צפון יוון – טיפוס אל פסגת האולימפוס

במיתולוגיה היוונית מתואר האולימפוס כמקום מושבם של האלים, שחיי המותרות שלהם תוארו במונחים אנושים לחלוטין, כולל אהבות, בגידות, שקרים ואכזבות. והיו כאן גם דרמות לא מעטות: הרה, מלכת האולימפוס ואלת הנישואין והלידה, השליכה את בנה הפייסטוס מראשו של ההר לאחר שנולד צולע ומכוער. על פי גרסה אחת, גם אפרודיטה, אלת האהבה, השליכה מכאן בנה הרמפרודיט, שהיו לו איברי מין זכריים ונקביים גם יחד. הפייסטוס, אל הנפחות והאש, כבל כאן את הרה אמו לכיסא שבנה במו ידיו, ורק הבטחה כי אפרודיטה היפה תינתן לו לאישה עזרה להתיר את הכבלים.

מקום משכנם של האלים אינו שייך לים, לארץ המתים או לשמים, והוא אינו חלק מהעולם הפיזי. אלא שהר מהסוג שתיארו ההיסטוריונים והמשוררים הקדומים, אינו קל להבנה ותפיסה, ואך טבעי הדבר שבני האדם חיפשו משהו מוחשי שניתן להגדירו. את הילת הקדושה הם קשרו, אם כן, להר הגבוה ביוון – גוש סלע אדיר, המתרומם לגובה של כמעט 3,000 מ' היישר מעל הים.

קרחונים חרצו בהר עמקים תלולי קירות שתורמים לנוף המיוחד

לאורך השנים נעשו ניסיונות רבים לטפס על ההר. הניסיון המתועד הראשון, משנת 1669, לא עלה יפה והמטפס העות'מאני לא הצליח להגיע לפסגה. קצין בצי הצרפתי העפיל בשנת 1780 לנקודה שבה היום עומד מנזר, על המדרון המזרחי של ההר. אולם רק ב-1912, לאחר שהשלטון עבר מידי תורכיה לידי יוון, הצליחו שני שוויצריים ומורה דרך יווני להעפיל ל-Mytikas, הפסגה הגבוה, שכונתה אז "כתר זאוס", בגובה 2,917 מ'. לאחר שהמועדון האלפיני היווני הקים את הבקתה הראשונה על ההר בשנת 1931, המקום הפך יעד מבוקש למטיילים.

הדרך אל ההר
נקודת המוצא לטיולים אל ההר היא העיירה ליטוחרו (Litohero), הנמצאת למרגלות ההר, כ-90 ק"מ מדרום לסלוניקי. הגישה לעיירה נוחה – באוטובוס או ברכבת, מסלוניקי ומאתונה, ויש בה כמה בתי מלון ואכסניות נעימות. זהו מקום טוב להתארגנות, איסוף מידע, הצטיידות במפות ומזון והשארת ציוד מיותר.

המסלול מתחיל במעיינות פריוניה (Prionia), בגובה 1,100 מ'. המעיינות נמצאים 18.5 ק"מ מליטוחרו ואפשר להגיע אליהם ברכב שכור, במונית או ברגל – דרך קניון עמוק ומרשים. כאן גם אפשר לשכור פרד שיעלה את הציוד אל ההר. מהנקודה הזאת מטפס שביל מסומן וברור דרך יער יפהפה. ככל שמטפסים כלפי מעלה, החורש הים תיכוני מתחלף בעצים נשירים כמו דולב, אדר ואשור, ממשיך לעצים מחטניים ובסוף הופך ליער של עצי אורן שחור, ההולכים ומתדלדלים ככל שעולים בגובה.

הטיפוס על ההר אינו קל אבל הנופים המרהיבים מפצים

הטיפוס אינו קל, ודאי למי שאינו מורגל בכך, אבל למטייל המתנשף מזדמנות מדי כמה עיקולים פינות מנוחה, שמהן נשקף נוף מרהיב אל הפסגות המיוערות. בתקופות הקרח האחרונות גלשו במורד ההר קרחונים, שחרצו בו עמקים נהדרים, שצורתם כאות U – רחבים בקרקעיתם ותלולים בצדדים – המשווים להר צורה מגוונת במיוחד.

לאחר שעתיים-שלוש של טיפוס, מגיעים לבקתה ציורית המסומנת במפות כ- Refuge A, ששייכת למועדון האלפיני היווני. הבקתה פתוחה שבעה ימים בשבוע, מאמצע מאי עד סוף אוקטובר, ואפשר ללון בה בתנאים פשוטים אך נוחים בחדרים משותפים או רק לעצור למנוחה וארוחה חמה בדרך למעלה. לאחר מנוחה קצרה ומרק ביתי, השארנו את הציוד העודף בבקתה והמשכנו לטפס.

