"תרבות לא יכולה לצמוח במקום שאין בו מרתפים ועליות גג", פסק סבי באחת הצעידות המשותפות שלנו בסמטאות שכונת רחביה בירושלים. בבתים המודרניים שניצבו סביבנו, בעלי החללים הקובייתיים והזוויות המעוגלות, לא היה מקום לאחסן כל מה שלא היה לו שימוש מיידי: מכתבים ישנים, כלי נגינה שהתבלו, צעצועי ילדות שעבר זמנם, ובעיקר ערימות אינסופיות של מסמכים וניירות שסבי אהב לצבור במסגרת מחקרו הבלתי נלאה על תולדות המשפחה.
סבי, אריך לורך ז"ל, היה רומנטיקן גרמני בן הדור הישן, שאמונתו הלוהטת במפעל הציוני ואהבתו העזה לירושלים עירו ב־55 השנים שגר בה לא עמעמו אף לרגע את תחושת זרותו בלבנט. הוא צעד ברחובות ירושלים או רכב על אופניים, כשהוא לבוש בחליפה ובעניבה גם בימי החמסין הלוהטים ביותר. הוא דיבר עברית משובשת במבטא גרמני כבד על אף שחי בארץ יותר משישים שנה.
כך היו גם סבתא קרולה והדוד זיגפריד והדודה אלזה והדוד ברונו, וכל חבריהם. כולם השתייכו לאותו גטו תרבותי־חברתי של ייקים. כולם עלו מגרמניה בשנות העשרים והשלושים של המאה, גרו בשכונת רחביה, נפגשו ל"קפה אונד קוכן" (קפה ועוגה) באחד מבתי הקפה הייקיים שברחביה של אותן שנים, שהזכירו כל כך את בתי הקפה של ברלין ופרנקפורט ומינכן, שנזנחו מאחור. הם שוחחו ביניהם על טהרת השפה הגרמנית והקפידו על לוחות זמנים מדוקדקים, לבוש מסודר, "זאנה" (קצפת) משובחת ונימוסים משובחים לא פחות (בסדר הזה).
יסלחו לי הקוראים על שאני גוררת לכתבה על שכונה ירושלמית את הייקים הפרטיים שלי, אך לא רק הנוסטלגיה האישית דוברת מגרוני. אותם ייקים קפדנים עם השמות המגוחכים והמנהגים הזרים הם חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של הארץ, של ירושלים, ובמיוחד של שכונת רחביה. ויותר מזה, אפשר לתאר אותם כשבט ההולך ונכחד במהירות. נראה שעם פטירת אחרוני הקשישים שהגיעו לארץ ישראל כאנשים צעירים, בעיקר בשנות העשרים והשלושים של המאה, נעלמת גם תרבות, שאם לא נתעד אותה לא ייוותר לה זכר.
סיפור לכל בית
הקהילה הייקית הישראלית אמנם שגשגה ופרחה לא רק ברחביה ולא רק בירושלים, אבל שם במיוחד הטביעו בניה את חותמם המובהק. עם זאת, אין לשכוח שבין הדמויות המיתולוגיות של ראשוני רחביה ומייסדיה היו גם משפחות ספרדיות, מוותיקות היישוב בארץ ובעיר. בחתך היסטורי – שכן רחביה נבנתה בהדרגה ובהמשכים – היו אלה מייסדיה ובוניה של שכונת רחביה א' (התחום שבין רחובות הקרן הקיימת בצפון, רמב"ן בדרום, המלך ג'ורג' במזרח ודיסקין במערב). חלקי השכונה הידועים כרחביה ב', ג' ו־ ד' נחשבו ל"יֶקֶלנד".
ג'נזריה, שמו הערבי של האיזור שעליו נבנתה רחביה, לא הזכירה במאום את הנוף הנוכחי. "פני ירושלים ופני היישוב כולו היו אז אחרים לחלוטין", כתבה סבתי בזכרונותיה, "ברחובות לא נראו אלא אוטומובילים בודדים ובכלל רוב הרחובות עוד טרם נבנו אז, ועל אבניהם היו נראות מרכבות שסוסים רזים ויגעים מושכים אותן, כשהם שוקעים בבוץ עמוק בימי הגשמים או מקימים ענני אבק בעונת הקיץ. במקום בו נמצאת היום שכונת רחביה היתה שממה".
