיקו בתהליך מורכב וממושך, שמן מעצי הדקל. אל השמן הוסיפו אבקה צהובה מקמח תירס והכינו את ה-"veve", משחה חשובה לטקסי הטראנס של הוודו

באחד הכפרים אליהם הגענו היו שקועים ילדים, נשים, גברים וקשישים, בהכנת "סוראבי", משקה חריף עבור ישויות הוודו. הם הפיקו אותו מפירות עץ הדקל

יום ההכנות הקשוח ביותר שחווינו לקראת הפסטיבל, היה "יום ההקרבות הגדול", יום בו כוהני הוודו יצאו להקריב קורבנות לאלים

מוכר בשוק הפטיש

דוכן בשוק הפטיש

יום הפסטיבל המיוחל

יום הפסטיבל הנכסף, היה ללא ספק היום החם ביותר בחיי. לא רק בגלל הטקסים והריקודים הלוהטים. הרגשתי כמו נר הנמס לשלולית שעווה ומאבד את צורתו…

תחת שמש אפריקאית קופחת, בלחות של קרוב ל 90%, נחשול הומה אדם התנקז לתהלוכה ברחוב הצר המרכזי של העיר. כמדי שנה, נבחרה העיר ווידה לארח את הפסטיבל המסורתי בבנין, כהכרת תודה על כך שמחופיה, אמנם תחת סיבות איומות של ייצוא עבדים ל"עולם החדש", הופצה דת הוודו לעולם.

מ"חוף העבדים" של ווידה, יוצאו למעלה משניים וחצי מיליון עבדים מאפריקה ב"אוניות המוות". עבדים אלו איבדו את חייהם וחירותם, אך שימרו את דתם ותפיסת החיים שלהם – הוודו. במדינות אליהם הם הגיעו, בעיקר באיים הקאריביים, קובה וברזיל, התערבב הוודו עם הנצרות ויצר שעטנז ווריאציות חדשות שלו.

לכל ישות בוודו מוקדש שבוע שבמהלכו היא ב"פרונט". שבוע בו מקיימים התושבים טקסים במיוחד לה. הישות הו Hu)), ישות הים בוודו, אחראית על הפצת הוודו בעולם. היא חוגגת את יומה ב-10.1 ולכן תאריך זה נקבע כמועד הפסטיבל.

תהלוכת הפסטיבל יצאה מביתו של מלך העיר ווידה, שבשל גילו המופלג, עיוורון החל לפשוע בו. המלכים המקומיים בבנין, באים משושלות ארוכות ימים ותפקידם נשיאותי בלבד.

אלפי אנשים לבשו את הבגד הכי חגיגי שלהם, כזה שלובשים רק אחת לשנה. מלכי וודו, נשותיהם וילדיהם זהרו בתוך בדים נוצצים בזהב וכסף. שרביטי מלוכה בצורות שונות חובקו בזרועותיהם ו"מטריות" בד ענקיות מקושטות נישאו על ידי הפמליה והצלו עליהם.

נבלעתי לתוך התהלוכה והצטערתי שלא ארזתי איתי שנורקל, כדי שיסייע לי להגביה אל מעל לשיירה ההומה ולנשום.

התהלוכה עברה דרך מקדש הפיתון שם כדי להביע משאלה כמוסה איתה הגעתי מישראל, נאלצתי ללטף ביד שמאל את נחשי הפיתון הענקיים שבמקדש ולכרוך באחדים מהם את צווארי.

נחשי הפיתון יוצאים ממקדש הוודו, זוחלים חופשי ברחובות ושבים ללון במקדש. התושבים מלטפים אותם, מביעים משאלות ומאמינים כי נחש הפיתון הוא אל קדמון עתיק שהגן על האנשים בעתות מלחמה ועל שדות החקלאים.

ממקדש הפיתון יצאו החוגגים ברכבים אל במת הפסטיבל המרכזית בחוף הים.

לכבוד הפסטיבל ולראשונה השנה, בנו כבמה רחבה עם שטיח דשא סינתטי וכסאות פלסטיק סביבה. הם היו גאים בזה ואנחנו למען האמת, קצת התבאסנו. זה פגע ב"אותנטיות" שחיפשנו ושוב הפגיש אותי עם הקונפליקט המביך שבין הרצון המערבי שלי, לשמר את תרבויות העולם המסורתיות כפי שהן אל מול הרצון שלהם להתפתח ולשדרג את איכות חייהם והנוחות החומרית. צילום שמסכם עבורי את הדואליות הזו, הוא שגריר קמרון בבנין שישב בקהל. הוא חבש כתר עשוי מקוצים של דורבן וצדפים וגמע בשקיקה קוקה קולה.

הבנו שמטרת הפסטיבל היא סוג של "show off" ושעשוע להמונים המקומיים. הפסטיבל לא נועד לשמש כטקס דתי. בפסטיבל הוצגו ישויות וודו שונות על ידי קהילות המקדשים שלהן. כל קהילה עם הלבוש, הריקוד והפולחן הייחודי לה. ניתן היה לפגוש שם צבעוניות ומגוון מהפנט של קהילות שטרחו והגיעו לווידה מרחבי בנין כולה.

פסטיבל הוודו בבנין - כתבת וידיאו

פסטיבל הוודו

נחשי הפיתון יוצאים ממקדש הוודו, זוחלים חופשי ברחובות ושבים ללון במקדש. התושבים מלטפים אותם, מביעים משאלות ומאמינים כי נחש הפיתון הוא אל קדמון עתיק שהגן על האנשים בעתות מלחמה ועל שדות החקלאים

המלכים מגיעים לפסטיבל הוודו

ועכשיו אל החגיגות הסוחפות באמת

הפסטיבל האמיתי התחיל עבורנו דווקא ברגע שהפסטיבל הרשמי ניגמר:

שם בשעות אחה"צ המאוחרות אל תוך הלילה, פגשנו בווידה את החגיגות הסוחפות – על אדמת חמרה מאובקת, בין בתים, סמטאות וחצרות מקדשים.

הלמות תופים קראו לתושבים ולרוחות הוודו להיאסף אל טקסי הטראנס. בטקסים הקשר עם רוחות הוודו מושג באמצעות ריקוד, מוסיקה ושירה. הקשר נעשה דרך "איחוז". הרוח (הלואה) נכנסת לגוף אנושי ובכך מאפשרת לאנשים הנוכחים לדבר איתה והרוח יכולה לענות על השאלות ולבצע ריפוי.

רגעי האיחוז אופיינו ברעידות, גלגול עיניים וקולות. מהרגע שחדרה לתוכם הישות האלוהית, הם סומנו באמצעות אבקה לבנה (לישות גאמבאדה) או צהובה (לישות קוקו) יחד עם שמן עץ הדקל (מכונה veve). הצבע סימל את "העובדה" שהם כבר לא אותם אנשים שרקדו ברחבה עד לאותו הרגע. הם הופשטו מבגדיהם ותחת זאת עטפו אותם בחצאיות "טוטו" מקש. משלב זה בטקס, זו הייתה האלוהות שמשתמשת בגופם כאובייקט בשרותה. אלו גם הרגעים בהם הם עשו דברים פרועים או מסוכנים. כך בטקס לישות קוקו, טקס אגרסיבי יותר, אחד המשתתפים נכנס לדיבוק ותפס לי את היד. הוא התעקש לברך אותי ולאחל שיתגשמו משאלותי על ידי כך שחתך את עצמו באובססיביות כפייתית עם סכין מאונקל. הדם שלו הוקז מהזרועות, מבית החזה ומהלחיים ולא הצלחתי להשתחרר מהאחיזה שלו. המשאלה היחידה שעברה לי בראש כאשר ברך אותי, היתה להשתחרר מהאחיזה ומהדיבוק שלו. רק התזה של מים עם עלים מטהרים, סייעה לו לצאת מהטראנס ולחזור לעצמו.

על מנת לשמר את הישות בתוכם, המשיכו "הנאחזים" למרוח על עצמם אבקה צבעונית לאורך הטקס כולו. לקראת סיום הטקס, כאשר הם הוטלו לפתע על הרצפה ופרכסו, רצו אליהם המסייעים, שטפו מהם את האבקה וטיהרו את רוחם באמצעות ענפים והתזת מים. כך עזרו להם לסיים את המסע הרוחני ולחזור לעצמם.

באנו לצפות בטקסים, לצלם ולכתוב כתבה, אך במהרה גילינו שאנחנו נשאבים עמוק לתוך נבכי הטקסים וחווים אותם עם התושבים באמצעות כל החושים שלנו.

היינו הכי קרוב שאפשר. אולי קרובים מדי. רסיסי שמן דקלים וסוראבי חריף הותזו מהפה של הכוהנים והכתימו אותנו. משחת ה-veve הכתומה מהפולחנים, נדבקה לכפות ידינו וכל בננה ואננס שאכלנו מאותם הרגעים, הוחתם בטעם לוואי. תרנגולים ועיזים נשחטו אל מול עינינו ונחשי פיתון ליפפו את צווארנו. התפתחה בנו חוויה עוצמתית במיוחד.

רגעי האיחוז אופיינו ברעידות, גלגול עיניים וקולות. מהרגע שחדרה לתוכם הישות האלוהית, הם סומנו באמצעות אבקה לבנה (לישות גאמבאדה)

בטקס גאמבאדה

טקס הקוקו האגרסיבי

טקס הקוקו

שני טקסים מרשימים ופופולריים במיוחד, התקיימו בשבוע הפסטיבל – למרות שאינם מוקדשים לישויות הוודו אלא לרוחות אחרות:

אגונגון – האב הקדמון, וזנגבטו – הרוח ששומר על האנשים בלילה. סוג של "משמר אזרחי".

טקסים אלו לקוחים מהפולקלור והדת העממית של מערב אפריקה שקדמו להתפתחות הוודו והשתלבו בתוכה. מקורם בשתי הקבוצות האתניות הגדולות באזור: היורובה, הקבוצה האתנית הגדולה בניגריה המונה כשלושים מיליון איש והפון – הקבוצה האתנית הגדולה בבנין.

הטקסים החלו סמוך לשקיעה וגווני הזהב בשמי אפריקה הוסיפו להם נופח דרמתי נוסף. למען האמת דרמה ולרגעים אפילו חרדה, לא חסרו בהם גם כך…

טקס אגונגון, האב הקדמון

בתי הכפר התרוקנו מתושביהם. עוללים במנשא על גב האימהות, זקני הכפר  ובעיקר נערים ונערות נאספו אל שער הכניסה לכפר. חבורת גברים החלה להכות בתופים. כך הם החלו לזמן אל הרחבה את רוחות "המתים החיים". דמויות רבות החלו להופיע בזו אחר זו בתחפושות מפוארות, צבעוניות וגדולות. לא ניתן היה לראות ראש או פנים, באף אחת מהן. בקרב הקהילה אף אחד לא יודע מיהם האנשים המגלמים את רוחות האבות. העניין הזה סודי ביותר. אם אישה חושבת שזה בעלה, אסור יהיה לה בשום פנים ואופן לגלות ולדבר על זה בקול רם. רק גברים יגלמו אותם.

חמש עשרה דמויות ענק הגיעו אל הטקס. כל אחת נתנה בתורה את ה"שואו" הייחודי לה. מדובר בטקס פרוע ויקר מאד המתבצע בבנין בכמה מועדים: כארבעים ואחד ימים לאחר שהאדם מת, בפסטיבל השנתי המסורתי וכשהמשפחה תרצה לסמן לרוחות המתים שלא שכחו אותם.

אל הטקס מגיעות רוחות ידידותיות בדומה לאגונגון, המסתובב עם חצאית צבעונית ענקית ומשעשע בנחמדות את הקהל. אולם חלק מהאבות הקדמונים והדמויות בטקס מאד אלימות והאנשים מתעלפים כשהרוח נוגעת בהם. הן אלימות כדי להזכיר לאנשים שהם יכולים להיות נעימים אם הם שומרים על ההרמוניה אבל יענישו אותם אם יסטו מדרך הישר. חלק מהדמויות המחופשות נהגו להיות אנשים עם מזג נעים בחייהם וחלקם היו אגרסיביים עם פתיל קצר. כך בדיוק הם ממשיכים להיות גם בתור "המתים החיים" כיום.

אל הטקס הזה, באים בעיקר צעירי הכפר המחפשים מקום לתיעול עודף ההורמונים, האנרגיה והתוקפנות. במהלך הטקס הם מתגרים בדמות האב הקדמון. עושים שוו אוף של מי מעז להתקרב אליה, מי בורח ומי חצוף. הטקס מאפשר להם סוג של ביטוי לגבריות.

בכל פעם שהדמות המאיימת התקרבה לקהל, הבחורות הצעירות שהקיפו אותי, קראו בקאנון וביחד, משפטי הגנה כנגדה. התקשיתי להבין מדוע הם כל כך פוחדים מהדמות הזו. אך אז קרה משהו מפתיע שגרם לי להבין היטב את חרדת הקהל. האמת? ממש נצרבה בי ההבנה…

ברגעים שלפני "ההבנה", הצטופפתי עם נשות הכפר והקהל שצפה בטקס מסביב. הנשים מיששו לי את השיער ואת הקעקוע שעל הכתף ולא שמו לב שהישות העצבנית מתקרבת אלינו. הן התעוררו לכך בבהלה כשהישות כבר עטה עלינו ואני חטפתי הצלפה נוראית מהשוט שלו שהיה עשוי מענף עץ דק וארוך. התרסקתי על הרצפה לכאוס עם ועל כל בנות הכפר שהצטופפו איתי. לקח לי זמן להבין מתוך ערמת איברי הגוף, אילו מהם שייכים לי.

טקס אגונגו

הטקס לזנגבטו, שומר הלילה

בשעות הלילה, יודעים תושבי בנין, שזנגבטו עובר בכפרים ושעדיף להימנע אפילו מהוצאה של יד מחלון הבית. זנגבטו מרחף בסמטאות הכפרים בצורה מטורפת ומעיף את כולם לבתים. המסר שלו הוא: "שבו בבתים, אין לכם מה לחפש פה בלילה!", שהרי הפשע מתרחש בלילות. גם בטקסים הוא שעט ברחבה במהירות. הוא נראה כמו קונוס ענק – רחב וגבוה, העשוי מחבלים צבעוניים. בתנועתו המרחפת הוא ערבל את אדמת החמרה לאבק שנישא באוויר. בכך הוא הזכיר לי את המברשות הצבעוניות במתקן של רחיצת המכוניות בארץ. הרוח יכולה לפגוע בך והקהל, בעיקר הצעירים, בורח ממנה. נדרסתי על ידי כמה מאלה שחיפשו הורמונים ואקשן, כשהתחככו ללא שליטה בכל עובר ושב. אני מקווה שזנגבטו יהיה סלחן כלפי.

