ציד: הם יורים גם בשועלים

יש דברים שאולי יש לברך על היעלמותם מהעולם. כמה סימפטיה כבר אפשר לחוש כלפי חבורת אריסטוקרטים מצועצעים שיכורים מעליצות למראהו של שועל בודד שנטבח במלתעותיהם של חבורת כלבי ציד אימתנית?
ניסיתי להניח בצד את הדימוי הזה, שממילא התברר כרחוק למדי מהמציאות, ולהתייחס לעולמם של מועדוני ציד שועלים באנגליה באותו הכבוד שאני רוחש לתופעות תרבותיות בשבטים אפריקאיים או בכפרים הודיים. ניסיתי להבין מדוע החוק שאוסר על ציד חיות בר באמצעות להקת כלבים, שנכנס לתוקפו בפברואר 2005, גרם לאותם ציידים להרגיש שקיומם שלהם מוטל בסכנה, כאילו הם עצמם תופעה תרבותית בסכנת הכחדה. משום מה באנגלית זה קשה יותר.

מידע מודיעיני מוקדם
95 כלבי ציד מקבלים את פני בנביחות סוערות בכניסה לחווה המבודדת של איאן פירס בבוקר צונן של אמצע ספטמבר. פירס הוא המאסטר של מועדון הציד של דרום דבון (Devon) שבדרום־מערב אנגליה, כלומר זה שמארגן את הציד ואחראי לכך שכל העניינים יתקתקו.
עד מהרה אני מבחין שאיאן מחבב מאוד את הביטוי "באופן מסורתי". הוא צד מאז היה בן שש, דור רביעי למשפחת ציידים, ובימי הציד הוא לובש "מעיל אדום מסורתי". בעונת הציד, החלה "באופן מסורתי מהשבת הראשונה של נובמבר עד סוף מרס", הוא מספר, "אפשר לצוד בכל יום חוץ מביום ראשון, שבאופן מסורתי הוא יום דתי". כמה מהכלבים, הוא מצהיר בגאווה, הם נצר לשושלת המקורית מראשית ימי המועדון, לפני 105 שנה. השבחת הגזע, גידול הכלבים ואימונם הם אמנות בפני עצמה.

הציד מתחיל בבוקר, "על פי המסורת, בשעה 11", שלושה ימים בשבוע. בכל פעם מתקבצים על סוסים כמה עשרות אנשים, רובם נשים, רובם תושבי האזור. אחרים מלווים את הרוכבים, מי ברכב ומי ברגל, כדי להתענג על אוויר הכפר הצלול, ועוד כמה תושבים מתמקמים על אחת הגבעות כדי לתפוס עמדת תצפית טובה על המתרחש. ציד, כך מתברר, הוא בראש ובראשונה אירוע חברתי.

על סמך מידע מודיעיני מוקדם – לפעמים איכר שמבקש להיפטר משועל טורפני במיוחד – מכוונים הציידים להקה של שלושים־ארבעים כלבים לאזור שאמורים להיות בו שועלים. הפוקסהאונד האנגלי המודרני צד באמצעות חוש הריח, ולפיכך הכלבים מרחרחים מאורות בניסיון לגלות אם יש מישהו בבית. כששועל מבוהל נס החוצה, הציד מתחיל. במהלך המרדף הופכות הנביחות ליללה, ואיאן אומר, "זו מוזיקה מכשפת שמעבירה צמרמורת וגורמת לשערות לסמור".

הכלבים עובדים כלהקה משומנת היטב, ולכל אחד מהם יש תפקיד. המהירים והחזקים בראש, בעלי חוש הריח המפותח מאחוריהם, מתקנים אותם במקרה שההתלהבות מעבירה אותם על דעתם. הרוכבים עוקבים מאחור ובדרך כלל אינם מתערבים. "להקת כלבים היא דרך מאוד לא יעילה לצוד שועלים", טוען איאן, "בתשעים אחוזים מהמקרים השועל נעלם בין העצים".

וגם אז זה עדיין מהנה? אני שואל.
"אני לא מפיק שום עונג מהרג שועלים. אם זה מה שהייתי רוצה, הייתי יורה בהם", אומר איאן. "כל הכיף זה לראות את הכלבים עושים את העבודה, לרכוב אחריהם בשדה הפתוח בחברת אנשים אחרים, המפגש החברתי. בדיוק כמו שאנשים אחרים מתאספים לראות קריקט או כדורגל. בשבילי זו דרך חיים".
ומה על השועל? אני מקשה.

"אני לא אדם אכזר. אני מכבד ומעריך שועלים. אני אוהב אותם. כששועל נהרג אני לעולם לא חושב 'יש, תפסנו את הפושע'. אנחנו לא זורקים אותו בשדה אלא קוברים אותו. מניסיוני השועל פוחד רק בשניות האחרונות לפני שהוא ניצוד. ראיתי שועלים שעוצרים ומלקקים את עצמם במהלך ציד, ראיתי כאלה שחטפו תרנגולת בשעת מרדף. בשבילם זה משחק. כמו חתול ועכבר".

