תפריט עמוד

נוף משותף: יחסי אדם סביבה בערד והאזור

בסביבה המדברית הצחיחה, במדרונות המוליכים לים המלח, אפשר לעמוד היטב על יחסי אדם וסביבה וכיצד יחסים אלה קשורים קשר הדוק ביחסי הקהילות השוכנות שם. "נוף משותף", פרויקט של אמנות השתתפותית בערד ובהתיישבות הבדואית בבקעת קנאים, בוחן את היחסים בין נוף, תרבות ושימור בהקשר של שכנות טובה

בימים אלה מתחוור לרבים מאיתנו עד כמה עדין מרקם הקידמה האנושית. שאלות רבות עולות לגבי אורח החיים שסיגלנו לעצמנו כחברה, של חיים עם דגש על תפוקה וצריכה – שאלות לגבי קשרינו עם הקהילה הסובבת אותנו ויחסינו עם הסביבה הטבעית. לפתע מסתבר עד כמה אנחנו עדיין יצורים שתלויים עד מאוד בסובבים אותנו ובאיזון העדין עם הסביבה; מסוג החוויות המשמעותיות שמובילות לשינוי סדר עדיפויות כשהן קורות ברמה האישית. וכעת, כשכולנו מוצאים עצמנו יחדיו בסיטואציה שכזאת רבים שואלים את עצמם: לאן מכאן? מה הלאה?

לקראת סוף השנה שעברה, יצאנו לדרך עם פרויקט "נוף משותף" בחסות המרכז לאמנות עכשווית בערד, להכיר מעט את מרחב העיר, מתוך רצון לרדת לעומק יחסי הקהילות בו וקשריהן למקום בו הן שוכנות. אני ועמיתי, דוד בהר פרחיה, שני אמנים בעלי ניסיון רב בפרויקטים תלויי-מקום, אשר שעוסקים שנים רבות במפגש בין האדם למקום, צירפנו אלינו את האוצרת עירית כרמון פופר שמתמחה בקשר בין תרבות ושימור. הרעיון מאחורי הפרויקט פשוט: כולנו כאן חולקים נוף משותף – כיצד אנו חולקים אותו באמת, הלכה למעשה? מהם יחסי הגומלין בינינו לסביבה – בין התיישבות למקום בו היא שוכנת – וכיצד אלה קשורים ביחסי הגומלין בינינו לבין שכנינו, ואיך הם יכולים להוביל אותנו לקראת שיתוף פעולה או קונפליקט?

נוף משותף – תיעוד| צילום: דן פרברוף

מים במדבר: הזהב השקוף

המרחב סביב לעיר ערד מחורר באינספור בורות מים. הבורות הם עדות לכך שהמקום שוכן על גבול המדבר הצחיח, ושהמים היוו כאן לאורכה של ההיסטוריה משאב יקר, נדיר וחיוני. כאן, במדבר, בסביבה הקיצונית והצחיחה הזו, בצל הגשם של המדרונות המוליכים לים המלח, אפשר לעמוד היטב על יחסי אדם וסביבה וכיצד יחסים אלה קשורים קשר הדוק ביחסי הקהילות השוכנות בו. בייחוד המים מגלים לנו זאת: הזהב השקוף, המשאב החיוני לנו כל כך, שכל כך קל להתעלם מחשיבותו כל עוד הוא זורם בצינורות ומגיע עד אלינו לברז, עד לרגע שבו הוא חסר. מכאן מזרחה, עם הירידה התלולה לעבר ים המלח וסדום, נופלת כמות המשקעים בחדות לפחות מ-100 מ"מ בשנה, כמות ששמה את המקום באותה קטגוריה כמו מרבית הסהרה ועמק המוות שבקליפורניה. נוכחות אנושית כאן אינה עניין של מה בכך וריבוי הבורות מעיד על התיישבות עיקשת רבת שנים. בשמות בורות המים כוללים הבדואים את הציון “אוּם“ (אֶם) – "אום אל אתין", "אום פאדל", ואכן, צורתם, עם בטן רחבה ועמוקה, צוואר ארוך וצר ופתח שסוגר עליו, מזכירה רחם. בור המים הוא כאן אם כל חי.