בטיולים הרגליים בשכונה עם סבא, הוא אהב לעצור ולהראות לי את בתיהם של הראשונים. לכל בית היה סיפור. ביתו של אליעזר ילין ברחוב רמב"ן 14 היה כנראה הבית הראשון שהוקם בשכונה ב־1924; ארתור רופין, ממנהיגי ההתיישבות היהודית, גר בבית מספר 30 באותו רחוב; בבית פרומקין, הידוע גם בשמו "בית חבצלת", התגורר גד פרומקין, שהיה השופט העליון היהודי היחיד בימי המנדט הבריטי. ברחביה גרו גם דמויות בולטות כמו מנחם אוסישקין, הרב הראשי הרצוג, המחנך ואיש־הרוח עקיבא ארנסט סימון ועוד. בית אגיון, היום בית ראש הממשלה, שכן ברחוב סמולנסקין 9; בית שוקן ניצב בסמולנסקין 7 וספריית שוקן בבלפור 6; ביתו של נסים ולירו וצריפיו של הנשיא יצחק בן־צבי ניצבו ברחוב אלחריזי 17, כיום משכנו של מכון בן־צבי; וברמב"ן 8 לא עמד עדיין מרכז קניות, אלא שריד לטחנת קמח של הכנסייה היוונית־אורתודוקסית, שלה היו שייכות רוב האדמות עליהן עומדת היום רחביה.
היו גם סיפורים שסבא לא סיפר לי, והם כמובן היותר עסיסיים. למשל הסיפור על וילה לאה, בית הפאר שבנה המיליונר הערבי אברקיוס ב־ 1934 לאשתו האהובה לאה טננבאום, בתו של איש עסקים חרדי אמיד, שהיתה צעירה מבעלה בשלושים שנה. יעל דיין, שהתגוררה בבית הזה ב־ 1948, תיארה אותו בספרה "אבי, בתו" כ"ארמון שכאילו נלקח מעמודי הרומנים, טירת אבן ורודה, אחוזת נסיכים או מבצר מכושף. כל חדר היה בצבע אחר, היו חלונות מקושתים, קומת מרתף ובה מטבח ענק, גן מוקף חומות ובו באר מים ועצי פרי".
חיי השפע, המשרתים והנהגים הפרטיים במדים שהעתיר אברקיוס על אשתו לא הועילו, וכבר ב־ 1936 זנחה לאה את בעלה ויצאה לחיי הוללות במצרים ובאירופה. אברקיוס עבר לגור בחדר מפואר במלון המלך דוד, והשכיר את הבית לקיסר אתיופיה הגולה היילה סילאסי, שגורש מארצו עם פלישת צבאו של מוסוליני. בפנקס הכתובות של תושבי רחביה מ־ 1936 מאוזכר הקיסר ("שם: היילה סילאסי. מקצוע: מלך חבש"), לצד יתר תושבי השכונה. ב־1947 מת אברקיוס בפנסיון קטן, כשהוא בודד ומרושש.
סיפור בלתי חינוכי אחר היה רגיש אף יותר, שכן נגע לאישים נכבדים בקהילה הייקית הירושלמית. אֶשָה שלום, אשתו של המלומד הדגול פרופסור גרשם שלום, עזבה אותו למען מלומד דגול אחר, פרופסור הוגו ברגמן. אֶשָה שלום היתה ידידתה של סבתי כבר במינכן, והיא שסייעה לה להשיג ויזה לארץ הקודש. בשבועיים הראשונים לעלייתה ארצה התגוררה סבתי בבית משפחת שלום. גם את פרופ' ברגמן הכירה סבתא מקרוב. בהמלצת אשה, הצטרפה סבתי לעובדי משק הבית שלו. בשעות הבוקר סייעה בבישול ואחר הצהרים בענייני הספרייה, שהמזכירוּת שלה שכנה באותם ימים בביתו הפרטי של ברגמן. כשהפך ברגמן לספרן הראשי של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, לקח את סבתא עימו, ושם עבדה עד שיצאה לגמלאות כעבור יותר מארבעים שנה. את כל הדרמות הרומנטיות, שהיתה מן הסתם עדה להן, היא לא הזכירה מעולם.
