תפריט עמוד

פריז – סודות העיר

לפריז יש סודות שהיא לא חושפת לעין כל. אפילו אחרי עשרות ביקורים בה, תמיד אפשר לגלות בה משהו חדש. ברובע ה-13 יש אזור שנראה כמו כפר קטן, צ'יינה טאון ואזור סטודנטים תוסס

פעם הכרתי אישה פריזאית מבוגרת, שבמשך כל חייה לא עזבה את הרובע שבו נולדה. היא לא היחידה, יש בעיר הזאת רבים כמוה. ואי אפשר להאשים אותם בהסתגרות, בייחוד כאשר מדובר ברובע ה־13. זהו עולם שלם, שיש בו עיר קטנה (בית החולים סַלפֶּטרייֶר) וצ'יינה טאון סואנת (מפְּלאס ד'איטָלי דרומה); על גדת הסן צמחה לה, על שטח ענקי, הספרייה הלאומית על שם הנשיא מיטראן, ומסביבה התפתח אזור בילויים תוסס; ובין כל אלה נשאר כפר קטן על "גבעת השלָווים", שנותר עד היום פיסה של שקט וחן ישן בלב הכרך.

אף שגרתי חודשים רבים בגבול הרובע ה־13 ושייטתי הרבה באזור, עדיין נאספים סיפורים על קסמים החבויים בו, שחלקם מתגלים וחלקם לא – כאלה שהיו ואינם וכאלה שאולי קיימים. וכל זה באמצע פריז הגדולה, מדרום לשוק מופטאר (Mouffetard), שהוא קסם גדול בפני עצמו, אבל שייך לרובע ה־5.

איפה נמצא מרכז פריז? יש להחליט לבד. אחת השיטות למצוא אותו היא לעצום עיניים, לסובב את המפה ולהניח אצבע על נקודה מסוימת. ואז לא נותר אלא לצאת לשטח ולבדוק אם המקום שווה את התואר. במקרה של הרובע ה־13, אין ספק שכן.

רחוב בגבעת השלווים | צילום: זהר וידן

ויקטור הוגו היה פה

מתחת לאדמה בפלאס ד'איטלי (Place d'Italie) נמצאת אחת מתחנות המטרו הגדולות. חביבים עלי מסדרונות המטרו המצופים אריחי אמבטיה לבנים, אבל אלה שכאן ארוכים מדי. ככלל, המטרו יעיל מאוד לאנשים ממהרים שיכולים לרוץ, אבל בפריז כדאי לנסוע באוטובוס, זו תמיד חוויה. העיר הזאת היא כולה פיתוי אחד גדול לאלתר מסלולים בתנועה אטית – ללכת ברגל עד שמתעייפים ואז לצנוח בבית קפה, או לנוח באוטובוס כלשהו ולהמשיך ליהנות מהמראות. רק צריך להיזהר לא ליפול על הפקקים של סוף היום במשרדים.


בעולם התת־קרקעי באזור תחנת המטרו הגדולה נעה לא רק רכבת תחתית: נובעים שם מעיינות וזורם נחל. מימי בריכת השחייה שבגבעת השלווים (La Butte aux Cailles) נשאבים היישר מבאר ארטזית, ומגיעים בחום טבעי של 28 מעלות צלזיוס, כך שאין צורך לחממם. מספרים שדיירי הסביבה באים למלא בקבוקים מברז שליד הבריכה (שנבנתה ב־1925 בסגנון אר־דקו). בעבר סיפקו המעיינות את המים לתושבים, וגבעת השלווים היתה כפר קטן ובו טחנת קמח, ומסביבו שדות. והבּייֶווְר (Bièvre), נחל שעובר באזור זה של פריז ובעבר נשפך אל הסן, כוסה באדמה, ומאז הוא זורם אל מערכת הביוב של העיר.
המפעל הלאומי לייצור שטיחים. שרד את כל המשטרים, מהמלוכה עד הרפובליקה
בית החרושת של אדון גובלן נבנה על גדות הנחל וזיהם את מימיו כבר במאה ה־15, יחד עם בתי מלאכה לצביעת בדים ועורות. ב־1662 הפך לואי ה־14 את בית המלאכה למוסד ממשלתי: המפעל הלאומי לייצור שטיחים (Les Manufactures Nationales de Tapis et Tapisseries, מיקום: 42 Avenue des Gobelins) – שטיחי קיר ושטיחי רצפה – ששרד את כל המשטרים, מהמלוכה דרך המהפכה ועד הרפובליקה. הוא פועל עד היום ואפשר לבקר בו בסיורים מודרכים. השכונה שמסביב (בצפון הרובע ה־13, על גבול הרובע ה־5) היא סבך רחובות קטנים ועתיקים של שכונת העוני, ששימשה לוויקטור הוגו רקע ליצירתו "עלובי החיים".


