בטיול צילום תרבותי, אנחנו בדרך כלל רודפים אחרי הרגע. מחפשים את הכפר שבו מתקיים טקס. מנסים להגיע לפסטיבל לפני שהוא נגמר. מבררים איפה מתקיימת חתונה מסורתית, מתי יוצאת התהלוכה, באיזו שעה מתחילה ההלוויה ואיפה כדאי לעמוד כדי לקבל את האור הנכון. יש משהו כמעט בלשי בטיולי צילום כאלה. צריך לדעת מה קורה, איפה ומתי, ולהיות מוכנים לזוז מהר כשמגיע המידע.
לקריאה נוספת:
באינדונזיה אפשר לעשות בדיוק את ההפך. לא צריך לרדוף אחרי הטקסים. הטקסים רודפים אחריך. יוצאים לצלם נוף ופוגשים תהלוכה. נוסעים לכפר ומגלים שמתכוננים להלוויה. עוצרים בדרך ומישהו מזמין אותך להיכנס לחצר הבית. מטפסים להר געש כדי לצלם זריחה ופוגשים אנשים שעבורם ההר הזה הוא לא רק נוף, אלא מקום קדוש.
שדות אורז בבאלי
וזה אולי מה שהופך את אינדונזיה למקום כל כך יוצא דופן לצילום תרבות. לא רק מפני שהיא כל כך פוטוגנית, אלא מפני שהתרבות כאן אינה נמצאת מאחורי דלתות של מוזיאון. היא חיה. עובדת. מתרחשת ברחוב, בבית, בשדה האורז, במקדש, על ההר – ובעיקר בדרך לשם.
ארוחה בבית ספר בבאלי. לאחרונה הממשלה מספקת אוכל חם ובריא לכל בתי הספר היסודיים במדינה
הפסקה בבית ספר בבאלי
מדינה שהיא עולם
הגעתי לאינדונזיה לראשונה כמדריכת טיולים בשנות ה־90, וחזרתי אליה לאורך השנים. הפעם יצאתי עם קבוצה של 15 צלמים למסע שעבר בשלושה איים – סולאווסי, ג'אווה ובאלי – שלושה איים שונים מאוד זה מזה, לא רק בנוף, באנשים ובתרבות, אלא גם בדרך שבה הם מספרים את הסיפור של החיים. בסולאווסי מצאנו את עצמנו מתבוננים בחיים דרך המוות; בג'אווה למדנו להסתכל על החיים דרך האדמה, הרי הגעש והכוחות שאי אפשר לשלוט בהם; ובבאלי פגשנו חיים שמאורגנים סביב טקסים, אמונה ושייכות. עוד לא ידענו זאת כשיצאנו לדרך, אבל שלושת האיים האלה עמדו להפוך עבורנו לשלוש דרכים שונות להסתכל על החיים.
כדי להבין את המסע הזה, צריך קודם להבין את קנה המידה של המדינה. אינדונזיה היא ארכיפלג עצום בדרום־מזרח אסיה, בין האוקיינוס ההודי לאוקיינוס השקט, מצפון לאוסטרליה. יותר מ־17 אלף איים מרכיבים אותה, כ־6,000 מהם מיושבים, והיא נמתחת על פני יותר מ־5,000 קילומטרים ממערב למזרח וחוצה שלושה אזורי זמן. אם היינו מניחים אותה על מפת אירופה, בהשוואה גסה, היא הייתה נמתחת ממערב אירופה ועד עמוק אל תוך רוסיה. זה נתון שקשה באמת לתפוס עד שלא מתחילים לטייל בה. בכל פעם שעלינו על מטוס, עברנו לא רק ממקום למקום, אלא כמעט מעולם לעולם.
גידול פרחים למנחה בבאלי
ורוב המדינה הזאת בכלל עשויה מים. הים אינו רק מה שמפריד בין האיים. הוא זה שחיבר ביניהם. במשך אלפי שנים הגיעו לכאן דרך הים סוחרים, מלחים, אנשי דת וכובשים. יחד איתם הגיעו תבלינים, סחורות, שפות, אמונות ורעיונות. מצר מלאקה, שבמערב הארכיפלג, היה ועודנו אחד מנתיבי המסחר החשובים בעולם – גשר ימי בין הודו והמזרח התיכון לבין סין ומזרח אסיה.
