אי אפשר שלא להתאהב בקולומביה. הרגליים זזות לקצב הסלסה שנשמעת מכל פינה, הספרדית מתגלגלת על הלשון והעיניים לא שובעות מיופי הנופים.
אחרי שטיילתי במדיין היפה, ביליתי בקרטחנה הפרועה, למדתי לרקוד בקאלי – בירת הסלסה הבלתי מעורערת, השתזפתי בחופי הטורקיז של סאן אנדרס וטעמתי קפה קולומביאני משובח בהרים המוריקים של חבל הקפה, הגעתי למסקנה שהגיע הזמן לצאת מ"שביל החומוס" – המסלול המחבר בין אתרי "החובה" של דרום אמריקה, אליהם מגיע המוצ'ילר הממוצע – ולחקור את האזורים הנידחים של קולומביה.
נהר גן עדן
לאורך הטיול בדרום אמריקה שמעתי סיפורים ממטיילים הרפתקנים על מקום שנקרא בפי המקומים "ריו דל פאראיסו", נהר גן עדן. במשך 10 חודשים בשנה זהו נהר ככל הנהרות, אך בתקופה הקצרה שבין אוגוסט לאוקטובר הוא נצבע בצבעי אדום, ורוד, כתום וצהוב, בזכות מין מסוים של אצות שגדל בו. הזהירו אותי שהמקום הקסום נמצא באזור מרוחק, שעד לפני מספר שנים נשלט על ידי כוחות גרילה מזוינים (שסולקו משם אחרי קרבות עקובים מדם כנגד הצבא הקולומביאני). הדרך היחידה להגיע היא במטוס נוסעים זעיר של עשרה מושבים.
הדרך לקאנו קריסטלס | הצילומים בכתבה: ענבר חסקין
למרות האזהרות בחרתי לארוז את המוצ'ילה הכבדה ולצאת לדרך. נסעתי לשדה התעופה של בוגוטה והצלחתי לקנות כרטיס של הרגע האחרון לכיוון העיירה לה מקרנה, נקודת היציאה לנהר. המטוס רעד וקפץ, ולכמה רגעים מותחים לא הייתי בטוח שהטייס יצליח להנחית אותנו בחיים, אבל לבסוף נחתנו בשלום בשדה התעופה הקטן, שנראה יותר כמו מתנ"ס בעיירת פיתוח מאשר שדה תעופה של ממש.
ארגנתי כמה מטיילים מהמטוס, כל אחד ממדינה אחרת, ומצאנו הוסטל מעופש להעביר בו את הלילה. יצאנו לשוטט בעיירה, שיש בה כחמישה מועדוני סנוקר, שלושה מועדונים ואפילו לא סופר אחד. התחלתי להבין שסדר העדיפויות פה שונה לחלוטין. עברנו בין החנויות עד שמצאנו סוכנת חביבה שתארגן לנו את הטיול, וסיימנו בכוס בירה בפאב המקומי.
אסור להשתמש בקרם הגנה
למחרת בבוקר יצאנו בקאנו לכיוון שמורת קאניו קריסטלס שבתוכה זורם הנהר, לא לפני ששילמנו מס לכל רשות אפשרית והונחנו שלא להשתמש בתכשיר נגד יתושים או קרם הגנה מהשמש כדי שלא לפגוע באצות שמעניקות לנהר את צבעו המיוחד.
קטע בנהר. בין אוגוסט לאוקטובר המים נצבעים בצבעים שונים
אחרי שייט קצר הגענו לשמורה ועברנו באחת מעשרות עמדות הצבא המפוזרות באזור, במטרה להרתיע את ארגוני הגרילה מלנסות להשתלט בחזרה על האיזור. החיילים היו חמושים, איך לא, ברובי גליל תוצרת כחול-לבן. שוחחתי איתם בספרדית של מטיילים ונוכחתי לדעת שכל החיילים חושבים אותו הדבר, ולא משנה מאיפה הם באים. בתחילה הם היו קרירים, אך כשסיפרתי להם ששירתתי בצבא הישראל והחלפנו כמה חוויות מההוויה הצבאי, הם נתנו לי כבוד רב ונפרדנו כידידים. החיילים כיוונו אותנו אל הנהר, הממוקם בגבול שבין הרי האנדים לאמזונס הפרואני, דבר היוצר במקום נוף ייחודי ומגוון עצום של צמחים ובעלי חיים, המזכיר יותר מכל סאוונה אפריקאית.