ברגעים שונים במהלך הטקס, עצרו את זנגבטו, פרקו את הקונוס שלו – שכבה אחר שכבה והוכיחו לצופים, כין אין בפנים אדם שמפעיל אותו. כך הם מראים את כוחה של הרוח. הם מראים לקהל שקונוס הזנגבטו חלול וכל שנותר בבסיסו הוא מזבח קטן, עליו הקריבו במהלך הטקס תרנגולות. למרות שבמהלך הטקס זהות הבן או הבת המשחקים את זנבגטו לא נחשפת, זהותם לפני ואחרי הטקס ידועה ואינה נשמרת בסוד.

את זנגבטו המקורי הרבנו לפגוש בסמטאות הכפרים. במקומות בהם נטו התושבים להשליך פסולת מהבתים לרחוב, הציבו בובות קש של זנגבטו כמניעה. עובדה זו עצרה את הפיכת הסמטאות למזבלה. זו דוגמא נהדרת לתפקיד הרוחות בעיצוב אורח החיים בבנין. בשמירה על ההרמוניה שבין האדם לקוסמוס.

ראש האחווה של זנגבטו, נקרא זאנגה ונחשב לאחד האנשים הכי אמינים וישרים בחברה. הוא נקרא לפתור סכסוכים בין משפחות ובין בעל ואשה והופך להיות המגשר לפני שסכסוך גדל ועובר אל המלך או אל מנהיג אחר.

פסלי זנגבטו בכפרים שתפקידם לוודא שלא ישליכו פסולת לרחוב

רגע לפני הסוף – טקס הטראנס והצעה רומנטית במיוחד

הגענו לכפר קטן והתקבלנו על ידי הכהן הגדול: קאפדונו ג'אסטין אבימדה. הוזמנו כאורחי כבוד לביתו. הכוהן הגיש לנו משקה אלכוהולי מתוך מיכל פלסטיק גדול המאוכלס בצמחים שונים, זרעים ותמרים.

אולי הכוסית ששתיתי על הבוקר על בטן ריקה, גרמה לי להתחיל לחשוב שהכוהן מחייך אלי במיוחד…

בהמשך היום, היחסים בינינו התחממו.

הלמות תופים קראו לנו לצאת מביתו אל ה"כיכר" החולית של הכפר, שם חיכו המקומיים לכוהן. כפי שצייתנו אנו לתופים, כך גם רוחות הוודו החלו להגיע אל הרחבה.

מספר גברים הלכו בה מצד לצד. חיכו לרגע בו הרוח תבחר להיאחז בהם.

כאשר זה קרה המעבר היה חד. הם החלו לרעוד, לגלגל עיניים ונפלו. אנשי הכפר רצו אליהם, עטפו אותם בחצאית "טוטו" מקש ומרחו אותם באבקה צהובה. מעבר חד מהיות האדם בן אנוש להפיכתו לכלי בשירותו של האל.

לאחר כמה דקות התאוששו הגברים, קמו ורצו לכיוון שפת הלגונה. לא הבנו מה קורה, אבל פתחנו בריצה מהירה אחריהם. על שפת הלגונה, לצד סירות עץ קטנות ורשתות דיג, עמד מזבח לאל "קוקו". אל הברכה. "הנאחז" עלה עליו לקבל את ברכת האל, מרח את עצמו באבקה צהובה נוספת ורץ חזרה לכיכר.

חצאיות הקש התנופפו, הסתחררו והתגלגלו על בעליהם. תושבי הכפר שרו ורקדו לצידם. הטקס היה תזזיתי ובמקצב מטורף.

תושבי הכפר קיבלו אותי אליהם וניסו ללמד אותי את הריקוד המקומי. הכהן הגדול נראה מבסוט מקצב הלמידה שלי. חיוכיו קיבלו תוקף. גם המבט.

יציאה מטראנס בטקס הקוקו

בכפר אנשי הקוקו

ברגע בלתי צפוי, החלו הגברים ליפול אחד אחד ונהיו מעט אגרסיביים. חבורה של גברים היתה צריכה להשתלט עליהם ולנסות להרגיע. היו אלו הרגעים של היציאה מהטראנס. הגברים נראו מבולבלים ולא הבינו מה קורה סביבם. מים שבתוכם הושרו עלים, הותזו עליהם וטיהרו אותם.

תם הטקס. הכהן ליווה אותנו אל הלגונה.

הוא היה נועז וניגש ישר לעניין.

הוא לא הציע שנשב על כוס קפה בניני חם, הוא פשוט הציע שנתחתן.

אמרתי לו שאני חייבת תחילה לברר מה קרה לאשתו, על מנת להבין מה עלול להיות גורלי כאשת כהן וודו נחשב.

הסתבר לי שהוא נשוי לשתי נשים באושר ועושר ומציע לי להפוך להיות האישה השלישית.

לאשת הכהן אסור לגור אתו באותו הבית ושתי הנשים גרות כל אחת מהן, בבית נפרד. הוא מבלה עם כל אחת מהן לסירוגין במשך שבוע. יש להם שבעה ילדים. אחד מהם הפך לכוהן בעצמו.

לשאלתנו כיצד נבחר דווקא הבן הזה לג'וב החדש, סיפר הכהן שבנו עבר שתי תאונות קשות. בראשונה נפל מגובה של ארבעה מטר והשנייה היתה תאונת דרכים. משיצא הבן ללא פגע, התעורר חשדם. הם פנו ל"איפה", קוראי העתידות ואלו אישרו שזהו הבן שנבחר לשמש ככהן הוודו הבא במשפחה.

סדר יומו של הכהן עמוס מאד. הוא מתעורר מדי יום בשלוש לפנות בוקר ומתחיל בטקסי הפולחן לארבעת אלי הוודו, אותם הוא משרת.

בתגובה להצעה הנדיבה שלו, עניתי משהו כמו – "זה לא אתה זו אני" והוא התעקש לקבל למרות זאת, את מספר הטלפון שלי.

זרמתי…

מימין כהן הוודו שהציע לי נישואים

מאחורי הקלעים של המסע המאתגר

המסע לבנין היה מאתגר לא רק במהלך הטקסים, אלא גם אי שם "מאחורי הקלעים" בטיול עצמו. מה לא קרה לנו שם?

ביומיים הראשונים טיילתי בלבוש חורפי באחת המדינות החמות והלחות בעולם.

דחפנו לאחר כל עצירה את הרכב כדי שהוא יתניע.

מדי לילה נשאלנו מה אנחנו רוצים לארוחת הבוקר ומדי בוקר לא חיכתה לנו שום ארוחה.

צינור של זרם קר בלבד חיכה לנו במקלחת של סוף היום ובשירותים דליי פלסטיק שימשו כנייר טואלט (המקומיים מקפידים לאור זה, לאכול ביד ימין בלבד).

בחדרים היה מזגן! אבל לא היה שלט.

במשך שבוע אכלנו אורז עם רוטב שהוגש בצד, בו בושלו עגבניה ובצל. הניסיון לאכול בשר, נתקל בגושים יבשים, קשים ותפלים.

הבנינים אוכלים לרוב, אפילו כארוחת בוקר, עיסה דביקה וחמוצה העשויה מקמח תירס או קסאבה (סוג של תפו"א) ותבשיל ירקות חריף (Agou-azin y noussounou).

חגגנו בעיקר על אננס טרי, פאפאיות ובננות מתוקות וניסינו את היוגורט המקומי, שעשוי בכלל מתירס. אמממ…לא מומלץ.

ושם, מאחורי הקלעים, היה גם "דומינו ראלי של תקלות" שהכניסו אותי לטכנופוביה חסרת אונים: הפוקוס במצלמה עם העדשה הרחבה שלי התקלקל ביום השני לטיול וכל קליק, היה תוצר של מאבק נחוש ויזע רב.

בנוסף תוכנת הוורד בלפטופ נדפקה וככתבת הרגשתי סנדלרית יחפה (עד שמערכת מסע אחר אונליין הצילו אותי עם זה). ואפרופו סנדלים, ביום הצילומים הראשון, מרוב התרגשות, לקחתי בטעות שני סנדלים מזוגות שונים והסתובבתי כמצולמת לכתבה, עם כף רגל ימנית כחולה והשנייה באדום.

המסע לבנין היה מאתגר לא רק במהלך הטקסים, אלא גם אי שם "מאחורי הקלעים" בטיול עצמו. מה לא קרה לנו שם?

סוף דבר

הוודו משמש בבנין כאורח חיים, כאוסף של חוקים וקודים של התנהגות שמטרתם שמירה על ההרמוניה שבין אדם לחברו ובין האדם לקוסמוס.

בתוך החוויה האקסטרימית הזו הנחווית כ"מסע אחר", פגשנו כמיהה אנושית לרצות את רוחות וכוחות הטבע, רוחות ה"מתים החיים" ובסוד, במרחב הפחות מדובר, להשקיט גם את כוחות הכישוף והמאגיה השחורה.

הצורך לפייס את הכוחות שאין לאדם שליטה עליהם, נולד מתוך הפחד האנושי הקיומי מפני כישלון, חולי ומוות. הפחד מפני החוויה של חוסר השליטה.

הכמיהה הזו להגנה, הצליחה לעורר בנו אמפתיה על אף המראות הקשים.

גיליתי את הדומה והמשותף בין הוודו לפילוסופיות ודתות אחרות ולרגע נדמה היה לי שאני בכלל במסע שורשים אל העבר היהודי שלי.

מפת בנין:

מידע שימושי למטיילים בבנין

למרות שהתיירות אינה מפותחת בבנין, יש בה אטרקציות. חופים יפים, כפרי דייגים, שמורות טבע, מפגש עם תרבות הוודו ואפילו מסעדות טובות וחיי לילה סוערים הם רק חלק ממה שמחכה לנוסעים לבנין.

אתרים חשובים

אף שהתיירות אינה מפותחת בבנין, יש בה אטרקציות רבות. אחת הידועות שבהן היא כפרי הדייגים הבנויים על כלונסאות בלב הלגונות, לא הרחק מעיר הבירה פורטו נובו. העיר קוטונו, השוכנת באותו אזור, היא אתר נופש פופולרי, המציע חופים יפים, מסעדות אפריקניות משובחות וחיי לילה ערים. העיר אבומיי שימשה בעבר בירת ממלכת דאהומי, וכדאי לבקר בה בארמון ובמוזיאון המלכותיים. העיר אווידה, הנמצאת אף היא בדרום בנין, היא מרכז של תרבות הוודו. המוזיאונים הפועלים כאן, ובהם המוזיאון ההיסטורי והמוזיאון לאמנויות ולתרבות הוודו, מתעדים את המורשת העשירה של תרבות זו. הפארק הלאומי פנדג'ארי שבצפון-מערב בנין נחשב לאחת משמורות הטבע המרהיבות של מערב אפריקה (זהירות: האזור נחשב בלתי בטוח למטיילים!).

הנחיות למטייל הישראלי

המבקרים בבנין צריכים להצטייד באשרה שניתן להשיגה אצל קונסולית הכבוד בירושלים או באמצעות טופס דיגיטלי (אפשר גם באמצעות סוכנויות להפקת ויזות). המבקרים בבנין נדרשים רשמית להציג אישור על קבלת חיסון נגד קדחת צהובה. שדה התעופה הבינלאומי של בנין נמצא בקוטונו (דרומית-מערבית לפורטו נובו הבירה), וניתן להגיע אליו בטיסות מאדיס אבבה, מפאריז, מבריסל או מלונדון. לאתיופיין איירליינס טיסה מישראל דרך אתיופיה. לבאים לבנין כדאי להצטייד באירו, שכן מטבע זר אחר ניתן להמיר רק בקוטונו. מומלץ לבקש אישור לפני שמצלמים. שגרירות ישראל בחוף השנהב משמשת כשגרירות לא-תושבת בבנין.

———–

המסע נערך בשיתוף:

מיי טריפ טיולים – My Trip

וחברת התעופה:
אתיופיאן איירליינס

תודה רבה לאתי דיין הנפלאה, על תמיכה וייעוץ מקצועי, לבן קציר על ההעשרה התכנית, וליובל נעמן על עזרתו והידענות שלו.
אני רוצה להודות לגיל אל עמי ו-מסע אחר אונליין שהרימו את הפרויקט.

שליחי מסע אחר לימור שדה-חן צדוק ואודי גורן

צוות המשלחת:

לימור שדה-חן צדוק – פוטותרפיסטית, פסיכואנליטיקאית לאקאניאנית ותרפיסטית בתנועה, הבעה ויצירה. מרצה. צלמת ומדריכת טיולים ותיקה ומוסמכת בעולם. התמחות בהדרכת טיולים בדרום מזרח אסיה החל משנת 1991.
פייסבוק
אינסטגרם – zadoklimor

אודי גורן – צלם מסעות וטבע, מרצה, מורה ואמן. צילם וידאו במסע
פייסבוק

הפוסט מסע בעקבות הוודו אל בנין, מערב אפריקה הופיע ראשון במסע אחר

לקריאה נוספת
• גשרים בעולם – עשרה שוברי שיאים
• צפון יוון – מדריך מסע אחר
• יוון – מדריך מסע אחר

במאות 18 ו-19, ימי השלטון העות'מאני, זכה חבל זגוריה לפריחה. הטורקים העדיפו שלא להשחית את זמנם בקרבות באזור הפראי והנידח. במקום זאת, הגיעו השלטונות להסכם עם תושבי זגוריה והעניקו להם, תמורת מיסים גבוהים, זכות לממשל עצמי. זגוריה נעשתה אזור "סחר חופשי". סוחרים עשירים, בעלי קשרים חובקי עולם במונחים של הימים ההם, התיישבו בזגוריה. אומנים ובנאים ידועי שם בנו עבורם בתי אחוזות, כנסיות נאות וגשרים מקושתים.