אולי משום כך, כשמטיילים באינדונזיה, מרגישים כל הזמן תנועה. שום דבר כאן אינו מבודד באמת. האיים אמנם מופרדים זה מזה במים, אבל במשך מאות ואלפי שנים הים דווקא חיבר ביניהם.
החיבור בין האסלאם למקדש הינדואיסטי
גם הדתות הגיעו בדרך הזאת. האסלאם התפשט בהדרגה דרך נתיבי המסחר הימיים ופגש מסורות שהיו כאן קודם – הינדואיזם, בודהיזם ואמונות מקומיות. במקומות רבים הן לא פשוט החליפו זו את זו. הן נפגשו, התערבבו, התאימו את עצמן למקום וקיבלו צורות מקומיות, והתוצאה היא מדינה שקשה מאוד להכניס לתבנית אחת. כ־286 מיליון בני אדם חיים בה, והם משתייכים למאות קבוצות אתניות ולמסורות שונות. יותר ממחצית האוכלוסייה חיה באי ג'אווה – אחד מאלפי האיים המרכיבים את המדינה.
שלושת האיים שבהם בחרנו לטייל הם רק טעימה קטנה מתוך פסיפס עצום, אבל דווקא המרחקים ביניהם אפשרו לנו לראות משהו משותף. בכל אחד מהם האדם ניסה, בדרכו, להבין את מקומו בעולם: מול המוות, מול הטבע, מול האלים, מול המשפחה ומול הקהילה.
קרב תרנגולים בבאלי
במובן הזה, אינדונזיה אינה רק מקום שמציע אינספור תמונות. היא מקום שמכריח אותך לחשוב מחדש על מושגים שנדמה לנו שאנחנו כבר מבינים. כי בכל אחד משלושת האיים פגשנו לא רק תרבות אחרת, אלא שאלה אחרת על החיים.
בסולאווסי – מה קורה לחיים כשהמוות נכנס אליהם?
בג'אווה – איך חיים לצד טבע שאי אפשר לשלוט בו?
ובבאלי – איך טקס, אמונה ושייכות מעצבים את היומיום?
אלה היו שלוש השאלות שהלכו איתנו לאורך המסע, גם אם בזמן אמת עוד לא ידענו לקרוא להן בשם.
חתונה מוסלמית בסולווואסי. האסלאם התפשט בהדרגה ופגש מסורות שהיו כאן קודם
האי סולאווסי: להסתכל על החיים דרך המוות
הכול התחיל במשאית.
נסענו באחד הכבישים ההרריים של סולאווסי, בין יערות הגשם, כשפתאום ראיתי משאית עמוסה בעשרות אנשים. הם עמדו צפופים בארגז הפתוח, כמעט כולם לבושים שחור. ביניהם היו גם חזירים. הסתכלתי עוד רגע.
"זו הלוויה," אמרתי לנהג. "תעקוב אחריהם."
הנהג הסתובב, ואנחנו אחריהם. המשאית התחילה לטפס במעלה כביש צר ותלול, ואנחנו ניסינו להישאר מאחוריה. לא ממש ידענו לאן היא נוסעת, מה מחכה לנו שם וכמה רחוק נצטרך להגיע. אבל בטוראג'ה, כך עמדנו לגלות, כדאי לפעמים פשוט לעקוב.
האנשים עמדו צפופים בארגז הפתוח של המשאית. ביניהם עמדו גם חזירים
טוראג'ה היא חבל הררי בלב האי סולאווסי, ובני הטוראג'ה הם אחת הקבוצות האתניות המרתקות באינדונזיה. הם מוכרים במיוחד בזכות היחס יוצא הדופן שלהם למוות – תפיסה שבה הגבול בין החיים למתים אינו חד כפי שאנחנו רגילים לחשוב עליו. אבל על כל זה עוד נדבר. כרגע הייתה לנו רק משאית אחת, כביש שהלך והצטמצם, וקבוצה של 15 צלמים שלא הייתה מוכנה לוותר על הלוויה שאולי מחכה בקצה הדרך.
בשלב מסוים האוטובוס שלנו כבר לא יכול היה להמשיך. המשאית טיפסה בדרך שנעשתה צרה מדי. ביקשנו מהנהג שכאשר יסיים להוריד את האנשים, יסתובב ויחזור לאסוף גם אותנו. חיכינו. אבל מהר מאוד התברר שגם המשימה הזאת אינה פשוטה. צפיפות האנשים שהגיעה להלוויה לא אפשרה למשאית להסתובב ולשוב על עקבותיה.
