פריחת הדובדבן.
אומה שלמה עוצרת את נשימתה.
מתי תחל הפריחה?
יהיה גל חום והפריחה תקדים?
יתמשך קור החורף והפריחה תתעכב?
ואם ירד לפתע, כמה ימים אחרי שהפריחה תחל, גשם שוטף שישטוף את עלי הכותרות העדינים מענפי העץ אל האדמה ובאחת הקסם יסתיים?
בתום החורף, כשהאוויר הקפוא במישור והשלג בהרים מפשירים, מתעוררים לחיים מליוני עצי דובדבן בגנים ובצידי הדרכים, בגינות ובחצרות הטירות,
בפארקים וברחובות,
לאורך הנהרות ותעלות המים, במקדשי השינטו והזן,
בקיצור – בכל מקום.
יפן לובשת שימלת חג לבנה – לבנבנה- ורדרדה – ורודה – ורודה כהה – לפעמים אפילו בורדו עז.
ההמונים ימלאו את הגנים וחצרות המקדשים להביט ביופי הנקי, המעודן, מרחיב הלב הזה.
פריחת הדובדבן.
מילות הקסם שמושכות מליוני תיירים ליפן מדי אביב, הם מגיעים מכל העולם כדי לחזות במופע הטבע היפהפה הזה.
פריחת הדובדבן קצרה כל כך.
שבועיים בדיוק יחלפו מהנץ הניצנים על ענפי העץ הערומים ועד לנשירת עלי הכותרת של הפרחים הצפופים אל האדמה.
הרף העין הזריז של הפריחה מעניק לה את ערכה ועוצמתה הריגשית.
״אני מביט בפריחה ואני מבין את שבריריות החיים״, יאמר היפני, ״כמה קצרים חייו של פרח הדובדבן, רק פרח, לרגע קט היה כאן, מילא את העולם ביופי, ונשר.
אולי גם חיי יסתיימו כך?
מי מבטיח לי שאהיה כאן גם מחר?
אולי כמו פרח הדובדבן לא אזכה להזדקן, להתקמט, לקמול לאיטי?
אולי כמוהו גם אני אסיים את חיי בשיא יופיי, זמן קצר אחרי שפרחתי, טרם ניכרו עלי סימני הזמן״.
פריחת הדובדבן. שתי מילים המגלמות בתוכן עולם של טבע יוצא דופן, של יופי המרחיב את הלב, של פגישה עם ארעיות החיים ועם עוצמתו של הרגע הזה.