בניית הגשרים דרשה מיומנות מיוחדת. רוב הבנאים באו מהכפרים וויו (Voio) וקוניצה (Konitsa). המממנים היו עשירים, אנשי ממשל עות'מאניים ולפעמים מנזרים סמוכים, ורבים מהגשרים נקראים על שמם. בימינו שרדו בהרי פינדוס כ-80 גשרים, החושפים מיומנות וחוש אומנותי.

בנאי הגשרים עשו את מלאכתם נאמנה. הם עברו מכפר לכפר, בנו גשר אחר גשר והתאימו כל אחד מהם לאופיו של המקום. רוב הגשרים עשויים קשת גדולה אחת, אך יש בהם גם בני שתיים ואף שלוש קשתות. שבילים מרוצפים וגרמי מדרגות מפותלים מוליכים אל הגשרים מראשי המדרונות.

במרחק כחצי מטר זה מזה בולטים מהריצוף פסי רוחב בגובה סנטימטר בערך, כדי להפחית את סכנת ההחלקה בעת גשם ושלג. רוב הגשרים אינם מצוידים במעקה, והעוברים בהם נדרשים להתרכז במשימת חציית הגשר, אחרת ימצאו את עצמם בתהום. בגשרים שניצבו במקומות שבהם נושבת רוח חזקה, נהגו לתלות פעמונים, ולפי עוצמת הצלצול ידעו עוברי האורח עד כמה החציה מסוכנת.

הגשרים של חבל זגוריה עומדים מול שיני הזמן זה יותר מ-200 שנה. עתה, במקום רוכלים וחקלאים, שנעזרו בחמורים ובפרדות עמוסי משא להובלת משאותיהם, הם משמשים את המטיילים הרבים המבקרים באזור, הד רומנטי לימים שהיו ואינם.

לפניכם חמישה גשרים בחבל זגוריה.

גשר פלאקידָס (קָאלוֹגֶרִיקוֹ) (Plakidas (Kalogeriko

שלוש הקשתות המרשימות שעליהן נשען הגשר, המזכירות את קימורי הגוף של זחל פרפר בתנועתו, הן שהעניקו לגשר את תהילתו. הגשר נבנה בשנת 1814 על קניון ויקוס המפורסם. המעקה אינו רציף, אלא עשוי עמודונים עמודונים המלווים את הגשר לכל אורכו. במקום הזה הפעיל מנזר פרופיטיס איליאס טחנת קמח, שניצלה את כוח המים של הנהר. מאוחר יותר נבנה במקום גשר עץ, אבל בזכות תמיכתו של סֶראפים, אב המנזר של קיפוי, החליף אותו גשר האבן הניצב במקום עד ימינו, דבר שהעניק לו את הכינוי "קאלוגריקו" (של אב המנזר). בשנת 1863 תיקן את הגשר אלכסיס פלאקידאס ואילו יוגניוס פלאקידס הגדיל לעשות כששיקם את הגשר ובנה לידו מזרקה לשירות אנשי הכפרים שעברו בו. ברור שהגשר נושא גם את שמם.

שלוש הקשתות המרשימות שעליהן נשען הגשר, המזכירות את קימורי הגוף של זחל פרפר בתנועתו, הן שהעניקו לגשר את תהילתו

גשר קונטודימוס (לָזָארידיס) Kontodimos (lazaridis)

גשר האבן נבנה בשנת 1753 בתרומתו של טליס קונטודימוס מהכפר וַרְדֶטו, שהיה מתורגמן של שגרירות צרפת באיסטנבול. הגשר נקרא גם על שמו של קוסטאס לזארידיס, מורה בכפר קוּקוּלי ובעליה של טחנת קמח שפעלה ליד הגשר ושירתה את הכפרים בסביבה. הגשר נטוי על ערוץ הנחל מיקרוס ויקוס ליד הכפר קיפּי ומגיעים אליו בקלות בשביל בנוי אבן. מעל הגשר נמצא סלע "קנדילה". על פי האגדה, בשנת 1853 שרפו שודדים את כנסיית הכפר קיפי וגנבו את הסמלים של קונסטנטינוס הקדוש ואלני הקדושה. מאז, מדי לילה בערב חג שני הקדושים, יכלו המקומיים לראות נר תלוי על הסלע שמעל הגשר. המנהג נפסק כאשר אנשי קוקולי מצאו את הסמלים ליד הנהר.

הגשר נקרא גם על שמו של קוסטאס לזארידיס, מורה בכפר קוּקוּלי ובעליה של טחנת קמח שפעלה ליד הגשר ושירתה את הכפרים בסביבה

שביל המדרגות של הכפר ורדאטו

גשר קוֹקוֹריס (נוּטְסוֹס) Kokoros (Noutsos)

קשה להאמין שיש מטייל שמחמיץ את הביקור בגשר הזה, משום שהוא נטוי בלב אזור הטיולים של זגוריה, בין הכפרים קוּקוּלִי, דִילוֹפוֹ וקִיפּוֹי. הגשר המרשים, על קשת האבן הייחודית שלו, נבנה בשנת 1750 על הנהר ווידומאטיס, בכספו של נוֹטְסוֹס קוֹנְְטוֹדִימוֹס. הגשר הזה סבל מחוסר מזל ופעמים רבות היה צורך לתקנו ואולי אף לבנותו מחדש. רבים מתושבי זגוריה השתתפו בתחזוקת הגשר ובהם גם גריגוריס קוקוריס מהכפר קוקולי, שהפעיל טחנת קמח סמוך לגשר וזכה שהגשר יישא גם את שמו. מאוחר יותר שיפץ את הגשר אלכסיס נוטסוס.

קשה להאמין שיש מטייל שמחמיץ את הביקור בגשר הזה, משום שהוא נטוי בלב אזור הטיולים של זגוריה, בין הכפרים קוּקוּלִי, דִילוֹפוֹ וקִיפּוֹי

גשר קלידוניה (ווידומאטיס) Klidonia (Voidomatis)

הגשר בעל הקשת המוארכת נבנה בשנת 1853, ליד המקום שבו קניון ויקוס יוצא לאוויר הפתוח והופך לנהר ווידומאטיס. מכאן אפשר לצאת לשיט נהרות רגוע, או לצאת לטיול רגלי בשביל המלווה את הנהר עטור העצים.

מכאן אפשר לצאת לשיט נהרות רגוע, או לצאת לטיול רגלי בשביל המלווה את הנהר עטור העצים

גשר פפיגו Papigo

גשר פפיגו אינו גדול במיוחד, אבל הדבר אינו גורע מיופיו ובעיקר מהיופי שמסביבו. הגשר נטוי על ערוצו הקניוני של הנחל ווגוס (Vogos), היורד היישר אל קצה קניון ויקוס. הגשר חיבר בעבר את הכפר פפיגו עם הכפר מיקרו פפיגו, כפר קטן יותר שממנו מוביל שביל הררי אל אגם הדרקון (Drakolimni) ואל לב הרי הפינדוס. אפשר לעקוב גם בימינו אחר חלקים מהדרך הישנה.

גשר פפיגו אינו גדול במיוחד, אבל הדבר אינו גורע מיופיו ובעיקר מהיופי שמסביבו

הגשרים של זגוריה בווידאו. צילום: ישראל פיילר

—————–

יעקב שקולניק – עוסק בכתיבה, בעריכה ובאוצרות שילוט תיירותי

הפוסט הגשרים של מחוז זגוריה, צפון יוון הופיע ראשון במסע אחר

למרות כל אלה, הביקור במדינה האסלאמית אינו מתאים לכל אחד. אבל אם אתם רוצים לבקר במדינה מדברית מרתקת ורבת ניגודים שנמצאת הרחק ממסלול התיירים השחוק, נותר רק לקוות שהשלב הבא – של כניסת ישראלים לסעודיה – יגיע, ובמהרה.

סירות דיג בעיר דמאם. לצד נופים מדבריים יש בסעודיה חופים יפים וים תכול | צילום: Gimas, שאטרסטוק

כמה דברים שכדאי לדעת על סעודיה

• הממלכה הערבית הסעודית היא המדינה הגדולה ביותר בחצי האי ערב, והיא משתרעת על שטח של 2,149,690 קמ"ר, מה שהופך אותה למדינה ה-14 בגודלה בעולם.
• סעודיה היא מדינה מדברית, אשר רק שני אחוזים משטחה העצום ניתנים לעיבוד חקלאי או למגורי אדם.
• מרבית תושבי המדינה מתגוררים באזורי החוף המזרחיים והמערביים, וכן בנאות המדבר שבמרכז המדינה.
• סעודיה היא מונרכיה אבסולוטית, הנשלטת על ידי צאצאיו של עבד אל-עזיז אבן סעוד, מייסדת הממלכה והמלך הראשון בה. המלך הנוכחי הוא בן סלמאן.

נופים מדבריים בפרובינציה המזרחית

• האקלים בסעודיה הוא אקלים מדברי קיצוני ויבש עם הבדלי טמפרטורה חדים בין היום ללילה.
• סעודיה גובלת בעיראק, בירדן, בכווית, בעומאן, בקטאר, באיחוד האמירויות הערביות ובתימן, וכן במפרץ הפרסי בצפון-מזרחה ובים האדום במערבה.
• סעודיה היא יצואנית הנפט הגדולה בעולם. היא החלה לייצר נפט באופן תעשייתי במהלך מלחמת העולם השנייה. רווחי הנפט מאפשרים לסעודיה להעניק לתושביה שרותי בריאות, חינוך ורווחה מבלי לגבות מהם מיסים. הדיור, המים והחשמל מסובסדים, וגם ההשכלה הגבוהה, הן בסעודיה והן מחוצה לה, ממומנת על ידי הממלכה.

הנשים בסעודיה חייבות לצאת מהבית בלבוש מלא הכולל עבאיה ורעלה

• למרות עושרה הרב של סעודיה, כרבע מתושבי המדינה חיים מתחת לקו העוני.
• למרות רמת הרווחה הגבוהה ממנה נהנים תושבי סעודיה, החיים במדינה עשויים להיות מורכבים, בעיקר עבור נשים. במדינה, אשר מתנהלת על פי הדין האסלאמי, חופש הפרט מוגבל ונשים מודרות מהחיים הציבוריים. נשים חייבות לצאת מהבית בלבוש מלא הכולל עבאיה (שמלה ארוכה הכוללת כיסוי ראש) ורעלה, ורק ב-2018 הותר לנשים בסעודיה לנהוג ולהיכנס לאירועי ספורט.
• סעודיה מחולקת לשני אזורים מרכזיים – חיג'אז שלחוף הים סוף, במערב סעודיה, ונג'ד שבלב המדבר, שניהם מאוד מנוגדים זה לזה. נג'ד הוא אזור של מישורי מדבריות רחבים, בו מתגוררים בעיקר שבטי בדואים. עם זאת, בנג'ד תמצאו את בירת סעודיה, ריאד. חיג'אז הוא אזור הררי הגובל בים סוף, ובו נמצאים כמה מהאתרים המעניינים ביותר בסעודיה – העיר ג'דה, הערים הקדושות לאסלאם – מכה ואל מדינה, חופים מרהיבים ואתרים מדבריים מרתקים כמו העיר הנבטית מדאאן סלאח.

עולי רגל מוסלמים במֶכָּה | צילום: Sony Herdiana, שאטרסטוק

מה לעשות ולראות בסעודיה?

לסעודיה מגיעים כ-16 מיליון תיירים בממוצע מדי שנה, בדומה לדובאי ויותר מניו יורק ומטוקיו.  למרות זאת רובם המוחלט של התיירים מגיעים מסיבות דתיות, כדי לקיים את מצוות הביקור במֶכָּה. מחוץ לאזורים המקודשים למוסלמים, רואים רק מעט תיירים במדינה. לסעודיה יש פוטנציאל תיירותי אדיר, ומיעוט התיירים מהווה דווקא יתרון עבור מטיילים הרפתקנים שנמשכים למרחבים העצומים הבתוליים והלא מתויירים של סעודיה. המרחבים האלה כוללים נופים מדבריים, דיונות חול עצומות שמזמינות להרפתקאות מדבריות כמו טיולי ג'יפים וגמלים וצפייה בכוכבים, חופים יפים עם אתרי צלילה מרהיבים, ערים מרתקות ועוד.

גמלים במדבר בסעודיה

ריאד

בירת סעודיה, ריאד (Riyadh), אשר שוכנת בנווה מדבר במרכז המדינה, היא עיר שמשלבת ישן וחדש. לצד גורדי שחקים עצומים שמזדקרים מן המדבר, יש בעיר רבעים היסטוריים כמו רובע  דירייה (Diriyah) ההיסטורי. אחת האטרקציות הבולטות בעיר היא מצודת אל-מסמכ המרשימה, מצודת חימר ובוץ בת 150 שנה שנראית כאילו נלקחה מסיפורי אלף לילה ולילה.

מצודת חימר ובוץ ברובע דיריה בריאד

בעיר יש עוד הרבה אתרים מרתקים. המוזיאון הלאומי ששוכן בבניין שהוא מופת של אדריכלות מודרנית נחשב לאחד מהטובים במזרח התיכון, ותצוגותיו, רבות מהן אינטראקטיביות, מספרות את הסיפור של סעודיה מהפרהיסטוריה ועד ימינו.  אחת האטרקציות המלהיבות בעיר היא ה-Globe Experience, פלטפורמת תצפית ששוכנת בתוך כדור זכוכית עצום שתלוי מתחת לראשו של מגדל אל פייזליה, גורד השחקים הראשון של ריאד. הכדור עוצב על ידי האדריכל נורמו םוסטר והתצפית ממנו יפה במיוחד בשעת השקיעה.

כמו ערים ערביות רבות, גם לריאד יש שוק אותנטי משלה, שוק אל זל (Al Zal). בשוק מוכרים מגוון רב של שטיחים, לצד לבוש מסורתי, עבודות יד, עתיקות ותבלינים.  אם אתם מעדיפים קניות מסוג אחר, אבל תוותרו על Kingdom Centre, קניון עצום ששוכן בשני מגדלים, ביניהם מקשר Sky Bridge – גשר פלדה וזכוכית ששוכן בגובה 300 מטר ומציע תצפית מרהיבה על העיר.  בקניון עשרות חנויות של מותגי על לצד עשרות מסעדות.