לא נשארה לנו ברירה. התחלנו ללכת. הכביש הפך לשביל, השביל הפך לעלייה, והשמש התחילה לטפס יחד איתנו. ואיתה הגיעו הנשיפות, הזיעה והתחושה שהמרחק שעומד לפנינו כנראה יהיה קצת יותר ארוך ממה שהבטיחו.
שאלנו את המקומיים כמה עוד נשאר.
"רק קילומטר."
בטוראג'ה, למילה "קילומטר" יש לפעמים משמעות מאוד גמישה. ואכן, הקילומטר הפך לשניים. ואז לשלושה. ובשלב מסוים כבר הבנו שאנחנו מתקרבים יותר לארבעה קילומטרים מאשר לאחד.
עולים על משאית בדרך להלוויה
הדרך הייתה תלולה, החום כבד, ולרגלינו נעליים שלא בדיוק תוכננו למסע הררי מאולתר. על הגב היו מצלמות ועדשות. אבל כבר היה ברור שאין דרך לחזור. בדרך פגשנו עובדים, אנשים שנשאו דברים ובני משפחה שהיו בדרכם לאותו מקום. באחת העצירות הגישו לנו משקה אלכוהולי מקומי בכוסות במבוק.
בשלב מסוים הבנתי שאם אני רוצה להביא את כל הקבוצה להלוויה, אני צריכה להפסיק להיות רק מדריכת טיולים ולהתחיל להיות מערכת תחבורה. עצרתי מכוניות ואופנועים שעברו בדרך. בכל פעם העליתי כמה מאנשי הקבוצה, ושלחתי אותם עוד קצת במעלה ההר. וכך, מכונית אחרי אופנוע אחרי טרמפ, התקדמנו בעקבות המשאית. עד שסוף סוף הגענו.
וההליכה הארוכה הזאת הייתה רק ההתחלה. כי אז גילינו שהלוויה שאליה הגענו הייתה של אדם מבוגר ואמיד, שמשפחתו המתינה כמעט שנתיים עד לקיום הטקס. כדי להבין למה כמעט שנתיים, צריך להבין משהו על האופן שבו בני הטוראג'ה תופסים את המוות.
לבוש מסורתי של בני הטוראג'ה
על פי המסורת, כשאדם מת, הוא אינו נפרד מיד ממשפחתו. הוא עשוי להישאר בבית המשפחה במשך חודשים ולעיתים שנים, עד שהמשפחה יכולה ומוכנה לקיים את טקס ה־Rambu Solo'. בתקופה הזאת המת נחשב לעיתים ל־to makula, "אדם חולה". הוא נשאר בתוך הבית, והמשפחה ממשיכה לטפל בו ולהתייחס אליו כחלק מחיי הבית. גופתו נשמרת באמצעות הזרקת פורמלין, כך שניתן יהיה להמשיך את החיים לצדו עד שיגיע הזמן לקיים את טקס הפרידה.
בעבר, בחלק מהמשפחות, הקשר הזה היה מוחשי אפילו יותר. בני המשפחה המשיכו לישון לצד המת, ובמקרים שבהם היה מדובר בבעל, האישה הייתה עשויה להמשיך לישון לצדו עד לקיום ההלוויה – גם אם חלפו חודשים או שנים.
ביתו של הנפטר
ההמתנה הארוכה אינה רק עניין של אמונה. הלוויה הטוראג'אית היא אירוע יקר מאוד. המשפחה צריכה לגייס את המשאבים הדרושים לטקס, ובמיוחד לרכישת בעלי החיים שיוקרבו בו. לעיתים ממתינים עד שנאסף מספיק כסף, ולעיתים עד שבני המשפחה המפוזרים יכולים כולם להגיע ולהתאחד סביב האירוע. במקרים מסוימים ההמתנה נמשכת שנים רבות, ואפילו יותר מעשור. כלומר, המוות כאן אינו רגע אחד. המוות הוא תהליך.
בהלוויה הייתה תחושה של אירוע גדול שהכפר כולו התכנס אליו
אבל את המשמעות האמיתית של המשפט הזה הבנו רק כשהגענו לשם. הקבוצה ציפתה לפגוש עצב, בכי, אולי אנשים שיבקשו מאיתנו לא לצלם. חשבנו שנצטרך ללכת על קצות האצבעות, להתנצל על עצם ההגעה שלנו ולהיזהר שלא לחדור לרגע פרטי של משפחה באבלה. אבל מהר מאוד התברר שהגענו לסרט אחר. או אולי נכון יותר לומר – לתפיסת חיים ומוות אחרת.
