תפריט עמוד

קמפינג בארצות הברית: תחת שמי המערב

עשרת אלפים קילומטרים, אוהל קטנטן ונופים שאין דומים להם. משפחת דגני ויתרה על מלונות של חמישה כוכבים לטובת מיליוני כוכבים בשמים ויצאה לטיול קמפינג ארוך בפארקים במערב ארצות הברית וקנדה

אף שאנחנו די מנוסים בטיולים מהסוג הזה, אני חייבת להודות שקצת חששתי לפני היציאה לטיול קמפינג בן חודשיים בצפון אמריקה. איך נשרוד כל כך הרבה זמן שלושה בנים – רותם, עומר ויובל – ושני מבוגרים באוהל קטן שגודלו שמונה מטרים רבועים? לפני העלייה למטוס, כאשר באמתחתנו שישה קיטבגים ענקיים ובהם האוהל, שקי השינה, גזייה, פנסים, סירים והרבה בגדים חמים, עלו בי הרהורי חרטה על כך שלא בחרנו לנפוש כמו כולם בקפריסין או בכרתים.

 

קמפינג בפארק ילוסטון. להתחבר לטבע | צילום:Kurt Repanshek / flickr

כשיוצאים לטיול קמפינג ההתחלה בדרך כלל קשה. הארגונים, האריזות, הבישולים, היעדר המקלחת (ברוב החניונים), הקור בלילה והגשם שחודר לעתים גם לציוד – כל אלה נותנים הרגשה של מסע הישרדות, ולא של טיול מהנה. אבל עד מהרה מסתגלים לשינוי באורח החיים. הילדים מתחילים לעזור בהקמת האוהל, ולעתים אף מצליחים להקימו לבד, השינה נעשית איכותית יותר והקושי להתנתק מההתמכרות לאינטרנט, לטלוויזיה, לטלפון ולמשחקים אלקטרוניים פוחת בהדרגה. אחרי כשבועיים החיים באוהל מתחילים להשרות רוגע. שעות הפנאי מנוצלות לפעילויות משותפות, ובערב ליד המדורה הילדים, שבדרך כלל מסתגרים בעולם של פלייסטיישן ומשחקי מחשב, מתחילים להתעניין בכוכבים ולומדים לזהות את כוכב הצפון והדובה הגדולה, שבבית מיטשטשים בגלל ההילה של אורות העיר.
היתרון בטיול קמפינג אינו רק בעלות הזולה בהרבה מטיול מלונות. טיול מסוג זה מאפשר להתקרב לטבע, להתנתק מהעולם ולעבור גיבוש משפחתי. מכל היעדים בעולם שתרבות הקמפינג מפותחת בהם, אין כל ספק שארצות הברית וקנדה ניצבות בראש הרשימה. ואם כבר ארצות הברית וקנדה, אזי החוף המערבי של מדינות אלה, שאליו יצאנו גם אנו, הוא ללא עוררין המקום המושלם לטיול קמפינג המאפשר לינה במקומות ששום מלון בעולם אינו משתווה להם.

הטיול שלנו התחיל בסוף חודש אוגוסט בסן פרנסיסקו, ומשם הצפין, דרך אורגון וּווֹשינגטון, למערב קנדה ולהרי הרוקי. לאחר שבוע בהרי הרוקי התחלנו להדרים שוב לארצות הברית – לילוסטון, ליוטה ולאריזונה, ומשם ללאס וגאס שבנוודה, נקודת הסיום של טיול שאורכו עמד על 10,000 קילומטרים. הבית שלנו למשך חודשיים היה אוהל קטן שרכשנו בעבר, עוד כשהיינו זוג צעיר עם שני ילדים קטנים. עכשיו כבר היו לנו שלושה ילדים, אחד מהם בגובה מטר ושישים ומידת נעליים 45, וכולנו הצטופפנו באוהל מהימים ההם. קביעת סידורי השינה – מי יישן ליד אמא, מי יזכה במזרנים הרכים ובשקי השינה הטובים, ומי ייאלץ לישון לרוחב האוהל, ליד הפתח – היתה מורכבת. הפתרון אמנם השתנה מלילה ללילה, אבל איכשהו תמיד יובל התעורר ליד אמא, ורותם – ליד פתח האוהל, על המזרן הקשה ביותר.

