עמק החולה – סיפורי המים

באחר הצהריים המאוחרים, כשאני פושט סוף סוף את הבגדים לצד בריכה בנחל בניאס ונכנס לאט אל המים הקרים, זה מתחיל לחזור. זה היה יום ארוך. ככה זה, מי שרוצה לגעת בעמק החולה צריך לקום עם הציפורים, בשעה שערפילים מכסים את פני המים וטל הבוקר משחק אותה כאילו ירד בלילה גשם. כשאני פוקח את עיני מתחת למים, זה מציף אותי באחת: כמה אהבתי את המקום הזה, הקסום, את ארץ פלגי המים.

אף שהיום "ארץ פלגי המים" הוא שם מסחרי, מותג שמשתמשים בו עסקי התיירות והטיילוּת באזור, כזאת היא כברת הארץ הזאת. בדרך כלל אנחנו לא עוצרים לחשוב מה ההבדל בין יובל, שמימיו זורמים אל נהר או אל נחל, לבין פלג, זרם קטן המסתעף החוצה מהזרם המרכזי. זה מה שקורה כאן, בעיקר על הדן, במקומות שבהם בנו הרומים סכרים על הנחל, כך מספר לי יוסי לב ארי, מנהל מוזיאון הטבע בית אוסישקין. נחל דן נחלק לכמה פלגים, המוכר שבהם זורם דרך חורשת טל, אחרים זורמים דרך הקיבוצים דן, דפנה והגושרים או דרך השדות אל החצבאני. האגדה והשיר על שלושת הנחלים הנפגשים בתל אל־קאדי והופכים לירדן אכן יפים מאוד, אך תווי המים נראה אחרת: מסועף הרבה יותר, מתפצל ומתחבר. המים הם הסיפור הגדול כאן, כך היה תמיד, וכך גם היום. בינתיים היום שלי התחיל במקום שבו אין מים, על הקרקע המוצקה של מה שהיה פעם לב ימת החולה, על גדת תעלת הירדן.

לפני הייבוש: מה שראה מקגריגור
נדמה כי כשאנחנו מחפשים את הארץ שאבדה לנו, יהיו אלה תמיד הנוסעים של המאה ה־19 שיספרו מה היה פה מלבד מלריה לפני שהגענו והתחלנו לייבש את הביצות. בספרו "רוב רוי על הירדן" מתאר החוקר הסקוטי ג'ון מקגריגור את מסעותיו בשנים 1868־1869 בשוטית ממקורות הירדן בחצבאיה ועד ליציאה מהכנרת. כמו אחרים לפניו, הוא מתאר את הביצה, שאותה הוא מכנה "מי מֵרוֹם" (כמוזכר בספר יהושע י"א ז'), כבלתי עבירה.

מראות וקולות מעמק החולה. כל מה שחי במים ולצדם

"חלקו הצפוני של האגם", כותב מקגריגור, "כולו מכוסה צמחי גומא גבוהים והוא בלתי עביר לאדם בגלל צפיפותו הרבה של הגומא". לבסוף הוא מצליח להכניע את הביצה, לעבור אותה, ומוצא את מבוקשו: נתיב הירדן הזורם בה. "גונו של הגומא במקום זה הוא ירוק שבירוק, והצמח מזדקר כחומה משני העברים, ויער גבעוליו דמוי הקנה וציציות ראשו הכהות והנטויות לאחור, הוא כה צפוף, ששום ציפור אינה יכולה להתעופף לתוכו או מתוכו, וברווזי הבר הבודדים שמצאתי שם ושהצליחו לחדור פנימה בשחייה מבעד לבקיעים שגילו בשולי החומה הזאת, לא היו מסוגלים להמריא". הוא מתאר שקנאים, ברבורים המשייטים בשלווה באיים של מים בתוך הסבך, נימפיאה לבנה ונופר צהוב, ומרחיב לאורך שניים־שלושה דפים על הגומא והסוּף. ולמרות תיאוריו המעמיקים של מקגריגור ורישומיו המרשימים, עושרו של עולם החי והצומח של החולה עולה עליהם בהרבה.

ראשיתו של היישוב היהודי בעמק החולה בסוף המאה ה־19, אך בני היישוב לא חיו באזור לבדם. בשכנות להם התגוררו בדואים בני שבט הע'ווארנה (ששמם מגיע מהמילה ע'ור שפירושה עמק), שהתפרנסו מחקלאות וממחצלות הגומא שנשות השבט יצרו ומכרו לתושבי הסביבה. יחסי השכנות ידעו עליות ומורדות, עד שכפרי הע'ווארנה, ובראשם ח'אלסה, שבמקומו ניצבת היום קריית שמונה, נעלמו מהנוף באביב 1948.

