עין מטע

• התאמה: לכל המשפחה.

• קושי מסלול: קל!

• אורך מסלול: 2.5 ק"מ.

• משך מסלול: כשעתיים.

• מפה: מפת סימון שבילים מס' 9, "מבואות ירושלים".

• הגעה מהמרכז: נוסעים בכביש י-ם – תל-אביב (מס' 1) עד מחלף שער הגיא. פונים דרומה לכיוון בית-שמש בכביש מס' 38. כ- 10 ק"מ דרומה מבית-שמש מגיעים לצומת האלה ובה פונים שמאלה (מזרחה) בכביש 375. חולפים משמאל על-פני קיבוץ נתיב הל"ה ועל פני צומת עציונה – הפנייה ימינה לגוש עציון. בהמשך מטפסת הדרך למעלה גיא צר. בראש העלייה יש פניה ברורה ומשולטת שמאלה, לעבר חורבת חנות ו"דרך הקיסר". פונים וחונים.

• מסלול מעגלי, אין צורך בהקפצת רכבים.

• ציוד נדרש: מטאטא גס, נעליים לשכשוך במים, מכנסיים קצרים, מי שתייה, כובעים, פנסים.

לפני שנצא לדרך נוכל לפקוד נקודה סמוכה מעניינת. ממזרח לדרך העפר ובסמוך לכביש ישנה חורבה קטנה הקרויה חורבת חנות. זוהי ח'ירבת חנות מהתקופה הרומית- ביזנטית. כשמה כן היא: נקודת חניה על הדרך, חאן. המקום בו נבנתה נועד לשרת את העוברים בדרך שהגיעו אל ראש המעלה תשושים. רצפתו של אחד ממבניה השלמים יותר מכוסה חול ים. זה הזמן לשלוף את המטאטאים שהבאנו ולחשוף את הפסיפס היפה הקבור מתחת לחול. הפסיפס מציג מדליונים עשויים ענפי גפן. נוכל לשים לב שחלק מהאבנים שבמרכז כל מדליון הוצאו ממקומן והוחזרו אל רצפת הפסיפס בסדר שונה. זוהי עדות מיוחדת לתקופה שבה גם בנצרות (מאות 8-9), בדומה ליהדות ולאסלאם, אסור היה "פסל ומסכה". בעבר הרכיבו אבני הפסיפס שכאן דיוקנאות או בעלי חיים וכשנאסרה הצגתם, נעקרו האבנים ממקומן, עורבבו מחדש ויצרו רצפה חדשה, החסרה את הדוגמאות האסורות. בקצה המזרחי של הפסיפס ישנה כתובת הקדשה ביוונית. חשוב מאוד שנקפיד לשוב ולכסות את הפסיפס על מנת שישמר.

בחורבת חנות נוכל לחשוף את הפסיפס היפה הקבור מתחת לחול

מחורבת חנות נמשיך במורד דרך העפר. בעיקול החד שמאלה ניפרד ממנה ונמשיך במורד בשביל להולכי רגל שסימונו שחור. לפנינו פרושה בקעת מטע על מספר האתרים שבה. במעלה העמק ניתן לראות את המושב החדש, הקרוי באותו שם. מתחתיו, לכיוונינו, ניתן לראות את שרידי הכפר הערבי שהיה פה לפנים. שרידים מבתי הכפר פזורים על המדרונות סביב בזיקה למעיין. השביל המסומן שחור מתמזג עם דרך עפר שסימונה אדום ואנו נפנה בה שמאלה, אל תחתית העמק. לאחר חציית הערוץ נפנה ימינה בדרך עפר נוספת, מסומנת כחול וכעבור 200 מ' נגיע אל המעיין, עין מטע, הנמצא בלב חורשת האקליפטוסים שנמצאת במרכז הבקעה. בשנים טובות מים נובעים כאן במשך רוב השנה והזרימה מתמעטת עד כדי חידלון באמצע הקיץ בלבד. בחורף, באביב ובתחילת הקיץ מובטחת כאן בריכה צלולה ומוצלת לטבול בה רגליים.

בסמוך למעיין נוכל לראות שרידי מבנה ערבי. כיוון שחלקו קרס נוכל לבחון אותו וללמוד על אופי הבנייה המסיבי. לאחר בניית הכיפה מולאו פינות המבנה בדבש: אבנים לא מסותתות עם תערובת עפר וסיד כבוש שבהרטבתו התקשה בדומה לבטון.

אם נחזור מהמעיין כלעומת שבאנו ונפנה ימינה בדרך עפר לרכב, נהלך במקביל לערוץ הנחל משמאל, בהמשך לדרך המסומנת אדום. מימין לנו נראה טראסות אבן שבהן צומחים שרידי גידולים חקלאיים. כעבור מרחק הליכה קצר נבחין מימין לשביל ובסמוך אליו במבנה חרב שונה באופיו. האבנים מהן הוא בנוי גדולות מאוד ומסותתות בקפידה. זוהי חורבת תנור. למרות שאין שביל של ממש, אפשר בקלות לגשת אליה ולשוטט בין חורבותיה. השרידים הללו שייכים לחווה צלבנית מבוצרת שהוקמה כאן בימי הביניים, עדות לכך שמי המעיין הטובים הוערכו כבר אז. ביו קירות החווה נבחין גם בבניה עשויה אבנים קטנות יותר ופחות מסותתות. זוהי בנייה ערבית מאוחרת יותר.

אם נחזור לשביל, נפנה שמאלה בפניה שנראית ללא מוצא, נגלה בינות לכמה עצי תאנה עבותים נביעה נוספת – עין תנור. היא נמצאת בקצה מתלול קטן הבונה כאן את הערוץ. כשנגיע לתחתית הערוץ נגלה פתח ניקבה גבוהה, כך שניתן להלך בה בקומה זקופה ולהגיע, כעבור כמה עשרות מטרים, אל הקצה בו ניתן לשמוע את קול פכפוך המים הנובעים. מבט אל קירות הנקבה הבנויים אף הם אבן מסותתת ואל התקרה העשויה בצורת קשת מחודדת יזכיר לנו את החווה שאך ראינו. וצדקנו – הניקבה נבנתה על-ידי אותם בנאים מהתקופה הצלבנית. מכאן האפשרות בידינו – להמשיך ולסייר לאורך העמק או בין שרידי המטעים בבלישה אחר פרי בשל או לשוב באותה דרך בה באנו, בחזרה אל הרכב.