 

 

אגם אוהרה בשמורת הטבע יוהו שבקנדה. אין כניסה למכוניות פרטיות

 


כשהאוהל מסרב להתקפל
חלקו הראשון של הטיול התמקד כאמור בפינה הצפונית-מערבית של ארצות הברית, ובעיקר בהרי הגעש שעל רכס הרי הקסקייד (Cascade Range): שמורת הטבע הלאומית קרייטר לייק (Crater Lake), הר ריינייר (Mount Rainier) והר סנט הלנס (Mount St. Helens), שהלוע שלו עדיין מעלה עשן מאז שהתפרץ בשנת 1980. לאחר שני לילות מפנקים במלון בסיאטל, עם מיטה אמיתית וטלוויזיה, נסענו לחצי האי אולימפיק (Olympic Peninsula), ושם, ביערות הגשם הנושקים לחוף האוקיינוס השקט, חתמנו את הפרק הראשון של הטיול. נפרדנו לשלום מארצות הברית ועלינו על מעבורת אל עבר ויקטוריה, קנדה, וממנה המשכנו לוונקובר ולהרי הרוקי.
התחנה הראשונה בהרי הרוקי היתה שמורת הטבע הלאומית גליישר (Glacier National Park), הממוקמת במזרח מדינת קולומביה הבריטית. חניון הלילה שבו הקמנו את האוהל היה אחד מהיפים בטיול: על שפת נחל, סמוך לקרחונים. אחרי ארוחת ערב ליד המדורה ערכנו ניקוי יסודי של כל שאריות האוכל, כיוון שמכאן והלאה נכנסנו ל"ארץ הדובים", כמו שאומרים הקנדים. עד מהרה הגענו למסקנה שאין ברירה אלא להוציא מהתיקים את המעילים החמים, הכפפות והצעיפים, וטוב שכך. בבוקר גילינו לתדהמתנו שהאוהל הקטן הפך לאיגלו אמיתי לאחר שאדי הנשימות שלנו קפאו על דפנותיו. את השעתיים הראשונות של הבוקר בילינו בהפשרת האוהל וייבוש שקי השינה מהקרח שהצטבר מבפנים ומבחוץ. כמו שאמר מטייל חכם שפגשנו: "אתה יודע שהחורף הגיע, כאשר האוהל מסרב להתקפל".

עד שהגענו להרי הרוקי זכינו למזג אוויר טוב יחסית, ויכולנו להלך בחולצות קצרות ואפילו לצאת לשיט אבובים ולשחות בנהרות ובאגמים. אמנם מפעם לפעם ירדה עלינו מנה הגונה של גשם בשעות הלילה והעמידה במבחן אותנו ואת האוהל, אבל ככה זה כשמטיילים ביערות גשם, דוגמת אלה הנפוצים במערב וושינגטון ואורגון, הזוכים לכ-2,500 מילימטרים משקעים בשנה. הלילה הקפוא בהרי הרוקי גרם לנו קצת לחשוש מהמשך הדרך, אבל זה לא מנע מאיתנו להשאיר מאחורינו את הרכב, לארוז את הציוד ולעלות על אוטובוס שמוביל לחניון הלילה בקרבת אגם אוהרה (Lake O'hara) שבשמורת הטבע הלאומית יוהו (Yoho National Park) – אי אפשר להגיע לאגם אוהרה ברכב פרטי. אם מביאים בחשבון את הקור העז ששרר בשני הלילות הבאים, אני לא בטוחה שזו היתה החלטה נבונה, אבל בהתחשב במסלולי הטיול המרהיבים שהלכנו בהם, אין ספק שהביקור באגם אוהרה היה מוצלח.