אנשים חייכו, צחקו והתחבקו. בני משפחה שלא התראו זמן רב נפגשו. אנשים אכלו, שוחחו והסתובבו בין האורחים. ילדים התרוצצו. הייתה תחושה של אירוע גדול שהכפר כולו התכנס אליו.
עמדנו שם, 15 צלמים עם המצלמות ביד, וניסינו להבין מה אנחנו רואים. ואז התחילו המספרים לספר את הסיפור: יותר ממאה חזירים, כ־500 אנשים ועשרה בופאלו. לאט לאט הבנו שלא הגענו רק להלוויה. הגענו לאירוע משפחתי עצום, כזה שיכול להיראות מבחוץ כמעט כמו חתונה. סביב הרחבה נבנו במשך כשנתיים משטחי עץ גדולים לישיבה, כדי שיוכלו להכיל את מאות האורחים. הכול תוכנן מראש, הוכן ונבנה. כי בטוראג'ה ההלוויה אינה אירוע שמתרחש ביום שבו אדם מת. היא יכולה להיות אירוע שהמשפחה מתכוננת אליו במשך שנים.
תזמורת גאמאלן בהלוויה
ובתוך כל ההמולה הזאת, המת עצמו לא נעלם.
להפך.
גופת ה"חולה" הונחה בתוך ארון עץ מיוחד, במקום שממנו יכלה להשקיף על המתרחש סביבה – לראות את בני המשפחה, את האורחים ואת הטקס, את כל האנשים שהגיעו לכבודה. החיים התרחשו סביבה והיא הייתה עדיין חלק מהם.
במרכז הרחבה עמדו מובילי הטקס, לבושים לבן, ועסקו בביתור הבופאלו שהובאו לטקס. גם כאן הפרטים סיפרו סיפור. בופאלו אינם רק בעלי חיים שמוקרבים בטקס. הם גם סמל למעמד וליכולת הכלכלית של המשפחה. מחירו של בופאלו יכול להשתנות מאוד בהתאם למאפייניו. בעלי חיים בהירים במיוחד, עם עיניים כחולות בהירות, נחשבים יקרי ערך במיוחד, ומחירם יכול להגיע לאלפי דולרים.
בית מלאכה משפחתי להכנת ראשי הבופאלו לבתי הטוראג'ה
עמדתי שם והסתכלתי על כל מה שמתרחש סביבי, ואז הבנתי משהו גם על הצילום. אם הייתי מגיעה לכאן עם התמונה שכבר הייתה לי בראש – הלוויה כעצב, ככאב, כבכי – הייתי מפספסת את הסיפור. החיים לא עצרו בגלל המוות. להפך – הם התאספו סביבו. המוות החזיר אנשים הביתה, כינס משפחה וקהילה, והפך את הזיכרון לאירוע חי. וכאן הבנתי שאחת הדרכים להסתכל על המוות היא דווקא דרך מה שהחיים מנסים לשמר:
משפחה, זיכרון, שייכות, קשר.
בופאלו אינם רק בעלי חיים שמוקרבים בטקס. הם גם סמל למעמד וליכולת הכלכלית של המשפחה.
ג'אווה: להסתכל על החיים דרך האדמה
בסוף סשן הצילום למרגלות הר הגעש ברומו כבר היינו שחורים. לא מטאפורית. שחורים ממש. אבקה וולקנית דקה כיסתה את הבגדים, את השיער, את הפנים, ובעיקר – כל מה שלא הצלחנו להגן עליו במצלמות.
כמה שעות קודם לכן עמדנו מול הר ברומו בשעת שקיעה, בתוך ענני אבק, עם בני הטנגר – "שומרי ההר". את המפגש הזה ארגנו במיוחד עבור הקבוצה. רציתי שלא רק נצלם אותם מרחוק, כנקודות קטנות בתוך הנוף המפורסם של ברומו, אלא שנוכל לפגוש אותם, להכיר קצת, ובעיקר – לצלם אותם בתוך העולם שלהם.