תכנון למופת
באותם ימים לא כתב עדיין דוד קרויאנקר את ספרו המקיף על אדריכלות בירושלים, שבו הוא סוקר בהרחבה כל בניין וכל מעקה, גדר וחצר. קרויאנקר, בניגוד לסבא שלי, מעלה על נס את התכנון המודרני של השכונה. "רחביה היא השכונה המעניינת ביותר מבחינה תכנונית וארכיטקטונית, בשל המגוון הגדול של טיפוסי מבניה", הוא כותב. "יש בה וילות חד־משפחתיות מפוארות, המעוצבות במיטב הסגנון הבינלאומי האופנתי של שנות השלושים, בתים משותפים ברמה גבוהה וכן בנייה שיתופית סביב חצרות פנימיות".
מיטב האדריכלים של התקופה בנו את רחביה. ריכרד קאופמן, אריך מנדלסון, ליאופולד קראקאוור, אויגן־יוחנן רטנר, וילהלם הקר ועוד. היו שם השפעות של הזרמים החדשים ביותר של אותם ימים: פרנק לויד רייט, תנועת דה־סטיל ההולנדית, באוהאוס, ארט נובו ועוד. הבתים הראשונים שזכו לאור חשמל בירושלים נבנו ברחביה, ושם נעשה שימוש בחומרים חדשניים לבנייה כמו לבני זכוכית ומעקות מצינורות ברזל מעוגלים.
"רחביה ניחנה בקסם מיוחד, שניזון מהאוכלוסיה ההומוגנית המקורית שגרה בה בעשרים שנות חייה הראשונות – משכילים ואינטלקטואלים יוצאי מוסדות להשכלה גבוהה במרכז אירופה", כותב קרויאנקר. "אלה היו בעלי תרבות דיור מפותחת, אשר שכרו לעצמם את האדריכלים המוכשרים ביותר של אותם ימים וחיזקו את ידי המחפשים אחר נסיונות תכנון חדשניים".
בביתו של השופט גד פרומקין התקינו האדריכלים וילהלם הקר ואליעזר ילין ב־1924 מערכת של פסים וגלגלים לדלת נגררת, שהוזמנה במיוחד מברלין. כדי להתקין הסקה מרכזית בבית, שלחו את התוכנית האדריכלית לברלין, ושם סימנו המומחים את הרדיאטורים, את מספרם, מידתם ומיקומם בחדרים.
בבית ספריית שוקן עיצב האדריכל המהולל אריך מנדלסון כל פרט ופרט: החל בכיסאות ובידיות הדלתות וכלה במרפסת חצי עגולה ומזוגגת. לצד חידושים אירופיים אלה, ניכרות גם השפעות מקומיות. קראקאוור הושפע מהבנייה של הכפר הערבי, וילהלם הקר ואליעזר ילין עיטרו את הקוביות הגיאומטריות האופייניות לבניית שנות השלושים והארבעים באירופה במוטיבים מזרחיים מקומיים, כמו קשתות.
רחביה א', ה"קלאסית", תוכננה כמופת של סדר וארגון על ידי האדריכל הנודע ריכרד קאופמן, שעלה ארצה מגרמניה ב־1920. קאופמן תכנן גם את שכונת תלפיות, בית־הכרם, קריית־משה ובית וגן – כולן ברוח שכונות הגנים שנבנו באנגליה ובגרמניה לפני מלחמת העולם הראשונה. למרות שרחביה א' לא נבנתה בדיוק לפי התכנון, הפכה התוכנית למודל של בינוי עירוני והשפיעה כמה עשרות שנים אחר כך על תכנונן של שכונות אחרות בעיר, כמו נווה־יעקב והגבעה הצרפתית.
קאופמן הקפיד על בנייה של מערכת רחובות סימטרית וישרת זווית בצורת שתי וערב. התוכנית גם הפרידה בבירור את תחום הפרט מהתחום הציבורי. כמו כן, המרחקים בין הרחובות המקבילים היו דומים, ומגרשי הבנייה סדורים בצורה מלבנית אחידה, רחוקים במידה שווה מגבולות המגרש, ולכל בניין היתה גינה. היתה גם שדרה מרכזית להולכי רגל, שדרת גן הכוזרי, והיררכיה ברורה של כבישים ראשיים ומשניים.