העיר ערד עצמה נדמית כמקבץ אקראי של אוכלוסיות, מי ותיקים יותר ומי ותיקים פחות – עבור מי שחולף על פניה לא יותר מצומת דרכים בירידה לים המלח או בדרך למצדה. מי שמגיע למרכז העיר וצפה בסרט מלחמת הכוכבים יוכל להיזכר בסצנה המפורסמת, בה נכנסים הגיבורים לקנטינה שעל כוכב מדברי ובה מקבץ יצורים משונים מרחבי הגלקסיה, מוזרים יותר ומוזרים עוד יותר, כל אחד ומראהו, לבושו ושפתו. כך גם במרכז המסחרי הישן בערד: חסידי גור בשטריימל עם ההויזען-אין-די-זאקען, נשותיהם חבושות פאות בליווי שרשרת ילדים בלבוש תואם, בצד זקני בדואים בגלביות לבנות, נשים בדואיות מכוסות בשחור מכף רגל עד ראש, זקנות יוצאות ברית המועצות לשעבר בשמלות פרחוניות, הצעירות על עקבים ומשקפי מעצבים, יוצאי סודאן ואריתריאה בנופך היפּ-הופּי, ואפריקאים עבריים בצמות קלויות או זקנים עבותים. מדי פעם חולף גם שריד לדור המייסדים, עברי מסונדל, אקדמאי שעבר את ועדת הקבלה ובא להקים כאן עיר נאורה. ישראלים שנודדים למרחקים לחפש מגוון תרבותי מתעלמים כמעט לחלוטין מהשונית הייחודית הזו ונדמה שבמקום לחגוג את הרבגוניות הרב-תרבותית ישנה כאן מעין מבוכה.

החיבור בין אדם למקום

הכוכב המדברי הצחיח בו שוכנת העיר אינו שומם. סביב לה מתגוררת אוכלוסייה משמעותית של בדואים, חלקם נצר לשבטים ששהו באזור לפני קום המדינה, חלקם בני שבטים וקבוצות שהועברו לכאן מיד לאחר קומה ולאורך השנים. על קו האופק של הגבעות שמסביב לעיר חולפים בקביעות אורחות גמלים, ילדים רכובים על חמורים, עדרי עזים וכבשים. מניין הם באים ולאן הם הולכים? מי הם שמגיעים לעיר בקביעות, לקניות, לדואר, לבנק, לקופת חולים ומהווים חלק בלתי נפרד מהנוף התרבותי שלה?

המרחב המדברי בו שוכנת ערד אינו שומם. סביב לעיר מתגוררת אוכלוסיה משמעותית של בדואים צילום: דן פרברוף

המרחב המדברי בו שוכנת ערד אינו שומם. סביב לעיר מתגוררת אוכלוסיה משמעותית של בדואים | צילום: דן פרברוף

פרויקט "נוף משותף" בוחן את החיבור בין האדם למקום, תוך התבוננות ביחסי הקהילות השוכנות במרחב. במסגרת הפעילות בערד, בחרנו להתמקד ביחסי תושבי העיר וקהילת הבדואים היושבים בבקעת קנאים הסמוכה, בואכה מצדה. המרחק בין העיר לבקעה קצר, למעשה כמה מאות מטרים בקו אווירי – 6 ק“מ במורד הכביש המתפתל, אך על מי שיורד בו חולפות, כך נדמה, שנות אור. החתך חד והפער שנפער משקף את המציאות בשטח. אחד הסממנים הבולטים ביותר שלו, ועניין שמצא מקום מרכזי בפרויקט, הוא משאב המים, אותו משאב יקר ומכריע במדבר, ואופן השימוש בו.

