תפריט עמוד

מוזיקה אירית: כינור, וויסקי וחמת חלילים

אירלנד היא המדינה היחידה בעולם שסמלה הלאומי הוא כלי נגינה: הנבל. המוסיקה והשירה הן מרכיבים מהותיים במסורת הייחודית של האירים, שאותה הם שימרו בקנאות כחלק מהמאבק הלאומי בשלטון הבריטי. אפילו לוחמים קשוחים של המחתרת האירית מזילים דמעה כשמתחילים לנגן שיר עממי מסורתי

"הסיגליות בישמו את היער, נוֹרה,
גילו קסמיהן לדבורה,
כשאמרתי לראשונה שאהבתי רק אותך, נורה
ואת אמרת שאהבת רק אותי.

פריחת הערמון האירה את קרחת היער, נורה,
קיכלי שורר בקול בעפאי העץ,
כשאמרתי לראשונה שאהבתי רק אותך, נורה,
ואת אמרת שאהבת רק אותי…"

(מתוך שיר העם האירי "נוֹרה". מאנגלית: יהודה ליטני)

שמעתי את השיר הזה, "נורה", לראשונה בפאב קתולי בבלפסט בסתיו 1983, בעיצומן של מה שקראו אז באירלנד "הצרות" (The Troubles). רציחות סקטוריאליות בין פרוטסטנטים לקתולים היו אז דבר של יום ביומו, מטעני נפץ בפאבים, הצתות ופעולות טרור נגד כוחות הביטחון הבריטיים, ובתגובה – פעולות תגמול של המחתרות הפרוטסטנטיות נגד הקתולים. היה אז מתח נורא באוויר, פחד מכל תנועה לא רגילה, מכל אדם רץ ברחובות, מכל משאית או טנדר לא מזוהים. הליקופטרים זמזמו־רחשו בשמי בלפסט, סורקים בזרקורים כל תנועה חשודה על הקרקע, ועצם נוכחותם מעל היתה מעצבנת.

ובפאב בשכונת פולס רוד (Falls Road) הקתולית, בלב המאפליה הסקטוריאלית, השמיע זמר מזוקן את שיר האהבה הנפלא הזה, "נוֹרה", המספר על אהבת נעורים

קינסייל. השירים המסורתיים מושרים כמעט בלי ליווי מוסיקלי. המוזיקה מנוגנת בחמת חלילים, בכינור, בתוף ובמשרוקית פח
שמעולם לא התגשמה. לפני השמעת השיר, היו רוב האורחים בפאב מרותקים לטלוויזיה (בשחור־לבן) שמעל לבר. כמה עשרות אסירים קתולים חברי מחתרת ה־IRA ברחו מבית הכלא השמור ביותר בכל האיים הבריטיים, כלא מֵייז שמצפון־מערב לבלפסט, ואנשי השכונה הקתולים, רובם ככולם אוהדי מחתרת זו, היו מרותקים למסך ולא שמו לב כמעט ללהקת המוזיקה המסורתית שניגנה שם כבר שעתיים תמימות.

עם הישמע המלים הראשונות של "נורה", נטשו רוב האורחים את הבר ואת מסך הטלוויזיה, עמדו במעין מעגל סביב שלושת הנגנים (אקורדיון, גיטרה וחליל) והזמר, שברוב השירים שימש גם כמתופף ומקיש (תוף בּוּדראן ו"עצמות", ועל כך בהמשך), והצטרפו בקולי קולות לשיר. לא סתם הצטרפו, נסחפו לחלוטין. הכל נשכח: הטרור, היריות, איומי הרצח, ההליקופטרים המטרטרים למעלה ובעיקר, האיום שהפאב שבו הם מבלים עלול להתפוצץ בכל רגע כמו עשרות פאבים אחרים ברחבי אירלנד הצפונית, שהפכו לעיי חורבות בחודשים הקודמים.
כשסיימה הלהקה לשיר את "נורה", ביקשו הנוכחים לחזור על השיר שוב. הלהקה עשתה כמצוותם, ואחרוני היושבים על הבר הצטרפו למעגל. הברמן כבד המידות כיבה את הטלוויזיה, הוריד את הסינור הלבן שהיה חגור למותניו, ניקה במטלית רטובה את הדלפק שליד ברזי הבירה והצטרף אף הוא למעגל השרים.