ברחביה א' היו כמה חידושים מרעישים נוספים: חשמל בבתים וקו אוטובוס פרטי, שיזם ועד השכונה. היה זה אוטובוס קטן, שנכנסו בו לא יותר מ־15 איש. תמורת הנסיעה שילמו גרוש מצרי אחד. בחוזה שנחתם עם בעל האוטובוס נכתב: "בעל האוטו הפקיד 25 לירות מצריות להבטיח שיקפיד על הזמנים הקבועים בדיוק נמרץ, וישמור שהאוטובוס יהיה נקי ומסודר ונוח לשבת בו".
אחרוני הפרוסים
טיולי הרגליים עם סבא לא הוגבלו לרחביה א', אלא פרצו לגבולות רחביה ב' (בין רחוב רמב"ן בצפון לרחוב בנימין מטודלה בדרום, ומרחוב עזה עד שולי עמק המצלבה), לרחביה ג' (בין מטודלה לעזה ובין האר"י־עזה לרחוב התיבונים) ולרחביה ד' (איזור התיבונים, בן לברט־עזה).
השכונות הללו כבר נבנו בצורה שונה. אין בהן ציר מרכזי להולכי רגל, ולא שתי וערב של כבישים מקבילים. בניגוד לרחביה א' שרוב בתיה חד־משפחתיים, ברחביה ב' מרבית הבתים משותפים, וב־ג' ו־ד' – כמעט כולם. בתחילת הבנייה היו האדמות בשכונה, שהיתה אז מרוחקת ונטולת כבישים, זולות. למרות זאת התקשתה חברת הכשרת היישוב למכור את המגרשים הראשונים. "יהודי ירושלים לא הגו אמון רב בליבם לאדמת טרשים הררית זו", כתב רופין בזכרונותיו. אבל המצב השתנה מהר. כבר ב־1923 מכרה חברת הכשרת היישוב מגרש ברחביה ב־23 גרוש לאמה מרובעת, בעוד שבתלפיות עמד המחיר על 12 גרוש, ובמקור חיים – חמישה גרושים בלבד. היום, מגרשי רחביה הם משטחי הנדל"ן היקרים ביותר בארץ.
סבי וסבתי הגיעו לרחביה ב־1930 וגרו ברחוב רוטנברג 9; סמטה קטנה מול בית הנשיא של היום. רבים מחבריהם הגיעו אחריהם. מרבית הייקים היגרו לארץ החל מ־1933, שנת עלייתו של היטלר לשלטון, ועד לתקופה שנאסר על היהודים לעזוב את גרמניה. "שרידי האוכלוסיה המקורית משנות השלושים, אשר עדיין מתגוררים בשכונה, הם 'שמורת טבע' של עולם הולך ונעלם", כותב קרויאנקר. ואמנם, רחביה היא בראש ובראשונה פרי המורשת התרבותית של העלייה החמישית שהגיעה ממרכז אירופה וממערבה, ובעיקר מגרמניה, מאוסטריה ומצ'כוסלובקיה. פנקס הכתובות של רחביה מ־1936 מצביע על זהותם האתנית של התושבים. השמות הפרטיים הנפוצים ביותר הם יוליוס, אלפרד, היינריך, וילהלם, פליקס, גרטה ועוד.
הייקיוּת של רחביה ניכרה לא רק בארכיטקטורה, שהושפעה בעיקר מהסגנון הבינלאומי שהיה מקובל באירופה באותה תקופה. לייקיות הזו היו מאפיינים גם בעיצוב הפנים: ארונות ספרים ובהם כתבי היינה וגיתה, פסנתר, כורסאות גדולות ורחבות, שידות כהות וכבדות ובהן כלי חרסינה, ועל הקירות תמונות שמן. השפה המדוברת בגאזה שטראסה (רחוב עזה) וברמב"ן שטראסה היתה גרמנית. "אי פרוסי בים אוריינטלי", מתאר קרויאנקר.