על הכביש בדרך למצדה נקרה בפני המבקרים כפר הנוקדים, שנראה כאן כנקודה ירוקה ברקע: מרכז אירוח מדברי, מעין נווה מדבר הנובע מתוך צינור המים ערד-מצדה. מימין, מזרחית לו, נראה הר קנאים. תחילת המרכז בשנות השמונים משהגיע יהורם רודד, מייסד הכפר, למוסא חוומשה מבני המקום לבקש לשבת אצלו ולארח תיירים בדרך למצדה. מוסא נתן לו אוהל שיער וספייס ומאז צמח וגדל כפר הנוקדים לחווה המשתרעת על שטח נרחב ומארחת אלפים רבים. רבים מהבדואים השוכנים במקום עובדים בכפר, כמארחים, כשומרים, כנהגי גמלים, בבישול, בניקיון. אך ההתיישבות הבדואית כאן קדמה לו בהרבה. חלקן הגדול של המשפחות הבדואיות הועברו לכאן על ידי הצבא בתחילת שנות החמישים מאזור ממשית שליד דימונה, כורנוב בפי הבדואים, שם תקום לימים קמ"ג. יש גם מי שמכורתם פה ונותרו כשפינה הצבא את בני שבט הג'הלין שישבו במקום לפנים ויש גם כמה ששבו מאז. לדבריהם הטיל עליהם הצבא לשמש כגששים ולשמור קו בקרבת הגבול עם ירדן כנגד חדירות הפדאיון והמפגעים. מתגוררים כאן יוצאי צבא, עובדי רשות הטבע והגנים, עובדי מפעלי ים המלח, נהגי אגד.

פעילות השתתפותית בבור עטין

רשת של צינורות שחורים

הבדואים במקום מתגאים בעובדה שמעולם לא היה כאן פיגוע, שהמקום מוגן מגניבות ושבמקרה בו אבד אדם בשטח יוצאים מיד הבדואים המקומיים לחפשו ומוצאים אותו, בין אם נותר בחיים או מת. הם מראים לנו מכתבי הוקרה ממשפחות שילדיהם אותרו בידי הבדואים ומספרים כיצד סיפקו אבותיהם גמלים לצבא ופרצו את כביש סדום בטוריה. כיום הם נאלצים להתמודד עם העובדה שכמו שאר תושבי הבקעה הבדואים, לאחר ששהו כאן 70 שנה והשתרשו במקום, בהוראת המדינה ובחסותה, כעת היא דורשת שיתפנו.

בקרבת הצינור והכפר מקובצות מספר התיישבויות בדואיות, למראית עין גיבוב של פחונים, למעשה חוות חקלאיות סמי-אוטרקיות ששורדות כאן עם מינימום תשתיות. הבדואים כאן גרים במתחמי מחייה, כפרים משפחתיים קטנים. בעבר היו אלה מאהלים, אך משנאסר על התושבים לנוע ממקומם מצד אחד ולבנות מבני קבע מצד שני, חדלו לגור באוהלי שיער והחלו לבנות לעצמם מבנים קצת פחות ארעיים מפח גלי. ברוב המקומות אין קליטה סלולרית, אך יש קולטים סולאריים ליצירת חשמל ואל המתחמים מובילות דרכי עפר. הבדואים כאן מסתפקים במועט, מגדלים גידולים ואפילו עצים בתנאי אקלים וקרקע שהם מהקשים בנגב, תוך שימוש במחזור ומים אפורים.

כמה מההתיישבויות, כמו זו בתמונה, מרוחקות יותר מצינור המים, אך קרובות למיקומם של בורות מים. עד שהונח צינור המים ערד-מצדה בתחילת שנות ה-60 התקיימו הבדואים כאן ממי הבורות במקום. משהגיעו מים זורמים החלו למלא מכלים ולהביאם ברגל, על חמורים, גמלים וברכב מהצינור למקום מגוריהם. בהדרגה, הניחו רשת של צינורות השקיה שחורים שמובילים את המים מהצינור הראשי עד למקום מגוריהם. בתחילת כל צינור כזה יש לכל משפחה שעון מים נפרד והרי לכם מערכת שירותים חלופית למופת בהעדר הרשויות. הצינורות, שנאסר להטמינם בקרקע, חשופים לשמש הקופחת ודורשים תחזוקה מתמדת.