הייתי אז בעיצומה של פגישה עם שני מנהיגים של מחתרת ה־INLA, פלג קיצוני של ה־IRA. ישבנו בשולחן צדדי והסתכלנו במעגל שנוצר סביב להקת הנגנים. "אתה רואה את בני עמי המטומטמים האלה", אמר אחד המנהיגים של הפלג הקיצוני. "תן להם שיר אירי טוב, שיר אהבה סנטימנטלי וקיטשי כזה כמו 'נורה', והם שוכחים מהכל. בכל רגע עלולים להיכנס לכאן אנשי ביטחון בריטים, לערוך חיפוש אחר האסירים הנמלטים ולהפוך את הפאב הזה מלמעלה למטה, אבל להם לא אכפת, הם שרים. ותראה, תראה את הקשוח הזה, הוא המנהיג המקומי של ה־IRA. תראה אותו, זולגות לו דמעות לגבר שבגברים הזה. אפשר להשתגע מהם".

משרוקית פח, עצמות וכפיות

שינייד או'קונור היא שלהם וגם להקת U2, אבל רוב האירים, צעירים כמבוגרים, מעדיפים מוזיקה מסורתית אירית
(Irish Traditional Music) על פני כל מוזיקה אחרת. והמוזיקה הזאת מרגשת אותם לעיתים עד דמעות – בבית, באולמי הקונצרטים ובעיקר, באלפי הפאבים הפזורים ברחבי אירלנד.
המוזיקה והשירה הן מרכיבים מהותיים במסורת הייחודית של האירים, שאותה הם שימרו בקנאות במשך מאות שנים של שלטון בריטי עוין, שניסה לדכא כל סממן של תרבות לאומית אירית, ושאותה הם מבקשים לשמר גם היום. המוזיקה המסורתית מתחלקת לשני ענפים עיקריים: שירים מולחנים, ומוזיקה טהורה, ללא שירה, המיועדת בדרך כלל לריקודים
( Slow Air, Polka, Hornpipe, Reel,Jig).

המוזיקה מנוגנת בכלים מסורתיים: חמת חלילים אירית
(Uileann Pipes), כינור (Fiddle – קצת שונה מהכינור הרגיל, ללא משענת סנטר לכנר), בּוּדראן (תוף שעליו
גולוויי. לפני יותר מאלף שנים ניגנו בנבל האירי המשוררים הקלטים, שהיו נערצים על האירים ומילאו תפקיד חברתי חשו
מתוח עור עיזים) ומשרוקית פח. לעיתים, בהתאם למספר הנגנים ולכושרם להחליף כלים, מצטרפים חלילים (כמה סוגים, שהקטן בהם הוא חליל מתכת עם שישה חורים בלבד), אקורדיון, קונצרטינה אנגלית (אקורדיון־יד קטן מהרגיל) ונבל. אלה הכלים המסורתיים, אבל האירים מנגנים גם בפסנתר, בדוּלצ'ימֶר (כלי פריטה דמוי טרפז, שמכים עליו בפטישונים), בעצמות (בדרך כלל ריאות של פרה שהורתחו ויובשו; לעיתים עשויות ה"עצמות" מעץ מהגוני), שבהן משתמשים ככלי הקשה להגברת קצב התיפוף, ובכפיות המשמשות לאותה מטרה.

אירלנד היא המדינה היחידה בעולם שסמלה הלאומי הוא כלי נגינה: הנבל. הוא נקבע כסמל לאומי עם עצמאותה של אירלנד מהכיבוש הבריטי בשנת 1922. הנבל האירי

(Celtic Harp) הוא כלי עתיק. כבר במאה העשירית, לפני יותר מאלף שנים וכמה מאות שנים לפני הכיבוש האנגלי, ניגנו בו המשוררים הקלטים (Filid), שהיו נערצים על האירים בשל השכלתם הרחבה ונגינתם ומילאו תפקיד חברתי חשוב בתקופה זו.