בקתת Refuge A. לינה וארוחה לצד מטיילים מכל העולם

נפרדים מהצמחייה
עצי היער הולכים וקטנים, האורנים מתחלפים בערערים ובאברשים. עברנו את קו העצים דרך הטונדרה, אזור של צמחים עשבוניים קטנים, והגענו לאזור קרח מצמחייה. ג'ון, ידידי הגיאולוג, שנוהג לכנות את היערות "זבל אורגני", ציין בסיפוק שסוף סוף אפשר ליהנות מהסלע החשוף ולהפליג ביתר קלות אחורה, אל העידנים הגיאולוגיים שבהם עוצב ההר.

מכאן השביל הולך וצר, מטפס בחלקו הגדול על דרדרת, וכעבור כשעתיים נוספות של עלייה מביא את המטייל לפסגת סקלה (Scala), שממנה נשקף מראה מרהיב אל עבר תסליה במערב, מישורי מקדוניה בצפון, וממזרח – יערות אורנים, מטולאים בכתמים בהירים של עצי אשור, העמק ההולך וניפתח לכיוון ליטוחרו ועד הים.

מכאן הדרך לפסגת Mikitas, הגבוהה מכולן, מסובכת מעט: יורדים בשביל-לא-שביל לאורך כ-200 מ', ומנקודה מסוימת, המסומנת היטב, מתחילים בטיפוס על גבי דרדרת. 45 דקות נוספות של הליכה עד לפסגה בשביל שעובר על המצוק ממש, ובין גושי סלע כבירים מציצים עמקים קרחונים ענקיים. שְׁלוּגיוֹת מכל עבר, ובאופק עמקים מוריקים.

מפסגת ההר נשקף נוף מרשים עוד יותר. זהו מקום נהדר להתפרקד על הגב, למתוח את הרגליים הדוויות, וליהנות מהשמש החמימה והנוף המרהיב. בנקודה הזאת קל להבין מדוע שויך המקום הזה לאלי האולימפוס. אפשר לדמיין את זאוס, מלך האלים ומושל היקום, יושב על כס מלכות, אוחז בידיו חזיז ורעם, עיניו היוקדות מביטות בזעם לעבר אדם או אל שחטא או מחייכות בקריצה לעלמה חטובה.

פסגת מיקיטאס, הגבוהה בפסגות ההר

חוויות בשלל שפות
בין הסלעים אנחנו מוצאים קופסה ובה ספר, שבין דפיו הרבים מתועדים שמות של מטפסים ורשמים הכתובים בשפות רבות – אנגלית, צרפתית, יוונית, גרמנית, יפנית, עברית. בדרך חזרה אנחנו מגלים שהירידה בשביל התלול אינה קלה מהעלייה. הריאות והלב כבר אינם מתאמצים והגוף אינו נוטף זיעה כמקודם, אך שרירי הרגליים עובדים קשה. לאחר שעתיים של ירידה במדרון, חזרנו לבקתה, שבינתיים התמלאה במטיילים מרחבי תבל שהתקבצו בחדר האוכל, נהנים מהאוכל הטעים ומחומה של האח. לאחר האוכל, זה הזמן לשבת סביב קנקני יין ולהחליף חוויות מטיפוס על ההר, מהטיול ביוון ומטיולים נוספים בעולם. העייפות והיין עושים את שלהם, וכולם צונחים על המזרונים הצפופים וישנים כתינוקות.

למחרת, השכם בבוקר, ירדנו חזרה למעיינות פריוניה. משם, במקום לנסוע בחזרה לליטוחרו, העדפנו לרדת על העיירה ברגל, דרך הנחל. השביל חוצה את המים כמה פעמים, ומתפתל בלב צמחייה עשירה ומגוונת להפליא. האביב מגיע לכאן מאוחר יותר מאשר אצלנו, וכך, ביוני ראינו את אותם פרחים שקמלו בגליל באפריל. יפים במיוחד הסחלבים הרבים, שהיו בשיא פריחתם, בשלל צבעים – סגולים, צהבהבים, לבנם וכתומים. הפריחה צובעת את הקניון השובה לב ביופיו, עם צוקי גרניט תלולים משני צדדיו ויערות שמטפסים מקו המים עד ההרים. ארבע שעות של הליכה באזור מקסים מסיימות באופן מושלם את הטיפוס לאולימפוס.