עוינות מזלזלת
היום אין במונח "ייקה" משום עלבון, והוא מבטא לפעמים אפילו תחושה של כבוד והערכה לתרבותם של עולי מרכז אירופה ולתרומתם למדינה. לא כך היה מצב הדברים בימים שבהם הגיעו בני משפחתי לירושלים. בין המומחים נטוש ויכוח על מקורו של הביטוי. יש הגורסים כי אלה ראשי תיבות של "יהודי קשה הבנה", אחרים מקשרים את הביטוי ל"יק" או ל"גק", דמות של שוטה הכפר בקרנבל. יש המפרשים אותו כגלגול של המלה JACKE (ז'קט, בגרמנית). לפי גרסה זו, הביטו היהודים ממזרח אירופה, שנהגו ללבוש מעיל שחור בנוסח ימי הביניים, בלגלוג על היהודים המערביים המודרניים שלבשו ז'קט קצר נוסח ברלין.
על אף שההגדרה המקורית מתייחסת לעולים מגרמניה, הכוונה היא לכלל היהודים מארצות דוברות גרמנית ולכאלה ששפת אמם או לשונם העיקרית היא גרמנית, בין אם באו מגרמניה, מאוסטריה, שוויץ, מורביה, בוהמיה או דנציג. דמויות רחבייתיות מפורסמות כמו מרטין בובר, שנולד בווינה להורים מגליציה, משה זמורה, הנשיא הראשון של בית המשפט העליון שנולד בגרמניה להורים ממוצא מזרח־אירופי – כולם נחשבו ייקים כשרים למהדרין.
שלמה אראל, מחבר הספר "'היקים' – חמישים שנות עלייה", מספר כי היהודי הגרמני הצטייר כאדם תמים, כסיל, נעדר הומור, ללא תפיסה חדה, אפשר היה "לסדר" אותו ללא מאמץ; עם זאת, הוא נחשב לחרוץ, בעל מצפון, אחראי והגון. אך למרות שזו אינה הגדרה מחמיאה, קבע בית המשפט העליון בשנות השבעים – לאחר שנדרש לדון בסוגיה – כי "יקה" אינו גידוף. "אני עצמי משתייך לגזע זה", כתב שופט בית המשפט העליון חיים כהן בפסק דינו, "ואני תמיד חשבתי כי זהו תואר כבוד".
ארבעים שנה קודם לכן, פסק הדין אולי היה שונה. הרבה בדיחות נפוצו באותם ימים על נוקשותם, טיפשותם ותמימותם של הייקים, ועל העברית הגרועה שבפיהם (בדיחה מפורסמת מאותם ימים: "האם אתה מבין? – לא, מברלין"). חמור מזה היה היחס העוין והחשדני מצד גורמים בממסד. "גדולה עתה הסכנה הנשקפת לתנועת תחייתנו כאן מ'ציוני היטלר'", כתב ב־1933 אליעזר יפה, מהדמויות הבולטות בתנועת העבודה. "אם יתיישבו בשכונות מרוכזות לעצמם, ימשיכו כאן את חייהם מה'פאטרלאנד' שהקיאה אותם… לא מן הנמנע הוא גם שיפתחו להם כאן בתי ספר גרמניים, ויוציאו עיתון גרמני, ויטיפו להתבוללות, ובכלל ישמשו קן למהרסים". העוינות הזאת התבטאה ביומיום. חוקר העלייה החמישית יואב גלבר מצטט מכתב של הורים לילד בגימנסיה האליטיסטית רחביה, שם למדו מי שהיו לימים מהדמויות הבולטות בחברה ובתרבות הישראלית. במכתב קבלו ההורים על כך שהיחס לבנם בגימנסיה רע מהיחס שזכה לו בגימנסיה במינכן. נשמעו אמנם גם קולות אחרים, כזה של ברל כצנלסון שכתב במאמר מערכת ב"דבר": "העולים מגרמניה אינם גרועים מן העולים מהארצות האחרות. אדרבא, החומר האנושי של העלייה הזו הביא לארץ ברכה מרובה בכמה וכמה תחומי חיים. מעט סדר, קורטוב של משמעת, מקצת טעם טוב".
לא מבינים בפאשיזמוס
ההסתייגות מהייקים נבעה בחלקה מנטיותיהם הפוליטיות, שהיו זרות לרוח היישוב שנקרע בין המחתרות השונות, חדור ברוח מיליטנטית. אם הדבר היה תלוי באנשים כמו סבא שלי, מדינת ישראל לא היתה קמה לעולם. מבחינתו, הוא היה תושב ירושלים, וזה היה העיקר. הוא היה מוכן לוותר על ריבונות ישראלית בירושלים, אם פירוש השגתה הוא שפיכות דמים. "אני לא מבין את כל הפאשיזמוס הזה", רטן, ובכך תימצת את עמדתו העקרונית לגבי ההוויה הפוליטית הישראלית כולה.