 

 

רגע של שלווה באגם אוהרה. אפשרות למסלולי טיול מרהיבים

 

לאן נעלמו הדובים?
מיוהו המשכנו לג'ספר (Jasper) ולבנף (Banff), שניהם פארקים לאומיים במדינת אלברטה, בתקווה לחזות בעושר של בעלי חיים כמו שראינו בביקורנו הקודם כאן לפני 13 שנה. ההבדל בין הביקור הקודם, שבו ראינו לפחות עשרה דובים ועוד המון איילים, עזי הרים ובעלי חיים אחרים, ובין הביקור הזה, שבו כמעט לא פגשנו בעלי חיים, המחיש את גודל השינויים בטבע המתרחשים במהלך תקופת חיינו. חשבנו עד כמה מצער שילדינו לא יזכו לראות את שראינו אנו, ונכדינו יראו עוד פחות. ובכל זאת, בשמורת אגמי ווטרטון (Waterton Lakes) שבדרום הרי הרוקי זכינו למעט נחת, בדמותם של כמה דובים שחורים שניצלו את הימים האחרונים לפני שנת החורף כדי לזלול כמויות אדירות של פירות יער, ולמראה עדרים של איילים בעת חיזור, שהיה מלווה בקרבות ובקריאות רמות של הזכרים, שקרניהם בעונה זו של השנה מגיעות לשיא גודלן (לאחר עונת החיזור הקרניים נושרות).הגיעה העת לעזוב את קנדה. הדרמנו אל שמורת הטבע הלאומית

ילוסטון (Yellowstone). את הכניסה לשמורה עשינו ב"דרך שן הדוב" (Beartooth Highway), כביש פתלתל ולא שגרתי המעפיל לגובה של כ-3,500 מטרים מעל פני הים. נסיעה בדרך זו היתה התגשמות של חלום ישן, שכן במקומות רבים הכביש הזה מוזכר כאחד היפים באמריקה הצפונית. המקום אכן מצדיק את הכתרים שנקשרו לשמו, אבל הוא שונה לחלוטין מכל אשר דמיינו: אם ציפינו לנוף אלפיני, לאגמים ולאחו מוריק, גילינו עד מהרה שרובו מדבר קפוא וקר שרוחות אימתניות פוקדות אותו דרך קבע. את הלילה הראשון בילוסטון העברנו בחניון יפה על שפת נחל בעמק למאר (Lamar Valley).עמק למאר מפורסם בין השאר הודות לאוכלוסיית הזאבים המשגשגת בו – הזאבים הובאו לכאן מצפון קנדה, לאחר שנכחדו מהאזור. ואכן, לאחר יום אחד בעמק, זכינו לראות לפחות עשרה זאבים ועוד מספר לא מבוטל של איילים וביזונים. המשחק ששיחקנו עם הילדים במשך הטיול – מי שמזהה חיה מקבל נקודה, ובסוף הטיול פודים כל נקודה בחצי שקל מ"הבנק" של אמא ואבא – קיבל תאוצה.

 

מפל בעמק הבסו, שמורה אינדיאנית על אחד היובלים של נהר הקולורדו

 


בילוסטון אין נופים דרמטיים כמו בהרי הרוקי הקנדיים או לאורך שרשרת הרי הקסקייד, אבל למרות זאת לטעמי זה אחד המקומות היפים בעולם. לא בכדי זכתה ילוסטון להיות שמורת הטבע הלאומית הראשונה של ארצות הברית. נוסף על עולם החי העשיר, על הקניון הגדול שבו מתחתר נהר ילוסטון, על האקלים הקיצוני הכולל סופות ברקים וקשתות מרהיבות בענן, ונוסף על הגייזרים המתפרצים בעוצמה לגובה רב – יש בילוסטון משהו בראשיתי מאוד. האדים המיתמרים מהאדמה, הבוץ המבעבע וריח הגופרית שנישא באוויר הם שמעלים דימוי של ראשית החיים על פני כדור הארץ.
מזג האוויר הסתווי שליווה אותנו עד כה השתנה בבת אחת מהקצה אל הקצה. שלג החל יורד על המעיינות החמים של ילוסטון ואנחנו נפרדנו מהצפון והתחלנו בנסיעה ארוכה דרומה. בחניון לילה בשמורת הטבע הלאומית ארצ'ס (Arches) שבדרום מדינת יוטה, תחת אורו של הירח, לגמנו מרק חם מול מדבר אינסופי טבול באור לבן ושקט מוחלט. היום שהתחיל בשלג בערבות ויומינג הסתיים בקשתות ובמצוקים של יוטה. צלינו מרשמלו במדורה וקראנו לעומר על הזאב פנג הלבן מספרו של ג'ק לונדון.

