קנדה: שייט בנהר היפה בעולם

אינדיאנים של הטריטוריה הצפון מערבית של קנדה אומרים שהמפלים הם המקום שבו הנהר משתגע. נהר הנהאני (Nahanni) זורם לאטו בעמק רחב, ואז הוא מתפרק באחת לרסס לבן, שמתרסק על הסלעים וצונח 96 מטר בנהמה אדירה. מכאן, לאורך מאתיים הקילומטרים הבאים, משתנה זווית הנהר, והוא זורם במהירות גדולה ויוצר בדרך מפלים וגלים גבוהים. גם הנוף משתנה בצורה דרמטית והנהר זורם דרך קניונים ענקיים.

על הנהאני שמעתי בביקור הראשון שלי באלסקה לפני יותר מעשרים שנה, ומאז חיכיתי להזדמנות לבקר בו. כשההזדמנות סוף סוף הגיעה, יצאתי עם חזי נתנאל, מייקל גרינשפיין וקולין רוזין לשוט במורד הנהר. הסתיו מגיע מוקדם לצפון, והיינו הקבוצה האחרונה שירדה במורד הנהר השנה. העצים הנשירים עמדו רגע לפני השלכת, והיער בער בצבעים עזים של צהוב ואדום. בחרנו לרדת את הנהר בסירות קנו אינדיאניות, שעליהן העמסנו את כל הציוד והמזון, ויצאנו למסע של 12 ימים. זה היה מסע של חוויית טבע מסחררת ואחד הטיולים הטובים שעשיתי אי פעם.

קרוב לסוף העולם
פעם ביקרתי בכפר שנמצא על אי קטן בים ברינג (Bering) באלסקה. בפתח הכפר ניצב שלט קטן ובו היה כתוב: "פה זה לא סוף העולם, אבל אפשר לראות אותו מכאן". האינדיאנים שחיו לאורך נהר המקנזי (Mackenzie) שבצפון מערב קנדה הרגישו בדיוק כך כלפי רכס ההרים שתחם את אזורי הציד שלהם במערב. הם עצמם חיו באזור נידח ומנותק, עם חורפים ארוכים וקשים ודובים כבעל הבית העיקרי באזור. אבל מנקודת מבטם ההרים היו סוף העולם ולשבט האינדיאנים הקטן שחי בהרים הרחוקים הם קראו נהא – Naha – האנשים שגרים שם, רחוק מאוד.

המראה הפסטורלי יכול להטעות: כשהקרח על הנהר נשבר, מדפי קרח מתרוממים אל גדות הנהר וסוחפים איתם סלעים, אדמה ועצים רבים

הטריטוריה הצפון מערבית של קנדה מכסה שטח של 1,150,000 קילומטר רבועוחיים בה קצת פחות מארבעים אלף תושבים. שישים אחוז מהם חיים בעיר הבירה ילונייף (Yellowknife), וכל היתר מפוזרים ב־22 יישובים קטנים. הנהאני הוא לא נהר גדול או חשוב במיוחד, אלא בסך הכל יובל משני של הנהר מקנזי, שמגיע מן ההרים ולא מוביל לשום מקום. בטריטוריות הצפוניות של קנדה ואלסקה יש מאות נהרות כמוהו, שזורמים בשממה בלתי מופרעת ומציעים חוויית טבע ממדרגה ראשונה. הנהאני נחשב היפה מכולם.

בנהר יש עוצמה רבה: בחודשי הקיץ עוברים פה 1,500 מטר מעוקב של מים לשנייה. זו כמות מים שהיתה מעלה את מפלס הכנרת במטר בכל שש שעות; בשלושה ימים היתה מציפה את טבריה; ובעשרה עוברת את תצרוכת המים השנתית של מדינת ישראל. בחורף המפל קפוא ברובו, אבל זרימת המים מתחת לקרח נמשכת, אם כי בכמויות קטנות בהרבה.

משמעותן של עונות השנה הולכת וגוברת ככל שמתרחקים מקו המשווה, ובצפון הרחוק משתנים התנאים בצורה דרמטית מעונה לעונה. הנהאני מפשיר במאי וקופא באוקטובר ומותיר קיץ קצר ובו ימים ארוכים של שמש עד חצות ויתושים בלי סוף. בספטמבר נעלמים היתושים וגם מעט האנשים שמגיעים לכאן. היער עומד בשלכת ובלילות חוגג הזוהר הצפוני.

הסתיו היא התקופה המועדפת עלי בצפון, אבל תמיד קיים הימור בנושא מזג האוויר. רוחות חזקות או גשמים ממושכים יכולים להפוך כל טיול לסבל מתמשך. בנהאני הימרנו – היינו, כאמור, הקבוצה האחרונה בעונה – וזכינו בכל הקופה. רק שני ימים היו סוערים, ובהם ירדו עלינו גשם ושלג לסירוגין וההרים מסביבנו הפכו לבנים. ביתר הימים קיבלנו חגיגה של אור ומזג אוויר רגוע.