בעת הכיבוש הנורמני של אירלנד, בשלהי המאה ה־13, ניסו הכובשים להפחית ממעמדם החברתי של המשוררים נגני הנבל, ובתקופת הכיבוש הבריטי הם נרדפו בידי השלטונות. אולם החיאת הנבל ככלי נגינה המבטא שאיפות לאומיות החלה לפני קצת יותר ממאתיים שנה, בשנת 1792 בעיר בלפסט, אז יזם המנהיג הלאומי האירי, וולף טוֹן (פרוטסטנטי!), את "פסטיבל הנבל של בלפסט".

"הליגה לתחייה גאלית", שהיתה מורכבת מפרוטסטנטים ומקתולים, יזמה את הפסטיבל להחיאת המוזיקה האירית המסורתית בהשראת המהפכה הצרפתית, והוא סימל את תחילת המאמצים להשגת עצמאות. הפעילים הבולטים במאבק לעצמאות אירית במאות ה־18 וה־19 היו דווקא פרוטסטנטים תושבי איזור דבלין והצפון. גם המשורר האירי וויליאם באטלר ייטס, שפעל להחיאת התרבות והמוזיקה הקלטית־אירית המסורתית בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20, היה פרוטסטנטי ממוצא אנגלי.
מאז סוף המאה ה־18, במסגרת התחייה הגאלית, הסתובבו נגנים וחוקרי פולקלור אירים ברחבי הארץ, במיוחד באזורים הדרום־מערבי, המערבי והצפון־מערבי, שבהם רוב התושבים דיברו קלטית־אירית ולא אנגלית, שפת הכובש, ואספו מנגינות ושירים איריים עתיקים. הם רשמו את תווי השירים ומלותיהם ופרסמו אותם בקבצים מיוחדים. במאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20, במסגרת המאבק נגד הבריטים, הופצו הספרים גם בכפרים נידחים, כדי שינגנו וישירו את השירים המסורתיים בפאבים המקומיים. וכך, שירים ומנגינות שנוגנו באירלנד לפני מאות שנים ידועים ומוכרים היום לאירים כאילו חוברו לפני זמן קצר.

ביקור הגברת הזקנה

המוזיקה האירית המסורתית מושמעת באולמות ציבוריים ובפסטיבלים, אבל הפאב הוא המקום המרכזי שבו היא חיה. אומרים כי האירי חי במשך כל שעות היום רק כדי להגיע לשעות הערב והלילה בפאב – המוסד שמעניק לכל אירי ואירית מחסה ומסתור מהחיים הקשים. כך היה באירלנד הרפובליקנית במאות שנות הכיבוש הבריטי, וכך זה היום באירלנד הצפונית (אלסטר) שבשליטת בריטניה.

הצירוף המתבקש הוא כוסית של וויסקי אירי או גביע בירה (בדרך כלל, "גינס" שחורה) עם מוזיקה מסורתית אירית. הפאב האירי רועש ומלא המולת חיים; לא רק משום האלכוהול, טבעם הסוער של האירים (לא מעט מהם ג'ינג'ים) והצעקות של המגישים והמלצרים (המזכירות לפעמים את המזרח התיכון), אלא גם בזכות המוזיקה המושמעת ברבים מהפאבים בביצוע חי. בפאבים אחרים, שאליהם מגיעים בעיקר צעירים בשנות העשרה והעשרים המוקדמות, מושמעת מוסיקת פופ ורוק של מבצעים אירים ואנגלים, להקות, זמרים וזמרות המככבים במצעדי הפזמונים.

הפאבים של המוזיקה המסורתית בערים הגדולות (ובמיוחד בדבלין, אשר אחד הידועים בהם הוא Lanigan’s Pub) מיועדים בעיקר לתיירים הרבים המציפים את אירלנד בחודשי הקיץ. אבל בפאבים באזורים הכפריים של הארץ, לפעמים מזומנת לתייר הפתעה. ידיד בבלפסט, פרופסור באוניברסיטת