בארצ'ס נזכרנו שבעצם אנחנו הכי אוהבים את המדבר. הקשיים של תחילת הטיול נשכחו, המעילים נארזו שוב, ואת הלילות החמים בילינו ליד המדורה, לאורם של מיליוני כוכבים. חניוני הלילה שישנו בהם בלילות הבאים, בשמורת ארצ'ס ובשכנתה הפראית קניונלנדס (Canyonlands), היו היפים ביותר בטיול, והדבר נכון גם לגבי מסלולי ההליכה בין הקשתות, הצריחים והפטריות, שעוצבו באבני חול אדומות על ידי המים והרוח. מכיוון שחבל ארץ זה ממוקם על רמת קולורדו, בגובה של יותר מ-1,500 מטרים מעל פני הים, קר בו מאוד בחורף, והמים שקופאים בין הסדקים ואחר כך נמסים, כמו גם מישור הסחיפה הנמוך שיוצרים נהרות גרין וקולורדו, תורמים להאצת הבליה.

לאחר ארבעה ימים של מנוחה וטיולים רגליים קצרים בשתי שמורות מדבריות אלה שמנו פעמינו דרומה. היעד הבא היה עמק המוניומט (Monument Valley) שעל גבול יוטה ואריזונה.

 

 

1
מימין: טביעת רגל של דינוזאור ביוטה, משמאל: גייזר מתפרץ בשמורת הטבע ילוסטון. לטייל באווירה בראשיתית קסומה

 

בעקבות הגיבורים ההוליוודים
סימן ההיכר של עמק המוניומנט הוא מצוקי הסלע המבודדים האדומים (מקור הצבע בתחמוצות ברזל) המזדקרים מעל אדמת המדבר. לא בכדי היה עמק המוניומנט עם השנים לאחד מאתרי הצילום האהובים ביותר על במאים הוליוודיים. רבים מסרטי המערב הפרוע צולמו בעמק הזה, כמו גם סצנות של סרטים שבהם ניסו הבמאים ליצור אווירה של טבע בראשיתי, דרמטי ואינסופי. שחקנים כמו ג'ון ויין, קלינט איסטווד, סוזן סרדון וג'ינה דייוויס, כולם רכבו על סוסים או חצו ברכב את המדבר הקסום הזה לאור הזרקורים ולקול תקתוק המצלמות.המפגש הראשון עם עמק המוניומט היה מוכר: הכניסה אליו היא המקום שבו הפסיק פורטס גאמפ את ריצתו בסרט המפורסם. עוד נסיעה קצרה בדרך עפר פתלתלה הובילה אותנו לנוף שמעטים המקומות בעולם שמשתווים לו ביופיים. לאחר טיול סוסים קצר נסענו לחניון הלילה הבסיסי מאוד שממוקם בסמוך למרכז המבקרים. למרות הרוחות החזקות החלטנו להקים את האוהל, החלטה שהתבררה כמוטעית בחמש לפנות בוקר, כשהאוהל הקטן שלנו נכנע לרוח האימתנית וקרס. ביקור קצר ביום המחרת בכלבו "וולמרט" והשקעה של כמה עשרות דולרים, ואנחנו בעליו הגאים של אוהל חדש, גדול מעט יותר. כמה פשוטים החיים בארצות הברית.