מאהל עם קשת ודובים
הדובים, גם אם לא נראו, היו איתנו כל הזמן. היינו להוטים לראות אותם מן המים במשך היום, אבל על החוף המחשבה על נוכחותם האפשרית שמרה על ערנותנו, בעיקר כשירד החושך. הקפדנו על כל כללי ההתנהגות בארץ הדובים: בישלנו ואכלנו רחוק מהמאהל והקפדנו להרחיק את כל המזון וכלי הרחצה מהאוהלים והקנו. אפילו מברשת שיניים או קרם לחות שמישהו שכח בכיס המעיל יכלו למשוך אותם אלינו. ההגנה היחידה שלנו נגדם, חוץ משמירה על כללי הזהירות, היתה גז מדמיע חזק במיוחד שמיועד לכך, אבל טרם פגשתי את האיש שהשתמש בו ויוכל לספר לי אם הוא עבד.

פגשנו שלושה דובים שחורים לאורך המסע, כולם ביומיים האחרונים. את הראשון הפתענו אחרי סיבוב של הנהר, הוא התקדם לאטו לאורך קו המים ועברו כמה שניות לפני שהוא שם אלינו לב. כאשר ראה אותנו הוא הרים את הראש לכיווננו, כדי להריח, הסתובב ונעלם לתוך היער. את השניים האחרים ראינו על דרך העפר שבה חזרנו לנקודת המוצא. את שניהם ראינו לשניות ספורות לפני שנמלטו אל בין העצים.
מדי שנה נרשמים באמריקה הצפונית מקרי תקיפה שנגמרים בפציעות ואף במוות. ברוב המקרים מעורבים באירועים האלה מבקרים מבחוץ, שאינם יודעים כיצד להתנהג במפגשים עם דובים. הדובים השחורים והחומים אינם מעוניינים בציד אנשים ולרוב מעדיפים להסתלק כשהם מזהים את הסימן הראשון לבני אדם. הדובים המסוכנים הם אלה שלמדו להשיג את מזונם מאנשים, במזבלה העירונית, במכוניות או באוהלים. הם יחפשו את האנשים בשביל המזון שהם מחזיקים אבל יכולים לא להסתפק בכך.

כשהקרח על הנהר נשבר זו התקופה האלימה ביותר שלו. הזרם דוחף מדפי קרח עבים במורד הזרם, ונוצרים לחצים עצומים בין גושי הקרח. חלק ממדפי הקרח הללו מתרוממים ומגלחים את גדות הנהר. הם חוצבים בכוח גדול בגדה וסוחפים איתם סלעים, חול ועצים רבים. מקור רוב העצים שצפים בים באזור הוא הנהרות הגדולים, ששולחים את העצים למסע של מאות ואלפי קילומטרים.

ביוני מגיעה זרימת הנהר לשיאה, ועצים רבים נזרקים על ידי הזרם ונאספים בנקודות לכידה. בספטמבר, כשהמים נמוכים בהרבה, אפשר ליהנות מהספקת עצים יבשים בשפע. בשבילי, הבא מן הספרטניות של ההרים, זו היתה חגיגה גדולה. במקום להיעלם עם השמש אל תוך שק שינה קר, בילינו שעות סביב האש, מבשלים, מתחממים ומביטים בשמים צלולים וגדולים.

חלקו התחתון של הנהר הוא אזור הציד העיקרי של האינדיאנים המקומיים

בכניסה לקניון השלישי מתעקל הנהר בזווית של 180 מעלות בין שני קירות סלע גבוהים. זהו המקום הצר ביותר של הנהר, והוא מכונה "The Gate" – השער. קצת לפניו ניצב צוק סלע גבוה שמכונה "תא הווידוי". ראשו, שנמצא כתשעים מטר מעל המים, הוא נקודת תצפית נהדרת.

התיישבנו מתנשפים על ראש הצוק. זה היה היום השביעי שלנו על הנהר הקסום הזה, והטבע רק המשיך להפתיע. אבל עוד מעבר ליופיו של המקום, מילאה אותי השממה הפראית שמסביב בתחושה עמוקה של חוויה בראשיתית שאולי כבר הספקתי לשכוח.

אין פינוק גדול יותר ממעיין מים חמים שממתין בסופו של טיול ארוך במקום קר. מאתיים מטר לאחר שנפתחים קירות הקניון האחרון והנהר נכנס לאזור מישורי מיוער, ממוקמים המעיינות החמים של קראוס (Kraus). באזור פורצים שני מעיינות, טמפרטורת המים היא 35 מעלות, ומעל הבריכה המחוממת נמצאת בקתה קטנה.