שמה של "גבעת השלווים", שנשמע כה פיוטי, לא ניתן לה בשל העופות שאכלו אבותינו במדבר, אלא בשל משפחת קאי, שהיתה בעלת הקרקעות כשעוד היה המקום כפר. גם כמה מהרחובות על הגבעה – צרים ומרוצפים באבנים – נושאים את שמות הבעלים דאז, את משלח ידם ואת הנופים שראו מהחלונות. הבתים קטנים, רובם בני שתי קומות, עם גגות רעפים ולעתים גם גינות קטנות. אין בוטיקים נוצצים, שחזורים או פרויקטים נדל"ניים פומפוזיים; הכל קטן – החנויות, הגלריות והמסעדות, אפילו הכנסייה. הרחובות היפים נשפכים מן הגבעה דרומה ומזרחה. כדאי מאוד לחצות את רחוב טולביאק (rue de Tolbiac) ולסייר בצדו השני, בקטע שבין שדרת איטלי (avenue d'Italie) ורחוב דה לה גלאסייר (rue de la Glacière). המון פינות חמד מסתתרות שם בין הבתים, שכמה מהם הם יצירות ארכיטקטוניות קטנות ומקסימות. בסופי שבוע מבלים בכפר הפנימי שעל הגבעה פריזאים רבים, במקום לצאת מהעיר (כך שאם מתכוונים לאכול במסעדה, כדאי להזמין מקום), ובאמצע השבוע זהו אי של שקט, יופי והיסטוריה.

חנות בצ'יינה טאון | צילום: זהר וידן

צ׳יינה טאון: מקדשים בודהיסטיים בלב פריז

רעש והמולה ושאון גדול מאפיינים את הרחובות הראשיים בצ'יינה טאון, בין שדרת ד׳איטלי לשדרת ד׳איברי (avenue d'Ivry). תערובת של בתים פריזאיים סימפטיים מהמאה ה־19 עם מקבצים של רבי קומות מכוערים אך אפקטיביים מהמחצית השנייה של המאה העשרים, היוצרים תת־שכונות. כאן חיים בשלום תאילנדים, קמבודים, וייטנאמים ויוצאי שאר מדינות אסיה, עם סינים, שהם כשמונים אחוזים מהאוכלוסייה ברובע, והקהילה הסינית הוותיקה והגדולה ביותר באירופה. תרבויות שונות לחלוטין זו מזו הפכו כאן לקהילה הומוגנית למראה.


בחנויות מוצגים כל כלי המטבח והמצרכים הנחוצים לבישול אסייתי, וגם קישוטים כמנורות נייר אדומות, דרקונים צבעוניים ומשום מה המון חתולים – בעיקר מזכוכית ומחרסינה. חתולים הם הקישוט הנפוץ ביותר בצרפת; זה בלט במיוחד לקראת חג המולד, כאשר חלונות הראווה התמלאו במאות סוגים מכל חומר אפשרי. החיה עצמה לא נראית ברחובות, רק פה ושם פוגשים חתול שמן ועצל על אדן חלון בקומת הקרקע, מן הסתם של הקונסיירז'. בראש השנה הסיני חוגגים פה בתהלוכה מסורתית, עם דרקון ענקי וזיקוקים, כפי שאפשר לראות בסרטון הבא:


חגיגות לכבוד השנה הסינית החדשה בצ'יינה טאון, הרובע ה-13 של פריז


שני מקדשים בודהיסטיים שאפשר לבקר בהם נמצאים במקום הכי ארצי שיכול להיות, במתחם בניינים המכונה Olympiades, שמראהו בכניסה הוא כמבנה בעיירה שכוחת אל: אפור, צפוף, מלוכלך וחסר חן. אחת הכניסות למבנים האלה נמצאת בכתובת 70 Avenue d'Ivry. אם מצליחים לעבור את מחיצת הזרוּת של הקומפלקס מגלים עולם קניות של בדים, בגדים, תקליטורים ועוד. אין צורך לרוץ לשם, זהו רק קצת רקע על המתרחש מאחורי החזיתות. בחצרות של כמה מקבוצות הבניינים אפשר למצוא מסעדות אסייתיות חצי ביתיות, וברחובות הצדדיים הקטנים עולים בצהריים ריחות עדינים של תה יסמין ושמן שומשום.

גשר סימון דה בובואר העובר מעל לנהר סן | צילום: סופי לובטון

אוכל: מרק שהוא ארוחה

יותר מ־150 מסעדות אסייתיות נמצאות בצ'יינה טאון, רובן טובות וזולות, פתוחות עד מאוחר בלילה, ויש בהן תפריט גם באנגלית. זאת האופציה הזולה ביותר של אוכל טוב המוכרת לי בפריז. הנה המלצה על שתי מנות, שכל אחת מהן היא ארוחה בפני עצמה: מרק כיסוני חסילונים (soupe aux raviolis de crevettes) ומרק מלא כל טוב ששמו פו באן (Pho Banh). הראשון – מרק עוף ובו אטריות וכיסונים ממולאים בשרימפס. למעלה צפות פיסות בצל ירוק קצוץ, וניחוח של שמן שומשום מתערבב בטעמים. לא מזמן אכלתי גרסה מצטיינת, בתוספת מעט שום מטוגן, במסעדה Le Roi de Choisy, שנמצאת בצומת של רחוב טולביאק ושדרות שואזי ואיברי.
באותו צומת ובסביבתו יש לא מעט מסעדות טובות. לדוגמה, Pho Banh Cuon, בשדרת שואזי 129, ובה מגישים את המנה המומלצת השנייה. המסעדה לא גדולה, מלאה תמיד, והעניינים מתנהלים בה בקצב מסחרר. אין מה להתלבט, בפעם הראשונה כדאי להזמין Soupe Tonkinoise. זוהי קערה של מרק מלא כל טוב: כדורי בשר, פרוסות בשר, עלים שונים, אטריות ועוד. בצד מוגשת ערימת נבטים, נענע וטבעות בצל, ובצלחת קטנה נוספת לימון ופלפל חריף. את תוכן הצלחות השטוחות מוסיפים למרק לפי הטעם. ארוחה נהדרת במחיר סביר מאוד.


האוכל האסייתי, ככל מטבח, סופג השפעות מן המקום שבו הוא נמצא. בניו יורק, לדוגמה, המנות ענקיות והירקות והבשר חתוכים לנתחים גדולים. בלונדון הטעמים שטוחים. בפריז הנתחים קטנים והרטבים מושקעים. ומכל המקומות שבהם הייתי בצרפת, רק בפריז המסעדות האסייתיות טובות כל כך.

השתקפויות בחלון בית קפה ברובע ה-13 | צילום: סופי לובטון

אפשרות נוספת של אוכל זול יש בשוק הנפתח שלוש פעמים בשבוע (ראשון, שלישי ושישי) לאורך Boulevard Auguste Blanqui, היוצא מפלאס ד׳איטלי מזרחה. דוכנים אחדים מציעים אוכל מוכן לקחת. דרך אגב, אפשר ליפול שם גם על מציאות מתחום הבגדים, כמו לדוגמה סטוק של סוודרים מקשמיר במחירים מצחיקים.

סלפטרייר: תיירים בבית חולים
נחמד לבוא לבית חולים לצורכי תיירות. בית החולים סלפטרייר (Salpêtrière Pitié), שבו מדובר כאן, נמצא בקטע הצפוני־מזרחי של הרובע (מיקום: 47-83 Boulevard de l'Hôpital). הוא נבנה כבית חרושת לאבקת שריפה בתקופת המלך לואי ה־13. בימי לואי ה־14 הפך לבית חולים לעניים, ולידו הוקם מוסד סגור לנשים, שבו אושפזו בכפייה יצאניות, יתומות ונשים עניות, לפני ששולחו אל הקולוניות הצרפתיות מעבר לים. במאה ה־19 נפתחה כאן קליניקה למחלות עצבים, הראשונה מסוגה באירופה, בייסודו של פרופ' ז׳אן־מרטן שארקו, נוירולוג שהשתמש בהיפנוזה כדי לחקור את תופעת ההיסטריה. זיגמונד פרויד התארח כאן במשך עשרה חודשים, ובמהלכם פיתח את תיאוריית התת־מודע.