היעד האחרון של הטיול היה עמק הבסו (Havasu Canyon), שמורה אינדיאנית על אחד היובלים של ה

גרנד קניון, בין מדבר של אבני חול אדומות ובין נהר בצבע טורקיז שעושה את דרכו אל נהר קולורדו ויורד בתוך כך בסדרה של מפלים. המרחק אל חניון הלילה שלצד הנהר, סמוך לשני מפלים, הוא 16 קילומטרים. ההליכה מייגעת (אף כי הציוד נישא על גבי פרדות), אבל משתלמת, שכן המקום הוא פנינת טבע שקשה אפילו להתחיל לתאר את יופייה. אחרי שלושה ימים של מנוחה והתרעננות במי המפלים הגיע הזמן להליכה הארוכה חזרה אל הרכב, ומשם להתחיל במסע הביתה. רק שאלה אחת נותרה ללא מענה – איך לעזאזל חוזרים מטיול שכזה למציאות, לשגרה ולעבודה מסביב לשעון? 10 דברים שכדאי לדעת על קמפינג בפארקים בצפון אמריקה:

 

1. חניוני הלילה הפרטיים הם בדרך כלל פחות יפים מחניוני לילה ציבוריים.

2. חניונים של פארקים לאומיים (National Parks) לרוב עמוסים יותר מאלה של יערות לאומיים – National Forests

3. בחניונים פרטיים יש בדרך כלל מים זורמים, מקלחות, מכונות כביסה, חיבור לחשמל, ואף אינטרנט אלחוטי.

4. בחניונים הציבוריים תמצאו בדרך כלל רק שירותים ומים זורמים (לא תמיד).

5. ברבים מהחניונים הציבוריים אי אפשר להזמין מקום מראש, ולעתים הם מתמלאים בשעות הצהריים המוקדמות.

6. ברוב החניונים הציבוריים בארצות הברית אפשר לקנות חבילת עצים למדורה; בקנדה העץ הוא בדרך כלל בחינם.

7. מחיר ללילה בחניון ציבורי נע בין 10 ל-15 דולר ללילה; בחניון פרטי המחיר כפול.

8. רוב חניוני הלילה בצפון אמריקה פתוחים בחודשים מאי-ספטמבר.

9. ברוב החניונים מקפידים על איכות הסביבה. אם אתם מתכננים לבשל ולרחוץ כלים, כדאי להצטייד בסבון שאינו מזיק לסביבה (אפשר לקנות במרכולים בדרך).

10. חובה לשמור על ניקיון אזור הקמפינג מחשש לכניסת דובים לחניוני הלילה: לפני שהולכים לישון חשוב לנקות היטב את השטח סביב האוהל ולארוז בקופסות אטומות את שאריות המזון.

פארקים בארה"ב – העמוד הראשי>>

 

לאן נעלמו הכוכבים?

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות מפארקים בארצות הברית

חשיפה כפולה 1: דיאלוג בהרי הסמוקי
חשיפה כפולה 1: דיאלוג בהרי הסמוקי

מדור חדש: אנחנו אורית ורפי, בני זוג מכרכור, בני חמישים וקצת. שנינו מצלמים, והצילום הוא חלק בלתי נפרד, ואפילו משמעותי, מהטיול שלנו. בטיול המתואר להרי הסמוקי בארה"ב היינו עוד לפני גיל 50, והוא היה אחד מהטיולים הרבים למדי ...

טיול מהבית: סיורים וירטואליים בפארקים לאומיים
טיול מהבית: סיורים וירטואליים בפארקים לאומיים

גם בתקופות שבהן אין מגבלות על טיולים, טיול בשמורות הטבע האמריקאיות מצריך תכנון רב, במיוחד בשמורות המרוחקות והפחות מוכרות. אז עד שאפשר יהיה לחזור ולטייל בחופשיות, וגם לאחר מכן, כדאי לצאת לסיורים וירטואליים בכמה מהפארקים הלאומיים הכי מיוחדים ...

טרקים בארצות הברית
טרקים בארצות הברית

הדרך הטובה ביותר להכיר את נופיה המגוונים של ארצות הברית היא בטרק רגלי. בין אם אתם בוחרים בטרק יומי או רוצים לצאת למסע ארוך ומאתגר, יש לנו כמה הצעות מצוינות עבורכם. רק אל תשכחו להתכונן מראש