גורדי שחקים מודרניים מפלדה זכוכית בריאד | צילום: Mohammed younos, שאטרסטוק

הפרובינציה המזרחית

הפרובינציה המזרחית (א-שרקייה) היא הגדולה ביותר בשטחה מבין מחוזות סעודיה. היא משתרעת על שטח של 672,500 קמ"ר (קצת יותר משטחה של צרפת) במזרח המדינה, וכוללת נופים מדבריים, נאות מדבר עטורות דקלים וגם את חופי המפרץ הפרסי. בימים עברו היה זה מרכז סחר משגשג והיום זהו מרכז הנפט של סעודיה. בירת המחוז היא העיר דמאם (Dammam). העיר המודרנית השוכנת לחופי המפרץ הפרסי מציעה חופים חוליים יפים, פארקים ירוקים והרבה מוזיאונים ואטרקציות. בין היתר תמצאו פה את מוזיאון Aljowhara המוקדש לתרבות הסעודית ואת שוק Share Al-Hob המכונה גם שוק האהבה הודות לחנויות התכשיטים הרבות שבו, אליהן מגיעים זוגות לבחור מתנות כלה. העיר גדושה גם באטרקציות לכל המשפחה כמו מרכז המדע והטכנולוגיה SCITECH , כפר הדולפינים, פארק השעשועים Cobra ומסלול הקרטינג Mahara. במרחק נסיעה קצרה מהעיר נמצא מפרץ חצי ירח והיפה ובו מים צלולים ורדודים.

כ-185 ק"מ דרומית-מערבית לדמאם נמצא נווה המדבר אל אחסה (Al Ahsa)  שנחשב לגדול מסוגו בעולם. יש בו לא פחות מ-2.5 מיליון עצי תמר. האזור גדוש במוקי עניין רבים, ובהם מסגדים, שווקים ואתרי טבע. אחד האתרים המעניינים באזור הוא האגם הצהוב, המוקף מכל עבריו בדיונות חול. זהו מקום נהדר לשייט קיאקים וצפייה בציפורים, וניתן להגיע אליו רק ברכב שטח.

האגם הצהוב, המוקף דיונות חול בנווה המדבר אל אחסה

ג'דה וסביבתה

עיר הנמל ג'דה (Jeddah), העיר השנייה בגודלה בממלכה, ועיר הנמל הגדולה בה, שוכנת במערב סעודיה, לחוף הים האדום, במרחק 66 ק"מ ממֶכָּה. זוהי עיר היסטורית בת 2,500 שנה  הגדושה בפנינים ארכיטקטוניות, אשר המרכז ההיסטורי שלה הוכרז כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. רבים מבתי העיר העתיקה נבנו מחמר, בוץ וצדפים.  בעיר יש כמה מסגדים מעניינים כמו מסגד אל שאפי (Al Shafee) מהמאה ה-16, לצד שווקים ססגוניים כמו שוק אל עלאווי (Souq Al Alawi),  הגדול במדינה. כדאי לבקר גם ברובע הודו הקטנה הגדוש בחנויות ומסעדות בסגנון הודי.

טיילת הקורניס בעיר ג'דה | צילום: Ayman Zaid, שאטרסטוק

לצד כל אלה, מוקד המדינה העיקרי של העיר הוא הים הסמוך. טיילת הקורניש (Corniche) שבצפון העיר היא אחד מהיעדים האהובים בעיר, ובמרחק נסיעה קצרה מהעיר תגיעו לחופים יפהפיים כמו חוף Thuwal , חוף חולי עטור דקלים שבקרבתו אתרי צלילה יפים. במרחק 20 ק"מ מהעיר נמצאת עיירת החוף דהבן ובה אתרי נופש לשפת הים.

למרות קרבתה למֶכָּה, ג'דה עיר פחות שמרנית ויותר קוסמופוליטית וליברלית. הסיבה לכך היא שרבים מעולי הרגל שחלפו במהלך השנים בעיר, שהיא השער למכה ואל מדינה, לא חזרו למדינות מוצאם ונשארו בעיר. בנוסף, מיקומה של העיר באזור של דרכי מסחר עתיקות הבטיח שבמהלך השנים חלפו בה לא רק סחורות אלא גם דתות ותרבויות.  כתוצאה מכל אלו נוצר בעיר פסיפס תרבותי עשיר והעיר נחשבת להרבה יותר פתוחה וליברלית (באופן יחסי כמובן) בהשוואה לריאד השמרנית.

בקרבת ג'דה יש אתרי צלילה מרהיבים

אל עולא ומדאאן סאלח

אל עולא (Al Ula) אשר שוכנת עמוק בלב המדבר בצפון-מערב המדינה, על דרך הבשמים ההיסטורית, נותרה מחוץ למסלול למרות שפע של מוקדי עניין, ובהם תצורות סלע ייחודיות, קניונים, ושרידים ארכאולוגיים מרתקים. העיר ממוקמת בלב נווה מדבר עם מטעי דקלים וצוקי אבן חול אדומה.

קבר נבטי חצוב בסלע במדאאן סלאח | צילום: Zaruba Ondrej, שאטרסטוק

מוקד העניין המרכזי באל עולא הוא העיר הנבטית החצובה בסלע מדאאן סאלח (Mada’In Saleh)  שנחשבת לפטרה של סעודיה ולעיר הנבטית השנייה בגודלה ובחשיבותה אחרי פטרה.  הנבטים ישבו בעיר בין המאה ה-1 לפנה"ס ועד המאה הראשונה לספירה. במקום נתגלו 111 קברים שהנבטים חצבו בסלע בשנים אלה, מרביתם מעוטרים ועל חלקם מופיעות כתובות נבטיות. בנוסף, נמצאו בעיר ציורי מערות קדומים יותר. באתר ניתן להתרשם גם מהמתחם הדתי ובו חצובות נישות המוקדשות לאלים נבטיים, וכן למעלה ממאה בארות. ב-2008 העיר הוכרזה כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו, הראשון בסעודיה. בשונה מפטרה, למרות שמדובר מרשים בעל חשיבות רבה, רק תיירים ספורים מגיעים אליו.

בשנים האחרונות הסעודים החלו להבין את הפוטנציאל התיירותי הטמון באזור, והחלה הקמה של כמה אתרי נופש יוקרתיים.

תצורות סלע ייחודיות באל עולא | צילום: Haidan abdan Syakuro, שאטרסטוק

הקריה הכלכלית על שם המלך עבדאללה

העיר שממוקמת לחוף הים האדום, כמאה קילומטרים מצפון לג'דה, היא עיר מודרנית וחדישה אשר הקמתה, למעשה, עדיין לא הסתיימה. העיר הוכרזה ב-2005 על מנת למשוך משקיעים בינלאומיים. בינתיים היא מתגלה גם כיעד אטרקטיבי למשפחות הודות לתשתיות תיירות מפותחות שכוללות אטרקציות משפחתיות ומלונות פאר. לצד רצועת חוף ארוכה, ובה מלונות ומרכזי ספורט מים, יש טיילת ארוכה ותוססת הגדושה במסעדות, בתי קפה ואפשרות לשכירת אופניים. בעיר נמצא גם אחד ממועדוני הגולף המפורסמים במזרח התיכון, וכן מרכז ספורט מוטורי בשם Juman Karting בו ניתן לעסוק בקרטינג. במרינה של העיר ניתן לשכור סירות לשיורי שייט קצרים וכן לסיורי דייג וצלילה.

מגרשי גולף באמצע המדבר בקריה הכלילת על שם המלך עבדאללה | צילום: Kamil Sojka, שאטרסטוק

כמה דברים שכדאי לדעת:

• נכון למועד כתיבת הכתבה, יולי 2022, כניסת ישראלים לסעודיה אסורה.
• הטיול בסעודיה מומלץ בחודשי החורף, מאמצע דצמבר ועד אמצע מרץ, ובאביב, מאמצע מרץ ועד אמצע יוני. בקיץ הטמפרטורה הממוצעת היא 45 מעלות, וגם בסתיו חם והטמפרטורה נעה סביב 30 מעלות.
• השפה המדוברת בסעודיה היא ערבית. עם זאת, מקומיים רבים מדברים אנגלית וכל התמרורים ושלטי ההכוונה בדרכים כתובים בערבית ובאנגלית.
• המטבע בסעודיה הוא ריאל סעודי.
• צריכת אלכוהול וסמים בסעודיה אסורה בהחלט וכרוכה בעונשים חמורים.

מפת סעודיה:

הפוסט סעודיה: הממלכה המדברית נפתחת? הופיע ראשון במסע אחר

דבר ראשון חיפשתי את הזווית הכי טובה לצלם את מלון בורג׳ אל ערב. המבנה המדהים הזה שמדמה מפרש של ספינת דאו מתנשא לגובה של כ 300 מטר וממוקם ממש על קו המים של חוף הים של דובאי. עם השנים נבנו סביבו כל כך הרבה מבנים ויש באזור כל כך הרבה מנופים כך שאם אתה לא ממש מתאכסן במלון היוקרתי הזה אין כמעט סיכוי לצלם אותו נקי. אבל מצאתי פיתרון. בעזרת קצת עזרה מידידים בדובאי קיבלתי אישור כניסה לחוף אל נסים של מלון יוקרתי על קו החוף. משם היתה לי תצפית מושלמת על בורג׳ אל ערב ועל קו המים הכחולים.

בורג' אל ערב

חצי האי ערב הוא הסטארט אפ הבא של התיירות העולמית. זאת התחושה שלי. ואני לא מדבר על דובאי או אבו דאבי. הן בהחלט יכולות להיות תוספת נפלאה לטיול מקיף בעומאן או בערב הסעודית. דובאי היתה המקום הראשון שביקרתי בחצי האי ערב. אחרי יומיים מיציתי את גורדי השחקים ומרכזי הקניות. הגלובל ווילג׳ נראה לי כמו גרסה גדולה יותר של עיר הנוער, תל אביב, קיץ 1982. בהרבה מקומות בדובאי התחילו להציב קישוטים לקראת הכריסמס. הלו??!! אנחנו בחצי האי ערב. המקום בו נולד האיסלאם.

החוצה אל מפרץ עומאן

יצאתי מדובאי אל אמירות שהרג׳ה, מרחק נסיעה לא גדול מדובאי. אחרי נסיעה של כשעה הגעתי אל אזור דיונות נפלא. שיירה של גמלים פסעה לצד הכביש. הגמלים היו קשורים ברגליהם הקדמיות על מנת שלא יתפזרו על שטח גדול מידי. מעבר לדיונות בלט צוק גבוה המשקיף על כל המדבר.
נכנסתי אל חוות הגמלים בה מצאתי איש נחמד מבנגלדש שמתפעל את חוות הגמלים. הוא כיוון אותי אל הצוק המתרומם מעל לדיונות. אחר הצהרים התחלתי לטפס על קו הרכס. הגיאולוגיה כאן כל כך דומה לגיאולוגיה של דרום ישראל. בקלות אפשר לטעות ולחשוב שאני באזור רהט או דימונה. לאחר הליכה של כשעה בדרגת קושי בינונית הגעתי לראש הצוק. ים הדיונות האדום נפרש למרגלות הצוק. מראה נפלא לקראת השקיעה. מהצוק ישנה דרך לא פשוטה היורדת למטה אל הדיונות עצמן ומכאן אפשר ללכת לאורך הדיונות חזרה אל הרכב.

למחרת רציתי להגיע אל מפרץ עומאן. הצטרף אלי סלאם, מדריך מקומי מומחה למסלולי טרקים באיחוד האמירויות. נסענו לאמירות פוג׳יירה. הכביש חוצה חלק מרכס הרי חג׳אר. לאורך הדרך ניתן היה לראות מצודות עתיקות שחלשו על הדרך, ומבני אבן מרשימים על רקע הרי הגרניט הכהים. קצת לפני פוג׳יירה, עדיין בשהרג׳ה, העיר חור פקאן. הגענו לאחת המצודות למרגלות הר בשם אל ראבי. פגשתי קבוצה של אמירתים לבושים בקנדרה הלבנה ועבאיה לבנה. פקידי ממשל אזוריים. הם התרגשו לפגוש מישהו מישראל. החלפנו מילות ברכה בערבית וצילומים משותפים. מכאן התחלתי להעפיל בשביל העולה לפסגת הר אל ראבי. הטיפוס יחסית קל אבל השביל קצת תלול ויכול להיות קשה לאנשים מסוימים. מהשביל העולה לפסגת ההר ישנן תצפיות נהדרות על מפרץ עומאן, החופים הנהדרים והעיר חור פקאן. לאחר טיפוס של כשעה הגעתי לראש ההר. דגל גדול של איחוד האמירויות התנופף ברוח. צבעי הירוק, אדום, שחור ולבן מייצגים את הפאן ערביות וארבעת החליפויות השונות באיסלאם הסוני. מוטיב הצבעים הזה חוזר גם בדגלים רבים בעולם הערבי כמו ירדן, כווית, עיראק ועוד.

בפסגת הר אל ראבי לחופי מפרץ עומאן

תצפית על העיר חור פקאן

מהפסגה ירדתי חזרה אל המצודה ונסענו אל החופים הנסתרים של חור פקאן. חופים לבנים, מים צלולים, מושבות אלמוגים וחופים להתבודד בהם.
למחרת קבעתי שוב עם סלאם. הפעם היעד היה קניון ארוך ועמוק באמירות ראס אל חיימה על הגבול עם עומאן. ירדנו מהכבישים הראשיים והתחלנו לנסוע בדרכים צדדיות ודרכי עפר בין כפרים ועיירות מדבריות. סלאם מסביר לי שכזוג אמירתי מתחתן הוא מקבל מהשייח׳ המקומי וילה כמתנה. לכן אפשר לראות באמירויות שכונות וילות גדולות שעומדות ריקות וממתינות לזוג הטרי. המשכנו עמוק אל תוך המדבר ובין ההרים הגבוהים. התחלתי לראות עצי שיטה, תפוח סדום ועדרי עזים. סוף סוף הרגשתי שאני בחצי האי ערב. עדר עיזים שחור חסם את הדרך וריגש אותי יותר מבורג׳ חליפה. עצרנו ליד מחסום צבאי וסלאם הראה את האישור שיש לנו לטייל כאן. התחלנו ללכת בתוך הקניון האדיר הזה. מזכיר את הקניונים של עבר הירדן המזרחי אבל אפילו יותר עוצמתי וגדול. קירות הקניון הלכו סגרו. הלכנו לאורך מדפי סלע הנוטים על צידם. השכבות הגיאולוגיות, הצבעים והקימוט של השכבות היו תפאורת צילום מושלמת. לאחר כשעתיים הליכה הגענו אל נקודה בה ההליכה היתה צמוד לקיר הסלע עם אחיזה בכבל ברזל לביטחון ואז הקניון מתעקל שמאלה אל רחבה בה מספר גבים רחבים ועמוקים עם מים. תחושה נפלאה. למיטב ידיעתי אני הישראלי הראשון שמגיע אל תוך הקניון הזה. מעטים התיירים שבכלל מגיעים לכאן. סלאם מספר לי שהוא מדריך לכאן בעיקר זרים שעובדים בדובאי.