גם אם לא היה חבר בתנועת ברית שלום, עמדתו לא היתה רחוקה מזו של חבריה. ברית שלום, בהנהגת פרופ' מרטין בובר, היה ארגון שפעל בין 1925 ל־1933 ושם לו למטרה לקרב בין יהודים לערבים. בובר ראה בשיבת היהודים לארצם גשר בין מזרח למערב ודגל בלאומיות הומניסטית. בין היתר, האמינו אנשי ברית שלום במדינה דו־לאומית וביכולתם לשכנע את העולם הערבי לקבל את הציונות בדרכי שלום וכבוד הדדי. הרעיון הזה התברר כמעשי ממש כמו ללבוש חליפות בחמסינים של ירושלים.
בברית שלום היו חברים לא רק ייקים, ולא כולם גרו ברחביה, אך הם היו הרוב והיוו את הרוח החיה בתנועה. הם ראו עצמם, בצדק, ממשיכי התפיסה הליברלית של רפובליקת ויימאר. המנהיג הרוחני היה בובר – חוקר דתות, תיאולוג, פילוסוף, מחנך, סוציולוג, משורר, מתרגם, עורך ומבקר אמנות. לצידו פעלו רופין, מאגנס, עקיבא ארנסט סימון, גרשם שלום וחברי הקבוצה הצ'כוסלובקית והאוסטרית: הוגו ברגמן, האנס כהן, מרכוס רינר ועוד.
אבל להסתייגות מהייקים היו סיבות נוספות. אחת מהן היתה השפה הגרמנית שבה דבקו ואשר היתה שנואה על היישוב היהודי. אחריות חלקית לעוינות הזו נפלה גם על הציבור הייקי עצמו, שחלק מאנשיו חשו בוז וניכור כלפי תופעות שונות בחיי היישוב (הפרוטקציה, חוסר היעילות, ביטויים של הצבריוּת החדשה) ולא טרחו להסתיר זאת. במכתב לידידו הקרוב, זיגמונד פרויד, קבל איש־הרוח ארנולד צווייג: "אין אנו מוכנים לוותר על רמת חיינו, והארץ הזו עדיין אינה בשלה לספק את צרכינו".
אלה היו הייקים אותם תיאר ש"י עגנון ברומן "שירה", שחלק נכבד ממנו מתרחש ברחביה: "עדיין אין דעתם קולטת ששעריה של גרמניא ננעלו לפני היהודים ולעולם לעולם לא יחזרו לגרמניא, והרי הם מתנחמים ואומרים שמלכות הרשעה עתידה להתבטל וגולי גרמניא יחזרו לגרמניא, ושוב ישמעו את שאון יעריה ואת המיית מימיה ושוב יתענגו על התרבות הגרמנית שהם היו ביוצריה. לעת עתה הם מתגוררים כאן כגרים כאורחים כזרים כנוכרים".
סבי וסבתי השתדלו מאוד לא להיות כאלה. הם ניסו לסגל לעצמם נוהגים ישראליים (או מה שנראה להם ככאלה) והתגאו במורשתם כירושלמים חלוצים. במיוחד היו אהובים עליהם הסיפורים על ימי המחסור בירושלים הנצורה בזמן מלחמת השחרור. סבתי חזרה וסיפרה איך יצאה ללקט בשדות ירושלים חובייזה, כשלא היה דבר אחר לאכול, ואפתה ממנה לחם, כמנהג הפלאחיות הירושלמיות. את ציון המתחדשת סימלו עבורה בעיקר החצילים – ירק שלא הכירה בגרמניה – ועצם הכנתו נתפס בעיניה כהשתלבות במרחב, גם אם התוצאה הסופית לא תמיד עלתה יפה.