דבלין. הפאב האירי רועש ומלא המולת חיים; לא רק בגלל האלכוהול וטבעם הסוער של האירים, אלא גם בזכות המוסיקה המושמעת ברבים מהפאבים בביצוע חי
קולריין בחוף הצפוני של אירלנד הצפונית, שבנוסף לעבודתו באוניברסיטה הוא חלילן ונגן חובב של מוזיקה מסורתית, הזמין אותי לפני כמה שנים להצטרף אליו לסֶשן של מוזיקה מסורתית הנערך פעם בשבוע, בימי רביעי בלילה, באחד הפאבים בעיירה באלימינה
(Ballymena), ארבעים וחמש דקות נסיעה צפונית־מערבית לבלפסט. "כל המשוגעים לסוג הזה של המוזיקה מהסביבה יהיו שם", אמר לי הפרופסור, "ואין שם כמעט תיירים".

כשהגענו לפאב בשמונה בערב היו שם כמה עשרות אנשים. בסוף הערב הצטופפו בפאב הקטן יותר ממאתיים איש ואשה. ארבעת הנגנים (חמת חלילים אירית ומשרוקית פח; בודראן, עצמות וכפיות; דולצ'ימר וקונצרטינה; וכינור) ניגנו תחילה מוזיקה של ריקודים איריים מסורתיים ( Jig,Reel). רוב הקהל הצטופף ליד הבר והזמין משקאות, והמוזיקה נראתה אז כעניין שולי. לאחר כשעה, כשנעשתה המוזיקה קצבית יותר (פולקה), התחילו כמה מבאי הפאב לרקוד ברחבה, ליד הנגנים, ובסוף הערב נותרתי מהיחידים שלא הצטרפו לריקודים בכל קומבינציה אפשרית: נשים עם נשים, גברים עם גברים, נשים עם גברים, זקנים עם נערים.
בחוץ ירד גשם, סופה של גשם עם רוחות חזקות, בפאב היתה אווירה של בית חם. כולם הכירו זה את זה, הרימו כוסית איש לעבר חברו, מיוזעים, והצחוק התגלגל בכל פינות הפאב. לא ראיתי דבר כזה מעודי. מאוחר יותר הופיעה אשה, בת יותר משמונים, חיוך צעיר ונעים על פניה. כולם בירכו אותה לשלום בהרמת כוסית. היא ניערה את המטרייה מטיפות הגשם, הניחה אותה ליד האח ומיד הצטרפה לריקודים.
"זאת מנהלת בדימוס של בית ספר עממי בעיירה סמוכה", אמר לי ידידי הפרופסור. "היא מגיעה לסֶשן שלנו בקביעות, בכל מזג אוויר, באופניים. תיכף תראה איך היא הופכת למסמר הערב".

לאחר ששתתה פַיְינט (Pint, חצי ליטר, שמינית גלון) של "גינס" ("תמזוג לי גם כמה טיפות וויסקי פנימה", ביקשה מהמוזג), The Old Lady, כפי שכינו אותה בפאב, החלה לרקוד כשכולם עומדים במעגל ומוחאים כף. היא ביקשה לרקוד את ריקוד ה־Jig עם ידידה "הצעיר", אדם כבן שבעים שעמד כל הערב ליד הבר, אך לאחר עשר דקות כבר היה מותש וחזר לבר. היא המשיכה ורקדה, ורקדה, ורקדה במשך כשעה, כאילו היתה בת 18. כשעמדה לפרוש, התחילו כמה צעירים לשרוק ותבעו הדרן. אנשי הלהקה היו על סף התמוטטות, מוחים ללא הרף את הזיעה ממצחם, אבל הגברת נעתרה לבקשת הקהל והמשיכה, כשהיא לועגת לקהל סביבה: "תתביישו, בגילכם רק למחוא כף, בואו תצטרפו לריקוד… גברת או'קונור, תדחפי את בעלך פנימה שסוף־סוף יתחיל לזוז".
בחוץ גשם, בפאב אווירה של בית חם. נשים רוקדות עם נשים, גברים עם גברים, נשים עם גברים, זקנים עם נערים

האווירה היתה חמימה ואינטימית. כולם חייכו, בידי כל אחד ואחת היתה כוס משקה. הצצתי לעבר החלון – עדיין רוחות וסופות של גשם. למי מתחשק לצאת מהקן החמים הזה בקור שכזה? בשעת חצות בדיוק יצאה "הגברת הזקנה" החוצה לעבר אופניה. רבים ליוו אותה וכמה הציעו לה טרמפ במכונית. "השתגעתם?" אמרה, "שאני אוותר על תענוג הנסיעה באופניים בשביל איזו מכונית עלובה? לילה טוב לכולכם ולהתראות ביום רביעי הבא". היא הניחה את המטרייה על סבל האופניים, כרכה את כובע הגשם היטב סביב ראשה וצווארה, הרימה את צווארון מעיל הגשם והתחילה בנסיעה של חצי שעה לביתה, בגשם שוטף.