חברי קיבוץ חולתה דגים באגם החולה, 1945. לפני ייבושו, האגם סיפק פרנסה לתושבי האזור, יהודים וערבים | המרכז לתיעוד הגליל העליון, פיקיוויקי

הייבוש: מבצע מרהיב, טעות אקולוגית
ייבוש החולה, שנתפס לטוב ולרע כמעשה ציוני, אינו כזה כלל ועיקר. הוא מעשה מודרני. לדעתי, גם אלמלא נמכרה האדמה לציונים, ואפילו היו נשארים כאן הבריטים עוד כמה שנים, או במקרה שהצורר הגרמני לא היה נעצר באל־עלמיין, היתה המודרנה מייבשת את הביצות. וגם את האגם. אחד הדברים שאני מפנים לכבוד המסע הזה אל המים הוא שלא רק ביצות היו בחולה, היה גם אגם נפרד מהביצות. אגם החולה השתרע על פני כ־14 אלף דונם בדרום עמק החולה. אורכו היה כחמישה קילומטרים ורוחבו כארבעה. כנרת קטנה. ומצפון לו היה שטח הביצות הגדול שהיה מוצף בשיטפונות החורף ומתייבש בחלקו במשך הקיץ.

את הביצות התחילו לייבש כבר בזמן התורכים. עוד לפני שניתן הזיכיון הראשון לייבוש החולה בשנת 1910, הורחב גשר בנות יעקב כדי להוסיף שטחים ראויים לעיבוד לאדמות הסולטן. ב־1934 רכשו המוסדות הציוניים את האדמות, ו־17 שנה לאחר מכן התחיל מבצע הייבוש. אף ששנים אחדות קודם לכן הצליח פרופסור גדעון מר למגר מן הביצות את יתוש האנופלס, מחולל המלריה, נעשה שימוש באיום המחלה כדי להצדיק את הייבוש, בנוסף לכיבוש השממה ולגאולת האדמה המשוועת למחרשה יהודית.

זה היה מבצע מרהיב מבחינה הנדסית, כמו גם מבצע הרואי תחת אש: הסורים שטענו שישראל פועלת בשטח המפורז בניגוד להסכמים, ירו על החופרים. בשנתיים הראשונות העמיקו את אפיק הירדן בצאתו מן האגם. בשנת 1953 החלו הדחפורים, שצפו על פני רפסודות, את כריית שתי תעלות הניקוז לאורך העמק שנפגשו במרכז האגם. לאורך התעלות (והתעלה האחת שאליה הן מתאחדות) אפשר לטייל או לרבוץ גם היום. בסתיו של 1957 הושלמה הכרייה, נפתח הפקק, הסכר ששמר על מפלס המים למען העבודות, והזרם פרץ (אם מישהו תמה פעם מה מקור שמו של גשר הפקק, זהו זה). באביב 1958 התייבש אזור הביצות כליל. החולה הפכה למדבר בלב ארץ פלגי המים.

אחת התוצאות של ייבוש החולה היתה כינונה של התנועה לשמירת הטבע בארץ. המאבק במבצע הייבוש שנהילו ראשוני הירוקים – כשעוד לא ממש ידעו מה זה אומר – הביא להקמתה השלומיאלית משהו של שמורת הטבע הראשונה בישראל ולגיבוש הגרעין המייסד של החברה להגנת הטבע. שמורת החולה, כ- 3,000 דונם מתוך שישים אלף שיובשו, הוכרזה רשמית רק ב־1964, ובשנת 1968 הועברה לניהול רשות שמורות הטבע שהוקמה בינתיים.

עמק החולה. האגמון, גוף המים שהוקם במקום האגם שיובש, מושך המוני ציפורים ובעקבותם באים גם המבקרים | צילום: אלכס גרינברג, פיקיוויקי

למינים אחדים זה היה מאוחר מדי. למשל לעגולשון שחור הגחון, מין צפרדע קטנה שנכחדה מן העולם עם הייבוש, כמו גם מיני דגים אנדמיים לאגם דוגמת לבנון החולה, נון החולה והטברנון הסימון חולתי. יונקים כדוגמת נברני מים נכחדו מהארץ שהיתה גבול תפוצתם הדרומית. מינים אחרים לא נכחדו, אלא רק נעלמו מכאן. אפילו התאו, שהיה סמל הביצה, נעלם. את העדר שאפשר לראות היום בשמורה מצאו לאחר מלחמת ששת הימים בבטיחה, והביאוהו לכאן.

התיירים של שנות החמישים אמנם נסעו כדי לחזות בפלא הייבוש, אבל היה גם מי שביכה אותו. "שירת האגם הגווע", אלבום של פטר מירום שתיעד בתצלומים מלווים בטקסטים פיוטיים את חייו ומותו של האגם שאהב, הפך היום, עם השתנות הנרטיב, למזכרת הרשמית של הייבוש.