משלב מסוים לא יכולנו להמשיך ולטפס את קירות הקניון ועשינו את כל הדרך חזרה לפתחו של הקניון ואל הרכב. העזים כבר טיפסו על חלק ממדפי הסלע אל מנת ללחך את עלי השיחים הירוקים והרכים. חזרתי שוב אל מלון היוקרה בדובאי אבל הפעם עם תחושת סיפוק מענג של גילוי אזור גיאוגרפי לא מוכר.

דודו בן צור – מדריך ומארגן טיולים באיחוד האמירויות. כל הזכויות שמורות לדודו בן צור

הפוסט יש חיים מחוץ לדובאי הופיע ראשון במסע אחר

לקריאה נוספת:
אגמון החולה – טיול בעקבות הציפורים
טיול בעמק החולה
טיולי אופניים בעמק החולה

הכביש מתחיל (או מסתיים) בצומת גדות, מדרום בסמוך לקיבוץ גדות, ונמשך במקביל לנהר הירדן ולמרגלות הגולן, ובמקביל לכביש 90. הוא חוצה את נהר הירדן בגשר הפקק. רק בשנות ה-90 הושלם הקטע מחורשת טל לכפר סאלד והחיבור לקיבוץ שמיר.

אורך הכביש כ-27 ק"מ ובעיניי זו היא הדרך הכי קסומה, מיוחדת ומעניינת בארץ.

קיימות ליד הכביש הרבה נקודות עניין המתאימות לכולם: למשפחות עם ילדים קטנים, למשפחות אוהבות לכת, לרוכבי אופניים, לרכבי שטח ולמיטיבי לכת. הכביש יפה בכל עונות השנה ולכל עונה היופי שלה:

בקיץ ובסתיו – הנחלים והמעיינות ופריחת החצבים לאורך הדרך.

בחורף ובאביב – זרימת הנחלים והמפלים, נדידת הציפורים בדגש על העגורים ופריחת תורמוס ההרים יחד עם שאר פרחי האביב.

לאורך הדרך עובר הכביש ליד ערוצי הנחלים החוצים אותו ממזרח למערב במדרונות הגולן. הכביש נושק למעיינות קרירים ולאתרי היסטוריה עתיקים כמו תחנות קמח ואף נוגע בארמון האבוד של הורדוס. יוצא שכל אחד יכול למצוא עניין בכביש 918 הקסום.

אנחנו נתחיל מדרום לצפון. (אפשר גם ההפך). בווייז אפשר לרשום צומת גדות.

חשוב לזכור – באזור (ובגולן בכלל) אסור באופן מוחלט לחצות גדרות תיל מחשש למיקוש. ההליכה רק בשבילים מסומנים ובדרכי עפר ברורות.

נקודות עניין ואטרקציות לאורך הכביש:

משמר הירדן הישנה

משמר הירדן היא מושבה מימיי העלייה הראשונה, שהוקמה על הדרך הראשית של דמשק-צפת (כביש 91), ממערב לנהר הירדן – בקרבת גשר בנות יעקוב. לאורך השנים סבלו המתיישבים: במלחמת העולם הראשונה התחוללו קרבות קשיים בין העות'מנים הנסוגים לאנגלים, בשנות ה-20 וה-30  של המאה הקודמת סבלו ממחלות ומהתנכלויות של ערבי הסביבה ו"השיא" היה ב-1947 במלחמת העצמאות בה כבשו הסורים את המושבה, הרסו אותה, הרגו 15 מגינים ולקחו בשבי 39. באתר נותרו שרידים מועטים שכלולים באתר ההנצחה של המושבה, גלעד זיכרון ועמדת הסברה קולית. יש רעיון לבנות מרכז מבקרים בצידו השני של הכביש במחנה הצבאי הנטוש. באתר שולחנות פיקניק ונוף יפה המשקיף לערוץ הנחל ולמורדות הגולן.

חמאם/מעיין בנות יעקב

בנסיעה קצרה של כ-1 ק"מ צפונה נגיע לאתר רפטינג נהר הירדן שמאפשר שייט מהנה טיולי טרקטורונים ומסעדת בשרים מומלצת בסגנון תורכי (איסקנדר, כשרה וסגורה בשבת). בין כל אלה חבוי לו מעיין יפהפה מתחת לעץ תאנה, מעיין שנבלע בין כל האטרקציות המקיפות אותו.

חמאם יעקב הוא מעיין קטן הנובע לתוך בריכה קטנה. המים צלולים וקרירים ועומקם כ-1.5 מטר.

המעיין נמצא בחלקו הדרומי של מגרש החניה בצמוד למסעדה. מתאים לכל המשפחה.

חמאם יעקב

גשר הפקק

בנקודה זו על ערוץ הירדן היה סכר טבעי שיצר מעין צוואר בקבוק שהקטין את זרימת מי אגם החולה ובעצם היה חלק מקיומו של האגם. באמצע שנות החמישים של המאה הקודמת בזמן ביצוע פרויקט ייבוש החולה הורחב ערוץ הירדן ופוצץ הסכר שאפשר את ריקון האגם. חיל ההנדסה בנה גשר ביילי  שכונה גשר הפקק על שם הסכר הטבעי שהיה שם. כיום הגשר הוא דו מסלולי מבטון. מגשר הפקק אפשר להגיע למספר נקודות עניין.

בריכת הקצינים – הג'לבינה

מחנים בחניה הצמודה לגשר והולכים במסלול האדום העולה מזרחה למרגלות הגולן לעבר קבוצת העצים, שם נגיע למחנה הסורי ולבריכת הקצינים – ג'לבינה, או עין גילבון. בדרך נפגוש בטחנת קמח עתיקה ונשתכשך במי המעיין. המחנה וחורבות הכפר ג'לבינה יושבים צמוד לדרך המוצבים הסורים היא דרך "המוסכים". המסלול לכל כיון לוקח כשעה. מטיבי לכת יכולים להמשיך במסלול האדום לאורך נחל גילבון עד למפל דבורה.

לג'לבינה אפשר להגיע מגשר הפקק גם עם רכבי שטח ואופני הרים: מגשר הפקק נרכב דרומה על הגדה המזרחית של הירדן בסימון שבילים שחור. אחרי כ-1.5 ק"מ נפגוש בדרך עפר לא מסומנת העולה למרגלות הגולן עד למפגש עם דרך המוצבים הסורים המסומנת בירוק שם נפנה שמאלה (צפונה) עד לג'לבינה. מבריכת הקצינים נשקף נוף העמק היפה והרי נפתלי.
אזהרה – באזור שדות מוקשים. ההליכה רק בשבילים מסומנים ובדרכי עפר ברורות.

מגשר הפקק אפשר לצאת ברכיבה על אופני שטח  וברכב קל לאורך גדות הירדן. עם אופניים בלבד ניתן לרכב עד למפגש עם הכביש הקסום בנקודה בה הבניאס חוצה את הכביש ליד הכניסה הדרומית של המושב שאר יישוב.

דרדרה

כשנכנסים לדרדרה צריך לדמיין את גלי אגם החולה נושקים לכביש 918 ואת רחש צמחי המים וקולות הציפורים ובעלי החיים שחיו באגם שגווע. דרדרה הייתה נקודת התיישבות בודדה בגדה המזרחית של אגם החולה. הרעיון היה הקמת יישוב באזורים המבודדים ובכך לקבוע עובדות בשטח.

ראשוני המתיישבים היו חברי קיבוץ חולתה שחצו עם סירות את האגם (לא הייתה דרך אחרת)

חברי חולתה הקימו מכוורת, רפת ובנו מזח לעגינת הסירות. בשנים אלו היית דרדרה נקודה חשובה בפעילות הפלמ"ח בעליה הבלתי לגאלית. בלילות חשוכים היו עוברים כאן המעפילים בדרכם בסירות לקיבוץ חולתה ומשם פוזרו בכל הארץ. חברי חולתה העבירו את דרדרה לגרעין הנוער העובד שזה במלחמת העצמאות הצליח למנוע את כיבוש הנקודה. אחרי המלחמה עזבו ועברו לקיבוץ אייל. את מקומם תפסו גרעין "הגוברים" שהגיע במטרה להקים את קיבוץ גדות, וכך התחלפו גרעיני נחל בדרדרה עד  שהפכה למוצב צבאי. לאורך כל השניים סבלה דרדרה מהתקפות סוריות קשות. כיום דרדרה היא חניון יום ולילה מסודר להפליא עם ערוץ נחל קטנטן שולחנות ישיבה וחנייה מסודרת. והכי חשוב מונגש לנכים.

חניון יום ולילה דרדרה

כשנכנסים לדרדרה צריך לדמיין את גלי אגם החולה נושקים לכביש 918

עין תינה

עין תינה הוא מעיין הנובע כל ימות השנה כשמימו נתפסים לשימושים חקלאיים בעמק וחלק קטן משוחרר לטבע דרך צינור שמהווה מפל מים מלאכותי נעים במיוחד. לא תמיד המים זורמים בצינור ויש לקחת זאת בחשבון בכדי להימנע מאכזבות.

המסלול מעגלי קל ואורך כשעתיים. תחילת המסלול בסימון ירוק בקטע חשוף לשמש עד לחורשת האקליפטוס שם ממשיכים עם הסימון הירוק בתוך המים שככל שמטפסים המים רדודים עד ליובש. בקצה המעלה מגיעים לצינור (מפל). מהמפל אפשר לחזור על הסימון הירוק או להמשיך בסיבוב המעגלי בסימון כחול עד שנפגש שוב עם הסימון הירוק. בעין תינה צומח לו אירוס הענף המחבב את גדות הנחלים והמעיינות בארץ. נמצא בארץ בסכנת הכחדה, פורח באביב ומגיע לגובה של כ-1.5 מטר ופרחיו צהובים.

לרוכבי האופניים ורכבי השטח, מהחניה ניתן לטפס במעלה עד למפגש עם "ציר המוסכים" בסימון ירוק, בו יש אפשרות לרכב צפונה לכיוון נחל חמדל או דרומה לכיוון הג'לבינה.

עין תינה

עין תינה

עין דיבשה (טחונת א-דרבשיה)

כ-200 מטר צפונית לעין תינה שול רחב, מגרש חניה עם שלט קטן – "עין דיבשה". כאן מתחיל ומסתיים הטיול. מסלול קליל בתוך המים מתאים לכל המשפחה חלקו הגדול מוצל ואורך בהגזמה כשעה. מעל לערוץ במורדות הגולן ניתן לראות את שרידי המוצב הסורי ושרידי הכפר דרבשיה. מי המעיין שימשו להפעלת טחנת הקמח שפעלה עד מלחמת ששת הימים. הטחנה שופצה פעמיים. פעם ראשונה ע"י עידו יעקובי מגונן, אז תלמיד י"ב שבמסגרת לימודיו שיפץ את הטחנה. לא עבר זמן וכל מאמציו של הנער הלכו לטמיון בעזרתם הרבה של המטיילים. בשנות ה-2000 לקחו נערי היחידה לקידום נוער גליל עליון את המקום, שיפצו ושיחזרו את אמת המים ואת הקירות הנפולים.  בבקשה – שימרו על הניקיון ועל מסלול פתוח ונגיש. כיום מי המעיין משמשים בעיקר להשקיית השדות וחלק קטן משוחרר לטבע.

חלק מתחנת הקמח בעין דיבשה (טחונת א-דרבשיה)

אנדרטת אסף פילר

אסף פילר הגיע לגונן במסגרת סיוע של חברי קיבוץ וותיקים לקיבוצים הצעירים על קו הגבול. באחד הבקרים כשיצא למרעה נורה מאש סורית ונהרג. תכופות התנכלו הסורים לקיבוצי הסביבה והקשו את החיים. גם יעקב מיגובסקי חייל נח"ל שיצא מגונן בבוקר לצוד חזירים נורה מאש סורית. כשיצאו חברי גונן לחפשו מצאו שלולית דם וסימני גרירה לצד הסורי. מאמצים מרובים הושקעו בניסיון לאתרו אך עד עצם היום הזה פרשת מיגובסקי היא בגדר נעלם. האנדרטה ממחישה את קשיי החיים לאורך כביש 918 עד למלחמת ששת הימים.

האנדרטה ליד הכביש

צומת גונן ועין חשק

בצומת גונן מזרחה, במעלה כביש 959, בדיוק בעיקול החד הראשון (אחרי כ-200 מ' מהצומת)  מתחיל המסלול לעין חשק ועין מימון. המסלול מסומן בסימון שבילים כחול.

לעין חשק, מחנים בעיקול הדרך. הליכה קצרה של 700 מטר המתחילה על השביל הכחול עד להתפצלות ימינה בדרך ללא סימון תביא אותנו לעין חשק. המסלול קל מאוד ומלווה בנוף עמק החולה והרי נפתלי.

האגדה מספרת ששמו של המעיין מגיע משעות בילוי רבות של חברי גונן עם המתנדבות  במעיין. הבריכה קטנה ללא צל וללא מרחב גדול לישיבה.

זרימות בצמוד ל-918, מעין חשק לעין גונן

עין מימון

בשביל המסומן בכחול כ-1.5 ק"מ מחניית הרכב בהליכה חשופה לשמש ובכ-700 מטר עליה קשה, נגיע לעין מימון. מעין קסום בחורשת אקליפטוס עם המון מרחב וצל.

לשני מעיינות אלו ניתן להגיע ברכב שטח ובאופני שטח.