קיצור תולדות הציד
כמיטב המסורת הבריטית, גם במקרה הזה מתברר שבעצם בכל אשמים הצרפתים. הפולשים מעבר לתעלה הביאו עימם זנים חדשים ומיומנים של כלבי ציד – הטַלבּוֹטהאונד והגַסקוֹנהאונד – וויליאם הכובש היה זה שמיסד את העיסוק בציד כענף ספורט, בילוי מהנה לשעת אחר הצהריים.

המילה האנגלית "Forest" ("יער") שימשה במקור לתאר לא את המקום שצומחים בו עצים אלא את האזור שנשמר באופן בלעדי למסעות הציד של משפחת המלוכה ומקורביה. כרבע מאדמות הממלכה האנגלית הוגדרו כיערות, החיות בהן היו מוגנות בחוק, ומי שניסה לקחת לעצמו נתח בשר הוצא להורג. בני המלוכה העדיפו לצוד חזירי בר וצבאים על פני שועלים, ובאחד מהמסעות האלה בשנת 1100 נהרג המלך וויליאם השני מפגיעת חץ תועה.

בשנת 1534 איכר מנורפולק שבמזרח אנגליה היה ככל הנראה האנגלי הראשון שהשתמש בכלבים לציד שועלים, אך ככל הנראה רק מאה שנה מאוחר יותר החלו לאמן כלבים בחבורות במיוחד למטרה הזאת. עם צמיחת הערים התעצם גם מעמדו המיתי של הציד. בתקופת שושלת סטיוארט הוא החל להיתפש כפעילות אצילית ובריאה, הרחק מהחוליים ומהסיאוב של העיר.

ציד שועלים באיזור מארקביץ' שבדרום אנגליה. הפוקסהאונד האנגלי המודרני צד באמצעות חוש הריח, ולפיכך הכלבים מרחרחים מאורות בניסיון לגלות אם יש מישהו בבית | צילום: אימג'בנק ישראל

ציד הצבאים היה הבילוי המועדף, אך במהלך המאות ה־18 וה־19 חוקק הפרלמנט הבריטי חוקים שנקראו "חוקי כיתור השטח" (Enclosure) ושינה את פניה של בריטניה: אזורים פתוחים עברו לבעלות פרטית, גדרות נבנו בשדות ומשוכות צמחו באחו. מאחר שלא נותרו לו המרחבים העצומים הנדרשים, פינה ציד הצבאים את מקומו בטבלת הרייטינג של האצולה העשירה לציד שועלים. לקראת סוף המאה ה־19 הידלדלה אוכלוסיית השועלים עד כדי כך שהיה צורך לייבא לבריטניה שועלים מיוחדים מתוצרת הולנד, צרפת וגרמניה. אירוע הספורט הפופולרי ביותר באותה התקופה לא היה גמר הגביע בכדורגל, טורניר הטניס בווימבלדון או מרוץ הסוסים בדרבי אלא גביע ווטרלו, שבו מתחרים כלבי גרייהאונד במרדף אחרי ארנבות. מסורת התחרות, אגב, נמשכת גם היום.

לא צריך להיות כלב ציד מיומן כדי לעלות על העקבות שהותירה התופעה בכל פינה בתרבות הבריטית. כאן פאב "הלייזי פוקס" ולידו "הגרייהאונד", שם פאב "השועל הרעב" ולידו "טאלי הו" – הקריאה המסורתית שקוראת דבוקת הציידים עם הופעת השועל. תפקיד המצליף בפרלמנט הושאל מכינויו של אחד המסייעים במסע הציד, ומקורו של הביטוי הנפוץ "In the Pink", שמשמעותו בריאות מצוינת, הוא במעילי הציידים שנקראים "פינק", כנראה על שם חייט ממולח בלונדון של המאה ה־18. מי שלבש את הפינק ויצא ליום רכיבה ארוך במזג אוויר סגרירי, סימן שבריאותו משובחת.

זכויותיו של שועל
הראשונה להרים את נס המאבק נגד ציד השועלים היתה הליגה ההומניטרית האנגלית ב־1891, אבל טיעוניה לא נשקלו אז בכובד ראש מכיוון שחבריה היו צמחונים. ב־1949 נזרקו לפח שתי הצעות חוק פרטיות לאסור את הציד באמצעות להקת כלבים, לאחר שוועדה מיוחדת קבעה ששיטה זו גורמת לשועלים פחות סבל מאשר כל צורת ציד אחרת.