כל המאמצים הללו להשתלב לא הועילו. לייקים היתה, בצדק או שלא בצדק, תדמית בורגנית; עלבון גדול באותה תקופה חלוצית־סוציאליסטית. התדמית הזו דבקה בשכונת רחביה כולה. סבי וסבתי, שהיו חברים כבר בגרמניה בתנועת הנוער החלוצית "בלאו וייס" ("כחול לבן"), לא יכלו לשאת את הבושה. הם אמנם עבדו באחד המוסדות היותר ייקיים של ירושלים באותם ימים, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, אך בעיניהם היתה זו עבודה חלוצית, שכן הם בנו את האוניברסיטה העברית הראשונה.
בזכרונות שכתבה סבתי היא מתפתלת במאמץ להשיל את התדמית הבורגנית: "העובדים חיו, אם הצליחו לחיות, ממה שקיבלו, מהתרומות שהשיג המנהל מידידיו פה ושם. ובכל זאת היה מצב הרוח מצוין. וכשנזכרו העובדים הצעירים באחיהם בעמק, מצאו שמצבם אפילו יותר מדי טוב. אמנם משכורתם לא הספיקה להם לחיים נוחים ביותר, אך הם אינם מתאוננים, כי אותו זמן היו חלוצי העמק קודחים באוהליהם הפתוחים לכל גשם ורוח".
פנקס הכתובות של תושבי רחביה מ־1936 מעיד כי יותר מרבע המפרנסים באותה שנה היו מרצים, כימאים, פיסיקאים, רופאים, רוקחים, מהנדסים, עורכי דין, עיתונאים, סופרים ומוסיקאים. רבים מהם נעשו אחר כך לדמויות מרכזיות בחיי היישוב בכלל והעיר בפרט: מנהיגים ציוניים כמו ארתור רופין ומנחם אוסישקין; שופטי בית המשפט העליון כמו משה זמורה ודוד גויטיין; מרצים ידועי שם מהאוניברסיטה העברית כמו חוקר הקבלה גרשם שלום, הפרופסור לחינוך עקיבא ארנסט סימון, הארכיאולוג אליעזר סוקניק (אביו של הארכיאולוג יגאל ידין) והפרופסור לפילוסופיה שמואל הוגו ברגמן, שהיה לימים הרקטור הראשון של האוניברסיטה העברית (וגם הספרן הראשי של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, ולפיכך הבוס של סבתא שלי). בזכרונותיה הוא תואר כמי שלא היסס לטפס על סולם כדי להוריד ספר, כאחרון הספרנים.
מנהיגים של נייר
מקצוע הספרנות היה עיסוק ייקי מובהק, כמו גם ניהול חנויות ספרים, ספריות פרטיות והוצאות ספרים. הניסיון שצברו מו"לים יהודים בגרמניה תרם להקמת הוצאות ספרים בארץ. ראובן מס שעלה מברלין ייסד את הוצאת מס; משה שפיצר, ששימש כעוזרו המדעי של מרטין בובר בגרמניה ולאחר מכן כמנהל הוצאת שוקן בברלין, ייסד את הוצאת תרשיש.
הבולטת מכולן היתה הוצאת שוקן, שלה היתה חשיבות רבה עוד בגרמניה: 200 כותרים ראו אור בספריית שוקן בברלין בין 1931 ל־1936. זלמן שוקן, מייסד השושלת, נטל תחת חסותו את הסופר ש"י עגנון כבר בגרמניה שלפני מלחמת העולם הראשונה, תמך בו והוציא לאור את כל ספריו. זלמן שוקן היה גם אספן של ספרים עבריים נדירים עתיקים, ואלה נתרמו ברובם לאוניברסיטה העברית. הוא גם ייסד בברלין את המכון לחקר השירה העברית בימי הביניים, שהועבר ב־1934 לירושלים. המכון פועל היום ברחביה, במכון שוקן למחקר היהדות ליד בית המדרש לרבנים באמריקה, ברחוב בלפור 6.
בטיולים הרגליים עם סבא עצרנו לפעמים ליד הבניין היפה, המאופק והנזירי הזה. מבנה זה הוא היחיד מאלה שבנה אריך מנדלסון בארץ, אשר תוכו וחיצוניותו לא השתנו כלל במשך השנים. על הבית הזה התבדחו, שכדי לספק את תאוותו של מנדלסון לחומרי בנייה עבריים, נאלצו לכרות הרבה פרדסים.