רשת של צינורות השקיה שחורים מובילים מים מהצינור הראשי למגורי הבדואים | צילום: דן פרברוף

רשת של צינורות השקיה שחורים מובילים מים מהצינור הראשי למגורי הבדואים | צילום: דן פרברוף

תרבות שימור המים

למשפחתו של עלי חמייסה, אחיו של מוסא חוומשה, הגענו בעקבות בור המים הגדול, או יותר נכון מאגורה שנמצאת בסמוך להם. זו מאגורה עמוקה ועתיקה, שמופיעה במפות בשם בור עטין וידועה לבדואים בשם בִּיר אוּם אל אתין. עומקה לפי זכרונו, עמד פעם על כעשרה מטרים. פעם היו נותרים בה מים במשך כל ימות השנה ועדרי צאן, כבשים, עזים וגמלים, וחיות הבר, כולם היו באים לשתות. הילדים היו קופצים למים ממרום קשת הסלע שמעל לבור. אבל המאגורה מלאה כיום בסחף כמעט עד שפתה. בימינו ומזה שנים רבות אין למשפחה יותר צורך במאגורה. יש את צינור הפלסטיק השחור שמתפתל ומוליך דרך המדבר אל המכלים שבכפר. כמו רוב בורות המים באזור, גם המאגורה של משפחת חמייסה, שהוכרזה בינתיים כאתר רשות העתיקות אשר אין לגעת בו ללא אישור, מחכה לגואל.

צילם: דורון אורגיל

צילם: דורון אורגיל

הרעיון להתמקד בתרבות שימור המים בבקעה עלה מהנהגת הבדואים, במסגרת יוזמה שהחלה להתגבש כבר לפני יותר מעשור בשיתוף גורמי תיירות מקומיים, להחיל מרחב ביוספרי באזור. היוזמה קיבלה כעת משנה תוקף כפתרון מעשי אפשרי להסדרת התיישבות הבדואים במקום, ששואף להיענות לצרכי שלל הגורמים המעורבים: המרחב הטבעי, התושבים הבדואים, תושבי העיר ערד, תיירים וטיילים. המודל הביוספרי הינו יוזמה בינלאומית שנוסדה לפני 50 שנה כדי לשפר את היחסים בין האדם לסביבתו. בניגוד לשמורות ששואפות לשמר את הטבע על ידי הגבלת מעורבות האדם למינימום האפשרי, מרחב ביוספרי הינו אזור שבו חיים אנשים כחלק בלתי נפרד מהמערכת האקולוגית שסביבם. באזור כזה מתקיימת שמירה על נופים, מערכות אקולוגיות, מגוון מינים ומשאבי טבע, אך במקביל מתקיים בו גם פיתוח בר-קיימא בכל תחומי החיים: כלכלה ותעסוקה, חקלאות, תשתיות, תיירות ושירותים קהילתיים.

המרחב הביוספרי המוצע בבקעה מתבסס על מודל קיים בשמורת דנה שבירדן, שם שטח מדברי נרחב עם התיישבות בדואית הפך לאזור תיירות תוסס ולמרכז משמעותי לשימור וחינוך סביבתי. שמורת דנה, שנמצאת ממש מעבר לבקעת הירדן מערד, מזרחית לדרום ים המלח, היא הגדולה ביותר בממלכת ירדן ומשתרעת על 300 קמ“ר.

בדואי על סוס צופה במשתתפים (הצלליות בקדמת התמונה) בפעילות להחייאת בור מים במדבר | צילום: דן פרברוף

בדואי על סוס צופה במשתתפים (הצלליות בקדמת התמונה) בפעילות להחייאת בור מים במדבר | צילום: דן פרברוף

מחדשים את בור עטין

כך קרה שיצאנו לחדש בורות מים בבקעה, בכוונה ליזום פרויקט אמנות השתתפותי שיוכל לעניין ולערב את הקהילות השונות שחיות באזור, את הבדואים ואת בני קהילות ערד המגוונות, וללמדנו מעט על השימוש והתלות במשאבים – על תלותנו האחד בשני ועל האפשרות לחיות במדבר זה בצד זה, בצד המדבר, בהתאם לעקרונות השימור הביוספרי. במסגרת הפרויקט ערכנו מספר פעולות השתתפותיות לחידוש בור עטין / ביר אום אל אתין. בתמונה כאן נראה בדואי חולף על גב סוס, צופה על המשתתפים באחת הפעולות – חבורה מגוונת של בדואים תושבי בקעת קנאים ותושבי ערד מכל הגילאים ועוד כמה שהגיעו מרחוק במיוחד כדי לקחת חלק בתהליך של החייאת בור מים במדבר. שורת הצלליות שנראות בקדמת התמונה למעלה היא של כמה מהמשתתפים שחופרים במעדרים זה לצד זה לאורכה של אחת משתי תעלות הניקוז המובילות אל המאגורה.