סלסולי אירלנד

השירים האיריים המסורתיים הושרו לפני מאות שנים בלי ליווי מוסיקלי בדרך כלל (להוציא את הבודראן שניגן ברקע). גם היום, מחייב ביצוע "נקי" של שירים מסורתיים שירת סולו של זמר או זמרת, ומשמרי המסורת האדוקים ביותר לא מתירים אפילו ליווי של תוף. רוב השירים מושרים בקלטית־אירית (מה שנקרא באירלנד Irish), כי רק מסוף המאה ה־19 התחילו האירים לחבר שירים בסגנון מסורתי גם בשפה האנגלית (היום, יותר מ־90 אחוזים מתושבי אירלנד דוברים אנגלית בלבד).

סגנון השירה המסורתי נקרא באירית Sean nos. הזמר אינו רשאי לשיר שתי גרסאות זהות של אותו שיר, ועליו לשנות בכל פעם את המנגינה, את הסלסולים ואת הפזמון החוזר, אבל תוך שמירת המנגינה הבסיסית. לכל מחוז באירלנד סגנון משלו לשירת Sean nos, ולא תמיד יבין זמר מדונגאל (Donegal) שבצפון הרחוק, למשל, זמר בסגנון דומה מקורק (Cork) שבדרום; ההגייה של השפה (באנגלית וגם באירית) שונה, אופי הביצוע שונה, והדבר נכון גם בכל הקשור לדרך הביצוע של המוזיקה האינסטרומנטלית.

השירים המסורתיים עוסקים בדרך כלל באהבה נכזבת, בקשיי החיים תחת השלטון הבריטי – במיוחד בתקופת "הרעב הגדול"
(The Great Famine) בשנות הארבעים של המאה הקודמת – בהגירה לאמריקה באותה תקופה ובתלאותיהם של המהגרים ביבשת החדשה. שירים אהודים במיוחד ברחבי הרפובליקה ובריכוזי הקתולים בצפון עוסקים בלוחמי ה־IRA של שנות העשרה והעשרים של המאה: מאבקם בבריטים, סבלותיהם של האסירים הפוליטיים וסיפורי הגבורה והמוות של הלוחמים, המורדים בבריטים.

שתי להקות מפורסמות של מוזיקה אירית מסורתית התפרקו, לצערם של מעריציהם הרבים בעולם. אחת היא "הדבלינאים" (The Dubliners), שנחשבה במשך כמה עשרות שנים למבצעת הטובה ביותר של שירים איריים מסורתיים. השנייה היא "דה דאנאן"

(De Danann), על שם תושביה הקדומים של אירלנד, הטואטה דה דאנאן

אומרים כי האירי חי במשך כל שעות היום רק כדי להגיע לשעות הערב והלילה בפאב – המוסד שמעניק לכל אירי ואירית מחסה ומסתור מהחיים הקשי
הטרום־קלטים. הזמרת הלאומית של אירלנד, מרי בלאק, היתה זמרת הלהקה וכל נגניה נחשבו לכוכבי הליגה הלאומית של נגני המוזיקה המסורתית האירית.

להקה מפורסמת וּותיקה שעדיין פעילה היא ה"צ'יפטיינס" (Chieftains, באירית, ראש שבט קלטי), המנגנת מוזיקה מסורתית אבל לא מפסיקה להתחדש ולהופיע (גם בפסטיבל "שומעים עולם" הקרוב, שייערך ביוני השנה בתל־אביב). כמו כן פעילות להקת "קלנאד"

Clannad), המבצעת מוזיקה מסורתית בדרך שונה, מודרנית יותר, להקת "אלטן" (Altan) והזמרת אֶניָה (Enya), שמתרפקת על שירים איריים עתיקים ומבצעת אותם בקלטית־אירית.