לאחר כחצי שעה הליכה בשבילים לא מסומנים נגלה לעינינו מראה מרהיב, שכאילו נלקח היישר מסיפור מכות מצרים – נהר שזורמים בו מים אדומים כדם. הצבעים המדהימים נגרמים הודות למין אנדמי (כלומר ניתן למצוא אותו רק שם) של אצות שחיות בנהר. רק בתקופה הקצרה שבין העונה הרטובה לעונה היבשה, ניתן לחזות בפלא הזה.
בריכה צהובה בנהר
בורות ומפלים
הלכנו כחולמים בין יובליו הצבעוניים של הנהר, מנסים לתפוס בעדשת המצלמה כל פיתול וכל גוון. המשכנו כחמש שעות לאורך הנהר, כשבכל חלק שלו נראה צבע אחר, מוורוד בהיר עד לאדום כהה, בהתאם לעומק המים ולצבעי הסלעים שמסביב – ככל שהמים רדודים יותר, גוון האצות אדום יותר. באזורים מסוימים בנהר המים נראים צהובים, באחרים ירוקים או שחורים. צבעים אלו נגרמים הודות למינרלים שונים הנמצאים בסלעים, ולצלילות הנדירה של הנהר.
בנהר יש בורות גדולים, שהמים הנשפכים אליהם יוצרים מפלים עגולים ומרהיבים
בדרך צעדנו בין נקיקים צרים, התרחצנו בבריכות קרירות וצפינו במפלים שוצפים. בשיא הטיול הגענו לקטע בנהר בו יש בורות גדולים, כשהמים הנשפכים לבורות האלו יוצרים מפלים עגולים ומרהיבים בתוך הנהר עצמו. לקראת הערב נאלצנו להתחיל את הדרך חזרה ןנפרדנו בצער מהנהר. בעיירה מקרנה אכלנו במסעדה מנה טיפוסית למטבח הקולומביאני – בנדח'ה פאיסה, מנה הכוללת אורז, עדשים, נקניקייה, חביתה, ובגדול כל דבר נשאר במטבח באותו יום. נפרדתי מהקבוצה בהרמת כוסית ובברכה שלמדתי לאירועים שכאלה: "לחיי הטיולים שבדרך".
בורות בנהר
בערב הלכתי למסיבה בפאב המקומי (בקולומביה בכל ערב יש סיבה למסיבה) ופגשתי צעיר קולומביאני שהציע לקחת אותי בג'יפ שלו לעיר הקרובה נייבה, 12 שעות נסיעה בדרכי עפר. כמוצ'ילר חסכן קפצתי על ההצעה ולמחרת עם זריחה נפגשנו בכיכר המרכזית ויצאנו לדרך. נסענו שעות רבות בדרכי עפר צרות, וראינו חוות מבודדות של מאות דונמים בהם מסתובבים בוקרים קשוחי פנים ועזי מבט. עבור חלק מהמקומיים בכפרים הנידחים זו הייתה הפעם הראשונה שהם רואים אדם לבן. מספר פעמים במהלך הנסיעה חדר לרכב ריח חריף ומתקתק שהזכיר לנו שקולומביה היא אחת מיצואניות המריחואנה הגדולות בעולם.
קצת אחרי השקיעה הגענו לנייבה, והתחלתי לתכנן את המשך המסע בקולומביה. תחילה למדבר טטקואה הצבעוני, בהמשך לסאן אוגוסטין, שם תרבות קדומה ומסתורית השאירה אחריה פסלי ענק של בני אדם ובעלי חיים, ומשם הלאה, דרומה, להרי הגעש המפורסמים של אקוודור.
____
ענבר חסקין – סטודנט לביולוגיה, מוצ'ילר ומדריך טיולים. גר בפרדס חנה
אלעד טלבי הגיב:
מקום מרשים וכתבה יפה!!
יובל אילוז הגיב:
עושה חשק לנסוע..