המסורת של בני הטנגר – שומרי ההר
והם באמת נראו כאילו הם שייכים להר. בני הטנגר חיים סביב ברומו, הר געש קדוש עבורם, והקשר שלהם אליו הוא לא רק גיאוגרפי. הוא חלק מהאמונה, מהזהות ומהסיפורים שעוברים מדור לדור.
סוסים בהר ברומו בג'אווה
פעם בשנה מתקיים כאן חג הקסאדה. בני הטנגר מטפסים אל לוע ברומו ומשליכים לתוכו מנחות – מזון, בעלי חיים וחפצים – כביטוי לקשר שלהם עם ההר ועם הכוחות הקדושים הקשורים בו. מאחורי הטקס עומדת אגדה עתיקה על מלך ומלכה שהתפללו לילדים. הם זכו בילדים רבים, אבל נדרשו להקריב אחד מהם. הבן הצעיר, קסומה, הושלך אל לוע הר הגעש, ומאז, על פי המסורת, בני הטנגר ממשיכים להביא מנחות להר מדי שנה.
ואנחנו? אנחנו הגענו בשעת שקיעה, עם מצלמות. האור השתנה כל הזמן, האבק התרומם, והדמויות של בני הטנגר נבלעו ונגלו בתוך הנוף השחור של הקלדרה. דיונות וולקניות, פרשים, עשן ואבק – הכול השתנה מול העיניים.
האור השתנה כל הזמן, האבק התרומם, והדמויות של בני הטנגר נבלעו ונגלו בתוך הנוף השחור של הקלדרה.
אבל דווקא שם, מול ההר, הבנתי משהו על ג'אווה.
אם סולאווסי לימדה אותנו להסתכל על החיים דרך המוות, ג'אווה לקחה אותנו אל הצד השני של הסיפור – אל האדמה. אל הרי הגעש. אל משהו שנמצא שם הרבה לפני האדם ויישאר שם הרבה אחריו.
ג'אווה היא האי המאוכלס ביותר בעולם. היא משתרעת על כ־129 אלף קמ"ר – בערך פי שישה משטחה של ישראל – ובכל זאת חיים עליה יותר מ־150 מיליון בני אדם. כ־65% מאוכלוסיית אינדונזיה חיה כאן, על אי שתופס רק כשבעה אחוזים משטח המדינה.המספרים האלה מקבלים משמעות רק כשנמצאים שם: כבישים עמוסים, אופנועים בכל מקום, כפרים שנצמדים זה לזה, שדות אורז, ערים ענקיות והמוני אנשים בתנועה. לפעמים נדמה שאין באי הזה אפילו פיסת אדמה פנויה.
ואז, בתוך כל הצפיפות הזאת, מתחילים להופיע הרי הגעש. הם נמצאים שם ברקע, כמו תזכורת לכך שמתחת לכל הכבישים, הבתים והשדות האלה האדמה עדיין חיה.
יער הפיות בג'אווה
גם החברה בג'אווה בנויה משכבות. רוב תושבי האי הם מוסלמים, אבל האסלאם הגיע לכאן בהדרגה, דרך נתיבי המסחר, אל תוך עולם שכבר היה מלא בהינדואיזם, בודהיזם ואמונות מקומיות. השכבות האלה לא נעלמו. הן נטמעו זו בזו והמשיכו לחיות בתוך התרבות.
וזה בעיניי אחד הדברים המרתקים באינדונזיה: האדמה בנויה משכבות, וגם החברה בנויה משכבות. שום דבר לא באמת נמחק – הוא מצטבר, נטמע ומקבל צורה חדשה.
אבל יש כאן עוד משהו – איך מאחדים יותר מ־17 אלף איים, מאות קבוצות אתניות, מאות שפות ודתות שונות למדינה אחת?
אינדונזיה בחרה שלא להפוך את האסלאם לדת מדינה, אלא לבנות מכנה משותף רחב יותר – פנצ'אסילה, עקרונות היסוד של המדינה, ובהם אמונה באלוהים לצד הכרה בחופש הדת ובחיים משותפים של קבוצות שונות. אינדונזיה היא מדינה מוסלמית ברובה, אבל אינה מדינת הלכה. החוקה מגינה על חופש הדת, והמדינה מכירה רשמית בשש דתות.
בעיניי, יש בחכמה הזאת משהו מרתק: כדי לחבר 17 אלף איים, לא ניסו להפוך את כולם לאותו דבר. ניסו לייצר מכנה משותף בלי למחוק את ההבדלים.