דרך הפטרולים ועין ירדינון

מצומת גונן פונים מזרחה (ימינה) במעלה כביש 959 ואחרי כ-1.5 ק"מ נגיע לדרך הפטרולים הישראלית עד למלחמת ששת הימים, המסומנת בצבע אדום (פניה צפונה). הדרך מיועדת לרכבי שטח ואופני שטח. אחרי חציית ערוץ נחל עורבים נמשיך בנסיעה צפונה עד להגעתנו לערוץ נחל ירדינון. בנקודה זו נמצא הסכר או הדופלה (בערבית – הרדוף הנחלים). זוהי בריכת מים מקסימה בעומק של כ-2 מטרים. הסכר על הערוץ נבנה ע"י חברי קיבוץ שמיר לצורך השקיית השדות והמטעים. הנחל איתן וההנאה מושלמת. אפשר להמשיך בדרך הפטרולים עד לחיבור עם 918 היכן שהבניאס חוצה את הכביש ליד השער הדרומי של שאר יישוב, או לחזור לצומת גונן ולהמשיך את המסלול.

המים החמים

בנסיעה צפונה על מהצומת עם 977, להמשך כביש 918, לאחר 200 מטר חוצה נחל עורבים את הכביש. אחרי הגשרון פונים שמאלה (מערבה) כ-100 מטר בדרך עפר, ופוגשים את צינור המים החמים ("הגייזר"). כאן יש לקחת בחשבון שני דברים. אחד – בחורף הדרך בוצית מאוד ויש סיכוי טוב לשקוע. השני והמרכזי שלא תמיד יש זרימת מים במקום. הכול תלוי לאיזה כיוון מנתבים את מי הקידוח (בחודשים האחרונים נמסר כי אין זרימה).

מפל הירדינון

ערוץ הירדינון מאפשר לנו שתי נקודות עניין. האחד זה הסכר שנמצא על דרך הפטרולים (למעלה) ונקודת עניין שניה זה מפל הירדינון. מפל קטן של כ-4 מטרים עם בריכה קטנה ונחמדה מאוד. הדרך להגיע למפל זה דרך קיבוץ שמיר.

בכניסה לקיבוץ בכיכר יוצאים ביציאה הראשונה לכיוון המפעלים. אחרי כ-100 מטר ישנו שער בגדר הקיבוץ המוביל בדרך עפר דרך שטחי המרעה עד לשער נוסף עם דלת קפיץ הננעלת לבד וזה בכדי למנוע מהבקר להתפזר. לאחר מעבר השער פונים ימינה (מערבה) עוד כ-200 מטר ואז ניתן לשמוע את זרימת המים ולהגיע למפל.

תל אנפה (גבעת הנרקיסים)

גבעת הנרקיסים נמצאת מצפון ובצמוד לצומת של 918 עם 9779. יש חניה מסודרת והגישה מאוד נוחה וקלה ברגל. בערבית התל נקרא תל אל-אחדר (התל הירוק).

על התל חורבות של התיישבות מהתקופות שונות. בתל גדלים עצי אלה אטלנטית, ובחורף לתקופה קצרה מקשטים את התל פרחי הנרקיס המצוי. בחורף השבילים בוציים מאוד אך המאמץ משתלם.

גבעת האם

צפונית לקיבוץ כפר סאלד על מורדות הגולן נמצאת גבעת האם. הגישה עם רכב שטח. הגבעה קרויה על שם הנרייטה סאלד אם עליית הנוער. הערבים כינו את הגבעה  תל אבו חנזיר. האגדה הערבית מספרת שאבו חנזיר הוא השד הטוב החבוי במעמקי האדמה ומופיע לעזרת עוברי אורח הנקלעים למצוקה ובא לעזרתם. בתחילה שמשה הגבעה כמוצב צה"לי שהוחלף בעמדת או"ם שהתפנתה קצת לפני מלחמת ששת הימים. מגבעת האם יצא צה"ל לכבוש את צפון הגולן. מהגבעה ניתן לצפות מערבה על עמק החולה והרי נפתלי, בתצפית מזרחה על הגולן ובתצפית צפונה על הר דב ורכס החרמון.

גשר הבניאס על 918

בנקודת מפגש זו מספר נקודות עניין מומלצות. בשני צידי הדרך ניתן להחנות את הרכבים ולהיכנס למקומות מסתור יפהפיות על ערוץ הבניאס:

• אם נעבור את הפניה לשאר יישוב, אחרי 100 מטר נפנה ימינה בשדה הפתוח ניסע לאורך פלג של נחל דן. לאורך הפלג ניתן למצוא מקומות יפהפיים לשבת ולהשתכשך במים. קחו בחשבון שמיי הדן קרים מאוד.
• נקודה נוספת נמצאת בצומת הכניסה לשאר יישוב, רק שכאן נפנה דרומה נגיע לצומת T שמאלה לערוץ הבניאס, ימינה אחרי 50 מטר נפגוש את פלג הדן החוצה את כביש 918. בריכה קטנה וחמודה.
• אפשר להמשיך לצפון מזרח, לכיוון נבי יהודה – מקום קדוש לעדה הדרוזית – ולעקוף אותו עם הדרך מדרום, עד לפניה שמאלה בדרך עפר, ולהגיע לחירבת עומרית. הגישה בדרך עפר רק לרכבי שטח וההליכה קלה של כ-400 מטר תביא אותנו לחירבת עומרית. המקום נקרא גם המקדש האבוד של הורדוס. הורדוס בנה 4 מקדשים בארץ ישראל. בהר הבית, בקיסריה ובסבסטיה. את הרביעי לא מצאו עד לשריפה שפרצה ב-1989 בגולן שהביא לגילו חפירה ומציאת המקדש הרביעי האבוד של הורדוס. ב-1999 החלו החפירות ע"י סטודנטים מארצות הברית. המיוחד באתר זה שזה בעצם קומפלקס של שלושה מקדשים שנבנו אחד על השני. מהמקדש תצפית יפה על הרי נפתלי דרום לבנון החרמון והגולן.

קרוב לחציית 918 את הבנייאס

חירבת עומרית. המקום נקרא גם "המקדש האבוד של הורדוס"

לינה על 918

• קיבוץ גדות – אירוח קיבוצי.
• קיבוץ גונן – נופי גונן בקתות עץ ואוירה קיבוצית
• קיבוץ להבות הבשן – נופי הבשן בקתות עץ וערוץ קטנטן החוצה את הכפר.
• קיבוץ כפר סאלד.
• שאר יישוב – במושב שני אתרי קמפינג והרבה צימרים פרטיים להשכרה.
• חורשת טל – אפשרות לקמפינג ובונגלוסים.

אטרקציות על 918

רפטניג נהר הירדן – מרכז לפעילויות אתגר הכוללות קייקים, טיולי אופניים, טיולי טרקטרונים וטיולי ג'יפים.

אינדי פארק – מורכב משני מתחמים האחד יבש והשני רטוב. ביבש פארק חבלים לקטנטנים קיר טיפוס ועוד. במתחם הרטוב סירות פדלים וסאפים. מומלץ למשפחות עם ילדים צעירים.

טיולי רייזרים – בלהבות הבשן טיולי רייזרים לעמק ולמורדות הגולן.

חדר בריחה – עוד בלהבות הבשן חדר בריחה מושקע ואיכותי. מומלץ.

מפת אזור כביש 918:

הפוסט הכביש הנסתר בעמק החולה: טיול בכביש 918 הופיע ראשון במסע אחר

הכנרת יפה תמיד, והשנה היא יפה שבעתיים, מלאה במים אחרי החורפים הגשומים האחרונים. ואם אתם רוצים לראות אותה בלי לקום מהמיטה, קשה לחשוב על מקום קרוב יותר לקו המים מאשר הווילות החדשות בכפר הנופש עין גב.

למידע נוסף:

• חופים בכנרת חלק א'
• שביל סובב כנרת
• המדריך המלא – כנרת וטבריה
• גינוסר וצפון הכנרת

להתעורר מול הכנרת. מרפסת הווילה בכפר הנופש עין גב. צילום: איה בן עזרי

להתעורר מול הכנרת. מרפסת הווילה בכפר הנופש עין גב | צילום: איה בן עזריכמה מילים על הווילות החדשות, לפני שנצא לבלות בשפת הכנרת, במים ובסביבה המעט רחוקה יותר. בזמן שכולנו ישבנו בבית בסגרים של הקורונה, נועצים מבטים עגומים בקירות וחולמים על היום שבו אפשר יהיה לצאת למרחקים, בעין גב לא רק שלא התייאשו, הם החליטו להתרחב. בתקופה קצרה יחסית ובהשקעה של 40 מיליון שקל נבנו 59 וילות משפחתיות חדשות. חיים סתתיהו, מנכ"ל כפר הנופש עין גב, מספר כי "בסגר הראשון חשבנו שתוך זמן קצר ענף התיירות ישוב לפעילות, אך תקופת הסגרים התארכה, השמיים נסגרו ולכן החלטנו לנצל את הזמן להקמת וילות חדשות וכך גם לספק עבודה בשטח… הכשרנו את השטח הסמוך לחוף ובנינו וילות חדשות ונוחות, מהיסוד עד הטפחות, בעיצוב מודרני, הכוללות את כל התנאים הדרושים למשפחה לבילוי מהנה".

למרות שרב הפיתוי להישאר כל היום על הכיסא-ערסל מול הכנרת, בחוץ מחכים דברים נפלאים | צילום: איה בן עזרי

הווילות בנויות בכמה שורות מקבילות, חלקן בקו הראשון למים, כשרק רצועת דשא ירוקה מפרידה בין מרפסת החדר לגלים הקנטנים שמכים על הגדה בשיר ערש הכי רגוע שאפשר לדמיין. אני מודה שהתפתיתי להישאר על הכורסה התלויה, להתנדנד קלות, לנעוץ מבט בכנרת ולא לזוז כלל. אבל אם תצליחו להתנתק מהיופי הזה, מחכות לכם הרפתקאות נפלאות.

הנה חמישה דברים שכדאי לעשות בצד המזרחי של הכנרת – חלקם סוערים ומסעירים, אחרים שלווים ורגועים, ויש גם המלצות לאוכל מצוין ויין נהדר. בקיצור, כל מה שצריך לחופשה מושלמת על שפת הכנרת. אז בואו נצא לדרך:

1. הרפתקה קופצנית: טיול רייזרים אתגרי

לפני שאנחנו מטפסים לרייזרים, אני מעיפה מבט על המשתתפים האחרים: עם משקפי מגן על העיניים ומסכות שחורות על האף והפה נדמה שאנחנו יוצאים למסע מסתורי בארץ לא נודעת. למעשה, הציוד נועד להגן עלינו מפני ענני האבק שתכף יתרוממו מהרכב שלפנינו. אם תמיד חלמתם על נהיגת שטח קופצנית ומאתגרת, זאת ההזדמנות שלכם. אם אתם כמוני, תוכלו להצטרף כנוסעים ברייזר שמישהו אחר נוהג בו (ואם הצלחתם להיות ברכב המוביל, אפילו חוויית האבק תיחסך מכם…).

הרייזרים של סי רייזר במטע בננות

את חברת C-RZR הקים יניב גל, בעברו מנהל בית ספר ואיש חינוך, שהוסיף לרזומה המרשים גם טייטל של מדריך טיולי רייזרים אתגריים. יש כמה מסלולים בדרום רמת הגולן – מטיול יבש של שעה וחצי ועד למסלול מעגלי של ארבעה שעות, שכולל עצירה במעיינות וארוחה בשטח. אנחנו הלכו על האמצע: טיול של שעתיים אל עין שוירח, מעיין בשיפולי מצוקי האון שבדרום הגולן.

אל המעיין: טבילה בעין שוירח | צילום: רותם בר כהן

הדרך למעיין קופצנית ומלאת ריגושים, כשהרייזרים מטפסים בשבילים תלולים, בין סלעים ובקעים באדמה. ככל שעולים, כך הנוף יפה ומרשים יותר, עם שדות צהובים של תחילת הקיץ ועדרי פרות שחוצות את השביל, וברקע מנצנצים מי הכנרת. תמונה ארץ ישראלית מושלמת. אחרי שעוצרים בסביבת המעיין הולכים ברגל בשביל צר עד לבריכה מלבנית מוקפת עצים נותני צל. חלקנו מיהרו להיכנס למים הקרירים, אחרים נשארו על שפת המעיין. אחרי הטבילה כולנו נהננו מפלחי אבטיח ומלון, כוסית של ערק לימונים הורמה לחיי הטיולים שבדרך.

פרות חוצות את הדרך. ממראות טיול רייזרים בדרום רמת הגולן

• סי רייזר – פרטים נוספים על סיורי רייזרים: יניב גל, טלפון 050-5793977.

2. הרפתקה רטובה: קיאק, סאפ או סקי מים?

אפשר להעביר את החופשה בכיף ברביצה נינוחה על שפת האגם, עם טבילות פה ושם, אבל אם כבר הגעתם לכאן לא תקפיצו קצת את האדרנלין עם קצת ספורט מים?

סירת טורנדו בכנרת | צילום: רותם בר כהן

במרכז Wake Up שבחוף עין גב אפשר להתנסות בשלל חוויות של ספורט מים, מאבובים ובננות, דרך קיאקים וסאפ ועד שייט מסחרר בסירת טורנדו. גולת הכותרת היא וויקבורד (סקי מים), אם אתם מתחילים בתחום תוכלו לקחת שיעור פרטי, זוגי או קבוצתי. המנהל של המרכז בעין גב הוא ליאור אליהו, אלוף ישראל בסקי מים ומאמן נבחרת ישראל לשעבר, כך שאתם בידיים הכי טובות ומיומנות.

רגע לפני שהאקשן מתחיל… בננות בכנרת | הצילום באדיבות תיירות עין גב

• מרכז ימי Wake Up, פרטים נוספים באתר או בטלפון 054-4997777

3. ברגוע: שקט על ים כנרת

אם אתם פחות בעניין של ריגושים ויותר רוצים להתפנק והירגע, למה שלא תזמינו עיסוי על החוף או וואטסו במי הכנרת? אולה נוטי, מרפאה הוליסטית במגוון שיטות, הקימה לפני כעשור את עולם המגע. היא מציעה מגוון רחב של טיפולים אלטרנטיביים, מעיסויים, דרך סדנאות תנועה ועד לטיפולי מים. המרכז עצמו נמצא ברמת הגולן, אבל בהזמנה מראש תוכלו ליהנות מכל הטוב הזה במקום בו אתם נמצאים, כלומר על שפת הכנרת. אני התנסיתי בעיסוי רגוע על שפת האגם ובטיפול במים כל כך נפלא שהחיוך לא ירד לי מהפנים במשך שעה ארוכה.