נוף משותף: פעולה השתתפותית לחידוש בור עטין (בּיר אוּם אל אתין) | צילום: דן פרברוף

נוף משותף: פעולה השתתפותית לחידוש בור עטין (בּיר אוּם אל אתין) | צילום: דן פרברוף

כפי שניתן לראות, המאגורה הרחבה שבבקעת קנאים מלאה כיום בסחף רב, אך זקני הבדואים במקום זוכרים שעומקה עלה על 10 מטרים ושהיתה מחזיקה מים עבור תושבי המקום ועדריהם, גמלים, עזים וכבשים, במשך כל ימות השנה. בעבר היה עמוד במרכזה מחזיק את התקרה, שחלקה קרס בעשורים האחרונים. השם אתין מקורו בערבית בזבל החיות העשיר שהיה מצטבר במקום. בורות המים כאן נחלקים לבורות פעמון, שצורתם כשמם, צורת פעמון, שהינם קטנים יותר ובעלי פתח צר ולעתים קרובות חוליית אבן שסוגרת עליו, ומאגורות שצורתן צורת בריכה עמוקה. הבורות דורשים תחזוק מתמיד, מדי שנה, לתיקון תעלות הניקוז שאוספות אליהם את מי הגשמים לאורך המדרונות, ולניקוי הסחף הרב שמצטבר בבור עצמו עם בוא השטפונות. במסגרת אחת הפעולות, בשיתוף עם רשות העתיקות וכחלק מתהליך אימוץ האתר, פעלו המשתתפים לחשוף את בור השיקוע שבקדמת המאגורה ואת התעלה המקורה שהובילה את המים ממנו למאגורה עצמה.

שלושה דימויים מהמרחב מסביב לעיר ערד | צילומים: דן פרברוף

שלושה דימויים מהמרחב מסביב לעיר ערד | צילומים: דן פרברוף

שלושה דימויים מהמרחב סביב לעיר שעובדים יחד: בראשון, מכסה חלוד של בור מים היסטורי עם נעילה כפולה, ממש כספת, שהבטון סביבו ניצוק לפני כמעט 90 שנה; בשני, כלוב מתכת, אחד מני רבים שסוגרים על השיברים שלאורך צינור המים שמוביל מערד למצדה; השלישי קופסת ברזל מאולתרת שיוצרה בידי רתך בדואי כדי לסגור על ברז ושעון המים שמחברים בין אותו צינור מתכת רשמי של מקורות לצינורות הפלסטיק השחורים שמובילים את המים אל ההתיישבויות הלא מוסדרות. בעל השעון מגיע מדי פעם לפתוח את המנעול ואת הברז כדי למלא את מיכלי המים במאהל/כפר מרחק כמה קילומטרים משם. הצורך לשלוט במשאב מעידה על החשיבות הרבה שיש לו במרחב.

תיעוד של בין מים למים. המיכל הכחול שהדמות אוחזת נמצא זרוק באחד הוואדיות שבפאתי ערד | צילום: דוד בהר פרחיה

תיעוד של בין מים למים. המיכל הכחול שהדמות אוחזת נמצא זרוק באחד הוואדיות שבפאתי ערד | צילום: דוד בהר פרחיה