כמי שמגיעה מישראל, המפגש הזה גרם לי לחשוב על הדימויים שאנחנו נושאים איתנו כשאנחנו פוגשים חברה מוסלמית. כי לפני שאנחנו מצלמים אדם, אנחנו כבר מביאים איתנו תמונה שלו. השאלה היא אם אנחנו מצליחים לראות את האדם שמולנו – או רק את מה שחשבנו שנראה.
ואנחנו, במקום להישאר בערים, בחרנו ללכת אל הקצה השני של ג'אווה. אל מזרח האי. אל המקומות שבהם האדמה לא רק נושאת את החיים – היא בוערת מתחתיהם. אינדונזיה יושבת על טבעת האש של האוקיינוס השקט, וג'אווה זרועה בהרי געש. האדמה הגעשית הפורייה היא גם אחת הסיבות לכך שכל כך הרבה אנשים יכולים לחיות כאן. האפר שמתפרק עם הזמן מעשיר את הקרקע ומאפשר חקלאות אינטנסיבית ושדות אורז. אותו כוח שיכול להרוס, הוא גם הכוח שמאפשר לחיים להתקיים.
התחלנו להסתכל עליה דרך מה שנמצא מתחת לרגליים שלהם. האדמה. האש. הר הגעש.
ככל שהתרחקנו מהערים, משהו השתנה. הכבישים הצטמצמו. הבתים התמעטו. האוויר התקרר. והאופק התמלא בהרים. פתאום כבר לא הסתכלנו על ג'אווה דרך האנשים הרבים שחיים עליה. התחלנו להסתכל עליה דרך מה שנמצא מתחת לרגליים שלהם. האדמה. האש. הר הגעש.
במהלך הטיול קיבלנו שוב ושוב הודעות מהארץ: "מה קורה? הכול בסדר?" נפוצו חדשות על רעידות אדמה. פעילות געשית. אירועים בים. החדשות הגיעו אלינו כמעט בכל יום.
לרגעים נדמה היה שאינדונזיה מבקשת להזכיר לנו מי באמת מנהל את הטיול. אפשר לבנות מסלול. אפשר להזמין מלונות. אפשר לתכנן צילום זריחה. את הר הגעש לא ממש מעניין מה תכננת.
אפר שמתפרק עם הזמן מעשיר את הקרקע ומאפשר חקלאות אינטנסיבית ושדות אורז
ברומו: כשההר הופך לתמונה
באחת וחצי בלילה כבר קמנו להרפתקה הבאה. פנסי ראש האירו את הדרך החשוכה. על הגב היו חצובות, מצלמות ועדשות. טיפסנו לעבר עמדת התצפית, בתוך הלילה, כשמסביב כמעט לא היה אפשר לראות דבר.
כשהגענו, הצבנו את החצובות. כיוונו את המצלמות. וחיכינו. זה אחד הרגעים שאני הכי אוהבת בטיולי צילום: הרגע שבו הכול כבר מוכן, אבל עדיין אין תמונה.
ואז התחיל האור. בהתחלה כמעט בלי שנרגיש. השחור הפך לכחול עמוק, אחר כך לסגול, ורוד, כתום וזהב. מתחתינו נפרש ים של עננים שריפד את הקלדרה, ומתוכו החלו הרי הגעש להופיע בהדרגה – כאילו הם בוקעים מתוך ים לבן. בכל כמה דקות הנוף השתנה. האור עבר על ההרים. הצבעים התחלפו. קווי המתאר התחדדו. הקלדרה כולה נפתחה לפנינו.
עמדנו שם, 15 צלמים, עם מצלמות על חצובות, וכל אחד ניסה לתפוס את הרגע שבו הלילה הופך ליום. הצילום אינו תמיד הרגע שבו השמש כבר עלתה והנוף כולו גלוי. לפעמים התמונה החשובה נמצאת דווקא בתהליך – בדקות שבהן האור משתנה, כשהצבעים מתחלפים והנוף הולך ונחשף.
גם המסלול שלנו לא נשאר בדיוק כפי שתכננו. תכננו להגיע לאיג'ן, אבל תנאי השטח והאירועים באזור שינו את התוכנית. שוב הטבע הזכיר לנו שאפשר לתכנן טיול, אבל אי אפשר לנהל את ההר.