הצפת החולה מחדש: התיקון
מלבד הפגיעה בבתי הגידול הייחודיים, האדמות שאותן חלמו המייבשים לעבד הכזיבו. אלה היו אדמות כבול בעייתיות לעיבוד ולא פוריות במיוחד, ושריפת הצמחייה היבשה הבעירה את הכבול למשך חודשים. מחקרים על אודות אדמת הכבול שנעשו משנות השבעים ואילך הצביעו על כך שיש לשקם את העמק. נטישתם של 5,000 דונם בידי החקלאים יצרה ואקום כלכלי שלתוכו נשאב רעיון הפיתוח התיירותי, שהמריץ את הצפת חלק מהשטח מחדש. בשנת 1993 החלו עבודות ההצפה שארכו חמש שנים. עלות העבודות היתה כ־75 מיליון שקל, במימון משותף של משרד החקלאות, מינהל מקרקעי ישראל וקרן קימת לישראל.

אף שבעבור הציבור הרחב הפארק בן 5,000 הדונם שהוכשר בשטח שננטש – ובעיקר המוני העופות הפוקדים אותו – הוא עיקר העניין, פיתוח התיירות היה רק המטרה השלישית. ההצפה המחודשת נועדה לאפשר את עיבוד הקרקעות באמצעות שמירתן במצב לח, וכן למנוע ניקוז מים עתירי חנקן לכנרת. שתי המטרות הושגו: המים עתירי החנקות המנוקזים מהעמק נאספים למאגר עינן ומטופלים לפני שהם מופנים להשקיה, והקרקעות מעובדות שוב. ובכל זאת, ההפתעה הגדולה היתה בתחום התיירות. האגמון, גוף מים חדש בן 1,100 דונם, מושך לא רק אלפי עגורים שהפכו לסמל שלו ומאות מיני חי וצומח, אלא גם מצליח למשוך אלפי מבקרים מדי שנה. במבט לאחור קשה לתפוס את המחשבה על בניית כפר נופש על קו המים – תוכנית שירדה מהפרק לאחר מאבקים סביבתיים.

עגורים במעוף מעל האגמון. הפכו לסמלו של המקום | צילום: עמית ארז

נחלים: משלושה יוצא אחד
המים הם העניין כאן גם היום. לפני שנים אחדות הכריז ראש הממשלה אריאל שרון כי שאיבת מי החצבאני בידי לבנון היא עילה למלחמה מבחינת ישראל. אבל גם אם נשארים מחוץ לפוליטיקה, פשוט יש כאן הרבה מאוד מים. שלושה נחלים עיקריים מזינים את האזור ומתאחדים לבסוף לנהר הירדן: דן, שניר (חצבאני) וחרמון (בניאס). מעיין דן לבדו מספק שישית מהמים השפירים שישראל צורכת. אמנם אחרי הנוכחות האנושית המסיבית על כתף החרמון מאז יוני 1967 כבר צריך לטפל במים לפני שהם משמשים לשתייה, אך מטבעם הם נקיים ומתוקים באופן יוצא דופן. ספיקתם של שני הנחלים הגדולים הנוספים, שניר וחרמון, דומה לזו של נחל דן, אך היא יציבה פחות ושניהם מבוססים יותר על מי שיטפונות. לחצבאני, שמקורותיו בחצבאיה שבלבנון, אגן ניקוז גדול, ומימיו חומים לא פעם מאדמת הסחף שהוא גורף עמו. גם שאריותיה של הפעילות האנושית מתנקזות אליו. הבניאס, מבחינת אופיו, הוא איפה שהוא בין שניהם.

ההתנהגות השונה של כל נחל ונחל הופכת כל אחד מהם לבית גידול בפני עצמו. יש מינים שיימצאו רק בדן, וצומח הגדות של החצבאני יהיה שונה מזה של הבניאס. כך למשל על גדות הדן אין עצי דולב כמו על גדות החצבאני, אלא מֵילה סורית וגם עָר וערבה ותאנה שהמים הרבים עושים להם ממש טוב. בבניאס בולטים השיזפים, בחצבאני נהנים ההרדופים מהיתרון שבגמישות הענפים – בעת שיטפון שח ראשם אפיים ארצה. החלביב היווני, צמח בסכנת הכחדה בישראל, גדל גם הוא כאן, ולא בנחלים האחרים. בבניאס גדל לא רק המון פטל, אלא גם שרך נדיר שעונה לשם רב־רגל פשוט.