בעשורים האחרונים הובילה את המאבק הליגה הבריטית נגד ענפי ספורט אכזריים, ששאבה עידוד מהשינוי שחל במעמדן של חיות הבר. שינוי זה דיבר על הפיכת בעל החיים מאובייקט לסובייקט – כזה שיש להגן על זכויותיו, על רווחתו ועל חייו, גם אם אינו בסכנת הכחדה ואינו מביא כל תועלת.
עליית מפלגת הלייבור לשלטון ב־1997,

אחרי 18 שנות שלטון של השמרנים, היתה ההזדמנות שחיכו לה מתנגדי הציד. שש הצעות חוק עלו ונפלו מאז, בריטניה כולה סערה, רבע מיליון בני אדם הפגינו בלונדון, וכמה מהם אף הצליחו לפרוץ לבניין הפרלמנט. החוק עבר בסופו של דבר בפרלמנט בשנה שעברה, ונקבע בו כי מפברואר 2005 ואילך אסור לצוד שועלים, צבאים וארנבות באמצעות להקות כלבים, אבל מותר לירות בהם. הציידים ותומכיהם טוענים שמוות מירי לא מדויק הוא אטי ומייסר יותר ממלתעות הכלבים וכי בעוד הכלבים לוכדים בעיקר את השועלים החלשים והקשישים, הרי שכדורי הרובה אינם מבדילים בין שועל בריא לחולה. החוק בעצם לא אוסר לצוד, הם אומרים, הוא אוסר ליהנות ממנו.

"המאבק הוא לא בעד שועלים אלא נגד אנשים", אומר פירס, "יוזמי החוק רוצים לפגוע בנו ובדרך החיים שלנו. הם לא אוהבים את מי שהם חושבים שאנחנו, והם מעולם לא עשו מאמץ לבוא ולראות שאנחנו בעצם בני אדם רגילים. למשל הם חושבים שרק עשירים עוסקים בציד, אבל כיום כל אחד יכול לצוד (יום ציד עולה שלושים לירות שטרלינג, פחות מכרטיס למשחק כדורגל – א"ר). במועדון שלנו חברים לורד וליידי דבון, שגרים בטירה, אבל גם אחיות, רופאים, חלבנים, עקרות בית, וכולם מדברים עם כולם. מה שהחוק הזה עשה זה למנוע מחלק מהקהילה ליהנות מספורט שהיה חלק מחייה במשך מאות שנים".

יחסים מורכבים עם הקאנטריסייד
וכנראה פה קבור הכלב (או השועל) — ביחסים המורכבים שמנהלת אנגליה עם הקאנטריסייד (countryside, האזורים הכפריים). מצד אחד, כתגובת נגד למהפכה התעשייתית ולאורבניות שהתלוותה אליה צמח המיתוס שהרוח האנגלית הטהורה מצויה בקאנטריסייד. תשאלו בלונדון, בברמינגהם, במנצ'סטר או בליוורפול היכן שוכנת אנגליה האמיתית, ורוב הסיכויים שהנשאל ייאנח קלות, יגלגל עיניו לשמים וישיח בחום על השדות המוריקים של המפשייר, ברקשייר, וילטשייר או הרטפורדשייר. שם המרחבים גדולים, הכפרים קטנים וצבעוניים, הכבשים רועות בשלווה והאנשים חיים בשלום. רק תוסיפו כמה הוביטים מעשני מקטרת ותקבלו את הפלך של טולקין.

הקאנטריסייד הוא אמנם מחוז כיסופים, אבל גם יעד לטינה. זהו משכנם של האצילים שניהלו את המדינה במשך מאות בשנים, וכבידור התעמרו בחייהם של פשוטי העם וצדו שועלים. כיום נדמה שהקאנטריסייד ותושביו נמצאים בסכנת הכחדה. המתעשרים החדשים שמגשימים פנטזיה ומהגרים מהעיר מאיצים את הבנייה והפיתוח. אפשרויות התעסוקה של המקומיים מועטות, מחקלאות כבר לא מרוויחים, ורבים נאלצים לעזוב את אדמת אבותיהם ולעקור לערים. האיסור לצוד הוא רק סמל לתרבות שנאבקת על חייה המסורתיים בעולם משתנה.

אז מה יקרה בעתיד? רוב המועדונים עוברים לציד מלאכותי. אחרים למדו מהשועלים שיעור או שניים בערמומיות, והם מנצלים פרצה בחוק שמתירה להשתמש בכלבי ציד כדי להבריח את השועל ממאורתו היישר לטפריו של עוף דורס. פירס מראה את הכלוב שהכין עבור האוח שלו. "אנחנו לא מאמינים שהאוח יתפוס משהו, אבל ככה לפחות נוכל להמשיך לצאת עם הכלבים", הוא אומר.

עונת הציד הקרובה תשמש מבחן לחוק החדש ולמידת הרצינות של המשטרה באכיפתו. פירס רואה איך העולם שלו הולך ונעלם לנגד עיניו: "אם האיסור יישאר על כנו, בתוך חמש עד עשר שנים יהיו באנגליה חבורות ציד מעטות מאוד, אם בכלל".

ראו כתבות נוספות בנושא ציד