היום בית החולים הוא מעין עיירה הבנויה שערים־שערים של בניינים מתקופות שונות, מוקפים בגינות פורחות. אחד המבנים המיוחדים בבית החולים הוא כנסיית סן לואי (Saint Louis), שנבנה במאה ה־17 ולו ארבע צלעות נפרדות, אולי כדי להפריד בין קבוצות חולים שונות. טריוויה מהעידן הזה: לכאן הובאה הנסיכה דיאנה אחרי תאונת הדרכים, וכאן מתה.

בית קפה ליד הספרייה הלאומית | צילום: סופי לובטון

הספרייה הלאומית: שלושה מיליון ספרים

על שטח ענקי בדרום־מזרח הרובע ה־13, לאורך הסן, נמצא מתחם הספרייה הלאומית של צרפת על שם הנשיא פרנסואה מיטראן (La Bibliothèque nationale de France, מיקום: 11 Quai François Mauriac). הספרייה נפתחה לקהל בשנת 1996, אך עדיין נבנים מסביבה בנייני ענק.


החלק הזה של הרובע לא מומלץ כאזור טיול, מלבד ביקור בספרייה, שיש בה כשלושה מיליון ספרים ועוד ספרייה דיגיטלית עשירה. בילויי חוצות מתרחשים בעיקר בקיץ, אז הופך רציף פרנסואה מוריאק למסיבה אחת גדולה מסביב למועדון באטופר (Batofar) – ספינת מגדלור קטנה וישנה, שהפכה למועדון העולה על גדותיו בזמן המסיבות, בייחוד בסופי שבוע. לשמחה מוסיפות גלריות לאמנות הצצות באזור כפטריות לאחר הגשם. יש עתיד.

לקריאה נוספת:

פריז: אותו הקסם, המקומות האחרים
פריז: אותו הקסם, המקומות האחרים
כיכר, רחוב, פנס בודד, שוק חי, גן, חנויות עם שיק, ביסטרו, אנשי רוח, רומנטיקה. אלה החומרים שמהם עשויה פריז, זו הנשמה שלה. המלצות מאנשים המכירים היטב את העיר על מקומות נהדרים שיש בהם את אותה הנשמה, אבל הרבה פחות תיירים

טירת הנשרים בדרום צרפת

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות מפריז

פאריס הפחות מוכרת: הגדה הימנית
פאריס הפחות מוכרת: הגדה הימנית

הפעם אביטל ענבר מציג אתרים לא מאוד מוכרים בפאריס השוכנים על הגדה הימנית של הסן. הואיל והנהר זורם מערבה, במפה היא "מעל" הנהר. מתחיל באתרים שבמרכז העיר, ומרחיק קילומטרים שבגבול פאריס. בצפון מערב, פרבר סן-דני. בדרום-מערב, בולוניה-ביאנקור

פאריס הפחות מוכרת, הגדה השמאלית
פאריס הפחות מוכרת, הגדה השמאלית

בספרו החדש, פאריס של כולנו, מספר הסופר אביטל ענבר על פאריס שהוא מכיר זה 65 שנה. במסע אחר הוא בחר להציג פנים מוכרות פחות של העיר, מקומות שרוב התיירים אינם מכירים. כאן התמקד בגדה השמאלית, כלומר, פאריס שמדרום, ...

טיול קולינרי בפריז
טיול קולינרי בפריז

הפריזאים מתייחסים לאוכל ברצינות רבה, בין אם זאת ארוחה עם חברים, קניות בשוק מקומי או פיקניק בסוף שבוע. וגם אם אין לכם חברים מקומיים שיזמינו אתכם לארוחה ביתית, תוכלו לאכול ולשתות טוב במסעדות יוקרתיות, בבתי קפה מיתולוגיים, במסעדות ...