לא פלא שכאן התקיים המאבק הסביבתי הראשון על מה שנקרא היום "זכות הטבע למים". לדברי לב ארי היה קשה להסביר לנציב המים אי שם בשנות השמונים את החשיבות שבשמירה על כל אחד מהנחלים, ולעמוד על שמירת המערכת הכוללת ולא רק על קטע ממנה. גם לעמק כולו רגישות אקולוגית: השילוב של האקלים החם והמים הרבים על תכונותיהם השונות, כמו גם הימצאותם של אגם ושל ביצה במרחב, העצימו מאוד את המפגש בין שלושת חבלי הצומח של הארץ – החבל הים תיכוני, החבל האירנו־טורני והחבל המדברי שחודר צפונה לאורך השבר הסורי־אפריקאי.

שלושת הנחלים מתחברים לנהר הגדול בארץ ליד שדה נחמיה. הדן והבניאס מתאחדים כקילומטר מהקיבוץ, והשניר נפגש עם הזרם המאוחד בצמוד לקיבוץ עצמו. אבל תרשים הזרימה פה אינו כה פשוט. בין שני מפגשי הנחלים הללו מתחבר לנהר גם הקורן, נחל נחבא יותר שלמרות שבמעלהו מקבל את מימיו מתעלות השקיה הוא נחשב יובל של הדן. קיימת סברה שלפיה בעבר זרם באפיקו החצבאני. בקורן, שזכה לשם המסחרי "הנהר הנעלם" על שום השמורה הפרטית שבו, הפראית, אומרים ששווה לטייל. מהחצבאני יוצאת עוד במעלה הזרם התעלה המזרחית, אחת משתי תעלות הירדן שלאחר הייבוש, שאליה זורם מקור נוסף של הירדן – נחל עיון.

נחל חרמון (הבניאס), אחד משלושת הנחלים העיקריים שמזינים את האזור ומתאחדים לבסוף לנהר הירדן | צילום: עמית ארז, אייסטוק

מעיינות: על קו התפר
אם לא די במים הרבים הזורמים בכל מקום, יש במרחב גם עשרות מעיינות. אחדים הם לא יותר מכתם ירוק על פני הקרקע, אחרים הם מעיינות שהיו הופכים מזמן למוקד עלייה לרגל, לו היו נובעים במקום מעט יבש יותר בארץ. ריכוז גדול במיוחד של מעיינות נמצא בשולי עמק החולה. בתפר שבין העמק והגולן מוכרים עין דבשה (דרבשיֶה), עינות נוטרה (עין א־תינה ועין אל־פג'ר), אך יש רבים נטולי בריכות שכשוך שהנופשים פוקדים פחות. במערב העמק, למרגלות הרי נפתלי, מצויים עין תאו, עין בדולח ועין אווזים השמורים בשמורות טבע, עינות עינן וגם מעיינות בתוך קריית שמונה: עין הזהב ועין שושן שנקרא כך על שם המשפחה שבחצרה הוא נובע. עין עינן הוא הגדול שבהם. זהו מעיין בעל ספיקה טבעית של פי עשרה ממה שזורם היום בירקון, אך המים נשאבים למעלה רמות נפתלי ורק עודפיהם זורמים בנחל עינן, הכלוא בין סוללות של בריכות דגים.

לאחר ההסברים של לב ארי, שכללו סיבוב במוזיאון הטבע וההיסטוריה שבניהולו, כל שנותר הוא למצוא איזו פינת מים. למרות כל המים האלה – זה לא פשוט. מרבית המקומות הפתוחים שאהבתי נסגרו מאחורי שערי ברזל בשנים האחרונות. אני מנסה את מזלי עם הבניאס. שנים לא שכשכתי בבניאס.

זה אמור לקחת לא יותר מעשר דקות הליכה מהפשפש שבגדר שאר ישוב, אבל אני מסתבך בין הגדרות של השטחים החקלאיים. כשאני כבר מוצא את הערוץ, הצמחייה חוסמת כל גישה למים. בסבך פעורים מעברים חפויי צמחייה ודמויי צינור שיצרו חיות בר קטנות ולא מטיילים, כך מעיד גובהם שמספיק בקושי למעבר חזיר בר. צבי שנבהל ממקומו מסמן לי לעזוב וללכת מסביב. בסוף אני מגיע לנחל, שוטף פנים ונרגע. אוטוטו השמש נושקת לפסגות הגליל, נותר לי זמן לטיול קצר לאורכו, נגיעה קלה בנופי המים הטבעיים שעוד נותרו פה. והנה, תחת איזה סכר, בריכה של ממש ושלט שכבר לא ציפיתי לפגוש בשמורה: סכנת טביעה, האחריות על המתרחץ. כשאני פושט סוף סוף את בגדי לצד הבריכה ונכנס לאט אל המים הקרים, זה מתחיל לחזור. זה היה יום ארוך. כשאני פוקח את עיני מתחת למים, שוחה נגד הזרם, זה מציף אותי באחת: כמה קסום הוא המקום הזה, ארץ פלגי המים.