• עולם המגע, לפרטים נוספים: אולה נוטי, טלפון 052-5595065

4. אוכל, קדימה אוכל

אז מה היה לנו? נוף משגע מחלון החדר ומהמרפסת, עיסוי על החוף ואחריו וואטסו במי הכנרת, טיול רייזרים מסעיר ושייט מהיר בסירת טורנדו. ומה חסר? אוכל, כמובן. ואם אפשר – גם יין טוב. למרבה השמחה, באזור יש כמה אפשרויות מוצלחות, שמתאימות למגוון טעמים והעדפות.

אחרי ארוחת בוקר עשירה בכפר הנופש (כלולה במחיר), עם מזנונים עמוסים בכל טוב, וכמה שעות על החוף ובמים, הגיע הזמן לארוחת צהרים. אנחנו אכלו אותה במסעדת מרינדו, בכניסה לקיבוץ עין גב, ואיזו חגיגה זאת היתה! אמנם יש גם מנות ללא בשר ומנות לטבעונים, אבל בואו נאמר את האמת: גולת הכותרת כאן היא נתחים מובחרים של בשר טלה ועגל על העצם.

מסעדת מרינדו עין גב. בשרים מעולים זה שם המשחק כאן | צילום: רותם בר כהן

לשולחן הגיעו מנות ראשונות כמו צלחת חטיפים (אל תתבלבלו, חטיפים בגרסת מרינדו הם פרוסות דקות של אסאדו משובח), ערייאס טלה וכדי להקליל קצת את העניינים – סלט עגבניות עם קצת חריף וטחינה לבנה. כדאי מאוד לשמור מקום למנות העיקריות שכוללות, בין השאר, סטייק פורטר האוס, פריים ריב, טומהוק, טיבון, צלעות טלה, מיקס שרקוטרי (נקניקיות טלה פיקנטיות, צ'וריסו ובייקון טלה), סטייק ואגיו ומנות בשריות נוספות. את כל הטוב הזה אפשר ללוות ביין אדום מצוין מכרם מרינדו או בבירת אייל ממבשלת הגולן שמכינים במיוחד עבור המקום. רגע לפני שאתם צונחים לשנת צהריים לצד השולחן, כדאי לעבור במעדנייה ובקצבייה הצמודות למסעדה ולאסוף כמה פריטים כדי לקחת הביתה או לחדר בכפר הנופש. גם אם לא נראה לכם שתהיו רעבים אי פעם, זה יגיע יותר מהר ממה שאתם חושבים…

• למרינדו יש כמה חנויות וקצביות ברחבי הארץ ושתי מסעדות (אחת מול הכניסה לקיבוץ עין גב והשנייה ביקנעם). פרטים נוספים על מרינדו עין גב תמצאו באתר ובטלפון 04-6658555.

שקיעה בנמל הדייגים של עין גב. שווה לתזמן את ההגעה לשעה הקסומה הזאת | צילום: רותם בר כהן

הבטחנו משהו לכל טעם, אז אם אתם חובבי דגים, בנמל עין גב יש שתי מסעדות – מפגש הדייגים ומסעדת הדגים. בשתיהן אפשר לאכול דגים מהכנרת לצד דגי ים. כדאי לתזמן את ההגעה למפגש הדייגים לשעת השקיעה, למראה מרחיב לב במיוחד. לצד השמש השוקעת אפשר לאכול דגים שלמים מטוגנים או פילה על הגריל. את הארוחה ליווינו ביין אקו של יקב תבור, אחד היינות האקולוגיים של היקב, שעוד נחזור אליו בטעימות יין בהמשך הערב.

מפגש הדייגים בנמל עין גב | צילום תקשורות יעל שביט

• מפגש הדייגים בנמל עין גב, פרטים באתר

עוד אופציה נהדרת לארוחה, אם אתם מטיילים בקבוצה או עם המשפחה המורחבת, היא להזמין קייטרינג של האלטמנים. גילי וג'ק אלטמן הם אחים ושפים, ולחברה שלהם קוראים אלטמנים מבשלים חוויה. ואכן זוהי חוויה טעימה להפליא. הם מציעים ארוחות שף במיקומים לבחירתכם בטבע – על שפת הכנרת, למרגלות המצדה, בפסגת התבור או בכל מקום אחר שתבחרו (אנחנו כמובן אכלנו ליד הכנרת). התפריט נקבע בהתאם למיקום ולאופי האירוע והאוכל מבושל במקום.

אלטמנים מבשלים חוויה. ארוחה נהדרת בטבע | צילום: רותם בר כהן

הארוחה שלנו נפתחה עם פוקצ'ות פריכות שהוגשו לשולחן לצד שלל ממרחים ומטבלים – סקורדיליה (ממרח יווני של שקדים ושום), פסטו של רוקט ובזיליקום, ממרח של תפוחי אדמה ושעועית לבנה ועוד כהנה וכהנה מעדנים. ולמרות שידענו שזאת רק תחילת הדרך לא הצלחנו להתאפק וסיימנו הכל עד הטיפה האחרונה. לצד הפוקצ'ות והמטבלים הגיעו גם קרואסונים קטנים עם דניס כבוש וקונפי שום, סשימי סלמון כבוש וקרפצ'יו סינטה עם אספרגוס ורוקט. לעיקריות הוגשו שווארמה פרגיות וטלה עם טחינת פיסטוק, מיקס של צלעות ואנריקוט ולטובת הצמחונית בחבורה – רביולי שלדבריה היו מצוינים. גם הקינוחים היו משובחים, למרות שבשלב הזה המחשבה שעוד מעט נצטרך לקום הפכה קשה במיוחד…

• אלטמנים מבשלים חוויה, פרטים נוספים באתר ובטלפון 054-4933621 (גילי).

5. יין ישמח לבב אנוש (במיוחד כשהוא אקולוגי)

בכפר הנופש עין גב מפתחים בימים אלו כמה דברים חדשים, אחד מהם הוא חדר יינות שבו יתקיימו טעימות וסדנאות יין. אנחנו קיבלנו הצצה לפעילות המשמחת הזאת בטעימות יין מלוות בהרצאה מרתקת של מיכל אקרמן, מנכ"לית יקב תבור. לא רק שמשמח מאוד לפגוש אישה שהיא מנכ"לית של יקב מצליח, אקרמן היא מרצה נהדרת. היא סיפרה לנו על דרכה המקצועית, על ההחלטה לעבור לגדל כרמים אקולוגיים ומה עומד מאחורי היינות המצוינים של יקב תבור – כל אלה ריתקו אותנו עד שעת לילה מאוחרת. בין סיפור לסיפור טעמנו כמה יינות, בהם יין אקו לבו ורוזה מסדרת אדמה, שניהם קלילים ורעננים. קינחנו ביין מלכיה, קברנה סוביניון שהוא יין הדגל של היקב, שכיכב ברשימת 250 היינות הטובים בעולם של מגזין הנחשב Wine Spectator.

טעימת יינות של יקב תבור משולבת בסיפורים מרתקים על ענבים, כרמים ואקולוגיה | הצילום באדיבות תיירות עין גב

• במרכז המבקרים של יקב תבור אפשר לטעום יינות בלוויית הסברים או ליהנות מכוס יין בלווי מגש גבינות מול התבור. פרטים נוספים באתר ובטלפון 04-6760444.

איפה ישנים?

ובחזרה למקום שבו התחלנו – כפר הנופש עין גב. מדשאות וצמחייה ירוקה, שבילים קטנים וחוף פרטי מטופח להפליא, כל אלה תורמים לאווירה נינוחה של חופש. בכפר יש 174 יחידות נופש, מתוכן 92 מתאימות למשפחות, השאר זוגיות.

איזו מן שלווה. מתחם הווילות בכפר הנופש עין גב | צילום: איה בן עזרי

59 הווילות החדשות שנפתחו לאחרונה תוכננו על ידי האדריכל אבנר דרורי ועל עיצוב הפנים אחראי המעצב ארי שאלתיאל. הווילות מרווחות מאוד, עם חדר שינה להורים וסלון נעים שמתאים ללינה של עד שלושה ילדים. במטבחון הנפרד תמצאו מכונת קפה, קומקום חשמלי, מיקרוגל, מקרר ועוד. בחדר הרחצה יש מקלחון מודרני. מרפסת רחבת ידיים בצדה האחורי של הווילה מציעה פינת ישיבה, שולחן אוכל, מקרר ופריזר וכורסה-ערסל למנוחה מושלמת. הווילות בקו הראשון למים יקרות יותר, אבל הנוף שנשקף מהחלונות ומהמרפסת שווה, לפחות לדעתי, את תוספת המחיר.

חדר שינה בווילה. הכנרת במלוא הדרה בחלון | צילום: איה בן עזרי

• לינה בווילה, כולל ארוחת בוקר לזוג + 3 ילדים – החל מ-1,450 שקל ללילה, לינה ביחידה זוגית, כולל ארוחת בוקר – החל מ- 750 שקל ללילה. לפרטים והזמנות – כפר הנופש עין גב טלפון 04-6659800, אתר

מפת אזור עין גב ומזרח הכנרת:

___

הכותבת היתה אורחת של כפר הנופש עין גב

הפוסט קסם על ים כנרת: טיולים ונופש במזרח הכנרת הופיע ראשון במסע אחר

פק"ל הקפה נהפך לציוד חובה, ומכאן מצאתי לנכון לתת לכם קוראינו היקרים קצת רקע על הקפה ומקומות חמד להנות מטעמו.

• קפה – מסע בעקבות המשקה הפופולרי
• בתי קפה מומלצים באזורי טיול
• בתי קפה מומלצים באירופה

תולדות הקפה בלבנט

אם נחזור אחורה 500 שנה נראה שמנהג שתיית הקפה הגיע לארץ בתקופה העות'מנית במאה ה-16 לספירה.

והנה ציטוט של נוסע אנגלי שביקר בתורכיה בשנת 1624:

"יש להם משקה ושמו קפה. שחור כמו פיח ולו ניחוח חזק, שכותשים אותו לאבקה, בוחשים אותו במים ולוגמים אותו לוהט ככול האפשר. הם שותים אותו בבתי הקפה שלהם הדומים לבתי המרזח שלנו. המשקה הזה מחדד את המוח, מחזק את הלב ומסייע לעיכול"…

התרבות של בתי הקפה היא בעצם יצירה עות'מנית (תורכית) כמו עוד המון דברים נוספים שהשתרשו ב-400 שנות שילטון בארץ (הבורקס, השווארמה, הבקשיש, הטאבו, הגזוז, הקיוסק ועוד).

אם קיבלת בספל לגימה קטנה משמע שאתה רצוי. אך אם הספל מלא זה סימן: תשתה ותלך. צילום: אלה אל עמי

הקפה הגיע מתימן (ויש הטוענים מאתיופיה) דרך מצרים וסוריה לאיסטנבול באמצע המאה ה-16 לספירה. מהר מאוד הופך הקפה למוקד חברתי ששותים אותו ביחד. בתי הקפה הופכים למוסד חברתי לגברים בלבד. שינוי זה כמו כל שינוי לא מתקבל יפה אצל כולם. כוהני הדת המוסלמים לא אהבו את הרעיון החדש של בתי הקפה. לטענתם הקפה מקביל לאלכוהול ולכן חל עליו האיסור על שתיה בפומבי. לטענת כוהני הדת המוסלמים בתי הקפה הם הבעיה. שם יושבים הגברים ומבלים את זמנם על חשבון זמני התפילות שמוזנחות. האיסור נמשך עד לרגע שקלטו השליטים העות'מנים את הפוטנציאל הכלכלי האדיר הטמון בשתיית הקפה ועודדו את כולם לשתות את האבקה השחורה, וכמה שיותר הרי זה משובח.

בכל עיר עות'מנית היו עשרות ואף יותר של בתי קפה, שם נפגשים מרכלים ושומעים חדשות. בתי הקפה היגרו לאירופה ולארץ ישראל ועם השנים קיבלו את צביונם הנוכחי.

אצל הבדואים במדבר כשמגיע אורח קודם הוא שומע, תפאדל, אהלן וסהלן ואף פעם אף פעם לא שואלים את האורח מה הוא רוצה לשתות. שורפים את הפולים על המחבת, כותשים בעזרת ה"עזאם" שפרושו ה"מזמין" ומשמיעים איתו מנגינה בזמן הכתישה ואז באוהלים מסביב יודעים שהגיע אורח. מכינים את הקפה ומוזגים לפינג'ן (לספל).

אם קיבלת בספל לגימה קטנה משמעו שאתה רצוי. אך אם הספל מלא זה סימן: תשתה ותלך.

את הספל הראשון כל אורח חייב לשתות. הספל הראשון נקרא "א'זאף"  כלומר ה"אורח" וזה לכבודו.

הספל השני – "כייף"…

הספל השלישי – " אל סייף", החרב. משמעותו שאתה מוגן ובטוח באוהל שלי.

לפני מספר שניים חזרתי מטרק סובב מון בלאן. היינו שלושה ולאורך הטרק בנקודות תצפית יפות היה ברור שעוצרים לקפה. המטיילים האירופאים ואחרים שפגשנו בדרך לא הצליחו להבין את ה"שיגעון" אך עם הזמן התחברו והבינו שתמיד נקודה יפה מחייבת קפה, ואין מקום יפה בלי קפה.

עד כאן הקדמה קצרה על הקפה שמעבירה אותנו לשאלה האמיתית שאין לה ולא יהיו לה תשובות.

צילום: אלה אל עמי

דרכים לבישול הקפה

לפני שניגע בשאלה הלוהטת נדבר בקצרה על דרכים לבישול הקפה.

הרוב המכריע משתמש בבלוני הגז. הגז זמין בכל חנות טיולים וקל מאוד לתפעול.

אחרים משתמשים בבנזיניות. כאן ההפעלה והתחזוקה קצת יותר מורכבת קצת יותר מלכלכת וריח הבנזין נמצא בכל מקום. הדלק ניתן להשגה בקלות.