אם סולאווסי לימדה אותנו שהמוות יכול להחזיר אנשים אל החיים, ג'אווה לימדה אותנו משהו אחר: האדם חי בתוך הטבע, לא מעליו. ההר אינו תפאורה. הוא כוח. והמפגש איתו מחייב סוג אחר של הסתכלות – פחות שליטה, יותר הקשבה.
זריחה בהר ברומו
האי באלי: להסתכל על החיים דרך הטקס
בטיול צילום תרבותי יש רגע שבו מבינים שלא צריך לרדוף אחרי התמונות. התמונות כבר רודפות אחריך.
מעבורת לבאלי
בבאלי זה קורה כמעט מהרגע הראשון. תהלוכה שמגיחה מעבר לפינה, נשים לבושות בסארונגים צבעוניים ונושאות מנחות על ראשיהן, מוזיקה שבוקעת ממקדש, פסלים עטופים בבד שחור ולבן, ילדים בתלבושות חגיגיות, עשן קטורת, פרחים, אורז, פירות. נדמה שכל האי נמצא בתוך טקס אחד גדול, מתמשך.
קרב תרנגולים בבאלי
אחרי המסע בסולאווסי ובג'אווה, הגענו אל האי השלישי במסע שלנו באינדונזיה. אבל למרות שבאלי היא אחד היעדים המתוירים בעולם, בכל פעם אני מגלה מחדש את אותו דבר: מתחת לתעשיית התיירות המפותחת מתקיימת כאן תרבות חיה, יצרית, צבעונית ומדויקת להפליא.
ילדה במהלך פסטיבל אודלאן במקדש בבאלי
באלי היא אי הינדואיסטי בתוך אינדונזיה, המדינה המוסלמית הגדולה בעולם. הדת כאן אינה תחום נפרד מהחיים. היא שזורה בהם. יש מקדש בבית, מקדש בשכונה, מקדש של הבאנג'אר, הקהילה המקומית, מקדש הכפר ומקדשים גדולים יותר המשרתים אזורים שלמים. יש מקדשים הקשורים להרים, למים, לים ולאבות הקדמונים. לכל מקדש יש את יומו המיוחד, ה-Odalan, יום השנה להיווסדו, המתקיים אחת ל-210 יום לפי הלוח הבאלינזי. לכן כמעט בכל יום, במקום כלשהו באי, מתקיים טקס. זה כבר לא מזל ליפול על טקס כזה. זו סטטיסטיקה.
תהלוכת אודאלן בבאלי
אבל כדי להבין את באלי צריך להתחיל לא במקדשים הגדולים, אלא בדברים הקטנים. במנחות שמונחות מדי בוקר בפתחי הבתים, ליד חנויות, על מדרכות ובצמתים. פרחים, אורז, מים, קטורת. פעולה קטנה שחוזרת על עצמה שוב ושוב, יום אחרי יום. ובעיקר צריך להתבונן בידיים של הנשים. שעות ארוכות הן גוזרות, מקפלות ושוזרות עלי דקל, יוצרות את ה-Canang Sari, המנחות הקטנות, וגם מנחות גדולות ומורכבות יותר. לאורך ענף בננה הן מסדרות פרחים, פירות, עוגות אורז ומרכיבים נוספים. אין דבק ואין סיכות. הכול מוחזק באמצעות קיפולים, שזירה ושיפודי במבוק קטנים. חומר פשוט הופך למבנה מורכב, צבעוני ומדויק.
כשניסינו בעצמנו לשאת את המנחות הגדולות על הראש, הבנו עד כמה המיומנות הזאת אינה מובנת מאליה
כשניסינו בעצמנו לשאת את המנחות הגדולות על הראש, הבנו עד כמה המיומנות הזאת אינה מובנת מאליה. מה שנראה אצל הנשים המקומיות כמו תנועה טבעית ואלגנטית התגלה כיכולת שנרכשה במשך שנים.
נשים מכבסות ורוחצות בנהר. באלי
ואז מגיעים המים. כדי להבין את טרסות האורז של באלי אי אפשר להסתפק ביופי שלהן. מאחורי הנוף הירוק והמדורג מתקיימת מערכת חברתית ודתית שלמה. מערכת ה-Subak מנהלת את חלוקת המים בין החקלאים, אבל המים אינם רק משאב חקלאי. הם חלק ממערכת יחסים בין האדם, הטבע והאלים. זו תפיסת העולם של Tri Hita Karana שלפיה חיים טובים נשענים על איזון בין האדם והעולם האלוהי, בין אדם לאדם ובין האדם לטבע.