בתמונה הזאת, אחד האמנים נראה צופה אל עבר ערוץ נחל יעלים. המיכל הכחול שבידו נמצא באותו יום זרוק בשטח באחד הוואדיות שבפאתי ערד. למחרת ימצא גם פקק תואם. המיכלים הכחולים משמשים את הבדואים לסחיבת מים. לעתים טנדר מלא בהם יעצור ליד אחד השיברים המשמשים את הבדואים והם ימלאו אותם אחד-אחד במים עבור עדריהם. בתמונה, מעבר לרכס הקרוב מבצבצת התיישבות בדואית בבקעה. במורד הערוץ מימין ישנו בור פעמון פעיל אליו מגיעות באופן קבוע אורחות גמלים ועדרי עיזים וכבשים. המיכל שבתמונה ישמש את האמן עבור מיצג וידאו שמתעד שאיבת מים מהבור והבאתם ברגל עד לקאנטרי בערד, מרחק הליכה של כארבעה קילומטרים במעלה ההר, בכדי למלא את בריכת השחייה בו. בעוד הבדואים המתגוררים בבקעה אוגרים מים לכל צרכיהם, כולל צרכי העדרים ושאר בעלי החיים שברשותם, ב“תרמוקנים“ – קוביות פלסטיק מכוסות גריד מתכת שמכילות קוב מים בודד כל אחת – בריכת שחייה ציבורית ממוצעת עשויה להכיל כ-1,000 קוב מים. מה גם שהכניסה לקאנטרי בערד והשכשוך בבריכה בו מתאפשרים רק לתושבי העיר. משפחה ממוצעת בערד צורכת כ-200 קוב בשנה; תושב ממוצע כ-66 קוב בשנה. הצריכה הממוצעת בבקעה כמחצית מכך. הקונטרסט בין תרבות השפע, ויש שיאמרו של בזבזנות על אף היובש המדברי הסובב, אל מול הצורך בשימור הוביל לרעיון להדגים את זאת באמצעות האקט הסיזיפי של מילוי בריכת שחייה באופן שכזה.

צילום סטיל מתוך תנועה עצורה | צילום: דן פרברוף

צילום סטיל מתוך תנועה עצורה | צילום: דן פרברוף

אומרים שתמונה שווה אלף מילים, אבל במקרה הזה גם עשרת אלפים לא יספיקו. הצילום הפנורמי הוא סטיל בודד מתוך יצירת וידאו º360 שצולמה במסגרת הפרויקט. הצילומים נערכו לאורכו של יום שלם, מלפנות בוקר ועד שקיעה, למרגלות הר קנאים, באזור התעשיה של ערד, ובשטחי מפעלי מישור רותם שמופיעים כאן ברקע. בצד ימין רואים את צל המצלמה והחצובה. הצלם חבוי הרחק מעבר לאופק. הנוף נראה מדברי ושומם והררי פסולת הכרייה עליהם מופיע מדי פעם דחפור אימתני נדמים חלק אינטגרלי מהנוף. סיטואציה פוטוגנית להחריד. למעשה, לא שרדנו אני וארבעת הרקדניות יותר מ-20 דקות במקום לפני שנאלצנו לברוח כל עוד נפשינו בנו מהזיהום המחניק והאויר עמוס הכימיקלים שצרב בגרון.

רבים מהתושבים הבדואים מהסביבה עובדים כאן. גם שני אנשי הביטחון שהגיעו במהרה ברכב שטח לשאול למעשינו היו בדואים. לא מובן איך אפשר לשרוד כאן יום שלם, שלא לדבר על עבודה מאומצת יום אחר יום. הכוונה בנוכחות הנשית הפשוטה, בביגוד השחור ובבחירת הנופים – הטבעי הבתולי, העירוני והמתועש – לגעת בנושא הקשר שבין היחס שלנו לטבע והמשאבים שבו לבין האופן שבו אנו מדכאים את הטבע האנושי ומאוויו; כיצד אנו מתעלים אותם לתועלתנו ומונעים את הזרימה והביטוי הטבעיים שלהם. אפשר לאמור שהמציאות הקיצונית במישור רותם משקפת אונס סביבתי, שרואה במרחבי הטבע משהו לבעול אותו ולנצלו.