לטיולים ארוכים מומלץ לקחת ערכת תחזוקה בכדי להימנע מתקלות בהפעלה

יש כאלה שמשתמשים בכוהלית, חימום בעזרת אלכוהול שחסרונו היחיד הוא איטיות החימום.

אחרי שניסיתי את כל השיטות אני משתמש בדרך שהיא הכי קרובה למקור – המדורה, שנקראת "מתלהבת".

המתלהבת בנויה משלושה גלילי נירוסטה מחוררים שלתוכם מכניסים זרדים ונייר טואלט להדלקה הראשונית. ההפעלה פשוטה (לא כמו בגז) הזרדים הנמצאים בכל מקום החימום מהיר מאוד והאלמנט המרכזי של הקפה עם ריח המדורה נשמר. והכי אין צורך לסחוב בלוני גז או דלקים כאלה ואחרים ואין פסולת של בלוני גז ריקים.

צילום: יואב יעקובי

ה"מתלהבת", העדיפה עלי, בנויה משלושה גלילי נירוסטה מחוררים שלתוכם מכניסים זרדים ונייר טואלט להדלקה הראשונית. צילום: יואב יעקובי

ועכשיו לוויכוח האין סופי ולשאלת מיליון הדולר:

איך מכינים קפה שחור?

רוב המטיילים מכינים קפה בדרך הפשוטה. מרתיחים מים וקרוב לרתיחה מוסיפים כפית קפה שחור על כוס מים ומחכים שיבעבע. היה והראה סימני גלישה מרימים את הקומקום מנמיכים את האש ומחזירים לשתי דקות נוספות להתבשל, מורידים מהאש נותנים לקפה לנח חצי דקה ומוזגים.

יש כאלה שברגע שהתחיל הבעבוע מנמיכים את האש ומפזרים סוכר בהתאם. את הסוכר משאירים לבעבוע לערבב, לא נוגעים. נותנים עוד דקה שיתבשל מורידים מהאש נותנים לקפה לשקוע ומוזגים.

יש טוענים שעל כל כוס מים יש להוסיף 2 כפיות קפה לבשל על אש קטנה כשלוש דקות תוך כדי בחישה עד שמגיע לרתיחה ואז מורידים מהאש, מוסיפים סוכר מחכים שהקפה ישקע ומוזגים.

צילום: אלה אל עמי

בטיולים שלי אני מכניס 2 כפיות קפה על כוס מים: ממלא את הקומקום ועוד לפני הרתיחה(!) מכניס את הקפה. הכנסת הקפה למים החמים גורמת לאובדן משמעותי מהארומה. מיד עם הכנסת הקפה מוסיף סוכר בהתאם לטעם האורחים  ומתחיל לערבב בכיוון אחד בלבד עם המון רגש עד שמתקבל נוזל שחור אחיד. ועכשיו שאלת השאלות, מתי מורידים מהאש? ובכן, ברגע שתראו שהקצף מתחיל לבעבע ולהתפשט זה הזמן להוריד את הקומקום מהאש. הקפה מוכן. ועכשיו לשלב המזיגה. כאן כולם חוטאים בענק. אז שימו לב:
בשלב ראשון יש לפזר את הכוסות, ובעזרת כפית לוקחים קצף מהקומקום ומוזגים באופן שווה לכל הכוסות ורק לאחר מכן מוזגים את הקפה שזה בינתיים נח ושקע בתחתית הקומקום.

שאלת השאלות, מתי מורידים מהאש? צילום אלה אל עמי

השחקן שייקה אופיר ז"ל טען שיש חשיבות רבה לאופן שתית הקפה. לטענתו יש להרים בעדינות את כוס ולבצע פעולת "שאיבה" מרעישה שבסופה תגיע הנחת רווחה. ככול שה-אהההההה יותר ארוך ככה הקפה יותר טעים ומכין הקפה לא צריך לשאול, נו איך הקפה?

ועכשיו לעיקר: מקומות יפים לקפה. יש המון המון מקומות יפים לקפה, אני אסקור 10 מקומות מדרום לצפון בדגש על תצפית וקפה. יש מקומות יפים לאורך הנחלים ובמעיינות אך הדגש כאן על תצפיות וקפה.

המקומות המומלצים שלי:

הר צפחות – הרי אילת

הר צפחות הוא לאוהבי לכת. מומלץ מאוד בזריחה ואפשרי גם בשקיעה. זה מסלול הליכה המתחיל מחניון נחל שלמה בסימון שבילים ירוק לאורך נחל צפחות, עם טיפוס מתון לפסגת ההר. על הפסגה בזריחה או בשקיעה נשקף לעינינו הים האדום הרי אדום הערים אילת ועקבה. הירידה תלולה מאוד לעבר חוף אלמוג ובית ספר שדה אילת. משך המסלול כ-3 שעות, לא כולל קפה.

הר ברך – באזור תמנע

ההגעה על כביש 12 עד לק"מ ה-32 שם פונים מזרחה לפי השילוט הר ברך, אחת מתצפיות הנוף הכי יפות בארץ, ממנו  נשקף נוף עוצר נשימה של קרקעיתה הצבעונית של בקעת תמנע והרי אדום, למטיבי לכת יש אפשרות לרדת במעלה ברך לעמודי שלמה בבקעת תמנע. הירידה תלולה מאוד בשבילים צרים סמוכים למצוק. מסלול הליכה של כ-8 ק"מ ולוקח יום הליכה לסיימו. ומצריך שני רכבים.

הר גמל – מצפה רמון

הר גמל במצפה רמון על דופן מכתש רמון תצפית יפיפייה לעבר המכתש. מומלץ להגיעה בשקיעה אז מקבלים ההרים את אודם השמש. בחורף ולפעמים גם בקיץ מומלץ להצטייד בלבוש חם ולא להתבלבל מצפה רמון היא עיירה מדברית אך נמצאת בגובה של כמעט 1000 מטר מעל פני הים מה שמאפשר בחורפים קרירים קצת שלג. אפשר להגיע ברכב להר גמל אך קיימת אפשרות נוספת להתחיל במרכז המבקרים במצפה רמון ולצאת להליכה קלילה ומיוחדת לאורך המצוק עד להר גמל.

תצפית מכתש קטן

הגעה על כביש 25 מדימונה לכיוון מזרח עד לצומת רותם פונים דרומה על כביש 206 עד למפגש עם כביש 227 מזרחה ( הדרך הישנה לאילת). ממשיכים בנסיעה עוד כ-10 ק"מ עד שנגיע לשילוט חניון לילה מכתש קטן. כאן נחנה את הרכבים ונצא להליכה קצרה של ק"מ אחד בשביל המסומן אדום עד לדופן המכתש. בנקודה זו נפרש לפנינו המכתש הקטן במלאו יופיו וצבעוניותו. יפה בכל שעה ביום אך מיוחד מאוד מאוד בליל ירח מלא ובזריחה.

בנקודת תצפית זו ניתן להבין מה זה בדיוק מכתש, קערה עמוקה עם פתח יציאה אחד שאליו מתנקז נחל ראשי  (נחל חצרה שמוביל את המים לעבר נחל צין והערבה). אורכו של המכתש הקטן כ-8 ק"מ ורוחבו כ-6 ק"מ ועומקו כ-400 מטר.

כוכב הירדן – אחוזת שושנה

מכוכב הירדן הנוף הנשקף מזרחה לעבר בקעת הירדן והרי גלעד הוא מיוחד במינו. מומלץ מאוד להימנע מלהגיע בעונת הקיץ האזור חם במיוחד.
באחוזת שושנה בנה מאיר הר ציון הלוחם האגדי את ביתו. החווה על שם אחותו שושנה שנרצחה בעת שטיילה במדבר יהודה.

הר ציון היה מלוחמי יחידת ה-101 האגדית, מפקדה הראשון של סיירת הצנחנים וממקימי סיירת מטכ"ל. בצמוד לחווה מצפון נמצא כוכב הירדן. גן לאומי ארכיאולוגי עם שרידי מבצר צלבני מפואר.

מצפה מבוא חמה וטיילת מצוקי האון, רמת הגולן

נקודת תצפית מרהיבה במצוק הדרומי של רמת הגולן.  ממבוא חמה נשקף אילנו נוף הכנרת , הארבל, עמק הירדן, ואם מסיתים את המבט צפונה.
רואים את הגולן, החרמון, הרי הגליל וצפת. בסתיו אפשר להנות מפריחת החלמוניות המיוחד לאזור.

לאלה המגיעים בעונת הקיץ  או לאלה המעוניינים בנקודה נוספת לקפה מומלץ לרדת להשתכשך בעין שוקו. מרחק הליכה קצר ממבוא חמה מערבה יביא אותך למעין קסום עם נוף נהדר.

ייחודה של נקודת תצפית זו היא הטיילת המונגשת שמאפשרת טיולון קצרצר לאורך המצוק. שעות השקיעה הן השעות המומלצות ביותר.

הר קטע – היישוב נמרוד, צפון הגולן

תצפית שמחייבת לבוש חם גם בקיץ! נמצאת בכניסה ליישוב נמרוד שהוא היישוב היהודי הכי גבוה בארץ גובהו 1110 מטר מעל פני הים, ולדעתי גם הכי קטן (מתגוררות שם כחמש משפחות); עלה לקרקע כהיאחזות נח"ל בשנת 1981 והתאזרח בשנת 1999.

בנמרוד אפשר להנות ממספר תצפיות.

הראשונה – בכניסה ליישוב לפני השער הצהוב מצד מזרח (שמאל) יש נקודת תצפית מיוחדת במינה ממנה נשקף עמק יעפורי המלא במטעי תפוח ודובדבן, בירכת רם, כל כפרי הדרוזים, הר אודם, יער אודם, יער מסעדה והחרמון (כשאתם מביטים לעבר החרמון תזכרו שהחלק הזה של החרמון הנמצא בשטח הישראלי הוא רק 7% מסה"כ החרמון כולו). כמו כן במבט מזרחה על הרכסים אפשר לזהות את גדר הגבול, ואם מסתכלים צפונה לשיפולים המזרחיים של החרמון אפשר לראות את הכפר הדרוזי חאדר שנמצא בסוריה.

לתצפית מהר קטע מומלץ להגיע בכל השנה. בחורף יש שלג באביב פריחות ובקיץ דובדבנים ותפוחים. זמן מיוחד  להגיע לתצפית זו היא שעת הזריחה.

תצפית נוספת – מהיישוב נמרוד לכיוון מערב.

נכנסים בשער היישוב ומתחילים להקיף את היישוב לאורך הגדר ההיקפית.

למערב נשקף עמק החולה  רכס הרי נפתלי, מטולה ובימים עם ראות טובה אפשר לראות את מבצר הבופור הנמצא עמוק בתוך לבנון. מתחתינו רכס הר דוב ומבצר נמרוד (קלעת נמרוד). נכון, אין מקום לשבת לקפה אך אם כבר הגעתם ואת הקפה שתיתם בתצפית הראשונה יהיה פספוס לא להיכנס ולהקיף את היישוב בנסיעה איטית עם עצירה אחת או שתיים.

נקודה נוספת לקפה, צמודה ליישוב נמרוד – עין חרמון.

ההגעה לעין חרמון היא מכביש הגישה ליישוב נמרוד. ברגע שמסתיימת הירידה ומתחילה העלייה התלולה ליישוב, בנקודה הכי נמוכה  מחנים את הרכב, צופים מערבה לעבר קבוצת העצים הקרובה – שם המעיין. הליכה קצרצרה תביא אותכם אל המעיין.

המעיין ממלא בריכה מלבנית קטנה של בערך 2 על 3 מטר. הבריכה מלאה כל השנה ומשמשת להשקיית העדרים בשטח .קרקעית הבריכה בוצית ויש הטוענים להימצאות עלוקות במים. בימי הקיץ החמים יהיה קשה להימנע מלהיכנס לטבילה במי המעיין הקרירים.

מהמעיין נשקף החרמון במלאו הדרו.

זריחה מנמרוד. צילום: יואב יעקובי

קרן נפתלי – רכס הרי נפתלי בגליל העליון

בקרבת המושב רמות נפתלי נמצא קרן נפתלי בגובה של 510 מטר. מנקודה זו בתצפית מזרחה נשקף לעינינו עמק החולה, אגמון ושמורת החולה, רמת הגולן והחרמון.

קרן נפתלי היא נקודת תצפית לזריחה. בחורף אפשר גם לראות ולשמוע את קריאות העגורים שקמו משנת הלילה באגם במעופם דרומה להמשך נדידה לארצות החום.

הגישה בדרך עפר מתאימה לכל רכב בנסיעה איטית.

תצפית מקרן נפתלי. צילום: יואב יעקובי

הר אדיר – מרום הגליל העליון

הר אדיר מתנשא לגובה של 1008 מטרים והוא אחד ההרים הגבוהים בארץ, חלק משמורת הר מירון. ההר מכוסה בחורש ים תיכוני צפוף בסתיו יש פריחות של כרכומים וסתווניות. ההליכה למצפור קצרצרה מאוד, מהמצפור נשקפת לעינינו דרום לבנון והחרמון. מצפור זה נבנה לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה. במצפור מרפסת עץ עם מעקה בו חקוקים שמות 121 הרוגי המלחמה. בנוסף יש על המעקה מפות עם שמות המקומות והיישובים הנראים באופק וכמו כן את מהלכי המלחמה.

זו נקודה עם תצפית יפהפייה אך זכרו, זו גם אנדרטה לזכר חיילינו.

תצפית הר אדיר. צילום: יואב יעקובי

מערת קשת – גליל מערבי

מערת קשת נמצאת בלב פארק אדמית בגליל המערבי. המסלול למערה ולנקודת התצפית מונגש וממנו נשקף הים התיכון, ראש הנקרה, מפרץ חיפה, והגליל המערבי. מחתחתינו ערוץ נחל בצת הצפוני בנחלי הארץ מכוסה כולו בחורש ים תיכוני בדרכו לים התיכון.

נקודת נוף זו מזמינה בכל שעות היום, המלצתי החמה להגיע בשעת השקיעה.

מערת קשת. צילום: יואב יעקובי

הפוסט מקומות יפים לקפה: מדריך הופיע ראשון במסע אחר