במקומות כמו אולון דאנו בראטן, המקדש שעל שפת האגם, הקשר הזה כמעט מוחשי. המים שמגיעים מההרים מזינים את השדות, השדות מזינים את הקהילה, והקהילה מחזירה את חובתה באמצעות טקסים ומנחות.
מקדש המים בבאלי
וככל שמעמיקים, מתברר שהמקדשים של באלי אינם רק מקומות שאליהם מגיעים כדי להתפלל. הם מפות של העולם הבאלינזי. הכיוון חשוב. ההר חשוב. הים חשוב. המים חשובים. הבית חשוב. הקהילה חשובה. אפילו הגוף מקבל מקום בתוך המערכת הזאת.
לקראת טקסים, פסלים נעטפים בחלקם התחתון בבד משובץ שחור ולבן, בדומה לסארונג העוטף את גופם של הבאלינזים ומכסה את אזור האגן. יש כאן תזכורת לכך שהגוף והיצרים אינם משהו שצריך להכחיש. הם קיימים, אבל הם זקוקים למסגרת.
אותו רעיון מופיע גם בטקסי ההתבגרות, שבהם משייפים את שיני הניבים של המתבגרים והמתבגרות. הניבים מסמלים את הצד החייתי והיצרי של האדם. הטקס אינו מנסה למחוק אותו, אלא לסמן את המעבר אל בגרות ואת הצורך ללמוד לשלוט בו.
אולי זה אחד הדברים שמושכים אותי כל כך בתרבות הבאלינזית. יש בה ניסיון מתמיד ליצור איזון. לא רק בין האדם לטבע ולאלים, אלא גם בתוך האדם עצמו. ומעל לכל מרחפת כאן הידיעה שהשליטה לעולם תהיה חלקית.
תזמורת גמאלן בבאלי
באלי יושבת על טבעת האש של האוקיינוס השקט. הרי געש, רעידות אדמה והתפרצויות הם חלק מהמציאות הגיאולוגית של האזור. גם החיים עצמם מזכירים שוב ושוב לאדם שהוא אינו באמת מנהל את העולם.
אולי מכאן נולדת האינטנסיביות הזאת של הטקסים. בעולם של הרי געש, רעידות אדמה, מחלות, מוות ואי ודאות, יש משהו כמעט אנושי בחזרה על פעולות מדויקות. להניח מנחה. להדליק קטורת. להתפלל. לחזור על סדר מוכר. אולי זה ניסיון לייצר פסאודו-שליטה במקום שבו שליטה אמיתית אינה אפשרית. ליצור סדר בתוך הכאוס. אני לא שולט בהר הגעש. אני לא שולט ברעידת האדמה. אני לא שולט במוות. אבל אני יכול להכין מנחה, להדליק קטורת, להתפלל ולנסות להחזיר את העולם למקומו.
שיט בזריחה לצפייה בדולפינים בלובינה, צפון באלי
אולי זו בדיוק הסיבה שבאלי ממשיכה לרתק אותי. לא בגלל שהיא שימרה את העבר, אלא מפני שהעבר כאן עדיין חי בתוך ההווה. הוא נמצא במנחה שמונחת בבוקר על המדרכה, באישה שנושאת סלסלה על ראשה, במקדש בתוך היער, במים הזורמים אל שדות האורז, ובתהלוכה שמפתיעה אותך באמצע הרחוב.
ובסופו של דבר, אולי הטקס אינו ניסיון לשנות את העולם. אולי הוא פשוט הדרך האנושית לומר: העולם גדול ממני. אני לא יכול לשלוט בו, אבל אני יכול למצוא בתוכו סדר.
_______
לימור צדוק – פסיכואנליטיקאית לאקאניאנית ותרפיסטית בתנועה, הבעה ויצירה. כתבת וצלמת מסע אחר בכירה. מרצה. צלמת ומדריכת טיולים ותיקה ומוסמכת בעולם, מחברת הספר "סיפורי חיים: אשנב לתרבויות נעלמות".
האתר של לימור
פייסבוק
אינסטגרם
תודה לברק ליבוביץ, האופרטור של הטיול, ולרון אורן – שותפי לדרך, מומחה למזרח אסיה