לא רחוק משם ניצב ביתו הפרטי של זלמן שוקן (היום, בניין האקדמיה למוסיקה ולמחול על שם רובין). הארכיטקטורה ייקית אופיינית: צנועה מבחוץ ומהודרת מבפנים.
המונומנטליות, השפע, ניכרים רק בבית פנימה: שיש בצבע קרם שנחצב בכרמל, ובו משובצים פסי שיש ירוקים שהובאו מעבר הירדן, בריכת שחייה אליפטית וסדרת טראסות נמוכות בגינה הגדולה, שהיה בה גם מתקן לצליית בשר ושורת ספסלי אבן. כשנמכר הבית, רצתה ממשלת ישראל לרכוש אותו כדי שישמש משכן לנשיאי ישראל. הרעיון נדחה, משום שהנשיא יצחק בן־צבי סירב לעבור מביתו הצנוע שברחוב אלחריזי לבית המהודר. לימים קנתה האקדמיה למוסיקה את הבניין וערכה בו שינויים, המסתירים את הבניין המקורי.
ראשוני רחביה לא היו מרשים דבר כזה. עוד לפני שנבנו הבתים הראשונים הקימו דיירי השכונה ועד שכונתי חזק וסמכותי, שפיקח ביד רמה על הבנייה. הוועד הזה לא איפשר אפילו פתיחה של בית קפה בבניין מגורים ללא אישור מיוחד. הוא גם אסר על העסקת קבלנים פרטיים והקפיד על כך שהעבודה תהיה עברית ותיעשה על ידי קבוצות עבודה יהודיות ששלחה הסתדרות העובדים, בעיקר אנשי גדוד העבודה המהולל.
הזמנים הללו חלפו. גדוד העבודה אינו קיים עוד, חברת הכשרת היישוב מייצגת היום דברים אחרים לגמרי מאשר בימים שבהם בנתה את רחביה, בתי הקפה הוותיקים נסגרו זה מכבר, וגם הייקים מתמעטים והולכים. בשכונה מתגוררים יותר סטודנטים מאשר פרופסורים, ואין לתושביה אפיוּן מיוחד; פרט לכך שיש להם די כסף לקנות או לשכור דירה באיזור. גם גימנסיה רחביה ירדה מגדולתה, למרות שעדיין היא אחד מבתי הספר היוקרתיים בארץ.
הרבה ירושלמים רואים גם היום ברחביה סמל לירושלים התרבותית, החילונית והנאורה. כשהסתמן לפני שנים אחדות שינוי דמוגרפי בשכונה, והתחיל מה שנראה לתושבים גל חרדי, התעוררה התנגדות עזה. הגל הזה נבלם. לא ברור לאן מועדות פניה של רחביה וכיצד תיראה השכונה בעוד שנות דור. התשובה לכך, במידה מסוימת, היא אולי התשובה גם לשאלה כיצד תיראה המדינה כולה.
תודה לחיים באר, ברוך גיאן, אלי סוויד, אלונה ורדי ולדודותי רותה מירימוביץ' ויעל חיות, על עזרתם הרבה בהכנת הכתבה.
אביבה רבינוביץ הגיב:
שלום זהרה רון. הכרתי היטב את סבך וסבתך – אריך וקרולה לורך שהיו בצוות ההקמה של הספריה הלאומית, וזאת מאחר שאבי -בנו גולדמן שהיה מנהל מחלקת ההשאלה בספריה הלאומית – היה בצוות ההקמה ב1924 ועבד לצידו של הוגו ברגמן. קרולה היתה המזכירה הראשית וגם היתה אחראית על משכורות העובדים.
גם אנחנו גרנו ברחביה – השכונה בה גדלתי – השכונה שאט אט משנה את פניה.
בעוד כשבוע יתקיים בספריה הלאומית בגבעת רם יום פרידה -במעבר לבניין הספריה הלאומית החדשה.
פניתי למנהלי הטקס כדי לספר על הימים הראשונים של הקמת הספריה – ונעניתי בשלילה…וזאת מאחר שהם מעוניינים שידברו רק אנשים חיים שעבדו ועובדים כעת.
חשבתי לעצמי – חבל שלא מוכנים להאזין לזכרונות מהימים הראשונים של הקמת הספריה הלאומית (ויש לי גם תמונות)