מחווה אירית לעיר הקודש

לפני כמה חודשים נקלעתי עם קבוצת ישראלים לפאב קטן בדרום דבלין, לא במרכז העיר שבו מצויים הפאבים הידועים. במבט ראשון, לא נראה המקום מבטיח מבחינה מוסיקלית. שני נגנים, אחד עם גיטרה והשני עם אקורדיון, ניגנו שירי עם אמריקאיים (האירים טוענים כי מוסיקת העם האמריקאית היא מעין חיקוי של המוזיקה האירית המסורתית, ביטוי להשפעת המהגרים האירים בארצות־הברית). חשבנו שהערב הלך.

לאחר כשעה נכנסה לפאב בהמולה רבה קבוצה של גברים בני עשרים עד שלושים, כולם לבושים חולצות טי שעליהן מודפס שמה של קבוצת כדורגל אירי (שכלליו שונים מכללי הכדורגל הרגיל). הם הודיעו לכל הנוכחים כי זה עתה שבו מהעיר ווטרפורד, שם הפסידו לקבוצה המקומית. אחד מהם התבונן לעברנו וקלט מיד שאנו זרים.

"מאין אתם?", שאל.
"מארץ הקודש", עניתי.
"מאיזו עיר?", התעניין.
"מעיר הקודש, מירושלים", עניתי.

שחקן הכדורגל פנה לחבריו ואמר: "תראו איזה צירוף מקרים: הם הגיעו לכאן, כל הדרך הארוכה מעיר קבורתו של המשיח, ואנחנו חזרנו זה עתה מווטרפורד, שפופים ומדוכאים. חייבים להעלות את המורל, מוכרחים להכניס קצת חיים למקום הארור הזה". אז פנה שחקן הכדורגל לשני הנגנים בדרישה: "תפסיקו עם זיבול השכל האמריקאי הזה, תתחילו לנגן משהו אירי אמיתי. הם לא אמריקאים דפוקים, הם ישראלים, אתם קולטים אותי חברים?".

כבמטה קסם השתנתה האווירה. כוסות חדשות של "גינס" הוגשו לשולחננו על חשבון הכדורגלנים האירים, הנגנים התחילו לנגן מוזיקה מסורתית ושלוש נערות צעירות התקרבו ופצחו בריקודי Jig   מסורתיים ממש לידנו, בהתאם להוראת הכדורגלן. כל יושבי השולחנות סביבנו רקעו ברגליהם ומחאו כף, ויושבי השולחן הסמוך שאלו: "גמרתם את הבירה? הזמנו לכם וויסקי על חשבוננו, אנחנו חוגגים כאן יום הולדת ומבקשים מהישראלים להצטרף לשמחה".

לא שאלנו שאלות מיותרות (למשל, איך נוכל לקלוט את כמויות האלכוהול האדירות האלה?) והנחנו לערב להתפתח, עד שהגיע לשיאו: הכדורגלנים החליטו לשיר ולרקוד, כל אחד בתורו, "לכבוד החברים מישראל". כל אחד מ־15 הכדורגלנים, וגם מאמן הקבוצה, קם ועמד ליד הנגנים בפינת הבר, שר או רקד. שעה קודם לכן לא הכרתי איש בפאב הזה, להוציא את ידידי הישראלים, ולפתע – כולנו אחים, משפחה אחת.

אחרי חצות התחלנו לעשות תנועות של תזוזה (צריך לחזור למלון הרחוק). "השתגעתם? עוד מוקדם, הערב רק התחיל, אל תלכו", קרא לעברנו הפאב כולו. נשארנו "עוד קצת", עד שתיים לפנות בוקר, וגיליתי לאילו שיאים יכולים להגיע שירה, ריקודים ואלכוהול. את הנשיקות שהרבצנו שם, ליד דלת היציאה, לא אשכח. אילו עמדו שם איתי כל קרובי הפולנים, הם ודאי היו מתגאים בי. את כל הנשיקות שחסכתי מהם, נתתי שם.

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.