גיחה אל העיר

הכניסה לבעלי חיים אסורה

בצילום הפותח את הכתבה נראה אחד האמנים רכוב על גבי האתון זהרה בדרכם מהבקעה לערד. קו הרקיע של בתי העיר נראה מרחוק על קו האופק. תושבי העיר, שאליה אסורה בדרך כלל כניסת בעלי חיים, מכירים את עדרי הצאן, החמורים והגמלים כדמויות רקע שחולפות על פניהם כחלק מהנוף התרבותי של העיר ושל המרחב. ובעוד תושבי העיר והמטיילים המגיעים לאזור אינם פוגשים כמעט את ההתיישבויות הבדואיות, הבדואים שגדלו בבקעה למדו להכיר את המרחב ברכיבה על חמורים ובהליכה במדבר הפתוח, בשבילי העיזים המקשרים בין ההתיישבויות הבדואיות ובינן לבין העיר. המסע על גבי החמור שארך יום שלם, מהבקעה אל העיר וחזרה, אפשר ראייה חדשה של האופן שבו היא פוגשת את המדבר, וקצב תנועה אחר במרחב שמאפשר מעבר יותר הדרגתי בין המרחב הבנוי והתרבות העירונית, לטבע ולתרבות המדבריים. אחת מכוונות הפרויקט היא יצירת תוואי שביל העובר בין בורות המים ומקשר בין העיר להתיישבויות הבדואיות במטרה לאפשר מעבר וחיבור שכזה עבור תושבי המרחב והמבקרים בו.

ילדים לוקחים חלק בפעולה השתתפותית לחידוש המאגורה בבור עטין

ילדים לוקחים חלק בפעולה השתתפותית לחידוש המאגורה בבור עטין

ילדים לוקחים חלק בפעולה השתתפותית לחידוש המאגורה בבור עטין

ילדים לוקחים חלק בפעולה השתתפותית לחידוש המאגורה בבור עטין | צילומים: דן פרברוף

בתמונות נראים ילדים לוקחים חלק בפעולה השתתפותית לחידוש המאגורה, ילדי בדואים מגיעים לפעולה רכובים על אופני הרים וילדים תושבי ערד בביקור ב"שיג", מתחם האירוח של משפחת חמייסה. החלוקה במרחב, שמבוססת בעיקר על הבדלי שפה, מתמוססת ברגע שמביאים את הקהילות יחדיו לפעול לשם מטרה משותפת. ואנו שבים אל השאלה – מה הלאה? לאן מכאן?

אחד היעדים המרכזיים של תכנית המתאר לעיר ערד הוא יצירת עיר מדברית, רב-תרבותית. אך מה משמעות היות עיר "מדברית"? האם די שהיא מתקיימת בתוך המדבר? מבלי האקלים והאוויר המדברי, האור המדברי וגבעות המדבר, היתה העיר ערד מקום שונה לחלוטין. הנוף המדברי מהווה חלק נכבד, עם לא עיקרי, מנכסיה של העיר ערד. אבל הנוף המדברי מורכב למעשה מנוף פיסי – מהרים וגבעות, ואדיות ומצוקים, בעלי חיים וצמחיה – ובמידה רבה גם מנוף תרבותי. מהו נוף מדברי ללא תנועתם של עדרי עיזים וכבשים, רועים וכלבי מרעה, וללא אורחות גמלים? מהי תיירות מדברית ללא יושבי מדבר, וללא סיפורי המדבר? האם ערכו של המדבר הריק עדיין אותו ערך? והאם ביכולתה של הרב-תרבותיות להכיל גם את תרבות המקום? כיצד יכולה העיר, שמתקיימת כאן על אף המדבר, לפגוש את המקום שחי בתוך המדבר ובשכנות טובה איתו?

נוף משותף: בין מים למים

תוצרי הפרויקט "נוף משותף" מוצגים במסגרת התערוכה "בין מים למים" במרכז לאמנות עכשווית בערד. במסגרתה אנו מציגים גם את הרעיון להחיל את עקרונות המרחב הביוספרי על מרחב העיר ערד וסביבתה, כפתרון מעשי לרבים מהאתגרים העומדים בפניה, וכחזון למסגרת כלכלית עתידית שסובבת סביב תיירות סביבתית ופיתוח בר-קיימא, שעונה לצורכי כלל הקהילות החיות כאן, מכילה את המגוון התרבותי ומאפשרת איזון בין צרכים אלה לצורכי הסביבה והטבע במקום.

נוף משותף: בין מים למים, אמנים: דוד בהר פרחיה / דן פרברוף, אוצרת: עירית כרמון פופר, המרכז לאמנות עכשווית בערד, בן יאיר 28, ערד, אתר. התערוכה תינעל בסוף חודש בספטמבר 2020.

בתמונה הפותחת: גיחה אל העיר, צילום: דן פרברוף

צמחי המדבר - הצמחים הכי מתוחכמים בארץ

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.